מותו הטראגי של השחקן והבמאי רוב ריינר הביא לסיומה קריירה ארוכת שנים ומגוונת במיוחד של בימאי מיינסטרימי להפליא, שידע לדלג בין ז'אנרים באותה קלילות שבה השאיר משפטים לפנתאון. מבקרת הקולנוע יעל שוב מסכמת את חייו של האדם שידע לזקק תסריט מוצלח לרגעים בלתי נשכחים
זה סיפור ידוע שהרגע הכי אייקוני ב"כשהארי פגש את סאלי" – כשמג ראיין מזייפת אורגזמה במעדניה – הוא פרי יוזמתה של השחקנית. הקונספט הכללי של הסצנה היה של במאי הסרט רוב ריינר, והוא בנה אותה יחד עם התסריטאית נורה אפרון, וצמד הכוכבים. את הפנצ'ליין, "I'll have what she's having", הוא העניק לאמו אסטל. רוב ריינר גדל בבית של קומיקאים ומגיל צעיר ראה כיצד שיתוף פעולה פורה יכול להניב זהב. הפתיחות שלו לרעיונות של אחרים היא כנראה אחד הדברים שהפכו אותו לבמאי כל כך טוב.
>>
בין 1984 ל-1992 היה לריינר רצף מעורר השתאות של סרטים משובחים שהפכו לתופעות תרבות. חלקם, כמו "אני והחבר'ה", "כשהארי פגש את סאלי" ו"בחורים טובים", זכו להצלחה מיידית. אחרים, כמו "ספיינל טאפ" ו"הנסיכה הקסומה", התחילו בקטן, אך צברו בהדרגה מעמד של קאלט. וכולם הניבו משפטים שנכנסו לפנתאון – בהם "You can't handle the truth", וכמובן " Hello. My name is Inigo Montoya. You killed my father. Prepare to die". ריינר לא כתב את המשפטים האלה, אבל ביחד עם שחקניו הוא זיקק אותם לרגעים בלתי נשכחים.
אביו, קרל ריינר, היה שחקן וקומיקאי ידוע, שתרם תרומה מהותית לקומדיה הטלוויזיונית עד למותו ב-2020 (ובגיל המופלג של 98 שנים), בין השאר בסדרת המערכונים "The 2000 Year Old Man" בה כיכב לצד מל ברוקס. ב-1958 קרל כתב לעצמו סדרה על חייו כקומיקאי, אבל ברשת CBS לא רצו אותו בתפקיד הראשי, והוא נאלץ להסתפק בכסא היוצר. דיק ואן דייק לוהק לסיטקום שנקראה על שמו, "המופע של דיק ואן דייק", שזכתה לפופולאריות גדולה ועדיין נחשבת לאחת הגדולות בתולדות הטלוויזיה האמריקאית. כשאבא ריינר הבין שלא ניחן בדבר הנוסף שיהפוך אותו לסטאר, הוא התמקד בבימוי קומדיות, ובתפקידי משנה – הוא זכור לטוב מ"אושן 11".
גם רוב, שנולד ב-1947 וסיים את חייו בצורה מחרידה בגיל 78, החל את דרכו בעולם הבידור כשחקן קומי. הוא זכה לפרסום גדול בשנות השבעים, כשגילם את מייקל סטיביק בסדרה המיתולוגית (והגאונית) "הכל נשאר במשפחה" – תפקיד שהעניק לו שני פרסי אמי. מייקל היה סטודנט אידיאליסט, ליברלי וצדקן ששב והתנגש בחותנו השמרן והגזען ארצ'י באנקר, שכינה אותו Meathead (בעברית: ראש כרוב). הכינוי הזה דבק בו, גם שפתח בקריירה מרהיבה כבמאי וכמפיק. בראיון שהעניק ב-2003 הוא סיפר "בבכורה הלונדונית של 'כשהארי פגש את סאלי', הלכתי לפגוש את הנסיכה דיאנה ומישהו צעק, 'היי ראש כרוב'. פעמים רבות אמרתי שאני יכול לזכות בפרס נובל והם עדיין יכתבו 'ראש כרוב זוכה בפרס נובל'. לעולם לא אפטר מזה".
כמו אביו, רוב עבר לבימוי אבל השאיפות שלו בתחום היו גדולות יותר. בשנים הראשונות הוא לא היה במאי להשכיר, אלא עבד רק עם נושאים ותסריטים שדיברו אליו באופן אישי. עם זאת, יש לציין שהוא מעולם לא היה קולנוען נועז או בעל סגנון אישי מובהק, ושפרט ל"ספיינל טאפ" – המוקומנטרי השנון על להקת הבי מטאל – כל סרטיו נחשבים למיינסטרים. אחרי "ספיינל טאפ" ו"רומן על בטוח" (קומדיה רומנטית חמודה עם ג'ו קיוזאק מ-1985), הוא הפתיע ופנה לביים דרמת נעורים המבוססת על נובלה מאת סטיבן קינג. התסריט נדחה על ידי כמה אולפנים בטרם הופקד בידיו של ריינר. לדבריו, היה זה הוא שכיוון את התסריטאים לשנות את הפוקוס של הדרמה.
הנובלה "הגופה" מספרת על ארבעה בנים, אבל הוא ביקש להתמקד בדמותו של גורדי (וויל וויטון), "שלא הרגיש טוב עם עצמו ושאביו לא אהב אותו". לדבריו נקודת החיבור שלו לסרט היתה שהוא עצמו נאבק בצל הגדול שהטיל עליו אביו. הסרט "אני והחבר'ה" הפליא לתאר את הדינמיקה בין ארבעת הבנים – לפני הצילומים רוב דאג שהנערים שליהק יהפכו לחברים – והצליח להתבלט בגל סרטי הנעורים של שנות השמונים (העידן של ג'ון יוז). האהבה הנמשכת לסרט מתבטאת בין השאר בכך שהוא מתברג במקום 238 ברשימת 250 הסרטים הטובים שדורגו על ידי הגולשים באתר IMDb.
יש לציין שבראש אותה רשימה מככב מזה שנים "חומות של תקווה" (1994), בהפקת חברת קאסל רוק אנטרטיינמנט, שהוקמה ב-1987 על ידי ריינר ושותפים. החברה, שנקראת על שם עיירה דמיונית המופיעה בכמה מסיפוריו של קינג, הפיקה את סרטיו של ריינר, לצד סרטים של אחרים, בהם "בקו האש", "לפני הזריחה", "לפני השקיעה", "כוח להשחית" ו"גרין מייל".
סרטו הבא היה יוזמה שלו – ריינר אהב את ספרו של וויליאם גולדמן "The Princess Bride" שאביו העניק לו במתנה, וביקש לעבד אותו לסרט. כמה אולפנים כבר ניסו וכשלו, עד שריינר וגולדמן, שכתב את התסריט, מצאו את האיזון בין קסם לקומדיה. כשיצא למסכים ב-1987 "הנסיכה הקסומה" זכה להצלחה צנועה בלבד, אך כשהונפק בקלטות וידאו הוא צבר אוהדים אדוקים ששיננו כל משפט בסרט. גם "כשהארי פגש את סאלי" היה פרי יוזמה של ריינר. הוא פגש את נורה אפרון והציע לה לכתוב תסריט על שני אנשים שמתיידדים ומחליטים לא לעשות סקס בידיעה שזה יהרוס את היחסים ביניהם, אבל אז הם בכל זאת שוכבים. אפרון נענתה להצעה, והתוצאה היא אחת הקומדיות הרומנטיות הגדולות בכל הזמנים.
במקביל ריינר הופיע בתפקידי אורח כשחקן, וכשאפרון החלה לביים בעצמה היא ליהקה אותו לתפקיד ידידו של טום הנקס בקומדיה הרומנטית המצליחה "נדודי שינה בסיאטל" (1993). בסצנה שבה השניים נפגשים בבר ומשוחחים על השינוי שחל במערכות יחסים עם נשים מאז עידן הנשיא קרטר, ריינר קורץ לשיתוף הפעולה הקודם שלו עם אפרון. "היום הדברים קצת שונים" הוא אומר. "ראשית, אתם חייבים להיות ידידים. אתם צריכים לחבב זה את זו. אז אתם מפלרטטים. זה יכול להמשך שנים. אז אתם עוברים בדיקות, ואז אתם עושים את זה עם קונדום. החדשות הטובות הן שאתם חולקים את התשלום".
כשנראה היה שהוא התמקם בקומדיות, ריינר שב אל סטיבן קינג, והפעם צלל אל תוך הז'אנר שמזוהה עם הסופר יותר מכל. ריינר גייס את גולדמן מ"הנסיכה הקסומה" לכתוב את התסריט, וביים את "מיזרי" כסוג של קומדיית אימה, עם מעברים חדים בין הומור לאלימות קיצונית. התוצאה מבדרת ומקפיאת דם גם יחד, והיא הפכה את קתי בייטס לכוכבת אחרי 12 שנים של תפקידי משנה (עד אז היא זכתה למוניטין רק בתאטרון).
סרטו הבא, הדרמה המשפטית "בחורים טובים" (1992), העניקה לריינר את המועמדות היחידה שלו לאוסקר. זה היה שיתוף הפעולה הראשון שלו עם המחזאי/תסריטאי אהרון סורקין, שזה היה סרטו הראשון. הם שבו לעבוד יחדיו בקומדיה הרומנטית הפקחית והבוגרת "הנשיא מאוהב". זה אחד התפקידים הכי סימפטיים של מייקל דאגלס, אנט בנינג מהממת כתמיד, ולפי הדיווחים ריינר תרם לסרט את הרובד הפוליטי (רוברט רדפורד היה אמור לגלם את הנשיא, אך רצה פחות פוליטיקה ופרש). החוויה המוצלחת הניעה את סורקין ליצור את הסדרה "הבית הלבן".
"הנשיא מאוהב" היה להצלחה האחרונה של ריינר במשך תקופה ארוכה. בשנים הבאות הוא היה חתום על סדרה של כישלונות ביקורתיים וקופתיים בז'אנרים שונים, בהם "זה הסיפור שלנו" מ-1999, עם מישל פייפר וברוס וויליס כזוג נשוי. הסרט מתאר את הזוגיות שלהם בסדרת פלשבקים, ומשלב קטעי ראיונות עם דמויות הפונות למצלמה כמו ב"כשהארי פגש את סאלי". אבל מה שעבד כה יפה שם, לא עבד כאן, כי הדמויות הראשיות היו קלישאתיות ומעצבנות. הסרט הזה חידד שריינר זקוק לתסריטאים טובים, ומשהו בחיבור בינו לבינם כנראה אבד. גם "מתים על החיים" (2007) עם ג'ק ניקולסון ומורגן פרימן קיבל ביקורות גרועות, אבל אחרי ארבע כישלונות גדולים הוא הפך ללהיט קופתי ויש אנשים שזוכרים אותו לטובה (לא אני), בשל הסיפור מעורר ההשראה על שני חולי סרטן סופני שיוצאים להגשים סדרת הרפתקאות לפני מותם.
השנה ריינר סגר מעגל עם חזרה לסרטו הראשון. "ספיינל טאפ 2: הסוף ממשיך", שבו חברי הלהקה מתאחדים אחרי הפסקה של 15 שנים להופעה אחת אחרונה, יצא למסכים בספטמבר בלי להותיר סימן. מן הסתם עכשיו הוא ימשוך יותר תשומת לב. אבל גם אם לא, אנחנו תמיד נישאר עם "This one goes to 11". בשיאו גם ריינר הגיע ל-11.
![במקום הצליל החדגוני של נטפליקס. ליעד הרמן, ניתאי דגן וארנון רוזנטל ב"אוכלי סרטים" (צילום: מאי סביר; לוגו: עינת שרון)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2020/10/movie-eaters-01.jpg "במקום הצליל החדגוני של נטפליקס. ליעד הרמן, ניתאי דגן וארנון רוזנטל ב"אוכלי סרטים" (צילום: מאי סביר; לוגו: עינת שרון)")
![עטיפת הספר "פסטרמה על לחם שיפון"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/03/sizes/עטיפת-הספר-1-NYU-Press_p_wo_500_619.jpg "עטיפת הספר "פסטרמה על לחם שיפון"")
![פסטיבל זז. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/12/sizes/joao_gospel_performance_lea_diego1.jpg_h1_wo_500_281.jpg "פסטיבל זז. צילום: יח"צ")
![הגנים הייחודיים בגני יהושע. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/12/sizes/שדרה_p_wo_500_333.jpg "הגנים הייחודיים בגני יהושע. צילום: יח"צ")
![סטודיו יורם לוינשטיין. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/12/sizes/661a904f-5800-498f-867f-e63ecab9c4ab_p_wo_500_333.jpg "סטודיו יורם לוינשטיין. צילום: יח"צ")