בעיר שבה יש כל כך הרבה טעים, תמיד יש מה לחדש. תחילת השנה האזרחית עוררה במעט את סצנת האוכל שלנו מתרדמת החורף הקלה, ויש עוד מסעדות שהופכות את עונת המלפפונים לסלט מלפפונים עסיסי. שובם של הדילים לצהריים עוזר לנו לשלם פחות על האוכל, קאמבק של ארוחת המבורגר מיתולוגית – גם אם בגרסה שונה – נותן תקווה לעתיד הלייט נייט העירוני וכנראה שמצאנו את הפינה הלוהטת הבאה של העיר. ששש, אל תגלו לאף אחד, שלא יהיה עמוס מדי. בואו לאכול איתנו.

>>

הפוגה מנחלת בנימין | דה פיג'וטו

בחודש אפריל השנה דיווחנו על כך שעיריית תל אביב יפו מרחיבה את רשימת הרחובות מוטי ההליכה באזורי הבילוי המרכזיים.מאז זרמו ליטרים רבים של בירה בברזים, וגם ספגנו מתקפת טילים איראנית, אבל לכלכלה יש טיימינג משלה ורחוב דה פיג'וטו הופך לאט אך בבטחה ליעד עסקי־קולינרי מבוקש: מסעדת מנטנטן כבר שכרה נכס ונמצאת בתהליך חשיבה מה לעשות בו (אולי קונדיטוריה יפנית? כי ראמן וקאצו כבר יש ב-WABI), ושמועות עקשניות מדברות על כך שאיל שני מתכנן לנעוץ כאן סניף של המזנון. עם האוכל יבוא מן הסתם התיאבון ויביא איתו עסקי אוכל ובילוי נוספים, ויותר לא נצטרך להידחק עם עוד מיליון איש בנחלת בנימין.

או טו טו פיצה | קוטה

זוכרים שסיפרנו על ספוט הפיצה של שפית נרקיס אלפי (ביינה), שנהרס במתקפת הטילים האיראנית בחודש יוני עוד לפני שהוקם? אז אנו שמחות לבשר ש"קוטה" כבר נמצא בהליכי שיפוץ מתקדמים ועתיד להיפתח בעוד חודשיים. הלוקיישן אינו זר לפחמימות – במקום שבו פעל בית הקפה של שרויטמן ברחוב גאולה – וכמו שאנו מכירות את אלפי יש למה לחכות. בכל מקרה בעיר (ובבטן) יש תמיד מקום לעוד פיצה.

שביל ישראל בצלחת | 7:1 X יניב גור אריה

עבור פודיז הרפתקנים, יניב גור אריה הוא סוג של גורו – שף שמאמין שאוכל הוא פסיכולוג ומלהטט עם תנובת הארץ במקוריות שובת לב וחך. בסדרת ארוחות במעבדת הקוקטיילים 7:1 תחת הכותרת "שביל ישראל" הוא מגיש תפריט בן 14 מנות בהשראת החורף: לילות קרים, גשם, עשבי בר, הדרים, ים סוער וירקות שורש. בזה אחר זה יבואו עלי רקפת עם טפנד דקל נור, פקורינו ממחלבת פלורה, חמאה חומה ולימוני מאייר; ארטישוק ירושלמי עם דמי גלאס צמחוני, ינבוט השדה ופינגר ליים; דג ים צלוי עם חמוסטא עלי לוף וחומעה ולפת מזוגגת בתה שחור ועוד טעימות שמשקפות פרשנות יצירתית לקשר בין אוכל, אדמה וזמן. הארוחות נותנות במה לספקים וליצרנים מקומיים שלקחו חלק במלאכת בניית התפריט וגם ל-zero waste, והמחיר סביר יחסית לז'אנר ולעובדה שמדובר ביצירה כמעט חד פעמית: 450 ש"ח לאדם (התאמת 5 קוקטיילים/מוקטיילים בתוספת 150/200 ש"ח).
אחד העם 1, עד שני (23.2),להזמנות

הפסקת צהריים 1 | רובע א'

לאחר שנעלמו בגלל המלחמה, תפריטי הצהריים מתחילים לחזור לשמחת לב הקהל, כלומר אנחנו. משכך, שף אביתר מלכה פותח את דלתות מסעדת רובע א' ומגיש מנות חורפיות אך קלילות, שאחריהן אפשר לחזור למשרד. למשל: המבורגר טונה (110 ש"ח), טליאטלה בחמאת אריסה ונתחי אינטיאס בפחם (139 ש"ח) וקציצות לוקוס בלימון עם חומוס, שומר וקוסקוס (142 ש"ח). לחם, חריפים, מנת פתיחה וקנקן סודה כלולים בדיל, ואז המחיר כבר נראה ידידותי יותר למשתמש.
יהושע התלמי 18 (מלון אלקונין), ראשון-חמישי 16:00-12:30,להזמנות

הפסקת צהריים 2 | נורדר

אם מצאתם את עצמכם באמצע היום בצפון דיזינגוף מורעבים שימו ווייז לנורדר, שמציע דיל עסקי שווה: 15 אחוז הנחה על כל התפריט, שמתומחר סביר מלכתחילה. בתקציב שאינו מצריך הלוואה חוץ בנקאית תוכלו לפתוח את הארוחה במגש מזאטים – סקורדליה, צזיקי, טאבולה ועוד (41 ש"ח), ולהמשיך לקערת פו מהבילה עם אטריות אורז טריות ובשר מפורק (58 ש"ח), ספגטי מיטבולז שמנמנים ברוטב עגבניות סמיך (67 ש"ח), בורגר נורדר עם גאודה וצ'יפס (65 ש"ח) ועוד מנות שממלאות את הבטן אך לא מפילות לשנ"צ. אמיצים במיוחד מוזמנים להתמודד עם שניצל מפלצת פריך וזהוב ברוטב חרדל עם פירה או סלט ירוק שמחירו 59 ש"ח בלבד, סכום שבימינו קונה בקושי שווארמה (ואין מה להשוות באיכות).
דיזנגוף 245, ראשון-חמישי 16:00-12:00,להזמנות

בואו למסיבראנץ' | קפה אירופה

קפה אירופה משיק בראנצ' סופ"ש שממציא את הגלגל מחדש: מנות בראנצ' קלאסיות – אאוט, גרסאות בוקר לא מתנצלות למנות הערב ולביסים הליליים שהמקום מזוהה עמם – ורי מאץ' אין. הבר שבין המטבח לאזור הישיבה מתחפש למשתה דקדנטי עם מבחר מאפים מתוקים ומלוחים משתנים, גבינות ונקניקים משובחים ופירות העונה (11:00-14:00 או עד אחרון המאפים), ובשעה 12:00 נפתחת גם החצר המקורה והמחוממת עם שרימפס קוקטייל, אויסטרז ג'ילרדו, פטה כבד וריבה ועוד מנות פתיח קטנות ב-38 ש"ח, לצד מנות הדגל של המסעדה, ביניהן מולים מרינייר וצ’יפס, ואגז בנדיקט עם פורל והולנדז (51-129 ש"ח). עוד צפויים מוזיקה חיה ודיג’ייז וכן שיתופי פעולה קולינריים והמון הפתעות.
רוטשילד 9,שישי ושבת, 11:00-16:00,להזמנות

המבורגר בלילה | בית גולדנברג

זוכרים את הימים בהם רשת ההמבורגרים עם החתול המחייך שלטה ברוטשילד? בר האוכל והקוקטיילים בית גולדנברג, שממוקם בלוקיישן שבו פעל סניף מוזס ברוטשילד, משיב את דיל הלייט נייט שהפך את המותג הקודם במקום ללהיט – 49 ש"ח בלבד למנה. תמורת שטר ירקרק תוכלו לקבל המבורגר קלאסי, כלומר קציצה במשקל 180 גרם מבשר שנטחן במקום בתוספת איולי שום קונפי, חמוצים הולנדים, בצל סגול ורוטב סרירצ׳ה, או סמאש כפול ובו שתי קציצות עם צ׳דר, בצל לבן מקורמל, בצל סגול מוחמץ, חמוצים, איולי וצ׳יפוטלה. צ׳יפס/טבעות בצל/ צ׳יפס חיוכים כלולים במחיר וגם צ’ייסר לקראת המשך בילוי בעיר שחוזרת לא לישון בלילה, והפעם מהסיבות הנכונות.
רוטשילד 35, שלישי-חמישי 01:00-23:00, שישי-שבת 02:00-23:00,להזמנות

מחוץ לעיר

משחקי השף בירושלים

לפעמים גם לנו התל אביביות יש סיבה לקנא בירושלים: בפסטיבל Winter Dreams נפתח מתחם קולינרי של הריאליטי "משחקי השף", שבמהלך החודש הקרוב תוגש בו בכל שבוע מנה מנצחת מהעונה הנוכחית. את הסדרה יפתח מסחאן פרגית – תבשיל פרגיות ובצל מקורמל על ב'ריר מרוקאי של שמעון וקנין, שהלוואי שהיינו חיילים בבסיס שלו (49 ש"ח).
הגן הבוטני האוניברסיטאי, ירושלים, ראשון-חמישי 17:00-22:00

• אוכלים שותים
• חדשות האוכל
• משחקי השף
• לייט נייט
• קפה אירופה
• גווידו
• נרקיס אלפי

אחרי עוד סאגה מגוחכת ומחרידה תוצרת ממשל טראמפ האמריקני, סוג מסוים של סדר שב על כנו: ג'ימי קימל חזר אתמול (בין שלישי לרביעי) להגיש את תוכניתו "ג'ימי קימל לייב" ברשת ABC. כזכור, לפני שישה ימים המעסיקים שלו בתאגיד דיסני החליטו להוריד אותו מהאוויר אחרי לחץ כבד של הממשל האמריקני, באמצעות זרוע הרגולציה התקשורתית שלו, ה-FCC (רשות התקשורת הפדרלית, שתפקידה לפקח על השידורים).

הטריגר הרשמי (וסליחה על הביטוי המטרגר כשלעצמו) קרה בעקבות האירוע שזעזע את אמריקה, ההתנקשות המחרידה בפודקאסטר וכוכב האלט-רייט צ'ארלי קירק. קימל הגיב בתוכנית לרצח בטענה ש"שמרנים מנסים לזכות בנקודות בשל מותו", והסתבך בעיקר עם הנשיא דונלד טראמפ, שקרא בגלוי להורדת התכנית. ברנדן קאר, האיש שעומד בראש ה-FCC הסכים איתו וטען (גם כן בגלוי) ש-ABC צריכה לנקוט צעדים נגד קימל, או שלרשות "תהיה עוד עבודה". איום מרומז שעשה את העבודה: ורשת ABC הורידה אותו מהאוויר ב-17.9.

מה קרה מאז ועד אתמול? ראשית, התגייסות המונית של כל מגישי הלייט נייט בארה"ב כולל מתחרים ישירים של קימל, דוגמת סטיבן קולבר, ג'ון סטיוארט, ג'ימי פאלון וסת' מאיירס; וגם של מגישי עבר אגדיים דוגמת קונאן אוברייאן, דייויד לטרמן וג'יי לנו שהתבטאו פומבית נגד המהלך. היו גם לחצים מצד הקהל וקמפיין לביטול מנויי דיסני+, אבל מה שכנראה הזיז את המקל היה דווקא קולות שמרניים – הבולט שבהם היה הסנאטור טד קרוז, מהקיצוניים במפלגה שלו, שטען כי "אם הנשיא מחליט מה אפשר ומה אי אפשר להגיד, זה יהיה רע מאוד". נשמע אלמנטרי, אבל במציאות המקוטבת של ארה"ב זה היה ממש לא מובן מאליו. אחרי כל הלחצים הנגדיים, "דיסני" התקפלה והודיעה שקימל חוזר.

>> "ילד רע" ועוד 19: הסדרות הישראליות הכי טובות של השנה
>> אורות, מצלמה, אקשן: 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו

הלילה, בפרק שהוקלט מראש (אולי כדי להימנע מגליצ'ים נוספים), הגיש קימל מונולוג ארוך מהרגיל (קרוב לחצי שעה) שבו הודה לתומכיו, ואפילו סוג של התנצל "בפני מי שנפגע". אבל בעיקר, הוא עמד על העיקרון החשוב היחיד – והוא חופש הביטוי. "התכנית הזאת לא חשובה", הוא אמר במהלך המונולוג, "מה שחשוב הוא שאפשר לעשות תכנית שכזאת. זכות שחשבתי שמובנת מאליה, אבל רק כשניסו לפגוע בחברי סטיבן, הבנתי אחרת".

וזה כנראה הסיפור האמיתי: ההתבטאות המקורית של קימל אולי לא היתה מוצלחת, אבל היא היתה רק תירוץ. הסיפור הוא מאבק הרבה יותר גדול: הנשיא טראמפ מחליט, דרך לחץ כלכלי ואיומים בתביעות השתקה כבדות, להשתיק את כל הקולות שמתנגדים לו בתקשורת. הוא הצליח חלקית עם סטיבן קולבר, שהיה ממבקריו החריפים ובסוף העונה הנוכחית CBS תוריד מהאוויר. הוא הצליח לכופף במידת מה את ABC, ועכשיו הוא כבר קורא בגלוי (כי הכל אצלו גלוי) להוריד גם את ג'ימי פאלון וסת' מאיירס מהאוויר של NBC – מלחמה גלויה וברורה על הלייט נייט האמריקני שנחשב למעוז ליברלי.

קימל הוא, לכאורה, לא בדיוק מועמד אידיאלי להיות גיבור שכזה – קומיקאי שצמח ברדיו, והתפרסם לראשונה כמגיש "The Man Show" – תכנית מערכונים פרועה (ושוביניסטית במיוחד) ב"קומדי סנטרל". אבל ב-22 השנים שבהן הוא מגיש את "ג'ימי קימל לייב" (תכנית שבשקט בשקט, כבר שברה כמה שיאים בלייט הנייט האמריקאי), קימל בהחלט התפתח מהמקום שלו כג'וקר קליל ולא היסס להביע עמדות ליברליות ברורות באוויר. אולי בגלל שיש למגיש המזוקן גם נגיעה לקהלים שהם לא ליברליים קלאסיים, כנראה שהדחתו היתה צעד כוחני אחד יותר מדי של טראמפ.

מה שהיה לנו כאן, אולי בפעם הראשונה, זו התנגשות אמיתית בין ממשל טראמפ המאוד כוחני ואגרסיבי ביחס שלו לתקשורת לבין הציבור האמריקני, שהלחץ מכיוונו, בסופו של דבר, היה זה שהחזיר את קימל לאוויר. הבחירה הייתה קפיטליסטית לחלוטין ולא אידיאולוגית, היא הייתה בין איבוד נקודות בממשל, לבין אובדן של קהל שמשלם לדיסני+. להסיק כאן מסקנות פוליטיות יהיה מרחיק לכת, אבל היה בהתקפלות גם מסר אופטימי: עמידה נחושה על עקרונות כמו חופש הביטוי, מביאה בסופו של דבר תוצאות. קצת כמו "סאות' פארק", שדווקא אחרי סאגת קולבר ו"פרמאונט" ואחרי שיוצריה חתמו על חוזה חדש ויוקרתי – החליטה להיות הכי אגרסיבית כלפי טראמפ ונשארה בחיים.

וזה הדיסוננס הגדול אצל כל המנהיגים הסמכותניים שאנחנו מכירים – כלפי חוץ, הם אוהבים לשדר עוצמה וכוח; אבל במציאות, הם חלשי אופי ברמות בלתי נתפסות. טראמפ, שמאיים על כל העולם ומדבר קשוח מול המיקרופונים, לא הצליח להתמודד עם זה שמגישי לייט נייט צוחקים עליו. קצת כמו שנתניהו יודע לאיים על איראן, ולא מסוגל להתמודד עם שאלות של רביב דרוקר ובן כספית; בטח לא עם "ארץ נהדרת", שאותה הוא ניסה לעדן באמצעות לחץ על "קשת". נשמע מוכר? גם בארץ וגם בארה"ב, הניסיונות האלה עלו בתוהו (עם התוכנית של ליאור שליין זה עבד לנתניהו קצת יותר טוב, והלוואי שהיינו רואים אז גילויי סולידריות ותמיכה כמו במקרה הנוכחי של קימל).

אין הרבה סיבות לאופטימיות לאחרונה, אבל לפחות בנושא הזה מדובר במשב רוח מרענן. המלחמה של טראמפ בתקשורת ובמתנגדים שלו תימשך, אבל בקרב על קימל הוא הפסיד מול חומה בצורה של אנשים מספיק נחושים, ועקרונות יסוד שהפכו למכנה משותף בציבור. באופן אבסורדי, המסקנה מפרשת קימל מתחברת דווקא למסר שיוצא מההתנקשות בקירק: אלימות היא דרך רעה, לא משנה היכן היא מתרחשת ובאיזה צד, וחופש הביטוי חייב להיות קודש לכולם, כולל אנשים שטועים מאוד,כולל אסהולז. מבלי משים, יכול להיות שקימל ניסח קונצנזוס חדש מול הסערה האמריקנית הפנימית שממשיכה לגעוש. ובעיקר – הוא הפגין אומץ נדיר שיש מה ללמוד ממנו, גם בקרבות שרחוקים מאוד משם, בארץ קטנה במזרח התיכון.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• ארצות הברית
• לייט נייט
• רשת ABC

איש בחליפה יוצא מבעל לוילון, תזמורת ביג בנד מנגנת והקהל מריע. כשהאות מסתיים, הוא מספר בדיחות בענייני היום. אחר כך יגיעו מערכונים, אורח מפורסם, ואז עוד אורח קצת פחות מפורסם ואז להקה או זמר שחותמים את הלילה. או בשתי מילים: "טוק שואו". למרות כל השינויים שעברו על הפורמט, הוא נשאר אחד הדברים הכי יציבים בעולם המשוגע שלנו. איש מצחיק (ולרוב זה איש, כי מיזוגניה) שמסיים את היום של הצופה האמריקאי בטעם טוב.

>>

השנים האחרונות לא היטיבו עם הפורמט, שעבר מלהיות ספינת דגל של רשתות שידור בקצה היום ללרדוף אחרי טרנדים בטיקטוק, אבל מי שמנסה להחיות את המצב הוא הקומיקאי ג'ון מולייני, שהשבוע עלה עם תכנית חדשה בנטפליקס בשם "כולם בשידור חי". היא בעיקר צוחקת על הפורמט המוכר והידוע – אבל גם מנסה להעיר בו חיים חדשים. לרגל התכנית החדשה החלטנו לדרג את 15 מגישי הטוק שואו הגדולים בכל הזמנים. יש לנו תכנית מצוינת, מיד נשוב.

15. מישל וולף

ספוילר: לא יהיו הרבה נשים ברשימה הזאת. מקצוע הטוק שואו תמיד הוחזק בעיקר על ידי גברים, לא בשונה מרוב הדברים שנוצרו בשנות השישים. אחת שהצליחה להשתחל למועדון האקסקלוסיבי של נשות הטוק שואו זו מישל וולף, קומיקאית צעירה ואנרגטית שבשנת 2018 הנחתה תכנית מעולה בשם "The Break" ששודרה בנטפליקס. לצד ההומור הפוליטי היא אירחה גם אנשים בתכנית הקצרה יחסית, במטרה "להפוך את החדשות לכיפיות שוב". התכנית החזיקה מעמד 10 פרקים, עד שנטפליקס הורידה אותה – אבל ממש אהבנו לראות גרסה ג'ינג'י-ניירוטית לטוק שואו שהיא לא רק קונאן.

14. ג'ימי פאלון

הילד שגדל על "סיינפלד" והתבגר ב-SNL נכנס לרשימה המצומצמת של אנשים שקיבלו את ההזדמנות להיכנס ל"רולס רויס" של תכניות האירוח – "הטונייט שואו". פאלון, שהצליח להחזיק לא רע בתכנית הלייט נייט, נכנס לנעליו הדי גדולות והלא קלות לפינוי של ג'יי לנו ב-2014, ומגיש אותה עד עצם היום הזה. פאלון גם אחראי על שינוי הפורמט בעולם המשתנה שהפך את הפינות לקטעים וויראליים, התחבר לתרבות העכשווית באמצעות אמנים טרנדיים והתחנף את דרכו ללב אמריקה המשעממת. עם זאת, הוא גם בין האחראים על שקיעת הפורמט וחנפן לא קטן, לכן הוא רק במקום ה-14.

13. אריק אנדרה

מלך האנטי טוק שואו האחרון, מגיש שלקח את הפורמט הקבוע של הטוק שואו ושבר לו את הצורה בכל דרך אפשרית, תוך הפיכתו לסוג של תוכנית עינויים לאורחים. לא בכדי אנדרה הגיע מדור האינטרנט הציני שלא משאיר שום אבן קדושה לא הפוכה, הוא תוצר של תקופה שמאסה בטוק-שואו וטלוויזיה בכלל, ובהתאם יצר טוק שואו מהסיוטים. ובקטע מוזר, בהתחשב בעובדה שהוא לרוב פתח כל תוכנית בהרס וירטואוזי מוחלט של האולפן ולא פעם מסיים את התוכנים עירום, הוא החזיק את מושב ההנחיה באופן די מוצלח. קיצר, הרבה יותר כיף ג'ימי פאלון על אסיד.

12. לארי סנדרס

עוד לפני אנדרה, גארי שנדלינג השכיל ליצר פארודיה הרבה יותר מעודנת על תוכניות הטוק-שואו, ולמרות ש"המופע של לארי סנדרס" הוא בכלל סיטקום מתוסרט על מאחורי הקלעים של טוק שואו, היא כל כך מבריקה עד שמתבקש לשים את הדמות ברשימה. למעשה, דווקא בגלל שהוא היה דמות פיקטיבית, לארי סנדרס איפשר לנו לראות הרבה יותר מקרוב את מנחה הטוק שואו – ניסיון חיים ששנדלינג אסף כשהנחה טוק שואו משל עצמו. אבל הסיטקום המבריק הזה נתן לנו גם דמות של מנחה אותנטי ומתוק תוך כדי שהוא גם תככן וקטנוני, ומבחינתנו גם אם הוא לא קיים – הוא ללא ספק אחד ממנחי הטוק שואו הגדולים בהיסטוריה.

11. ארסיניו הול

מגיש שעשה לא פחות ממהפכה קטנה. הול היה קומיקאי צעיר מקליבלנד שאחרי קריירת הסטנד אפ קיבל הזדמנות להיסטוריה – להפוך למגיש הטוק שואו השחור הראשון בעולם שנשלט (כפי שניכר מרשימה זו) בעיקר על ידי גברים לבנים. "המופע של ארסיניו הול" החלה ב-1989 וירדה מהאוויר ב-1994 היתה חגיגה של אמריקה השחורה – היא נתנה ביטוי להיפ-הופ הרבה לפני שהממסד הכיר בסגנון המוזיקלי; היתה שערורייתית ובוטה (חלק מהיתרונות מהעובדה שהיא לא היתה תחת רשת גדולה, אלא בסינדיקציה של ערוצים מקומיים), וגם נכנסה להיסטוריה כשאירחה לראשונה מועמד לנשיאות בשם ביל קלינטון, שניגן אצלה בסקסופון, שינה את התדמית המרובעת והפך בסופו של דבר לנשיא. לקול שבשנות השמונים עוד היה פרינג', והיום במידה רבה שולט בתרבות. תשאלו את קנדריק למאר.

10. צ'לסי הנדלר

הנה מישהי שהצליחה להצטרף למועדון המנחות, וגם להחזיק מעמד. הנדלר היא קומיקאית ממוצא יהודי שהחלה את דרכה בערוץ הבידור "E!" כמגישה של תכנית מערכונים, ואז נוצרה "Chelsea Lately" – תכנית שבמוקד שלה עמד אורח אחד, בדרך כלל מפורסם, אבל השיא שלה היה פאנל של אנשים מצחיקים שידע לסנוט באירועי השבוע בעולם הבידור של קליפורניה. הנדלר היתה ביטוי ראשון לאישה שלא שיחקה לפי הכללים של התרבות האמריקנית – היא היתה בוטה וסקסית בו זמנית, ובעיקר מאוד מאוד מצחיקה. שבע שנים שרדה התכנית, עד שהנדלר התמקדה בסטנד אפ, אבל אנחנו עוד מתגעגעים לערב איתה על המסך.

9. ג'ואן ריברס

פורצת דרך אמיתית שגם שילמה את המחיר שבכך. ריברס היא קומיקאית שהפכה למוסד – מישהי שאף פעם לא פחדה להיות בוטה, לפעמים אפילו אכזרית בקומדיה שלה, אבל שגשגה בדרכה והצליחה לא מעט בזכות מופעי הסטנד אפ. ב-1986 היא הפכה לאישה הראשונה שהגישה תכנית טוק שואו, כאשר "פוקס" ניסו להיכנס למשחק מול ג'וני קרסון ו-NBC – ונתנו לה את התכנית "לייט שואו עם ג'ואן ריברס", אחרי שהיא שימשה כמגישה אורחת מצליחה במיוחד במקום קרסון – מה שגרם לסכסוך קשה ביניהם. התכנית שרדה רק שנתיים וירדה מהאוויר (יש האומרים בגלל רייטינג נמוך, יש האומרים בגלל שקרסון לחץ אמנים ואורחים לא להופיע בתכנית של ריברס), אבל היא עדיין היתה הראשונה – וראויה לרספקט.

8. גרהאם נורטון

יורדים לרגע מהפורמט הקלאסי ומאמריקה לטובת הממלכה הבריטית, ולמגיש שמחזיק מעמד עד עצם היום הזה. נורטון, שכנראה מעולם לא היה בתוך הארון, הוא עוד אחד ששינה את הפורמט – ולמרות הריחוק מארה"ב הצליח לארח אצלו את כל הכוכבים הגדולים, גם מאמריקה. לימים הפך גם לאיש שמגיש את האירוויזיון בממלכה המאוחדת, אבל הישג הטוק שואו שלו בתור תכנית שהחזיקה מעמד 18 שנה הוא מרשים. מישהו שקצת שינה את הפורמט, במקום דסק ומונולוג היתה ספה אחת שעליה כולם התארחו (לפעמים גם הרבה יותר משלושה אנשים), אבל יצר תכנית שהצליחה באנגליה ומחוצה לה.

7. קרייג פרגוסון

רוב האנשים ברשימה הזאת הגישו את אחת מתכניות האירוח המרכזיות. פרגוסון לא, אבל זה לא מנע ממנו להפוך לאגדה בתחום. ב-2005, פרגוסון הגיש את "הלייט לייט שואו", התכנית שבאה אחרי התכנית שהגיש דייויד לטרמן ב-CBS. אבל בדרכו המיוחדת, הוא הפך אותה למעניינת במיוחד – לא רק בזכות ראיונות פלרטטניים (והאיש עשה את זה באמנות), אלא גם בזכות רגעים חשובים כמו הראיון עם דזמונד טוטו, שבו האיר את האפרטהייד בדרום אפריקה. במבטא סקוטי כבד הוא הצליח לעשות את המעבר לאמריקה ועשה תכנית בלתי נשכחת ודי חתרנית וביזארית לשעות הלילה, עד שירדה מהאוויר ב-2014.

6. סטיבן קולבר

מישהו שקיבל נעליים גדולות, והצליח למלא אותן בתבונה. קולבר, שהחל את דרכו ככתב ב"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט, ואחר כך הפך לפארודיה על מגישי חדשות רפובליקניים ב"קולבר ריפורט", היה האיש שניסה להחליף את דייויד לטרמן אחרי הפרישה המתוקשרת היטב במאי 2015. קולבר שינה את האופי של התכנית – הוא לא היה לטרמן, אבל הוא גם לא ניסה להיות. הוא הטעין אותה בהומור פוליטי (סלידה ברורה מהנשיא דונלד טראמפ, כולל פעם שבה קילל אותו בשידור), בראיונות משעשעים ובהומור המיוחד שלו, הפעם בתור עצמו. כבר עשר שנים הוא באוויר, וממשיך להיות רלוונטי.

5. ג'ימי קימל

אולי השינוי הכי גדול שראינו בעולמות הלייט נייט. קימל החל את דרכו בתור קומיקאי די בוטה וסליזי כמגיש התכנית "The Man Show", אחד שהיה מזוהה בעיקר עם הומור מאוד מאצ'ואיסטי. רשת ABC, שאף פעם לא הצליחה להתחרות עם הרשתות הגדולות האחרות בתחום תכניות האירוח, נתנה לו את המפתחות ב-2003 – והוא שם עד היום, כולל רגעים שבהם הצליח להפוך למעניין במיוחד – הקליפ הויראלי לשיר "איים פאקינג מאט דיימון", עם זוגתו דאז שרה סילברמן; הפעם שבה ירד באופן גלוי על ג'יי לנו, אחרי הסכסוך הגדול עם קונאן אובריין ב-2010; מערכונים שהפכו לזכירים במיוחד כמו "ציוצים מרושעים" או "צנזורה בלתי הכרחית", שידעו לתפוס את רוח הרשת; וגם המונולוג היפהפה על בנו הקטן ושירות רפואי בארה"ב. קימל כבר 22 שנה מגיש את התכנית, ועושה את זה בדרכו הבוטה והמשעשעת שמוכיחה איך הוא התבגר לתוך התפקיד.

4. ג'יי לנו

הוא אולי שנוי במחלוקת, בטח כאדם, אבל אי אפשר לכתוב את היסטוריית תכניות האירוח בלעדיו. לנו, קומיקאי ממוצא אמריקאי-איטלקי שהחל את דרכו במועדונים של בוסטון, הפך לאהוב ליבו של המיינסטרים האמריקאי – והיה למי שהחזיר את ה"טונייט שואו" להיות מספר אחת במשך תקופה ארוכה, ולא משנה מי יפגע בדרך. הוא נכנס להיות מגיש תכנית האירוח הלילית החשובה ביותר, במקומו של קרסון, ב-1993 – וזכור כמי שהפך את המונולוג ללב העניין, כולל כמה ראיונות בלתי נשכחים (למשל, זה עם יו גרנט – הרגע שהפך את התכנית ללהיט), ובעיקר בהומור שלו שידר משהו מאוד קל לעיכול, שהפך אותו לכוכב. בדרך הוא הסתכסך עם קונאן אובריין, פוטר וחזר, הפך לשנוא הוליווד, עבר כמה ניסיונות כושלים במחוזות אחרים ואז פרש סופית ב-2014. לנו הפך לאחד הגדולים – זה משך גם לא מעט אש, אבל בעיקר הפך אותו לכוכב.

3. ג'וני קרסון

האיש שממנו הכל התחיל. קרסון לקח את תכנית האירוח של רשת NBC אחרי סטיב אלן וג'ק פאר, והפך אותה למוסד אמריקאי מקודש. דרך ההומור הסרקסטי והקול הייחודי, הוא הפך לאיש שאמריקה הולכת לישון איתו במשך לא פחות משלושים שנה (ריצה בלתי תיאמן, בטח בהתחשב בטלוויזיה התזזיתית של היום), עד שפרש ב-1992. קרסון היה האיש שסחב את אמריקה בשנים לא קלות, עם הכניסה המאתגרת לשנות התשעים, וסיפק לה את האתנחתא הקומית – ובעיקר, הוא היה ההשראה הברורה של כל מי שבא אחריו, כולל שני המנחים שעקפו אותו אצלנו בדירוג.

2. דייויד לטרמן

האיש שהמציא את תכנית האירוח מחדש. לטרמן, קומיקאי שדרכו הטלוויזיונית החלה בכלל כמגיש תכנית בוקר, נכנס ב-1980 למשבצת תכנית "הלייט נייט" של NBC אחרי קרסון, ועשה מהפכה. אם קרסון היה בעיקר אהוב ומיינסטרימי, לטרמן היה סאטירי יותר, אדג'י יותר – ואחד שהרשה לעצמו לעשות הומור חדשני ואפילו מוזר. העלייה שלו היתה איטית, אבל עקבית – הוא הפך ל"ילד הרע" של הרשת הממוסדת, וגיבורם של נערים רבים – חלקם הלא קטן הפך בעצמו למגישי תכניות אירוח. גם אחרי שעבר שעה אחת קדימה, עם התכנית ברשת CBS, הוא נשאר דייב. קיצוני, אסהול, מוזר – אבל מי שהצליח לנצח את השמרנות הבסיסית. ב-2015 הוא פרש מאורות הזרקורים, אבל המשיך לראיין אנשים גם אחרי בנטפליקס, ונשאר האיש ששינה את הבידור האמריקני לעולם.

1. קונאן אובריין

סיפור הסינדרלה הגדול מכולם. בחור אירי, גבוה, עם שיער ג'ינג'י, שם מוזר וקול מוזר עוד יותר, שלא היה קומיקאי ולא עמד מול קהל עד התכנית הראשונה שלו ב-1993, הפך למלך של הלייט נייט האמריקאי ולכישרון הכי פרוע של תוכניות האירוח. קונאן היה זה שנכנס לנעליו הענקיות של לטרמן, ולמרות שהחל את דרכו בצורה קשה מאוד, הצליח להחזיק מעמד מספיק כדי להפוך לקאלט. קונאן הפך את המונולוג מפוליטי לאבסורדי, הרים מערכונים הזויים שהפכו למשעשעים, ובעיקר הצליח להמשיך את המורשת שהמציאה מונטי פייטון – להיות בדיוק באמצע, בין הכי דבילי להכי חכם.

לא פשוט להציב את אובריין במקום הראשון, כשלפניו אגדות של ממש. אבל הנה הסיבה: אובריין, במשך 28 שנה באוויר (עד התכנית האחרונה ברשת הכבלים TBS), עבר לא מעט שינויים – רשתות, שעות שידור, אפילו שיער פנים. אבל קונאן תמיד נשאר קונאן – האנדרדוג שניצח את האריות הגדולים, ומי ששמר על האינטגריטי שלו כקומיקאי וכאדם. ולכן הוא מקדים את כולם. בגיל 61, הוא הגיש לא מזמן את טקס האוסקר – אבל המשיך את אותה הדרך שהחלה כשהיה אנונימי לגמרי, בתחילת הניינטיז. ולכן הוא המלך.

• המסך
• לייט נייט
• קונאן אובריאן
• טלוויזיה

קשה שלא להיות בעד ג'ון מולייני. הקומיקאי המעונב התחיל ככותב SNL ופרח די מהר כסטנדאפיסט אבחנתי מבריק ושנון, שלצד היצירה החושפנית-יותר-משאתם-מבינים "פה גדול" הפך מהר מאוד לילד המוזהב של הקומדיה, מה שבאופן טבעי הוביל לברייק דאון ומכון גמילה מתבקש. אבל קשה שלא להיות בעדו – הוא נראה כמו בחור חביב ויותר מדי מודע להכל, ומסוג הקומיקאים שמרגישים כמעט על-זמניים, כאילו מזמן אחר. והוא בהחלט יודע איך להשתמש באפיון המוזר הזה שלו.

>>למה את לא מחייכת: 25 נשים שהצחיקו אותנו מאוד בקולנוע

את הרעיון לעשות טוק שואו קלאסי בסגנון הוליווד של הסבנטיז מולייני ניסה כבר לפני כמעט שנה, עם "ג'ון מולייני מציג: כולם באל-איי", ששודרה במדי יום במשך שבוע בנטפליקס, כחלק מהניסיון של שירות הסטרימינג להשמיש את אופציית השידור החי שלהם. כנראה שהם אהבו את התוצאות (וכמו שמולייני אומר, הבינו שכולם שונאים את לוס אנג'לס), כי במהלך הלילה האחרון שודרה בשידור חי "כולם בשידור חי עם ג'ון מולייני", שזה בבירור שם יותר טוב. ובכנות, גם מבנה יותר הגיוני, כי התוכנית תשודר רק פרק אחד בשבוע, בשידור חי בלילה שבין רביעי לחמישי.

הפרק הראשון הוא שרטוט די ברור של מבנה התוכנית הכל כך קלאסי (והסט הכל כך חום) – מונולוג פתיחה שנון-לחוץ, ריאיונות מתוקים וקצת מוזרים עם סלברטיז (מייקל קיטון מנסה לענות על שאלות צופים בנוגע לחובות כספיים לבני משפחה), הומור קצת אוף ביט אבל באווירה מאוד טובה. ריצ'ארד קיינד הנפלא חוזר לתפקד כסייד קיק של מולייני, פרד ארמסון וטרייסי מורגן קופצים לבקר מתולדות SNL, יש כמה מערכוני חוץ משעשעים (כולל אחד עם כריסטופר לויד הנפלא), וכמובן ביצוע של סייפריס היל בסיום (עם סימפוניה של 17 כלים!). באופן כללי יש אווירה של נוסטלגיה חמימה אך אקטואלית – כמה כיף!
"כולם בשידור חי עם ג'ון מולייני", פרק 1 עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• לייט נייט
• נטפליקס
• ג'ון מולייני

בארצות הברית תכניות לייט נייט הן מוסד ותיק ומפואר. עוד משנות השישים של המאה הקודמת, ג'וני קרסון היה גיבור כל אמריקאי – זה שנתן לצופים שלו מתנה גדולה, בדמות סיבה קטנה לחייך או לצחוק, רגע לפני שהולכים לישון. ולאורך השנים היו שם ג'יי לנו ודייויד לטרמן, קונאן אובריין וג'ימי פאלון, ג'ימי קימל וסטיבן קולבר – והפכו את תכנית האירוח הלילית למשהו שאמנם השתנה עם השנים, אבל נשאר איתן בלוח השידורים. הפורמט התעצב – אבל לא באמת השתנה. מונולוג קומי-סאטירי על ענייני היום, קטע קומי, אורח ראשון מפורסם, אורח שני קצת פחות מפורסם, זמר או להקה – תודה רבה לכם, לילה טוב. כך הוא נשאר, מימיו של קרסון ועד ימים אלה ממש.

>> הראשון בשכונה: בר היין ג'ודי מכניס עוד קצת קלאס לשדרות יהודית
>> הצביעו תל אביב: סקר טיים אאוט הבינלאומי 2024 יוצא לדרך

בישראל, לעומת זאת, הפורמט הקלאסי הזה לא ממש תפס, אבל ניסיונות לעשות תכניות לילה היו למכביר. היו כאלה שניסו לשעתק את המודל האמריקאי, היו כאלה שסטו ממנו לגמרי, וסיפורו של הלייט נייט הישראלי מספר לא מעט גם על הטלוויזיה שלנו. בעיקר כי היום, ברצועות האלה אפשר למצוא בעיקר חדשות, שזה הדבר היחיד שהטלוויזיה המסחרית בארץ יודעת לייצר בעשור האחרון – חוץ מריאליטי. אבל כמתגעגע סדרתי, החלטתי לנסות ולדרג את תכניות הלייט נייט הגדולות שהיו כאן. המאפיינים המובהקים: השעה – תכנית שמשודרת מאוחר, בסביבות השעה 22:00 או 23:00 בלילה. האולפן – תכניות מערכונים ליליות (והיו כאלה) ירדו מהפרק, ונשארנו עם אדם בתוך אולפן טלוויזיה שמנסה להשאיר אותנו עם חיוך, רגע לפני שהולכים לישון. מכאן הפורמטים משתנים (ומשונים), אבל זהו המוטיב החוזר – ועכשיו מגיעה העשירייה.

10. "היום שהיה עם גיא זוהר" (2003-2019)

נכון, נכון, מדובר בתכנית חדשות – ובכל זאת, בעיניי ראוי לתת את הכבוד לגיא זוהר ולפורמט שלו. קודם כל, את הפונקציה הקלאסית של תכנית לילה בחיים שלנו – היא מילאה. גיא זוהר הצליח לרכך במעט את היום הישראלי הלא פשוט שהיה, עם קצת חיוך וקצת ציניות – בלי לוותר על הדיווחים ועל האקטואליה. ומעל הכל, ה"אולי, ואולי לא, נחכה ונראה" שהפך אותו לחיקוי מוצלח ב"ארץ נהדרת" – הוא לב העניין. בתוך תקשורת שתמיד חיפשה כותרות וג'וס, זוהר בא עם הפרופורציות הידועות שלו – שהצליחו גם אחר כך, ב"מהצד השני" של התאגיד. תכנית חדשותית עם גרוב של תכנית לילה, ולפעמים הגרוב הזה הוא הכל.

9. "לילה בכיף" (2009-2010)

דייויד לטרמן, גיבור לייט נייט אמריקאי, התפרסם בתור מגיש ה"אנטי טוק שואו". וגם בלי להיתלות באילנות גבוהים מדי, "לילה בכיף" היא אולי ההגדרה המושלמת לכך. מדובר בפארודיה הכי טובה שאני מכיר על הפלסטיקיות המובנית בפורמט הלייט נייט – מונולוג הפתיחה השחוק, הבדיחות שחוזרות על עצמן בכל פרק, האורחים האקראיים ו"להקת הבית" (שהיא בכלל להקה מחו"ל). "לילה בכיף" אמנם התחבאה בערוצי הנישה, אבל השילוב בין דודו ארז, אבי אטינגר ושחר חסון (לימים אחד האנשים המצחיקים בישראל, אם לא ה-) – הפך אותו לראוי לכבוד. ראויה לציון בהקשר הזה גם האמא – "מהדורה מוגבלת", שבמידה רבה הולידה את תכנית הקאלט הזו.

8. "היום בלילה עם גורי אלפי" (2015-2018)

עוד פורמט לילי שגם נוסה בארץ (ע"י תכניות כמו "עד כאן" או "פעם בשבוע") הוא הפורמט על שמו של ג'ון סטיוארט. להלן – מגיש שלא עומד במונולוג, אלא מתיישב; מגיש מונולוג סאטירי וחד על ענייני היום, באמתלה של מהדורת חדשות, קטעי וידאו במהלך המונולוג שהופכים לפאנצ'ליינס, ואורח באולפן ממגוון של נושאים – מכוכבי בידור ועד פוליטיקאים. התכנית של אלפי אמנם עברה שינויים עם השנים (ועם פיצול ערוץ 2, מה שדי דפק אותה בדרך), אבל היא היתה הניסיון הכי טוב להתמודד עם הפורמט הזה – ובעיקר, המחישה את העוצמות של גורי, שאחרי שנים בפורמטים קבוצתיים זרח כמגיש בודד. קצת חבל שזה נגמר כ"כ מהר.

7. "יצפאן" (2001-2006)

אלי יצפאן הוא, לכל הדעות, אחד הקומיקאים הגדולים שחיים בינינו. ולאורך השנים, הוא עבר כמה ניסיונות עם עולם הטלוויזיה – מהפריצה הגדולה ב"פספוסים", דרך כמה פורמטים שהרבה פחות הצליחו. אבל זו, נראה לי, פסגת ההצלחות שלו. תכנית שהחלה בערוץ 3 בכבלים, רחוקה מהפריים טיים הערוצ-שתיימי, אבל הפכה ללהיט כביר. אבל מעבר למונולוג ולאורחים ולמוזיקה, זו בעיקר התכנית שהציגה את מגוון היכולות של יצפאן כקומיקאי – מפאנצ'ליינס שנונים ועד חיקויים בלתי נשכחים (כולל תקרית דיפלומטית עם נשיא מצרים דאז, חוסני מובארק). תכנית שהיא סינדרלה – החלה בקטן, וגמרה בענק.

6. "הצינור" (2010-היום)

דוגמא קלאסית נוספת ללייט נייט שבא מהאקטואליה, אבל עשה יותר מזה. תכנית שהחלה מפינה בהגשת גיא לרר במהדורת השבת של אושרת קוטלר, הפכה לתכנית סולו ומשם התפתחה למפלצת – ממי שהיה עסוק בעיקר בהדהוד קטעים אינטרנטיים, לכזו שקובעת סדר יום, מניפה דגלים חברתיים (מהקנאביס ועד יוקר המחייה) ולא פעם מביאה סיפורים יוצאי דופן. סיפור סינדרלה של תכנית גדולה, שהשפיעה מעבר לשעת השידור שלה.

5. "לילה טוב עם אסף הראל" (2016-2017)

בשנת 2003, אסף הראל ניסה לעשות תכנית לילה. זו היתה תכנית בפורמט הכי קלאסי של ה"טונייט שואו" – להקת ביג בנד, אורחים, מוזיקאים, פאנצ'ים, כל הג'אז הזה. אבל "כל לילה" עם הראל לא הצליחה לחדור את המיינסטרים – היא זכתה לרייטינג נמוך יחסית, הסתבכה בשערורייה עם רוחמה אברהם ופשוט נגמרה בשלב מסוים. 13 שנים אחר כך, הראל חזר ללייט נייט – ואמר "פאק איט". הפעם, הוא שבר לחלוטין את חוקי הפורמט; אין פה קהל, אורחים היו מעט מאוד (ולקראת הסוף), ובכל זאת הוא הצליח להבקיע משהו – עם המונולוגים הסאטיריים והשמאלניים, שהחלו בתור משהו סמלי וקטן, והפכו כמעט ללב התכנית. וחוץ מזה, היא כאן כי היא נתנה ביטוי לדור של קומיקאים שהגיע מהסטנד אפ – ונהנתה מהכישרון שלהם. תכנית שבאופן אישי היתה מאוד אהובה עליי, אבל גם היא היתה קורבן של השיטה – ומתה אחרי עונה וחצי בלבד.

4. "פרפר לילה" (1997-2000)

הטלוויזיה הישראלית ידעה לא מעט ניסיונות לקחת דברים שמצליחים ברדיו, ולנסות להפוך אותם למוצר טלוויזיוני. זו בעיניי הדוגמא המוצלחת ביותר – טל ברמן, אחרי ההצלחה הגדולה בגלי צה"ל עם "מוטל בספק", משתחרר מהצבא ואחרי שנתיים, מקבל את המפתחות ללייט נייט של "רשת". לימים הוא יודה שהוא היה הניסיון של הזכיינית הטיפה "מרובעת" להתרענן – לתת צ'אנס לילדים הרעים לבעוט את דרכם קדימה. רועי לוי, אחד הסטנדאפיסטים הגדולים שקמו פה, קיבל שם את הצ'אנס הראשון, ו"פרפר לילה" הרשתה לעצמה גם לבחון גבולות. בנוסף, היא היתה גם התכנית היחידה ברשימה שהצליחה לארח את "כוורת". וזה כבר מקנה לה מקום בפנתיאון הישראלי.

3. "יחסים מסוכנים עם דנה מודן" (1999-2000)

כנראה שאין קלישאה יותר גדולה מאשר – "איזה כיף היה בניינטיז". השנים שהיינו צעירים ויפים, שבהן הטלוויזיה היתה מעניינת – ובעיקר, הרשתה לעצמה להעז. והנה דוגמא מעניינת לכך, בלייט נייט קצר הימים של "קשת". דנה מודן, שכבר התפרסמה כשחקנית (בעיקר ב"פלורנטין"), קיבלה את המשבצת ועשתה איתה תכנית אירוח לילית ונועזת במיוחד. הפורמט הוא משהו שנע בין מסיבת פיג'מות למשחק "אמת או חובה" – ארבעה אורחים, נשים וגברים, שמעזים לדבר על הנושאים הכמוסים והאינטימיים שלהם בטלוויזיה. היא הפכה את דנה מודן לשם דבר, היא פרצה את הטאבו סביב סקס – גם אם שודרה בשעה מאוחרת, והיא גם היתה הניסיון הטלוויזיוני הראשון של מולי שגב, אז בן זוגה. וכל הצצה ביוטיוב רק מעוררת בך שוב את הקלישאה החבוטה – אח, איזה כיף היה בניינטיז.

2. "לילה גוב" (1993-1998)

ללא ספק, הניסיון הכי מוצלח לפצח את פורמט ה"טונייט שואו" קלאסי. מיד עם עליית ערוץ 2 לאוויר, הופיע שם גידי גוב – אחד שכבר היה מולטי טאלנט (עוד לפני שמישהו חשב על המילה), וגם כיכב בטלוויזיה באמצעות "זהו זה". ועדיין, זה היה רגע הפריצה האמיתי שלו – עם המונולוגים הארוכים, ההומור הפרוע (עד כדי וולגרי לפעמים), הכבוד שהוא נתן ליוצרים כמו חנוך לוין ז"ל (ששידר ב"לילה גוב" את היצירה הטלוויזיונית האחרונה שלו), ומעל הכל – הדואטים המפורסמים בסוף התכנית, שלו יחד עם זמר או זמרת אחרת, שמתנגנים עד היום ברדיו. כגובולוג ותיק, "לילה גוב" היתה התכנית שהפכה אותי למעריץ מושבע של גידי כפרסונה – עם ההומור הנוירוטי והתזזיתי. לימים, נעשה ניסיון לגלגול שני בתחילת שנות האלפיים – אבל עליו, חבל להרחיב את הדיבור.

1. "חלומות בהקיציס" (1999-2003)

כי בסופו של דבר, אין כמוה. תכנית שלקחה את פורמט הלייט נייט, ובעטה אותו לקיבינימט. אייל קיציס, שאז התנסה בכמה תכניות שכוחות אל, מקבל את המפתחות ללייט נייט של "קשת" – ומייצר להיט על זמני. תכנית פרועה, מוגזמת, מחופפת על כל הראש – בקיצור, כל מה שילד בן 12 היה צריך כדי שהמוח שלו יתפוצץ. ובמוקד היה טל פרידמן – עוד מישהו שניסה ולא הצליח בכמה מקומות, שבזכות התכנית הזאת הפך לשם דבר. במה מוחלטת שלו להתפרע ולהתחרע, ולהפוך ללהיט של כל מתבגר שגדל בתקופה הספציפית – מ"מה, כבר נגמר?!" ועד "הכל בננה אגוזים, סקס סמים וטל מוסרי". כמי שגדל אז, זו היתה נוסחה קומית שאי אפשר לסרב לה. ובדיעבד, זה גם היה הרגע שבו קיציס ופרידמן – שעד התכנית עוד חיפשו את דרכם – הצליחו לעלות אל המדרגה הבאה, "ארץ נהדרת". אבל יותר מכל, זה היה הלייט נייט הישראלי במיטבו: הוא היה מצחיק, הוא היה בועט, הוא היה שונה מכל מה שהיה עד אז, והוא בעיקר הצליח לשלוח טינאייג'ר מתבגר ודחוי (לא חשוב שמות) עם חיוך ענק על הפרצוף.

• המסך
• לייט נייט
• לילה גוב
• לילה טוב עם אסף הראל
• איל קיציס
• טל פרידמן
• גורי אלפי