מנהלת העמותה להנצחת מורשת לח"י, שמרוכזת במוזיאון הלח"י בלב פלורנטין, מציינת 85 שנים להקמת המחתרת דרך סדרה של הרצאות בנושאים עכשוויים, ונזכרת בנקודות בה גרו הוריה התל אביבים, במעדנייה שבה היתה קונה סבתא וגם במסרים שהשאיר סבא שלה, יצחק שמיר
מיכל דיאמנט היא מנהלת העמותה להנצחת מורשת לח"י, היושבת במוזיאון הלח"י שבבית יאיר, בלב שכונת פלורנטין. במסגרת ציון 85 שנים להקמת המחתרת, העמותה מקיימת סדרת הרצאות מיוחדת שמחברות בין ערכי המחתרת לבין האתגרים, ההשראה והערכים שממשיכים לעצב את מדינת ישראל גם כיום. ההרצאה הבאה, שתתקיים ב-28.12, תארח את איתי אנגל בשיח על ישראל שבין איראן, חמאס וסוריה.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים.
1. מוזיאון לח"י
בלב שכונת פלורנטין, בין כל הגרפיטי, המסעדות והברים שהולכים ומתרבים מיום ליום, נמצא לו מוזיאון קטן ומרתק שרוב תושבי השכונה בכלל לא מכירים – מוזיאון לח"י. במקום הזה אני יושבת וממנו עובדת, אבל עוד לפני כל אלו מוזיאון לח"י, או "בית יאיר" כמו שאנחנו קוראים לו, הוא באמת מקום שנמצא אצלי עמוק בתוך הלב והנשמה. סבא וסבתא שלי היו לוחמי לח"י, ובשנתיים האחרונות זכיתי לנהל את העמותה להנצחת מורשת לח"י שיושבת בתוך המוזיאון, ולהכיר עוד יותר לעומק את סיפור הגבורה הישראלי שהוא לא רק של המשפחה שלי, אלא של כל המדינה. המוזיאון הזה, שנמצא במיקום המקורי בו נרצח אברהם "יאיר" שטרן מייסד ומפקד לח"י – מספר את סיפור הקמתה של מדינת ישראל דרך העיניים של מחתרת לח"י ונותן פרספקטיבה מעניינת גם לימים שלנו.
שטרן 8, תל אביב
2. מעדניית חיים רפאל
במרחק של כמה דקות הליכה מהמוזיאון נמצא שוק לוינסקי, שהוא עצמו אחד המקומות האהובים עלי בעיר. ובין כל המקומות בשוק, אני הכי אוהבת את המעדניה של חיים רפאל שקיימת שם שנים, כשאני עוד זוכרת את סבתא שלי קונה שם מטעמים לארוחת שישי ומפטפטת עם חיים רפאל עצמו. היום כבר נמצא שם הנכד שלו, אבל האוכל – אם זה זיתים, קציצות פרסה, או כבד קצוץ – נשאר מושלם ועם טעם של בית.
לוינסקי 36, תל אביב
3. טיילת הפארק החופי
החלק הזה בטיילת של תל אביב נפתח לא מזמן, ובעיני זה אחד המקומות היפים שראיתי, כולל חו"ל. אחרי עלייה רגלית לא פשוטה (כדאי להגיע בכושר!) מגיעים לנקודת תצפית יפהפיה ממנה אפשר לראות את כל תל אביב מכיוון צפון לדרום, כשברקע הנוף של הים. אוויר לנשימה בין כל הטרפת של היומיום.
4. מגדלור
בין הטיילת לנמל נמצא אחד המקומות הכי כיפיים בעיר. בית קפה שיושב ממש על החיבור בין הים לירקון ומארח די ג'יי מתחלפים, שיעורי יוגה שבועיים, הקרנות סרטים ומשחקי ספורט, ובעיקר נוף יפה ואווירה מושלמת. לא משנה אם מגיעים לשם לבד, עם חברים, עם הילדים – תמיד נעים לשבת שם. המלצה שלי: תזמינו קוקטייל ותשבו לראות את השקיעה, באמת שלא צריך יותר כלום בחיים.
רחבעם זאב גנדי 1, תל אביב
5. רחוב חיסין פינת דיזנגוף
ממש ליד הבימה נמצאים שני הרחובות שבעצם הביאו לקיומי בעולם: רחוב חיסין ורחוב דיזנגוף. אמא שלי גדלה ברחוב חיסין, עם הורים שהיו לוחמי לח"י בעברם ולכן לא הכי פופולריים באזור, כולל מטען נפץ שמישהו דאג לפוצץ ממש על דלת הדירה שלהם; ואבא שלי גדל כמה מטרים משם, ברחוב דיזנגוף 10 – בדירה שהיתה בזמנו, לפי הסיפורים שלו ושל חבריו, מוקד הבילויים של העיר. כל פעם שאני עוברת באזור הזה הלב שלי מתרחב ואני מרגישה את עצמי לרגע בתל אביב של הימים ההם, תל אביב של מסיבות מצד אחד ומלחמות מצד שני. קצת כמו היום בעצם.
מקום לא אהוב בעיר
רחוב אבן גבירול– פעם, בימי הרווקות שלי, גרתי בארלוזורוב פינת אבן גבירול וכל כך אהבתי להסתובב על אבן גבירול לאורכו. מאז עברו כמה וכמה שנים, והרחוב הפך לאתר בנייה גדול ובלתי נסבל – גם להולכי הרגל וגם לנהגי הרכבים. הפקקים שם לא נגמרים, התוואי של הכביש משתנה כל יומיים בערך וכל פעם שאני עוברת ליד הבראסרי ז"ל בפינת אבן גבירול ודוד המלך, הלב שלי נחמץ מגעגוע למוסד שביליתי בו כל כך הרבה לילות של אגז בנדיקט וימים של חופשת לידה ולא הצליח לשרוד את הבלאגן שעובר הרחוב. כנראה שמתישהו השיפוצים ייגמרו ויהיה שם יפה, אבל יאללה שיגיע כבר.
השאלון
1. איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
סדרת הרצאות אקטואליות שהעמותה להנצחת מורשת לח"י עורכת בימים האלו. השנה אנחנו מציינים 85 שנים להקמת מחתרת לח"י ולרגל האירוע החלטנו לנסות משהו קצת שונה. במקום עוד אירוע גדול עם פאנלים והרצאות בנושאים היסטוריים, החלטנו לקשר בין אז להיום ולערוך סדרה של הרצאות בנושאים עכשוויים, שמתכתבות עם הערכים שהובילו את מחתרת לח"י: חרות, אומץ תחת אש, נשים מובילות וחזון. האולם מוכן, המרצים נבחרו בפינצטה והמשתתפים בהרצאה יקבלו גם סיור מודרך במוזיאון כתוספת. התגובות החמות שקיבלנו כבר עכשיו, מרגשות ממש ורק מחזקות אצלי את ההבנה שהקשר בין העבר להווה במדינת ישראל, הוא בלתי נפרד.
2. איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסדרה "בואו לאכול איתי" בערוץ 11. מעבר לזה שהיא האסקפיזם המושלם, אני גם תמיד נהנית לראות את השילובים בין האנשים השונים כל כך, שאין סיכוי שהיו נפגשים ביום יום – והקשר שנוצר (לרוב…) בינם בשולחן ארוחת הערב, כשמדלגים על הסטריאוטיפים הראשוניים ומתחילים לדבר אחד עם השני. אני באמת רואה בזה תקווה והוכחה לכך שלמרות הקשיים והמחלוקות, תמיד אפשר למצוא את המשותף ולהתחבר.
![פארודיה על ישראליות. "בואו לאכול איתי" (צילום: כאן 11)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2023/07/8f031c1d-58a3-489e-b3ea-64cd40ff4735-1-1000x750.jpg "פארודיה על ישראליות. "בואו לאכול איתי" (צילום: כאן 11)")
3. לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
טוב אני אהיה צפויה ואענה את המובן מאליו: לעמותה להנצחת מורשת לח"י. נכון שאני לא אובייקטיבית, אבל אני חושבת שכל מי שרואה את עצמו ציוני בימינו חייב להכיר את ההיסטוריה של הקמת המדינה, שהיא בעצם חלק בלתי נפרד מכל מה שקורה כאן גם היום. כיום הדורות הצעירים פחות ופחות מכירים את ההיסטוריה של עם ישראל בכלל ואת הסיפור של מחתרת לח"י בפרט – ולכן אני מאמינה שהפעילות של העמותה, שמטרתה להנציח את הסיפורים של הלוחמים והלוחמות ולהעביר אותם לדורות הבאים, היא פעילות שיש לה חשיבות לאומית של ממש.
4. מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לכל המילואימניקים התל אביבים שב-7 לאוקטובר עזבו הכל ויצאו להילחם על המדינה. וביניהם גם בן הזוג האישי שלי, אריאל, שכשהתחילו לזרום הידיעות מהדרום פשוט לקח את האוטו ונסע מהחופשה המשפחתית שלנו באילת לכמה חודשים במילואים, כשהוא מסביר לי שאין שום אופציה אחרת. וגם לרפי, משה, ליאור ודודי – בני הזוג של חברותיי לקבוצת הווטסאפ "נשות המילואימניקים של השכונה", בה חלקנו געגוע, דאגה, התמרמרות וגם חיוך בימים קשים.
להם ולכל המילואימניקים צריך להרים לא רק כרגע, אלא תמיד.
5. מה יהיה?
ברור שיהיה טוב! מדינת ישראל היא הבית שלנו ואני מאמינה בכל ליבי שנצליח לקום מהשבר הנוראי של שבעה באוקטובר ולקחת את המדינה הזו למקומות טובים יותר. זה עוד יגיע, אין לי ספק, אבל בשביל זה אנחנו חייבים לפני הכל, להפסיק לריב אחד עם השני ולהיות יותר מאוחדים. סבא שלי, יצחק שמיר, שחוץ מלהיות סבא היה גם ראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל ואחד ממפקדי לח"י, ידע דבר או שניים על תקופות קשות בחיי עם ישראל. אני אסיים בציטוט שלו, שבעיני מסכם את העניין: "מה היא האלטרנטיבה להמשך המלחמה על קיומנו? כניעה? נתיב הנדודים? ניסיון להיטמע בקרב הגויים בארצות נכר? אני שואל את עצמי את כל השאלות האלה השכם והערב – ותמיד אני מגיע רק למסקנה אחת: פה מקומנו, לטוב ולרע, ומפה אין לנו לאן ללכת".
