נגה קדם היא מלחינה בת 27 שנולדה וגדלה בחיפה, ומשם המשיכה ללימודים בברקלי ולנסיה. במסגרת לימודיה החלה לעבוד עם המלחין מרק יגר ("מלכת המדבר"), והתמחתה אצל בן טיפוחיו של הנס זימר, קלאוס באדלט. זה אומר שהיא בדיוק בשלב שבו היא מלחינה סרטים על הקו שבין הוליווד לתל אביב, ולמרות שבשלב הזה רובם עוד לא יצאו לאקרנים (למעט הדוקו "מרד בממלכה: סיפור אהבה מפתיע" בנטפליקס), יש הרבה עבודה בדרך, לרבות סרט של טיילר פרי. זמן טוב לזכור את השם.

>> חוף לשחייה לילית וחנות להרגיש בה מכשפה // העיר של אוקסנה פרוב
>> בר שעשוי מחומר של חתיך וספסל שלא מאכזב. העיר של עינת שחק
>> נווה מדבר של יופי והפסל המקסים בעולם // העיר של עינת צרפתי

1. 85/15

פאב הדייטים הנצחי שלי, עם מלא זכרונות טובות גם מכל מיני ישיבות-של-אחרי-הצגה עם חבורות שונות של חברים. משהו בללכת לשם אחרי הצגה במרכז ענב או בית לסין מזכיר לי תחושות התרגשות מהסוג שמגיע בגלל השראה מאומנות חדשה ואנשים מוכשרים ואת התחושה של הזדמנויות חדשות בקצה האצבעות. הסיפוק הזה של אחרי שנגעתי באומנות אמיתית ועכשיו אני חופשייה יותר. זה ממש ייצוג של המשמעות של תל אביב בשבילי – אומנות, אנשים מוכשרים, הזדמנויות, חופש. האוכל גם פשוט מעולה.
מלכי ישראל 15, תל אביב

2. סטודיו

מסעדה. הכי טעים שיש. מקום שמייצג בשבילי רגעים חשובים בחיים, אבל בעיקר אנשים טובים ואוכל כ״כ מספק ומנחם, שגם אחרי שחיפשתי בכל הסיבובים שלי בעולם עוד לא מצאתי משהו שמשתווה לו.
ניסים אלוני 10, תל אביב (צמרת G)

3. כיכר רבין

עוד לפני שהתחילו השיפוצים, כשאני הייתי בתיכון והייתי חזק במסלול של שירה קלאסית בדרכי להיות זמרת אופרה (וממש לפני שהפסקתי את המסלול הזה), הכיכר היה מין נקודת מפגש שאני והחברות הטובות יכולנו להתייחס אליה, בעיקר בין קונצרטים ששרנו בהם לבין שיעורי פיתוח קול אצל המורות הכי טובות. הרגעים שאני זוכרת הכי לטובה מכל זה בסוף הם רגעי הרביצה בכיכר עם השמש על הפנים.

4. צוותא

אחד המקומות הראשיים שבהם התחילה האהבה שלי לתאטרון. בהתחלה לקחו אותנו מטעם מגמת תאטרון, ואחר כך התחלנו ללכת לבד, ומאז ועד היום הלובי שם עושה לי טוב על הלב. וכמובן שגם ההצגות עדיין מעולות!
אבן גבירול 30, תל אביב

5. קפה חמנייה בבזל

מקום מושלם וקסום שנסגר בעקבות התקופה המאתגרת של המלחמה, ב-13.3. השקט והאווירה הנעימה של מתחם בזל בשילוב עם ארוחת הבוקר המושלמת וקפה תל אביבי מדויק. גם כזה עוד לא מצאתי בשום מקום אחר בעולם. איזה באסה שנסגר.

מקום לא אהוב בעיר

ללא כל ספק השיפוצים באמצע הרחוב באבן גבירול, וספציפית חוסר ההתאמה של הסיטואציה לרוכבי אופניים לאורך זמן כ״כ ארוך. אני מאוד בעד פיתוח העיר והרכבת הקלה שמתכננים שם, אבל כשמשהו מתארך לכ״כ הרבה שנים אז הוא כבר לא זמני – הוא כמעט קבוע והוא דורש טיפול – מה רוכב אופניים אמור לעשות שם? השביל – פשוט נגמר. סכנה להולכי רגל!

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
קריאה מבויימת במסגרת ״חברותעשייה", ובכלל הארועים והפעילות של הקבוצה. בהובלה של קטיה ליפובצקי ונועה חדד, פעם בחודש בערך מתכנסת בתל אביב קבוצה של נשים בלבד מתוך ״התעשייה״ – קולנוע תיאטרון וכו׳. משם השם חברות-תעשייה. ממש נחרטה לי בלב ספציפית קריאה חמודה של תסריט מעולה של אחת מחברות הקבוצה (Zoe Karbe). נשות התעשייה – אתן מוזמנות להצטרף!

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
״הלביאות מטהראן״. התחלתי לקרוא את הספר הזה עוד לפני המלחמה, סתם כי חיפשתי מה לקרוא אחרי שסיימתי ספר אחר שסחף אותי לחלוטין (״שיעורים בכימיה״) והשאיר לי חור בלב בצורה של דפים עם כריכה. אז אמא שלי המליצה לי על הלביאות מטהראן, ובערך כשהגעתי לאמצע – שזה היסטורית תקופת ההפיכה באיראן ועליית המשטר הנוכחי שאנחנו כ״כ רוצים שיפול – אז התחילה המלחמה.

החלטתי שזה יהיה הספר מקלט שלי, שמתי אותו במקלט, וכל פעם שהיתה אזעקה ישבתי במקלט וקראתי עוד על איך המשטר הנורא הזה עלה לשלטון, בעודו כרגע משגר טילים לכיוון הבית שלי. זה נתן לי המון השראה, כי הגיבורות בספר תמיד נלחמו בשלטון הזה, תמיד נלחמו לחופש, והן מייצגות בשבילי את כל הנשים האיראניות שהכל נלקח מהן ושביחס אליהן מצבנו כרגע עוד ממש בסדר.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
קודם כל לחיילים במילואים. יש המון עמותות שעושות את זה. ציוד טקטי ואוכל חם איפה שחסר. בנוסף, לחיות בכבוד – ארוחות חמות לניצולי שואה. הסיבה היא פשוט שהזמן מאוד קצר עד שלא יהיה כבר אנשים כאלה לתרום להם, ודווקא בעשור האחרון שעוד יש – זה המצב שהם צריכים לחיות בו, כשהכל סגור וקשה ושומעים פיצוצים מבחוץ ממש כמו שהיו שם אז במלחמת העולם השנייה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הבמאי והתסריטאי טל דוידוביץ׳. טל בשירות מילואים פעיל מה-7.10 ועד עכשיו – מעל 650 ימים – ותוך כדי זה הוא גם כתב וביים את אחד הסרטים הכי יפים מוצלחים ומדויקים שראיתי בתור סרט ביכורים, או בכלל בקולנוע הישראלי. היה לי את המזל ליצור את המוזיקה לסרט שלו. על המוזיקה עבדנו תוך כדי השבועות שלפני ואחרי שנולדה לו בת ראשונה, בין ימי מילואים, ובכל זאת הוא היה מנהיג רך ומבין לצוות שלו, שמוביל דרך השראה והבנה ובלי לחץ, ומביא לתוצאות מעולות בזמנים מעולים. אתם עוד תשמעו עליו!

מה יהיה?
לא יודעת. יהיה מדהים, נעשה כל מה שאפשר בתוך הסיטואציה, נהנה מהחיים שיש לנו.

• העיר שלי
• מוזיקאים
• ישראלים בחו"ל
• 85/15
• צוותא
• כיכר רבין

כשמשהו נגמר משהו אחר מתחיל. במלחמה זה הפוך – כשהיא מתחילה הכל עוצר. אז עצרנו. חיכינו. לא נלחצנו, התרגלנו. ניסינו, לא קרה, יקרה מתישהו. ההופעה של שאזאמאט שהייתה אמורה להתקיים בבארבי אתמול (מוצ"ש, 4.4) נדחתה. יהיה תאריך חדש, הכרטיסים יעברו אוטומטית ויהיה אפשר לבטל. פעם עוד היינו מדברים על איך ההודעות באינסטגרם הפכו מ-"אפשר ברכת יומולדת?" ל-"אפשר כמה מילים לפלוגה שלי שקיבלה עוד צו 8?". בטח, אוהבים אתכם מסייעת ותשמרו על חיילות פרט, לא רוצים לבוא אליכם עם גיטרה אקוסטית להופעה באיכילוב.

>> שרדתי את טבח הנובה. אני רוצה לגעת בנושא שפחות מדברים עליו
>> קשקושי הארי: עשר המכות של המלחמה מול איראן

אבל תוך כדי קרה משהו מעניין. אנשים המשיכו לקנות כרטיסים למופע. ואנחנו נדבקנו באופטימיות. ראינו אמנים מוציאים הודעות לקוניות על ביטולים ודחיות ואמרנו "בוא נעשה הפוך. נאמין ונגרום לזה לקרות". אז חזרתי לראות חדשות – אולי הלילה זה הלילה שבו נשיא אמריקה יודיע שניצחנו ונגמר. תסלחו לי אם צר עולמי, אני פשוט כבר לא מבין כלום מהחדשות. האמת היא שגם כשהייתי בתוך עזה או סוריה לא הבנתי. בעיקר אני לא מבין למה אני עדיין מרגיש רגשות אשם על כל מה שקרה.

בכל מקרה, קיווינו חזק. שאלנו ובדקנו, קיבלנו מבול של הודעות ושאלות, ענינו מה שידענו. האמנו שאם ממש ממש נרצה, זה יכול לקרות. אבל מה אתם יודעים, החיים הם לא סיפור של דיסני ואם אין סוף טוב, לפחות נוכל ללמוד מזה שבחיים האמיתיים לא תמיד מקבלים את מה שרוצים – גם אם אנחנו הכי צודקים וטובים והם טועים ורעים. ענינו לכל השאלות אחת אחת, וגם לשאלות המשך. תשובות לשאלות שלנו עדיין לא קיבלנו.

בהרגשה שלנו, לא משנה כמה הציפיות נמוכות, האכזבה גדולה. כל כמה חודשים מתחיל אירוע שבו מסבירים לנו את חשיבות הרגע, וחוסר החשיבות שלנו בתוכו. מה לעשות עכשיו? לצאת למרפסת למחוא כפיים לרופאים? להיכנס למקלט תת קרקעי? נעשה מה שתגידו רק כדי לא להיות אלה שחוטפים טילים, ואז כועסים עליהם שלא נצמדו להנחיות. סליחה על המרירות, פשוט מסתבר שאנחנו אלה שצריכים לתת תשובות לגבי למה הופעה מבוטלת. כמובן שנישא בעלויות ובאחריות.

אנחנו מנסים להבין, כי כולם ידעו מראש על המלחמה הזאת, כולל שר התרבות היקר שלנו. תגיד, כמה אתה מעורב בניהול הלחימה? כמה חימושים הטלת היום, אדוני? מה התרומה שלך לאסטרטגיית המלחמה? צדיק, הצטלמת עם גנרלים היום? אנחנו, משום מה, חשבנו שמשרד התרבות צריך לדאוג לתרבות. נאיביים שכמונו. תן להאחז במשהו מיקי – הופעות בקפסולות של 100 איש, בסבבים, משהו. הופעות במקלט, פרויקטים, יוזמות, שולחן עגול או לוח מחיק עם שמש אסוציאציות. משהו. מייל בתפוצה, "זוכרים אתכם ועובדים על תוכנית". לא, קיבלנו רק שלוש כ״פים – כלום כלום וכלום.

בשנתיים וחצי האחרונות עשינו מאות ימי מילואים, הופענו בהתנדבות באירועי זיכרון ויוזמות לפוסט טראומתיים, הלכנו לאזכרות ולוויות ויודעים מה – לא רוצים לנופף בקורות חיים שלנו כדי לקבל אמפתיה, או אישור לזה שמגיע לנו משהו. לא רוצים מענקים וכסף קטן שגורם לנו להרגיש כמו קבצנים. לא רוצים למלא טפסים מיותרים, ולדבר עם נציגים שיסבירו למה לנו ספציפית לא מגיע. רוצים תשובות.

עזבו הכל – רוצים לדעת שיש מישהו שמנסה, רק מנסה לעשות את העבודה שלו. מנסה למצוא פתרונות. זה בסדר אם אין, מספיק לי שתראו לנו שמנסים למצוא. אבל הרמה כל כך נמוכה, שמספיק לראות את כבוד השר מצטלם מדליק אבוקה בחליפה, בלי להבין את האנטי שהוא מייצר אצל מדליקי אבוקות. איך תביא פיתרון אם אין לך מושג מה הבעיה? אם הגעתם עד לכאן, אז כנראה שגם לכם זה הגיע עד כאן. אין פואנטה, אין בארבי, אין ייאוש בעולם כלל.

• ❤ תרבות
• מלחמת איראן
• מחאת התרבות
• מוזיקאים
• הופעות

שבוע שלישי למלחמה באיראן, לפחות 3 זירות נפילה בת"א רק היום, ולאף אחד אין את היכולת לספר לציבור טרוט העיניים לאן כל זה הולך, או מתי זה יגמר. במשרד האוצר כבר החליטו להחזיר אותנו לשגרה למרות שאין מסגרות לילדים, ובטלוויזיה כבר חזרו לשגרת ריאליטי למרות שאף אחד חוץ מהם לא מצליח להתקיים בעולם התרבות, ועל אחת כמה וכמה – בתחום ההופעות.

בדומה לימי הקורונה, אז ההופעות היו הראשונות לעצור והאחרונות לחזור, גם הפעם נוצר מצב שבו הופעות פורים הגדולות כבר בוטלו, חגיגות פסח הקרובות בסימן שאלה גדול ומי יודע מה יהיה בקיץ. פיצויים אין באופק, שר התרבות לא סופר אף אחד ואין אף איגוד מוזיקאים שמוכן להרים את קולו. לריק הזה נכנס – ולא בפעם הראשונה – בעלי הבארבי שאול מזרחי, שביטא את כל התסכולים של תחום ההופעות והמוזיקה בפוסט אינסטגרם נוקב, שיורה חצים גם לממשלה, אך גם לתקשורת. ולשם התמיכה במאבק המוזיקאים, בתקווה שיקום, דבריו יובאו כאן במלואם.

"היי הלוווו! שמישהו יתעורר פה! כבר שלושה שבועות שענף התרבות משותק!!!", נכתב בפוסט. "ענף שבשנה ממוצעת מביא אלפי מופעים עם מאות אלפי צופים ורוכשי כרטיסים ואין קול. שקט, דממה. התקשורת לא מפסיקה לספר על חברות התעופה – יש טיסות יוצאות כמה נוסעים, מי יפצה וכו'. שלא נדבר על הצורך הבסיסי של הציבור לצאת לחו"ל ו"להתאוורר". ושלא נדבר על מסעדות שפים שהכותרות זועקות על ירידה בפדיון של עשרות אחוזים… ועל אירועי פורים שנגנזו, מסיבות העל של חברות ההייטק… ובסקטור שלנו ההופעות, שום מילה. שום תזכורת. אנחנו אוויר. שום דבר".

"אנחנו לא צינור חמצן? שעה של ריסטארט לראש? אנחנו השק חבטות של השוק – ללא ייצוג, ללא דאגה, ותמיד ההבנה שאנחנו הראשונים להיסגר והאחרונים להיפתח. ומתי יזכרו בנו? כשהמופעים יהיו סולדאאוט, ומי מבאי התקשורת או מנכ"לים של משרדי הממשלה יזדקקו לכרטיסים למופע ואז יבינו את נחיצותנו. עצוב לי שאין אף אחד שרואה או סופר את הטכנאים, הנגנים, מנהלי ומנהלות ההצגה, התאורנים, בעלי חברות ההגברה, המפיקים, האמנים, חדרי החזרות, בעלי המועדונים, הצלמים ומה לא. כל המרקם האנושי שעסוק בימים כתיקונם לכרות פחם ולשאוב מים כדי שהקהל התמים יבוא וייהנה משעה פלוס של שפיות".

"במדינה שבשש השנים האחרונות אני תוהה איפה עוד ניתן לחבוט בנו – לרסק, לטלטל, לשבור והכי חשוב: לראות אותנו כשקופים. אין כואב מזה. לשבת בבית בחוסר ודאות, ולדעת או לחשוב שאיבדנו מהרלוונטיות שלנו כרגע. ולמה? כי אין לנו לובי? או כי אלו שרצים למסכים לכאורה מטעמנו ישר מורידים ומפיצים את ה"רגע" של הניצוץ האלוהי, צועקים באיזו שעה איזוטרית באולפן שמישהו בכלל טרח להזמין אותם ואפילו לא מקשיבים להם? ושלא נדבר על הנציג הבכיר בעולם התרבות שלא יצא להגיד מילה טובה או רעה – משהו… שוב, אנשים שקופים. כבר אמרתי?".

"עצוב שעולם שלם משתמש בנו כ"כלי" כשנוח, או כחיית מחמד כשזה משרת את האינטרסים, ובועט/מתעלם כאילו אנחנו אוויר בימים שאנחנו זקוקים לו. אז הנה, אני פה להזכיר: יש מאות ואלפי אנשים בתעשיית המוזיקה שיושבים בבית בחוסר ודאות, בלי לדעת לאן הדברים יתפתחו. אז כשאתם בתקשורת מזמינים שפים או מדברים בלי סוף על חברות התעופה עם לואי אין-סופי מאחורי הקלעים, תזכרו שיש גם אנשים שקופים. לא נראים. לא נשמעים. רק כשתזדקקו לכרטיס תהפכו עולמות כדי לאתר אותנו ולהיזכר בנו".,

• ❤ תרבות
• בארבי
• מוזיקאים
• הופעות

מתן ורד (כאן עוקבים) הוא מוזיקאי, זמר, כותב ומפיק מוזיקלי בן 28 שהגיע מכפר סבא לשכונת מונטיפיטורי השקטה. אלבום הבכורה שלו, "אני ומה שיש לי בראש", יצא בחודש ינואר האחרון ומציג לאורך 30 דקותיו יוצר צעיר שרעב לטרוף את העולם, עם סאונד שהפיק בעצמו יחד עם מוזיקאים מוכשרים נוספים, והמון רצון לכבוש את העיר.

1. שדרות יהודית

הכל התחיל ב-2019, כשמצאתי כאן חניה בטעות, ומאז יש לי מקום שמור בלב לרחוב הזה. חניה כבר מזמן אין כאן, אבל יש רכבת קלה ואת האולפן הביתי שלי שנמצא ממש מעבר לפינה. זה מרכז העולם שלי מבחינתי, הכל קורה ממנו.אם תעברו כאן בשעת בוקר מאוחרת מדי, רוב הסיכויים שתראו אותי עם אוזניות באחד מבתי הקפה על השדרה,בדיוק בנקודה שבין תל אביב לאיילון.

2. חוף צ׳ארלס קלור

לפעמים על הדשא, לרוב על החול, אבל תמיד מול הים.כשאני מרגיש שאני צריך לסדר קצת דברים בראש ולאפס את עצמי, אני מתחיל את זה בים, מרגע לבד,ואז אפשר להתחיל את היום (או לסיים אותו).הים היה נקודת מפגש מעולה בשבילי לאורך כל החיים, בטח בשנים האחרונות, ו״חדי ההבחנה״ ישמעו בתוך השירים עצמם הרבה רפרנסים אליו, לפעמים בצורה ישירה ולפעמים בעקיפין, סיפור בתוך סיפור.

3. גת רימון

על פארק המסילה, קפה מעולה של שבת בצהריים עם חברים, ועם כל עם ישראל.כמו שזה צריך להיות.זה המקום להוריד בו את השבוע – והיו שבועות לא פשוטים.הנוהל קבוע: עושים סיבוב בנחלה ובלוינסקי, מסיימים את הקפה, עוברים להביא חומוס וצוללים לשנץ לא אחראי אבל בלתי נמנע.
גת רימון 16, תל אביב

4. הגג של האדמונד

קפה, סמאש אבוקדו וקצת שמש בעיניים מהצד השני של העיר. זה הספוט שלי לפתוח מחשב ולהתחיל לעבוד או סתם לשבת עם חבר לדבר, וליהנות מהעיר הזאת מזווית אחרת. המלצה שלי – אל תגיעו לשם, כדי שלא ייתפס לי המקום.
יצחק שדה 30, תל אביב

5. האולפן של אלון בפלורנטין

שכונת פלורנטין מלאה במקומות שהייתי כותב עליהם כאן, אבל בחרתי דווקא במקום שלא תכירו.בדיוק בנקודה בין הברים וטפטופי המזגנים, נמצא מקום כמעט מנותק מהשכונה, מקום שהייתי בו בחלק משמעותי מהשנה האחרונה.בתהליך העבודה על האלבום עברתי בין המון אולפנים ומפיקים מוזיקליים, לפעמים זה עבד יותר ולפעמים פחות, זה היה חלק חשוב בלהתפתח כמפיק בעצמי, ולהבין איך ואת מי אני רוצה להכניס לעולם שלי, ולעבוד על המוזיקה שלי איתו.כשנכנסתי לאולפן של אלון רזין, הפאזל התחיל להסתדר.

מסשן לסשן, עבדנו שם ימים ולילות, שבוע אחרי שבוע, בהם הפאזל הזה הרכיב את עצמו לאט לאט גם בלי ששמתי לב.גם כשלא היה חשק בגלל החדשות או הטילים האיראנים ביוני האחרון. הגענו לשם בכל זאת – כדי לפרוק, אפילו אם סתם לשבת לדבר ולתת לדברים להיות. התוצאה נמצאת היום בתוך האלבום. ואפילו שרדנו כדי לספר!

מקום לא אהוב בעיר

כל רחוב שפעם היה מרכזי ועכשיו הפך לאתר בנייה אחד גדול. כבר שכחתי איך זה אמור להיראות. הגיע הזמן לפתוח פה עורקים.

השאלון

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הדוקו החדש של אביתר בנאי – ״סיכוי להינצל״.תמיד אהבתי דוקואים על מוזיקאים, משהו בכניסה לתוך העולם הפרטי שלהם גרם לעולם הפרטי שלי להראות פחות מבולגן כנראה,וגם תמיד עשה לי מלא מוטיביציה והשראה לכתוב שירים כמוהם.משהו בדוקו הזה, שמלווה את אביתר בכל כך הרבה שלבים ורגעים אמיתיים שמלאים בשאלות ורגעים של הזדהות, תפס אותי ממש.אבל הפעם לא רצתי לפסנתר, לא רציתי לעשות כלום חוץ מלהישאב לזה, ולהיזכר דרכו גםב״למה״שלי.

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המופע של אלון אהל ״מנגן את החיים״. בסוף האור מנצח את החושך.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
עמותת "משפחה אחת" – עמותה שמעניקה מעטפת שיקום ותמיכה ארוכת טווח לאלפי פצועים בגוף ובנפש, ולמשפחות שכולות שאיבדו את היקר להם מכל.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
החיילים והמילואימניקים שעושים וויתורים ענקיים על החופש האישי שלהם ועל הרבה יותר מזה,ומאפשרים לנו לחיות את עולמנו הקטן, ולהינות מהעיר הזאת.אני מזכיר לעצמי כל הזמן.

מה יהיה?
אם הייתי צריך להמר,כנראה שהכל יסתדר.

• העיר שלי
• מוזיקאים
• שדרות יהודית

בקיץ 2024, בערב מפתיע ומרגש במיוחד עבורי – לקראת סופו של קונצרט של שלומי שבת עם הפילהרמונית הישראלית אותו כתבתי וניהלתי מוזיקלית – שלומי עלה להדרן. המנגינה של "החוף של טרפטוני" התחילה, ובמקום זורנה (zurna) וגיטרה חשמלית, ניגנו הקסילופון והפיקולו. הקהל כולו נעמד על הרגלים, ואז גם הדרבוקה הצטרפה, וכל שבעים נגני התזמורת ניגנו, חלקם נעמדו ורקדו, מחרוזת להיטים ים תיכונית שלמה. התרחש שם קסם בלתי מוסבר של שילוב צלילים ממקומות שונים. של גשר. בתהליך העבודה על המופע שלומי לא האמין שהחיבור יצליח, חשש שזה "לא מתחבר", שנגני התזמורת לא ימצאו את עצמם בתוך המקצבים האלה, ואני אמרתי לו "אתה תראה, זה יעבוד". וכך היה.
>>הבית של הרדיו בתל אביב מציג: חגיגת רדיו לכל המשפחה. וקוטנר גם

בעקבות המופע הזה נולד תיאבון גדול, גם שלי, וגם של הפילהרמונית. כשהפילהרמונית והיכל התרבות הזמינו אותי לכתוב עבורם מופע חדש לפתיחת פסטיבל החורף, ידעתי שבלב המופע יהיה החיבור הזה של כל הסגנונות והצלילים. הערבוב הזה של צלילים והשפעות, קיים בתוכי מאז ומתמיד. אמא שלי בת זקונים למשפחה מרוקאית (מרוקו הספרדית), והמנגינה של הקידוש בנוסח הייחודי של דוד שלי טבועה בי מילדות. אבא שלי דור שני לניצולי שואה שעלו מהונגריה וצ'כיה- סבתא שלי כל כך אהבה לשמוע מוזיקה קלאסית, ובבית שמעתי הכל מהכל; המון זמר עברי, הרבה ג'אז, פופ אמריקאי ועוד.

את דרכי המוזיקלית התחלתי כסקסופוניסט צעיר שחולם להיות אלי דג'יברי, ובתיכון תלמה ילין צללתי עמוק לעולם התיאטרון ומחזות הזמר. כשהתגייסתי ללהקה הצבאית נחשפתי לעולם של המוזיקה הים תיכונית, לרוק ישראלי ולועזי, ואחרי הצבא בתואר הראשון בקומפוזיציה צללתי מאות שנים אחורה לבטהובן, באך ומוצרט. גם כמלחין בתיאטרון כבר עשרים שנה, אני מתנסה בהלחנה של מוזיקה מגוונת מאוד – בתיאטרון אתה מוצא את עצמך מלחין מוזיקה אפגנית להצגה אחת, ובהצגה אחרת מוזיקה אמריקאית של שנות השלושים.

עבור המופע חיפשתי תוכן שיהיה הבסיס לגשר המוזיקלי בין מזרח ומערב, ואין קיבוץ גלויות מוזיקלי יותר עשיר ומגוון מאשר המדינה שלנו, ישראל. חשוב היה לי לכתוב מופע שנולד כאן, שידבר אלינו הישראלים ויספר את הסיפור שלנו. לשמחתי עורכת התוכן והמוזיקה מספר אחת בישראל – אתי אנטה שגב – הצטרפה אלי לבריאת המופע.

אחרי שנים קשות מאוד במדינה שלנו, חשבנו אילו חומרים ישראלים יכולים לקבל משמעות חדשה, ולהעביר את הקהל מסע מוזיקלי מיוחד ומעניין, איגדנו שירים ומנגינות שנכתבו על ארץ ישראל.מיטב המשוררים והמשוררות שלנו, כתבו שירים מפעימים על המקום המדהים והמורכב הזה. שירים שנכתבו בגולה עוד לפני קום המדינה, בתימן, או בפולין, ושירים שנכתבו פה ונולדו מתוך תקווה, או כאב, מתוך שבר, או אופוריית ניצחון. מסע דרך שירים רבים מתקופות שונות מספר לנו סיפור מרתק ומורכב על המדינה שלנו. על השבטים השונים בתוכנו.

בכתיבת העיבודים למופע חיפשתי את הגשרים בין השבטים והסגנונות – איך נשמעים ביחד הפיוט המרוקאי "למולדת שובי רוני" עם השיר ה"תימני"(פולני/ישראלי) "בכרם תימן" שכתב אלתרמן והלחין זעירא? איך "מדינה קטנה" של כוורת ישמע ביחד עם "איזו מדינה" של יוני רועה ואלי לוזון? טשרניכובסקי שואל: "אומרים ישנה ארץ, איה אותה ארץ?" וסובול שואל שנים אחרי: " איפה הארץ ההיא שקראו לה קטנטונת?". אולארצ'יק שואל: "ארץ מלח, לא אבד עליך הכלח, אבל איפה את היום?". ביחד עם השחקנית הראשית במופע – הפילהרמונית, בניצוחו של איתי ברקוביץ' – ישירו אלון אולארצ'יק, ירדנה ארזי, קרולינה, רוני דלומי, ושי צברי. בואו כדי לגלות, להתרגש ביחד איתנו, ולשיר ולנגן את השיר המטורף של הארץ.
המופע "השיר על הארץ" יפתח את פסטיבל החורף ה-8 של היכל התרבות תל אביב, שיתקיים בסופ"ש, בין ה-25.2 ל-28.2, ויציג עיבודים חדשים ויצירתיים עם חיבורים מעניינים ומפתיעים בין האמנים והיצירות.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• מוזיקאים ישראלים
• התזמורת הפילהרמונית
• מוזיקה ישראלית
• מוזיקאים