Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

מחאת יוצאי אתיופיה

כתבות
אירועים
עסקאות
אינדל (צילום: יחסי ציבור/HOT)

באמצע הפרק נער מניף גרזן על משפחתו. בת הזוג ביקשה שנעצור

באמצע הפרק נער מניף גרזן על משפחתו. בת הזוג ביקשה שנעצור

אינדל (צילום: יחסי ציבור/HOT)
אינדל (צילום: יחסי ציבור/HOT)

המבקר לירון רודיק התיישב לצפות ב"אינדל" עם זוגתו מקהילת יוצאי אתיופיה, שחשבה שהסדרה מציגה את הקהילה באופן שלילי ואלים ומאשרת את הסטריאוטיפים לגביה. בתור גבר לבן ופריווילג, הוא גילה שהסדרה רחוקה מלהיות מושלמת, אבל הדיון שהיא תעורר הוא מהחשובים שהיו כאן

כשצפיתי עם בת הזוג שלי ב"אינדל", סדרת הפשע החדשה של הוט, היא ביקשה באמצע הפרק הראשון שנפסיק לצפות. לא כי התמונות היו קשות מדי – והן אכן קשות – אלא כי היה לה קשה לראות את האופן בו הוא מצייר את העדה שלה.

>> מה עוד לא ראיתם: 29 סדרות חדשות שמחכות לכם בחודש יוני

הטריילרים לבדם הספיקו לעורר את היצר הביקורתי שבה, אבל לראות על המסך נער אתיופי מאיים בגרזן על המשפחה שלו היה קשה מדי. התמונה הזאת גרמה לנו לעצור את הפרק באמצע. אחסוך מכם את הציטוטים מהוויכוח/דיון שנוצר בבית, אבל בגדול, היא טענה שהסדרה מציגה אתיופים באור שלילי ואלים. שסדרות כמו "אינדל" מוכיחות את מה שהאדם הלבן הגזען אומר עליהם. היה לי קשה לראות את זה מנקודת המבט שלה, כי קודם כל אני מסתכל על הסדרה בראש ובראשונה כמבקר טלוויזיה, אבל בתכלס, כי אני אדם לבן ופריווילג. אבל עוד נגיע לזה.

סדרת הפשע "אינדל", שיצר יוצא "האח הגדול" אינדל קבדה, עוקבת אחר קבוצת נערים מהעדה האתיופית באשדוד שכמו כל בני הנוער מחפשים מקומות שקטים להשתכר בהם ופשוט להיות נערים. במרכז החבורה יש לנו את אינדל (יניב אלמנך), עבריין שאמור להיות מבריק, אבל חולם להיות עבריין גדול ויש לו פתיל קצר. כמה קצר? יותר קצר מקצר של "עספור". מילה לא במקום ותצא עם אף שבור.

אינדל מאוהב בסלאם (עדן סבן), גם היא חלק מהחבורה, בת עשרים שלא רוצה להיתקע במשבצת שהחברה הכתיבה לה. לילה אחד, יצחק, אח של סלאם, מסתבך עם השוטר הגזען המקומי ונרצח. אינדל נשבע לנקום את מותו של יצחק, ומכאן הוא כבר מאבד שליטה וממשיך להסתבך עם כל מי שהוא רק יכול – עם עבריין בשם מוטי קונפורטי שהוא גם הבוס שלו, עם המשטרה, עם המשפחה שלו ועם העדה כולה.

אלימות זאת כן מילה גסה. אינדל (צילום: יחסי ציבור/HOT)
אלימות זאת כן מילה גסה. אינדל (צילום: יחסי ציבור/HOT)

אם מסתכלים רגע על הסדרה במנותק מן העניין החברתי-עדתי, יש כאן סדרה שמבחינה טכנית עשויה טוב מאוד. היא מצולמת טוב, העריכה שלה מעניינת והיא משלבת קליפים של אמנים מהעדה כמו טדי נגוסה, אברהם לגסה ותמרדה, כשבאופן קבוע היוצרים בוחרים להראות את החלקים מתוך הקליפים כדי לחבר פנים לקול, כאילו מבקשים להגיד "הם כאן". מבחינת התוכן עצמו? יש עוד מה לעבוד.

הכתיבה של אינדל קבדה, היוצר, עדיין מרגישה מעט בוסרית מדי, בעיקר ברמת הדיאלוגים. מבחינת שלד עלילתי הכל קיים, וזה מרגיש שהוא נשען בעיקר על אימג'ים ויזואליים שהוא ראה בעיני רוחו – ואכן הרגעים האלה הם מאד חזקים כשהם מופיעים על המסך, כמו סצינה בה רואים גופה של נער אתיופי שהתחבא בארון הקודש משוטר גזען או סצינת ההלוויה שבאמת מצליחה לפגוע בכל הנקודות הרגישות של החברה הישראלית עם ההמון שמתנפל על ניידת משטרה, או דמות מסוימת שמקבלת את מה שמגיע לה.

יש עוד מה לעבוד. אינדל (צילום: דניאל מילר/HOT)
יש עוד מה לעבוד. אינדל (צילום: דניאל מילר/HOT)

הבעיה הנוספת היא המשחק של חלק מהשחקנים, במיוחד יוצאי הריאליטי שפזורים בה. החבורה עצמה עוד מצליחה לעבור מסך רוב הזמן, כולל עדן סבן שמפתיעה לטובה, אבל שי חי זה כבר סיפור אחר. הוא אולי יודע אמנויות לחימה, אבל זאת ממש לא סיבה להשתמש בו כשחקן בסדרה. טיפ ליוצרי סדרות טלוויזיה: אם אתם רוצים ששחקנים ישחקו טוב את הדמויות שאתם כותבים – תוודאו קודם כל שאתם לוקחים שחקנים.

רק אחרי הצפייה הצלחתי להבין למה התכוונה וורקנת, בת הזוג שלי. לדבריה, העדה נמצאת כעת בשלבי החלמה שבה היא מרימה את עצמה על הרגליים ונאבקת בדימוי שהחברה הדביקה לה. הנצחת דמות האתיופי העבריין מזיקה למאמצים לנער את הסטריאוטיפ. כשחשבתי על האופן שבו העדה מצטיירת מתוך הסדרה כצופה מהצד, הבנתי שזה לא מזכיר בכלל את העדה שהכרתי דרך בת הזוג שלי.

זה כנראה כן עניין של שחור ולבן. אינדל (צילום: יחסי ציבור/HOT)
זה כנראה כן עניין של שחור ולבן. אינדל (צילום: יחסי ציבור/HOT)

לפי "אינדל", החברה האתיופית קודם כל סובלת, במיוחד לאור עשר השנים האחרונות שכללו לא רק אלימות משטרתית אלא גם נעדרים ועכשיו גם מלחמת אזרחים באתיופיה עם קרובי משפחה ומכרים שחיים במציאות מטלטלת. אבל הם לא רק סובלים – הם גם נאבקים. אנחנו גם לומדים שהרבה מבני העדה משתמשים באלימות כפתרון. בסצנה שגרמה לנו להפסיק לצפות בסדרה אינדל מאיים על המשפחה שלו עם גרזן, רגע אחרי שאבא שלו תלה אותו מהתקרה והצליף בו. אולי זאת הסיבה שבכל פעם כשאינדל צריך לבחור אם להשתמש באלימות או לא, הוא תמיד בוחר באפשרות הראשונה.

אנחנו לומדים גם שהעדה מוקיעה מתוכה את האדם הלבן, וגבר שחור שיוצא עם אישה לבנה או להפך זה מוקצה. כל הדברים האלה שונים לגמרי מהעדה שאני הכרתי. כל אחד מבני המשפחה של וורקנת קיבל אותי בחום ואהבה, ומעולם לא נתן לי להרגיש שונה או לא שייך, אפילו בשיחות שהתנהלו באמהרית בלבד. אני מכיר משוררים מהעדה האתיופית, אנשים מוכשרים אחד-אחד, ומלימודי החינוך הבלתי פורמלי של וורקנת אני גם לומד על ערך הקהילה בעדה ועל החשיבות שלה. אבל האם אני מסכים עם האמירה הקשה שלה, שאין לסדרה הזאת זכות קיום בתקופת ההחלמה של העדה?

לא העדה שאנחנו מכירים. אינדל (צילום: יחסי ציבור/HOT)
לא העדה שאנחנו מכירים. אינדל (צילום: יחסי ציבור/HOT)

אני לא יודע. אני בטח לא חושב שזה מתפקידי לחרוץ את גורלה באופן הזה, ובטח שזה לא התפקיד של גבר לבן ופריוילג להטיף לעדה האתיופית איך עליהם להיאבק בגזענות ובעוולות שנעשו להם. אני יכול להסתכל על הסדרה הזאת בתור מבקר, והיא רחוקה מלהיות מושלמת. הדיאלוגים לא אמינים ולא בנויים מספיק טוב והשטחיות של הדמויות מרדדת את השיח על המאבק של העדה. למרות הכל, היא מעוררת דיון מאד חשוב שעומד בפני יוצרים בני העדה האתיופית: באיזו דרך הם יבחרו לתאר ביצירותיהם את המאבק?
>> "אינדל", היום ב-NextTV ו-HOTVOD, וב-HOT3 בחמישי 22:00

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

המבקר לירון רודיק התיישב לצפות ב"אינדל" עם זוגתו מקהילת יוצאי אתיופיה, שחשבה שהסדרה מציגה את הקהילה באופן שלילי ואלים ומאשרת את...

מאתלירון רודיק18 ביוני 2024
לילה לבן. צילום: כפיר בולוטין

לילה לבן: האלימות המשטרתית כלפי יוצאי אתיופיה מגיעה לבמה

לילה לבן: האלימות המשטרתית כלפי יוצאי אתיופיה מגיעה לבמה

לילה לבן. צילום: כפיר בולוטין
לילה לבן. צילום: כפיר בולוטין

אם יוצאת אתיופיה מגיעה לתחנת המשטרה באמצע הלילה לאחר שבנה לא עונה לטלפון - זו תחילתה של ההצגה "לילה לבן" שעולה השבוע בהקאמרי. הבמאית תמר קינן, אם בעצמה, ביקשה להזדהות עם החרדה עד הרגע שבו נשאלה: "הבן שלך - שחור?"

אלישבע מגיעה לתחנת משטרה באמצע הלילה כי היא דואגת לבן שלה. הוא יצא מהבית בשמונה בערב ועדיין לא חזר. הוא לא עונה לטלפון. אלישבע יודעת שמשהו בטוח קרה, זה לא מתאים לו להיעלם ככה – הוא תלמיד מצטיין, ילד טוב הוד השרון, והוא תמיד-תמיד עונה לה לטלפון. אלישבע רועדת מפחד כי היא אישה יוצאת אתיופיה, והבן שלה שחור.

למרות שתמיד תפסתי את עצמי כאישה מעורבת חברתית ופוליטית, כמו רבים אחרים, המחאות של יוצאי אתיופיה ב-2005, 2015 ואפילו 2019 חלפו בשולי שדה הראייה שלי. שמעתי על יוסף סלמסה, אברה מנגיסטו, יהודה ביאדגה וסלומון טקה, אבל אם מישהו היה שואל אותי מה קרה לכל אחד מהם לא הייתי יכולה לענות.

לפני תחילת העבודה על ההצגהלילה לבןשקעתי בקריאת תחקירים על גזענות נגד יוצאי אתיופיה. הייתי צריכה להתעמק ולחפש את האינפורמציה, כי איכשהו יצא שבזמן המחאות היו הרבה כותרות על חסימת כבישים, פקקים באיילון ואלימות של מפגינים, אבל הרבה פחות אינפורמציה על הסיבות שהוציאו את האנשים האלה לרחובות. שקעתי בקריאת פוסטים בקבוצת הפייסבוק של "אמהות על המשמר", דיברתי עם אמהות יוצאות אתיופיה כמו אלישבע במחזה שדואגות לבנים שלהן. שמעתי סיפורים על אלימות משטרתית, גזענות סמויה וגלויה, המון סימני שאלה לא פתורים בנוגע למקרים הללו, עוד המון שמות שלא הכרתי ולא שמעתי מעולם, וחרדה גדולה.

אני אמא לשני בנים בעצמי, אחד מהם מתבגר, ולכן החרדה הזאת לא היתה זרה לי, אבל כשציינתי את זה באוזניה של אחת האמהות שדיברתי איתן, היא שאלה אותי, בדיוק כמו אלישבע במחזה: "הבן שלך – שחור?".

זאת הפעם הראשונה שהנושא עולה בתיאטרון רפרטוארי, לא בשולי הצגה אחרת אלא במרכז, ואני גאה להיות בין החלוצות שמביאות את הקולות האלה אל קדמת הבמה. אני מאוד מקווה שהצלחתי, עם כל הצוות המופלא שעבד על ההצגה הזאת, עם המילים של כריסטופר דמוס בראון – שגור קורן ועירד רובינשטיין העבירו ברגישות וחכמה אל המציאות הישראלית – לדייק ברגשות, בחרדות ובכאב. אני מקווה שאתם, הקהל, תלכו הביתה קצת אחרים.

ועוד משהו על העתיד: בהצגה משחקים שני שחקנים ממוצא אתיופי – רותי אסרסאי ואדם קנדה – ואני לא יכולה לחכות ליום שבו התיאטרון, בזכות הצגות כאלה, יהפוך להיות עיוור צבעים, ושחקנים מכל הגוונים ישחקו תפקידים מכל הסוגים.
הכותבת היא במאית ההצגה "לילה לבן" שעולה בשישי הקרוב (10.12) בהקאמרי.לפרטים נוספים ולכרטיסים

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אם יוצאת אתיופיה מגיעה לתחנת המשטרה באמצע הלילה לאחר שבנה לא עונה לטלפון - זו תחילתה של ההצגה "לילה לבן" שעולה...

תמר קינן8 בדצמבר 2021
אף אחד לא נולד גזען. המייסדות מחוץ לבתה

מקום חדש בפלורנטין חוגג את התרבות האתיופית

מקום חדש בפלורנטין חוגג את התרבות האתיופית

המרכז החדש, בתה, מקיים סיורים לקבוצות ואירועים עם אוכל, אמנות, מוזיקה וריקוד. "יש מחאה שיוצאת לרחובות, יש מחאה של לרדוף אחרי תפקיד, ושלנו היא דרך חינוך"

אף אחד לא נולד גזען. המייסדות מחוץ לבתה
אף אחד לא נולד גזען. המייסדות מחוץ לבתה
22 בינואר 2020

מה יודע הישראלי הממוצע על ישראלים ממוצא אתיופי? מה לימדו אותנו בבית הספר על התרבות או על החגים של העלייה הזו? אל תתאמצו להיזכר: כמעט כלום. למה אנחנו לא מכירים את הסיגד? אם גם אתם לא יודעים הרבה מעבר לזה שאינג'רה זה טעים, מרכז בֶּתֵה ("הבית שלי" באמהרית) יעזור לכם להשלים פערים של שנים.

המרכז, שנמצא בשכונת פלורנטין, נפתח לפני ארבעה שבועות ומתקיימים בו מדי יום סיורים לקבוצות שלומדות על המורשת והאמנות של הקהילה האתיופית דרך אוכל, אמנות, מוזיקה וריקוד. אשגר אררו (29) היא אחת מהמייסדות של המקום (לצד פאנטה פרדה ותמר פרדה) שאותו היא מגדירה כ"מרכז מורשת אינטראקטיבי". מטרת המקום מבחינתה היא להנגיש את התרבות האתיופית, "להראות את כל מה שיש לה להציע. המבנה עצמו, מהשולחנות ועד לכל יצירה שתלויה על הקיר, נעשה על ידי אמנים אתיופים. אנחנו נותנים להם מקום ומרחב להציג ולמכור את האמנות שלהם בפרונט ולספר את הסיפורים שלהם".

קצת גרוב, מה קרה. אררו וקבוצה בבתה
קצת גרוב, מה קרה. אררו וקבוצה בבתה

אררו היא פעילה חברתית שמגיעה מתחומי הדיפלומטיה הציבורית, והחליטה לנווט את העשייה שלה לתחומי החינוך. את ההחלטה על פתיחת המקום היא קיבלה כשצפתה בחדשות בריאיון עם בני נוער אתיופים, שסיפרו על חוסר הביטחון שהם מרגישים בשכונה שלהם, ועל האלימות המשטרתית נגדם. בתה, אומרת אררו, יאפשר שיח והכרות שיכולים להילחם נגד הגזענות. "אף אחד לא נולד גזען. זה מגיע מחוסר הכרות או שילוב נכון ודיבור. יש מחאה שיוצאת לרחובות, יש מחאה של לרדוף אחרי תפקיד מנהלי כדי ליצור דוגמא אישית, ושלנו היא דרך חינוך".

"במערכת החינוך שלי לא היתה דמות שדומה לי. אני לא למדתי על גיבורים שחלקו איתי שום דבר מבחינה חזותית"

אחת מהמטרות, לפי אררו, היא לשנות את הדימוי הציבורי של יהדות אתיופיה. "השיח הוא תמיד מדיר, לא חיובי. אנחנו צריכים מקום שיעצים את התרבות ואת הגיבורים שלנו. שילדים אתיופים יראו גיבורים בדמות שלהם. במערכת החינוך שלי לא היתה דמות שדומה לי. אני לא למדתי על גיבורים שחלקו איתי שום דבר מבחינה חזותית".

אור שנדלק

אררו מיישמת את העקרון לפיו "אי אפשר להיות מה שאי אפשר לראות", ומציגה למבקרים את גיבורי העדה שספרי ההיסטוריה והמורשת שלנו השאירו בחוץ. היא מספרת למשל על יונה בוגלה, מחנך ואיש ציבור מוכר ומוערך, שפעל במשך שנים כדי שממשלת ישראל תסכים להביא את יהודי אתיופיה לארץ. "בכל פעם שהוא ביקש שתהיה עלייה אמרו לו לא, אבל הרוח שלו לא נשברה. הוא שמר על אחדות בקהילה ואמר שהיום הזה יגיע, ובזכותו אנחנו פה. אלו גיבורים מאחורי הקלעים שאנחנו לא שומעים את הסיפורים שלהם. אנחנו מעריכים את העבודה שמדינת ישראל עשתה כדי להביא את יהדות אתיופיה, אבל הגיבורים האמיתיים הם אלו שסיכנו את החיים שלהם לאורך שנים כדי שהמבצע יהיה אפשרי בכלל".

להעצים את הגיבורים. אררו מימין
להעצים את הגיבורים. אררו מימין

המרכז החדש הוא חלק מתנועה רחבה של אקטיביסטים שפועלים כדי לשנות את הנרטיבים הקיימים. בשנים האחרונות נראה שהמיינסטרים הישראלי מסוגל להתמתח קצת מעבר לגבולותיו הנוקשים ולקבל אליו את מגוון התרבויות בארץ, שלאורך שנים הוא דחק בשיטתיות הצידה. מעמדו של חג הסיגד, חג יהודי שנחגג בארץ רק על ידי קהילת יהודי אתיופיה, משתנה בהדרגה, והופך לחגיגה שלא מוגבלת לקהילה האתיופית בלבד. זאת בדומה לקבלה הציבורית של הנובי גוד הרוסי, תודות למאמציהם של אקטיביסטים דוגמת ארגון נובי גוד ישראלי. "היה יפה לראות את זה בשנה האחרונה. הסיגד האחרון היה תופעה מדהימה", מספרת אררו. "פתאום הייתה התעוררות סביב החג הזה. הסיגד בעיני זו פלטפורמה מדהימה ליצור שיח".

את הדוגמה היפה ביותר להשפעה של החינוך מצאה אררו קרוב לבית: "יש בית ספר ליד המרכז שאנחנו נמצאים בו, ומצאתי את עצמי מסבירה לילדים בגילאי 7 ו-8 בשיעור אמנות על אמנות אתיופית", היא מספרת בהתרגשות. "את רואה איזה אור שנדלק שם, כי הם לא ידעו. לא כי הם לא רצו לדעת, אלא כי אין גורם שמלמד. אנחנו לומדים על קבלה והכלת השונה, אבל אחד הדברים הבסיסיים זה לדעת את ההיסטוריה והתרבות של כל קבוצות האוכלוסייה השונות שגרות פה. אין לנו את זה, וזה מהותי בעיני בחינוך".

בתה, אברבנאל 52 תל אביב,לעמוד הפייסבוק

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

המרכז החדש, בתה, מקיים סיורים לקבוצות ואירועים עם אוכל, אמנות, מוזיקה וריקוד. "יש מחאה שיוצאת לרחובות, יש מחאה של לרדוף אחרי...

מאתניצן פינקו22 בינואר 2020
בנג'מין סמאין והכרזה שלו (צילום: אברהם גטהון)

הכרזה הכי מדוברת בתל אביב מכאיבה בכוונה. ריאיון עם היוצר

הכרזה הכי מדוברת בתל אביב מכאיבה בכוונה. ריאיון עם היוצר

פוסטר חדש של בנג'מין סמאין מהדהד את פרשת שיתוק הרחמים של עולות מאתיופיה, והתגובות לא היו פשוטות. "זו אנרכיה שהפכה למחאה, לא ההיפך"

בנג'מין סמאין והכרזה שלו (צילום: אברהם גטהון)
בנג'מין סמאין והכרזה שלו (צילום: אברהם גטהון)
15 באוקטובר 2019

מי שעברו לאחרונה ליד אברהם הוסטל לא יכולים היו להתעלם מהכרזה הענקית שנתלתה בחזיתו: איור של אישה אתיופית בלבוש מסורתי שעליו רקום דגל ישראל, ומעליה הכיתוב: "את מואשמת בהחזקת פצצה מתקתקת ברחם". זוהי רק אחת מהעבודות של בנג'מין סמאין, קופירייטר וארט דיירקטור עצמאי, שאפשר לראות ברחובות העיר לאחרונה ושדורשות את תשומת לבנו.

הכרזה המדוברת היא תגובה לתחקיר על זריקות הדפו־פרוברה שניתנו בכפייה לעולות מאתיופיה, כפי שחשפה העיתונאית גל גבאי ב־2012. "לא משנה הצבע – שחור, לבן, אדום. לא משנה מי אתה. לשתק רחם של אישה? אין יותר נבזי מזה", אומר סמאין, שסבור כי אין זמן מתאים יותר לעורר מחדש את השיח בנושא. "הממסד דואג לעשות הפרד ומשול. נתנו לנו את הזריקות כי רצו לצמצם ילודה, כדי שלא נתפתח, שלא נשכיל. אתיופי הוא חשוד עוד לפני שהוא נולד. הממסד רואה את האישה השחורה כפצצה שחורה מתקתקת, ואנחנו, הדור הצעיר, הולכים להתפוצץ באקדמיה, בהשכלה, בחינוך".

הכרזה של בנג'מין סמאין
הכרזה של בנג'מין סמאין

"לא משנה הצבע, לא משנה מי אתה. לשתק רחם של אישה? אין יותר נבזי מזה"

סמאין נולד וגדל בקריית גת במשפחה שעלתה מאתיופיה. "כשהמשפחה שלי רצתה לעלות לארץ הם עזבו הכל. בדרך לכאן אחות של אמא שלי מתה. היה מחסור במזון, במים. נשים נאנסו, אנשים נרצחו, מתו כתוצאה ממחלות. אמא שלי היא כל יכולה מבחינתי – לפני שנה היא סיימה תואר ראשון, פתחה עסק. אישה שכל מה שהיא רוצה היא משיגה. כשאני רואה שהממסד עושה דבר כזה לנשים זה מביא אותי לנקודת השבירה שלי. פה אני יוצא מהכלים".

התגובות לעבודה היו לא פשוטות. "אמרו לי שזה חזק מדי, עד כדי כך שזה כאב. פגעתי לאנשים במקומות שאולי שכחו שקיימים אצלם. אנשים שחושבים שהגזענות נעלמה, או כאלו שלא יודעים שהם גזענים. אנשים שחשבו ששחור הוא פסול בגלל המחאה האחרונה, עם האלימות שהייתה בהפגנות. הם לא יודעים איזו דרך עברנו. הם חושבים שאנחנו סתם כועסים. המחאה לא הפכה לאנרכיה, כמו שאמרו בתקשורת. זו אנרכיה שהפכה למחאה".
סמאין מספר על אפליה בכל צומת בחייו: בצבא, בקריירה וגם סתם בחיי היום יום. פעם אחת, לדוגמא, שוטרים חשדו במשפחתו פשוט כי הבית שלהם בקריית גת היה "יפה מדי". "כשהשתחררתי מהצבא יצאתי עם שני אחים של אמא שלי מהבית. קפצו עלינו שני בלשים ושאלו אותנו מה אנחנו עושים פה. פעם יצאת מהבית שלך ושאלו מה את עושה פה? זה לא סביר שאדם שחור יהיה באזור של וילות?".

בנג'מין סמאין (צילום: יהונתן סמאין)
בנג'מין סמאין (צילום: יהונתן סמאין)

"הנרקומנים הפכו להיות חלק מההוויי"

נושא נוסף שמעסיק את סמאין הוא המצוקה שחווים מחוסרי הבית והמכורים לסמים בעיר. "אני בתל אביב כבר שש שנים. בשלוש השנים האחרונות ראיתי הרבה אנשים שאני מכיר, מהבית או מפה, מתהלכים יחפים בתחנה המרכזית. בחורה שאני זוכר מלאת חיים ומטופחת פתאום מסתובבת עם שיער גזור, קרוע, רגליים שחורות, מבקשת כסף בצמתים".

סמאין הגיע למקומות הקבועים בהם ישנים המכורים מחוסרי הבית וריסס כתובת גרפיטי "כאן גר ____". הוא כתב את השמות שלהם, הכין להם מעין שילוט זמני שאולי יזכיר להם את החדר שהיה להם, יעורר תחושת אינטימיות ומרחב אישי לרגע בתוך חיי הרחוב. "כולנו ערים לתופעה של נרקומנים בתל אביב, אבל זה הפך להיות חלק מההווי. אתה יוצא לברקפסט, יש שם את האנשים הקבועים שמבקשים ממך כסף. זה כמו חבר, 'יאללה קח אח שלי, בהצלחה'. ראיתי השבוע נרקומנית שהורידה את המכנסיים באמצע הכביש, השתינה, והתחילה לבכות, ורק אז אנשים התייחסו אליה. למה עיריית תל אביב, שמתהדרת באפליקציה שיכולה להגיע ולרוקן פח זבל תוך שעה, לא משקיעה בלמצוא להם בית?".

הנושא בוער בסמאין, וכרגע הוא מתכנן פרויקט אופנה בו נרקומנים ידגמנו קולקציה שכל ההכנסות ממנה יעברו לתרומה. בינתיים הוא מנסה לעזור. "ברכבת ההגנה יש חבורת מכורים שמעשנים נייס גאי עם באנגים. מספר פעמים התקשרתי למשטרה והכוונתי אותם למקום כדי שיפנו אותם, וגם את זה לא עשו. נוח להם שישארו שם. עוד מעט חורף, איפה הם יהיו?".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

פוסטר חדש של בנג'מין סמאין מהדהד את פרשת שיתוק הרחמים של עולות מאתיופיה, והתגובות לא היו פשוטות. "זו אנרכיה שהפכה למחאה,...

מאתניצן פינקו15 באוקטובר 2019
יש דבר כזה סלקציה לגיטימית? (צילום: shutterstock)

הגיע הזמן להודות: אנחנו גזענים. מה עושים עם זה עכשיו?

הגיע הזמן להודות: אנחנו גזענים. מה עושים עם זה עכשיו?

אכיפת הסלקציה בכניסה למועדונים הוכיחה את מה שכבר ידענו: אנחנו גזענים. איזה שינוי יצרה מחאת האתיופים, מה המצב בעולם והאם בכלל יש דבר כזה סלקציה לגיטימית?

יש דבר כזה סלקציה לגיטימית? (צילום: shutterstock)
יש דבר כזה סלקציה לגיטימית? (צילום: shutterstock)

בסוף השבוע שעבר התפרסמה בחדשות ידיעה קצת משונה: מבצע משטרתי חשף דפוסי גזענות נגד יוצאי אתיופיה בכניסה למועדונים. עכשיו באים?

בואו נדבר קצת על תזמון. בתחילת שבוע הבא יתפרסמו מסקנות הצוות הבין משרדי למיגור גזענות כלפי יוצאי אתיופיה. בראש הצוות עומדת מנכ"ל משרד המשפטים אמי פלמור, וחברים בו נציגי משרדי הממשלה ונציגים מקהילת יוצאי אתיופיה. אחד מהם הוא אבי ילאו, פעיל חברתי וחבר בפורום חשיבה משותף למאבק בגזענות. "מדובר בקמפיין, ספינים של המשטרה והממשלה. הם מודאגים מהדו"ח, ולכן התזמון ממש לא מקרי", הוא טוען. במשטרה לא הסכימו לחשוף בפנינו את הטריגר למבצע. "אספנו יותר מ־50 המלצות שאם יתקבלו, יהיה אפשר לדבר על שינוי אמיתי. אבל מוקדם מדי לדבר על הצלחה".

עוד כתבות שיעצבנו אתכם:
אחרי כשנה: מאבק העדה האתיופית חוזר לרחובות
למרות המחאה, יוצאי אתיופיה לא יכולים לתרום דם
רומן רוסי־ישראלי: על עלייה, גזענות ותל אביב

מחאת יוצאי אתיופיה בשנה שעברה שינתה משהו?

"לא באופן מהותי. התודעה הציבורית והממסדית בישראל אמנם הפכה לעמוקה יותר, אבל בשטח עוד לא מרגישים שינוי. כקהילה שההתייחסות אליה היא כאל קולקטיב הגמוני, אנחנו חווים גזענות באופן יומיומי גם בלי שנחוש אותה על בשרנו. מפרסמים ידיעות על האתיופי הראשון בתפקיד כלשהו כאילו זה עניין גדול, כל דבר בנאלי הופך להישג. המשטרה עושה פרופיילינג ותיקים נפתחים במספרים לא מידתיים ביחס לגודל הקהילה. אני יכול להגיע למועדון עם חברים, וגם אם אני הרבה יותר מוצלח מהם אשאר בחוץ, כי אני שחור. סלקציה היא גזענות פר אקסלנס".

מה השתנה? מחאת יוצאי אתיופיה החודש (צילום: אורן זיו)
מה השתנה? מחאת יוצאי אתיופיה החודש (צילום: אורן זיו)

מועדון חברים

חוק הסלקציה בישראל אוסר אפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. אתם מכירים את הפזמון: גזע, דת, לאום, מוגבלות, אפילו נטייה מינית – כולנו שווים בפני החוק. מהיום שהוא נחקק – רק בשנת 2000, מיינד יו – יכלו נפגעי אפליה לתבוע את עלבונם בבית המשפט, ולפעמים זה גם הצליח. אבל בעלי מועדונים עוקפים את המכשול בקלילות ומשאירים בחוץ מבלים בתואנה שהמסיבה סגורה, מייבשים אותם בהמתנה ועושים הכל חוץ מלהגיד: שרשראות זהב נוצצות מדי על עור כהה, לך הביתה פוראח.

מה קורה בחו"ל? מבט על הברגהיין, המועדון הכי מצליח בברלין ובין הבולטים בעולם, רומז כי ישראל לא יוצאת דופן. אל המבנה הענקי, שמאכלס מסיבות של שלושה ימים, אי אפשר להיכנס עם מצלמות וסלולרים והסלקציה בכניסה קשוחה מאוד. שם אף אחד לא יטרח להסביר לכם למה נשארתם בחוץ: אולי באתם בקבוצה גדולה מדי, לא נראיתם מגניבים מספיק או סתם לא ידעתם מי מנגן הלילה.

מועדון הברגהיין (צילום: Marcheur1976, מתוך ויקיפדיה)
מועדון הברגהיין (צילום: Marcheur1976, מתוך ויקיפדיה)

המתנגדים לסלקציה אולי השתלטו על השיח, אבל יש לה גם לא מעט תומכים המאמינים שלגיטימי שבעל עסק ירצה ליצור אווירה מסוימת במקום הבילוי. קשה לדמיין מקום באלנבי שייצא בשלום מהתנהלות ברגהיינית – בעיקר כי חיי הלילה פה עוד לא בליגה של הגדולים – אבל האם כולם חייבים לקבל שירות? "סלקציה היא דבר מבורך שמעולם לא נעשה בדרך מפלה, אלא על פי אינטואיציה של אדם מנוסה שיודע מי עלול לעשות בעיות. זה מנע מהרבה בריונים להיכנס למועדונים ולהטריד נשים", מנמקת דנה פרימן, אשת יח"צ ודי.ג'יי.

מה תגידי לאנשים שטוענים שלא הכניסו אותם בגלל צבע העור?

"אני לא מאמינה להם. המדד היחיד הוא התנהגות בכניסה. היום יותר מתמיד אין שום אפליה על רקע מראה חיצוני. הכל מקובל, אין יפה ולא יפה, הנורמות השתנו".

ברהנו (32), תושב תל אביב, דווקא הצליח, מכורח זוגיותו עם אישה בהירת עור, לבחון את העניין מקרוב. "כשאני יוצא לבלות עם בת הזוג שלי אני נכנס לכל מקום. מפני שהיא לבנה יש משהו שגורם להם להרגיש בטוחים. אבל כשאני יוצא עם החברים שלי מתחילות הבעיות. 'זה מקום סגור', 'רק למוזמנים'. בחלק המקרים אי אפשר להתעמת ולשאול שאלות כי יש מאבטחים שעלולים לפרק אותך במכות".

אחת מתגובות הנגד שנוצרו היא יותר ויותר מקומות בילוי שנפתחים על ידי יוצאי הקהילה האתיופית ולמענם. "מוזר לי להגדיר את זה ככה, אני לא אוהב את ההפרדה הזאת", ממשיך ברהנו. "אבל זה חייב לקרות כדי שלא נחווה אפילו לרגע תחושה של חוסר שייכות".

זוכרים את יוסף סלמסה? מחאת יוצאי אתיופיה החודש (צילום: אורן זיו)
זוכרים את יוסף סלמסה? מחאת יוצאי אתיופיה החודש (צילום: אורן זיו)

"מי שעוצם עיניים הוא חלק מהבעיה"

מהרטה ברוך, סגנית ראש עיריית תל אביב־יפו, מאמינה שהתרומה העיקרית של המחאה בשנה שעברה היא שינוי תודעתי אצל צעירי העדה האתיופית, אך בהחלט ייתכן שאותה תודעה מתחזקת היא שאפשרה מלכתחילה הוצאה ספונטנית של אלפים לרחובות. "הצעירים כבר לא במקום פסיבי של שתיקה. מה יעשו עם זה בפועל? אני עדיין לא רואה מהלכים שיכולים לשנות את המצב".

כנציגת ציבור את חווה גזענות?

"אני לא רוצה לשים את עצמי במקום קורבני, אבל גזענות קיימת בכל מקום ובכל סיטואציה. לפעמים זה בסאבטקסט ולפעמים בצורה ישירה. הגעתי לאירוע של העירייה, אבל לא האמינו שאני סגנית ראש העיר והייתי צריכה להוכיח את זה. במקרה אחר נסעתי לאירוע מוניציפלי יחד עם העוזר שלי, וכשהגענו הוא הודיע שסגנית ראש העיר פה. השומר הציץ לתוך הרכב ושאל, 'איפה הסגנית?'".

החוק לא עוזר והשיח מתמוסס במהירות בכל פעם. מה אפשר עוד לעשות?

"אני רוצה לפנות לציבור המבלים: אם אתם נכנסים למועדון ורואים שמאחוריכם עומדים אנשים שלא מצליחים להיכנס, אל תעצמו עיניים. תאמרו: אנחנו לא מבלים במקום שבו יש אפליה וגזענות. מי שמתעלם משתף פעולה עם התופעה".

בילי ג'ין (צילום: אביב פרסבורגר)
בילי ג'ין (צילום: אביב פרסבורגר)

בצד השני של המחיצה: אותן תגובות, אותם תירוצים

כששמענו על הפרשה החדשה כבר ידענו בדיוק איך ייראו תגובות המועדונים. אתם יודעים, "אין אצלנו שום גזענות", "המתלוננים לא היו בגיל הנכון" וכמובן הקלאסיקה "זה מועדון חברים". מי חבר שלכם בכלל? זו הרי לא הפעם הראשונה שמועדון מואשם בגזענות, ונשאיר למשטרה ובית הדין להחליט מה קרה או לא קרה, אבל לנו נמאס לנו לראות את אותן התגובות שוב ושוב. אז רצינו לדבר על גזענות עם בעלי ארבעת המועדונים שהואשמו על ידי המשטרה. אתם יודעים, בטלפון. כמו בני אדם. בהצלחה לנו, אה?

הראשונים לענות היו בעליבילי ג'ין. כלומר, לענות שהם לא רוצים לדבר. הם היו אדיבים אך התעקשו לענות רק במייל ולקלוע לכל הקלישאות שצפינו. "עקב הוראות המשטרה אנחנו מנועים מלדבר על החקירה, רק נגיד שהבילי ג'ין הינו מועדון חברים והכניסה למקום מותנית בהזמנת מקום/היכרות עם הבעלים או אחד העובדים במקום. מעולם לא הפלינו אף אדם על בסיס מוצאו ו/או צבע עורו, ואנו ממתינים לתוצאות החקירה ולאמת שתצא לאור". שמעתם? אם אתם לא מכירים את הבעלים, תוותרו על לבוא.

שנית היו אלוהאיסמי סלמהלענות, ואחרי דין ודברים, זכינו סוף סוף לשוחח בטלפון עם אחד מהבעלים. למרבה האכזבה גם השיחה הזאת כללה תגובה לקונית לנושא מורכב. "במועדון שלנו לא היה ולו לרגע אחד דבר שכזה ויש לנו גלריות של תמונות שתומכות במה שנאמר. מעבר לזה לא אוכל להרחיב מכיוון שהנושא נמצא בחקירת משטרה, ואנחנו מכבדים את זה וניתן למשטרה לעשות את העבודה שלה". נקסט.

בעליהחתול והכלבעוד היו ישירים בהרבה. יום וחצי אחרי שפנינו לראשונה הם הסכימו לענות לנו. כלומר, ענו שהם מעדיפים לא לענות. בכלל. סבבה.

האחרונים היו בעליהברקפסט. אחרי שהשיחה נדחתה שוב ושוב, כבר חששנו שהם ייעלמו לעולם שכולו ללא תשובה, אבל הם דווקא עמדו במילה שלהם ושוחחו איתנו. בטלפון! ובדיאלוג! "הברקפסט עובד חמש פעמים בשבוע ואנשים מכל דת גזע ומין נכנסים למועדון באופן קבוע. אני מבין את הטענות והבעיה הכללית, בכלל בעולם ולא רק במדינת ישראל. אבל הקשר של הברקפסט לזה הוא מקרי ורחוק. יש כללים מאוד ברורים מי יכול להיכנס ומתי, ואנחנו שומרים עליהם".

יש לכם מישהו בכניסה שהעבודה שלו זה להחליט מי נכנס או לא נכנס?

"יש לנו בחור בכניסה שזה התפקיד שלו. הוא צריך לשמור על הכללים שהמועדון קבע. אלו בעצם כללים שנקבעו על פי החוק במדינה".

ומה הכללים?

"קודם כל מדובר על רשימות ולקוחות קבועים. מי שרשום נכנס ומי שהוא לקוח קבוע שסביר להניח מכיר את הבחור בכניסה ולהפך. חוץ מזה, לפני שני הדברים האלה אדם צריך להיות במצב צבירה נורמלי שזה אומר לא שתוי ולא אגרסיבי. זה דברים שמזהים אותם מיד ובלילה נתקלים בהם הרבה".

לא, לא הרבה חדש תחת השמש. התגובות אותן תגובות והנפנוף אותו נפנוף. לפחות בברקפסט באמת טרחו לדבר איתנו. זה אומר שעכשיו אנחנו ברשימות?

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אכיפת הסלקציה בכניסה למועדונים הוכיחה את מה שכבר ידענו: אנחנו גזענים. איזה שינוי יצרה מחאת האתיופים, מה המצב בעולם והאם בכלל...

מאתנופר וחשומתן שרון27 ביולי 2016
מחאת האתיופים, אתמול (צילום: אורן זיו)

אחרי כשנה: מאבק העדה האתיופית חוזר לרחובות

כשנה אחרי ההפגנות הגדולות, חוזרים בני העדה האתיופית למחות כנגד האלימות המשטרתית ואי השוויון: "נמשיך להיאבק עד שנבטיח את הצדק שמגיע...

מאתיונתן גת5 ביולי 2016
קרן ויסמן עם בתה רעיה (צילום: יולי גורודינסקי)

"מלאך של אמא": הסדרה שעושה את כל מה שמפחיד לעשות

"מלאך של אמא", הסדרה הכי מבטיחה על המסך הישראלי, עוסקת בתעלומת רצח של ילד, במתח בין גזעי ובשלל חרדות הוריות. ריאיון עם יוצרת הסדרה

מאתירון טן ברינק23 ביוני 2016
מחאת יוצאי אתיופיה

למרות המחאה הגדולה, הדם של יוצאי אתיופיה עדיין לא טוב

על אף שנעשו שינויים במספר תחומים לטובת הקטנת האפליה כנגד ישראלים יוצאי אתיופיה, בתחום הבריאות לא מסתמן פתרון לבני העדה. הם...

מאתאיל מגדלוביץ'4 בינואר 2016
מחאת האתיופים. צילום: אורן זיו

שוב ברחובות: סיבוב נוסף למחאת יוצאי אתיופיה. צפו בתמונות

לאחר ההחלטה לסגור את תיק החקירה כנגד השוטר שהכה חייל אתיופי, מאות מפגינים יוצאי אתיופיה יוצאים לרחובות, ושוב מתקיימים עימותים בין...

מאתמערכת טיים אאוט22 ביוני 2015
קפה שחור חזק. מימין: אילק סהלו ואורי אלמו. צילום: גוני ריסקין

בלי סוכר: הצמד קפה שחור חזק כובש את לב ההיפ הופ הישראלי. ראיון

הם חולים על היפ הופ אבל לא מתחברים לזיוף ולבלינג, מרגישים אחריות כלפי העדה אבל מסרבים לגזור קופון על המחאה. אחרי...

מאתאורי זר אביב11 ביוני 2015
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!