נהוג לומר שמחזמר הוא ז'אנר אסקפיסטי. לרוב זה נכון. "קברט" מתייחד בכך שהוא הופך את האסקפיזם לתמה המרכזית שלו. כשבפתיחת הערב המנחה שר "וילקומן" ואומר לנוכחים "את הצרות תשאירו בחוץ" זאת אמירה אירונית, כי הבחוץ המדובר הוא ברלין של שנות השלושים, ובמהלך המחזה הנאציזם הגואה בחוץ חודר בהדרגה פנימה.
>>

לפני שלושה שבועות ראיתי את "קברט" בלונדון. זאת הפקה עתירת פרסים שנודעה בגישתה האימרסיבית, ורצה שם בהצלחה מאז 2021. בניין התאטרון כולו הומר למועדון הקיט קאט, והחוויה מתחילה כבר ברגע הכניסה מהרחוב. ההצגה עצמה מועלית על במה עגולה, שורות המושבים הראשונות הוחלפו בשולחנות ובכיסאות, והקהל יושב מסביב (כמו התזמורת). כשנכנסתי לאולם 1 בקאמרי, וראיתי את הבמה העגולה עם השולחנות והכיסאות מסביב, חששתי שיש כאן העתקה – אך מהר מאוד הבנתי שפרט לרעיון האימרסיבי, מדובר בשתי הפקות שונות לחלוטין.

ההפקה הלונדונית כמעט נטולת תפאורה ויש בה משהו נזירי, לא במובן המיני, כמובן. ההפקה התל אביבית, לעומת זאת, מרהיבה עד מאוד, עשירה באביזרים וברעיונות, ומסתיימת בדימוי של העתיד הנורא המצפה ליהודים. עם זאת, אף שבלונדון אין אסירים במדי פסים ואף אחד על הבמה לא מצדיע במועל יד, תחושת האימה מחדירת הנאציזם לנשמות של בני האדם חזקה הרבה יותר.

המחזה מאת ג'ו מאסטרוף, עם שירים בלתי נשכחים של ג'ון קנדר ופרד אב, מספר על קליף בראדשו, סופר אמריקאי חובב גברים (נדב נייטס בקאמרי), שמגיע לברלין. הוא משתכן בחדר בפנסיון של פרויליין שניידר, מלמד אנגלית את המבריח הידידותי ארנסט לודוויג, ומנהל מערכת יחסים עם הזמרת האנגליה סאלי בולס, שמופיעה במועדון הקיט קאט. סאלי הנאיבית, דיווה בעיני עצמה, מתכחשת בעקשנות למה שקורה סביבה, בעוד המנחה במועדון מכתיב את הטון ההדוניסטי, שהולך וצובר רובד אנטישמי.

הבעיה העיקרית של המחזמר, שחוזר לבמות בארץ ובעולם מדי כמה שנים, היא העיבוד הקולנועי המופתי של בוב פוסי מ-1972, עם ליזה מינלי המופלאה בתפקיד שזיכה אותה באוסקר. צילם של הסרט, של מינלי, ושל הופעתו האייקונית של ג'ואל גריי כמנחה, מהלך מעל כל הפקה בימתית. בהקשר זה, אחת הבחירות העזות של ההפקה הלונדונית היא ההנחיה שמקבלת כל שחקנית שמגלמת את סאלי, לשיר את "קברט" באופן שונה לחלוטין מההגשה העולצת והמפלרטטת של מינלי. רגע לפני הסוף המצמרר, שבו אנשים בחליפות אפורות הולכים במעגל כמו זומבים, סאלי הלונדונית שרה/זועקת את השיר באופן כזה, שהמילים האסקפיסטיות מקבלות משמעות דרמטית של הדחקה אקטיבית של המציאות האיומה.

בקאמרי ראיתי את חני פירסטנברג בתפקיד סאלי (בערבים אחרים מופיעה ליהי טולדנו). ממקום מושבי בשורה ה-15 לא הפריע לי שבגיל 46 היא מבוגרת מדי לתפקיד. מה שכן הפריע היה התחושה שהשחקנית החיננית והמאוד מוכשרת הזאת משחקת לשורות האחרונות – היא שרה טוב, אך הופעתה היתה מודגשת מדי בעיני. רן דנקר הגיש הופעה מדויקת יותר בתפקיד המנחה השטני, והגיע לשיא לקראת הסוף בביצוע עוצמתי של "לא אכפת לי", תוך כדי שהוא מטפס על המושבים באולם.

הזמרת הכי טובה על הבמה היתה כנרת לימוני, שהרשימה בתפקיד העסיסי של הזונה החצופה העלמה קוסט, ששובה את ליבנו לפני שהיא חושפת את שיניה האנטישמיות. והילד רום צרניאק קיבל מחיאות כפיים סוערות כששר בקול מתוק את "עולם המחר שלי" תוך כדי שהוא חוצה את הבמה (בלונדון השיר דמוי ההמנון הנאצי בוצע על ידי המנחה, וזה עבד פחות טוב, בעיקר על רקע הסצנה הבלתי נשכחת מהסרט).

אבל התפקיד הכי מרגש הוא זה של פרויליין שניידר, שמוצאת אהבה בגילה המתקדם, ואז נאלצת לוותר עליה כי בעל חנות הפירות מר שולץ הוא יהודי (עלילת משנה שנחתכה מהסרט). לא היה תו מזויף אחד בהופעתה הנפלאה של לאורה ריבלין, ובגיל 81 היא גם שרה בעוצמה מפתיעה. באחד הרגעים היפים ביותר בהצגה, מר שולץ (עמי ויינברג בהופעה סימפטית) נותן לה אננס, ו"שיר האננס" מתפתח לפנטזיה שלמה – רקדנים עם נוצות צהובות וירוקות מקיפים את בני הזוג ומייצרים דימוי של אננס שעוטף את האוהבים הזקנים, רגע לפני שהחלום הרומנטי יתפוגג.

רוצה לומר, הכוכב האמיתי של ההפקה הוא הבמאי גלעד קמחי, שעשה נפלאות גם עם "מלאכים באמריקה" . נראה שהראש של המנהל האומנותי של תאטרון הקאמרי מתפוצץ מרעיונות, רבים מהם נהדרים. שניים לדוגמה – סאלי מבצעת את "מיין הר" תוך כדי שהיא רוכבת על חבורת גברים כמו דומינטריקס בסצנת BDSM, והמנחה הופך להר אדם כשהוא מבצע את "על כספו סובב העולם" (התרגום המשובח הוא של אלי ביז'אווי). גם דימוי הנדנדה המטלטלת מעל הקהל (בדומה למה שנראה בהפקה של "יולנטה" באופרה הישראלית בחודש שעבר) הוא הברקה. אבל לפעמים נדמה היה שהנטייה של קמחי לספקטקל גוברת על הגיבוש הדרמטי.

לא מעט סצנות מתרחשות לצד הבמה, בחזית של שורת דלתות שמייצגות את החדים בפנסיון, או, לחילופין, את חדרי ההלבשה בקברט. זה רעיון יפה (את התפאורה עצבה הילה דוד), אבל זה הרחיק את ההתרחשות מרוב הצופים באולם, והריחוק פגם בפונטציאל הדרמטי. בסך הכל מדובר בהפקה עתירת המצאות ויוצאת דופן בעוצמתה החזותית, שרבים ודאי ימצאו שהיא מלהיבה יותר מהלהיט הלונדוני. בשתי ההפקות התזמורת מנגנת צלילים צורמים בסיום. בתל אביב הם אפילו מזייפים בכוונה. ואז מגיעים התופים הבלתי נשכחים שמסיימים גם את הסרט, ומשאירים אותנו עם מועקה בלב.
לפרטים נוספים על ההצגה ורכישת כרטיסים

• ביקורת הופעה
• תיאטרון
• קאמרי
• מחזמר

חובבי מחזות הזמר – כן, אנחנו יודעים שאתם ביננו, כי גם אנחנו כאלה – בטח ישמחו לגלות שספריית המיוזיקלס של דיסני+ התמלאה בשנים האחרונות בכל טוב, וההיצע המשמח מבלבל קצת. לכן אספנו לכם את כל מחזות הזמר הכי טובים של דיסני+, אז תכינו את מיתרי הקול שלכם. וכן – זה אומר שיהיו כמה סרטי דיסני, כי גם אם זה מצויר, זה עדיין מחזמר. וכן, ברור שגם המחזמר עם הראפ כאן.

צלילי המוזיקה (1965)

הקלאסיקה שלא ליחה, אלא אם נמאס לכם לראות נאצים על המסך. סיפורה של משפחת פון טראפ והאומנת מריה, שג'ולי אנדרוז מביאה לחיים בקסם רב, סוחף גם ממרחק 60 שנה, והאופן בו מוזיקה יכולה להפיח חיים בבני אדם. שירים שכולכם מכירים, בביצועים קלאסים ותחושת פלייה נפלאה שמחזיקה גם מול המציאות המחרידה שמתוארת בסרט – מה זה מחזמר טוב אם לא שילוב מושלם שכזה?

מולין רוז' (2001)

מאז שנת 2001, מחזות זמר השתנו מקצה לקצה, וגם הצילום, האפקטים והסטנדרט של הצופה. עם זאת, מולין רוז' נשארת קלאסיקה עם שירים מוכרים וקליטים, וכמה ביצועים נהדרים, וקאסט מטורף שכולל את ניקול קידמן, יואן מקגרגור, קיילי מינוג ועוד רבים אחרים. חלק מהביצועים שם באמת לא הזדקנו טוב, אבל זה סרט שתמיד כיף לראות, גם אם קצת בשביל הקרינג'.

אל תוך היער (2014)

עוד יצירה נהדרת של מלך מחזות הזמר סטיבן סונדהיים, ולמרות שהעיבוד רחוק מלהיות מושלם, הוא ממש מהנה, בעיקר בזכות העיסוק שלו באגדות ילדים, החל בכיפה אדומה וכלה בסינדרלה. זה לא מפתיע בכלל שדיסני בחרה להפיק מחזמר שמכיל חלק גדול מהנסיכות והנבלים שהם יצרו לאורך כמעט מאה שנות קולנוע, ולמרות שתאגיד ענק שכזה יכול להיות קצת קנאי לגבי הפרנצ'ייזים המוכרים שלו – הם ממש מרשים לעצמם להתרחק מהדיסניות המוכרת, ולייצר מחזמר מהנה ועמוס כוכבים. חוץ מזה לא באמת צריך תירוץ כדי לראות את מריל סטריפ במחזמר.

הלו, דולי! (1969)

מדובר במיוזיקל אגדי עם ברברה סטרייסנד האחת והיחידה, שמשחקת את השדכנית דולי לוי שרק רוצה למצוא שידוך ראוי לאיש עשיר מפורסם וקמצן. המחזמר בוים על ידי טיטאן קולנוע אמיתי, ג'ין קלי, האיש שמאחורי קלאסיקות שלעד ייזכרו בספרי ההיסטוריה כמו "אמריקאי בפריז" ו-"שיר אשיר בגשם". מעבר להופעה המדהימה של סטרייסנד, תמצאו שחקנים קלאסיים כמו וולטר מתאו בתפקיד המיוזיקל היחיד שעשה בחייו, ואפילו את לואי ארמסטרונג. הוא יכול להרגיש מאד מיושן, אבל במקרה הזה זה לגמרי פועל לטובת הסרט, והצלילה לסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים היא מבורכת תמיד.

אלאדין (1992)

סרט שכל ילדי שנות התשעים והלאה גדלו עליו. ולמרות שהסרט הזה מדהים, ומלא בחידושים מרעננים הן מבחינת האנימציה והן מבחינת הפסקול הנהדר שמלא בשירים מוכרים וטובים, הוא עדיין ממוסגר בנוסחה הקבועה של דיסני – בין אם מדובר בסגנון הציור, או באופן שבו מספרים את הסיפור. ועדיין, כולכם ראיתם אותו, כולכם נהניתם ממנו ואין סיבה לא לצפות שוב במחזמר הסוחף הזה. על הגרסה עם וויל סמית' כבר אפשר לוותר.

מרי פופינס (1964)

בואו לצפות בדיק ואן דייק מנקה ארובות ומזמר, ואת ג'ולי אנדרוז רוקדת עם דמויות מצוירות, ואת כל הקסם הזה קם לתחייה. באמת שאין מספיק מילים לשבח את המחזמר המוזר הזה, כי אני די בטוח שאם היו עושים את זה היום זה לא היה נשאר אותו דבר (רק תשאלו את אמילי בלאנט, שנכנסה לתפקיד בסרט ההמשך משנת 2018), אבל יש במיוזיקל הזה קסם שיכול לגרום גם לרציניים ביותר לזמר יחד עם מארי פופינס את הפזמון של "סופרקאליפרג'ליסטיקאקספיאלידושס".

האמן הגדול מכולם (2017)

לא כל המבקרים חיבבו את סרטו של יו ג'קמן, המגולל את חייו של פי. טי. ברנום, מייסד קרקס האחים רינגלינג וברנום את ביילי. אבל הזמן עשה עימו חסד, והשירים המוצלחים הפכו אותו לשווה צפייה, כאשר דווקא הופעתו של יו ג'קמן כאיש בידור מצדיקה לבדה הצצה בסרט. תנו לעצמכם להיסחף בספקטיקל, ואל תיכנסו לקטנות כמו פיתוח סיפור או תסריט – ותוכלו להינות ממנו כמו שנועד: כמופע בידור צבעוני ושמח.

המילטון (2020)

אי אפשר להתכחש ללהיט הבינלאומי, שאמנם מצולם כולו על הבמה של ברודוויי ולא בדיוק כסרט, אבל מעביר את רוח המיוזיקל באופן מדבק במיוחד. צריך לראות את "המילטון" פעם אחת בחיים, אבל ממש לא צריך לקנות כרטיס טיסה במיוחד בשביל לראות את המחזמר הזה. מזל שדיסני דאגו לצלם את ההצגה כי יש בה לא מעט דברים טובים. ג'ונתן גרוף בתפקיד המלך ג'ורג', לדוגמה. באמת שרק בשבילו שווה לכם לראות את כל ההצגה.

סיפור הפרברים (2021)

אחד ממחזות הזמר הקלאסיים ביותר קיבל חידוש של סטיבן ספילברג, לא פחות ולא יותר. זה מעניין לראות קולנוען ותיק כמו ספילברג, שנחשב לאחד מעמודי התווך של הקולנוע המודרני, מנסה לעשות משהו שהוא טרם עשה – והתוצאה לא מאכזבת. מדובר באחד העיבודים הטובים ביותר שראיתי למחזמר המפורסם, שמבוסס באופן חופשי למדי על "רומיאו ויוליה". סיפור האהבה של טוני ומריה המשתייכים לכנופיות שונות ולא יכולים לממש את אהבתם הוא סיפור ישן נושן, אבל ספילברג מכניס בו כל כך הרבה חיים וצבע שזה פשוט כיף גדול לראות ולשיר את כל השירים המוכרים יחד איתם. ולא רק זה – הליהוקים עצמם מדהימים: אנסל אלגורט בתפקיד טוני, אריאנה דבוז בתפקיד אניטה, קורי סטול בתור המפקח שראנק, ועוד מלא פרצופים חדשים ומרעננים. זאת חוויה קולנועית מדהימה ונדירה וחובת צפייה לכל חובבי מחזות הזמר.

הסיוט שלפני חג המולד (1993)

עד גיל מאד מאוחר לא ידעתי שהסרט הזה – שהופק על ידי טים ברטון והולחן על ידי דני אלפמן – שייך לדיסני. אבל כן, מסתבר שהיצירה הזאת היא אחד הדברים הכי יצירתיים שעשו באולפן של מיקי מאוס. זה כבר לא רק המוזיקה, עיצוב העולם הוא אלמנט מרכזי בתוך "הסיוט שלפני חג המולד" וכל דמות היא ייחודית ובעלת מאפיינים מפתיעים משלה. זה מרגיש כמו עולם שממש חשבו עליו לעומק וסיפור שגם מבוגרים יכולים ליהנות ממנו. בנוסף, השירים שם כל כך ממכרים שזה יהיה לכם קשה לא להוסיף אותם לפלייליסט אחרי הצפייה.

נערי העיתונים (2017, 1992)

בא לכם לראות את כריסטיאן בל מפזז ושר במחזמר של דיסני משנות התשעים המוקדמות? כי יש לכם את "נערי העיתונים", מחזמר שמבוסס על סיפור אמיתי, בו חבורת נערים שמוכרת עיתונים נלחמת על זכויותיהם מול בעל עיתון מרושע שמנסה לנצל אותם. זהו סרט נהדר מלא בכוראוגרפיות מורכבות' והוא במקום השני לא רק בשל האיכות שלו, אלא גם בתור המחזמר היחיד פה שיש לו שתי גרסאות – אחת קולנועית משנת 1992, ואחת גרסת במה מצולמת משנת 2017. ברודווי בתוך הסלון שלכם.

מלך האריות (1994)

ברגע שמדברים על מחזות זמר ועל דיסני יש רק מלך אחד – הסרט שהפך את המיוזיקלס למגה-מיוזיקלס, ותכלס, זה אולי צפוי וידוע מראש, אבל אין סרט אחר שמשתווה להשפעה של "מלך האריות" בעידן המודרני. כל השירים מהסרט הזה הפכו ללהיטים חובקי עולם, ובכמה שפות – ואם אתם רוצים לחזור לדיבוב העברי האייקוני של אלי גורנשטיין בתפקיד סקאר, אתם גם יכולים לעשות גם את זה! "מלך האריות" המציא מחדש את מחזות הזמר, וראוי לתת לו את הכבוד המגיע לו. ועכשיו כולם ביחד: זה גלגל החיים!

• המסך
• דיסני+
• מחזות זמר
• מחזמר
• הכי טובים

"גדלתי על דיסני" זה משפט שיכולים להגיד רבות ורבים בכל מקום ובכל גיל, וזה כנראה חלק מהעניין. אז… גדלתי על דיסני. עוד לפני שהלכתי על שתיים, הסתובבתי בכל הבית על ארבע כמו הפילים ב"ספר הג'ונגל". למדתי לשרוק בזכות נעימת הפתיחה של התרנגול מ"רובין הוד", ומחוּג ציור הייתי חוזר בדילוגים – כי ככה הגמדים מ"שלגיה" לימדו אותי שחוזרים מהעבודה. הקסם, היצירתיות, המוזיקליות וההומור שביצירות האלה מלווים אותי מאז.

>> תל אביב באורות: שוק כריסמס בנמל יפו, שוק חנוכה בכיכר הבימה
>> היאפא והחיה: 19 מקומות שכיף לאכול ולשתות בהם בשוק הפשפשים

כשיצא "היפה והחיה", השני בגל התחייה של סרטי האנימציה הקלאסית של דיסני בתחילת שנות ה-90' אחרי "בת הים הקטנה", הייתי בן-עשרה אבל כבר קהל שבוי. שזה אומר – אחותי הקטנה צופה, אבל אני זה שמתלהב. לימים, ולגמרי במקרה, זה היה המחזמר הראשון שראיתי (ב-1996) והראשון שתרגמתי לבמה מקצועית (ב-2006). אני זוכר את ההתרגשות. רציתי לצקת פנימה את כל מה שאהבתי ונהניתי ממנו לאורך השנים, את ההומור והרגש, החריזה הטבעית והחן, ובמחזמר שבלבו הכמיהה "לשוב להיות בני אדם" – גם את החום והאנושיות.

היה לי חשוב לפנות לקהל הילדים בדיוק כפי שאהבתי שפנו אלי כצופה צעיר, בתשומת לב ובהערכה, ועם דגש על אותם ערכי יצירה כמו למבוגרים – בלי חנופה מסוכרת או בדיחות מרָצות הורים מעל לראש של הילדים – אלא ליצור נוסח עברי נאמן, עשיר וקולח, בגובה העיניים והלב של הצופים כולם, כחלק מחוויה משפחתית. שאיפה ששותפים לה כל יוצרי המחזמר, ששב בימים אלה אל הבמות: משה קפטן הבמאי, ליאור רונן המנהל המוזיקלי ואביחי חכם הכוריאוגרף, איש איש כמיטב כשרונו הרב בתחומו, ויחד רצינו להגיש לקהל מנה של תיאטרון מוזיקלי איכותי ושכל צופה ייקח ממנה איתו הביתה את מה שהוא אהב. ול"היפה והחיה", לצד הסיפור הקלאסי, יש הרבה מה להציע.

ראשית, דמויות בלתי נשכחות: לומייר וקוגסוורת', הפמוט הצרפתי והשעון הבריטי, דואו-קומי נהדר שבן פרי ואוראל צברי ממלאים בתועפות כישרון ונשמה. מאדאם דוּּ-תֵה, הקומקומית הלבבית, שגם שרה את שיר הנושא האלמותי, והופקדה בידיה הנאמנות של כוכבת הילדים הנצחית חני נחמיאס (לראות אותה נכנסת שוב לתפקיד ולתלבושת המאתגרת, כאילו לא חלפו עשרים שנה, היה קסם בפני עצמו). גסטון המאוהב ובעצמו, ולֵפוּ עבדו הנאמן והאהבל (אך חינני), שמגלמים באופן כובש וקורע אברהם ארונסון ואדיר שטיבלמן.

וכמובן היפה והחיה, גיבורי הסיפור, מי שדרך המפגש ביניהם לומדים להתבונן אחרת על עצמם ועל העולם ובגרסה הבימתית הנוכחית זוכים לצמד מבצעים, שמצליח לנסוק גם בשירים שלא הופיעו בסרט, אלה שמרחיבים את המנעד הרגשי (והקולי) של הדמויות – ליהי טולדנו המפעימה בשיר "בְּאור אחר", ויחזקאל לזרוב שחודר ללב גם מבעד למסיכה ב"חיה מושפלת".

ואם הזכרנו שירים, אז היפה והחיה מציע כמה מהיפים שבשירי דיסני, שזה לא פלא כשעל המלאכה מופקדים ענקי יצירה בדמות אלן מנקין על המוזיקה וטים רייס על המילים. מ"בּל", שיר הפתיחה, שכבר בסרט נראה כאילו נלקח מתוך מיוזיקל, ומציג את הכפר ואת הגיבורה שובת הלב, דרך "לכבודךְ", שיר האירוח האולטימטיבי, שהופך לנאמבר בימתי שגדל וגדל ומותיר גם מבוגרים פעורי פה. "גסטון", שיר הערצה לכלי ריק, שמרוב שהוא מצחיק שוכחים כמה הוא חכם וכמובן "היפה והחיה", שיר הנושא שפורט על כל לב.

אם גם אחרי שלושים שנה, היפה והחיה הוא "כמו ניגון עתיק, שלעד חוזר…". זה כנראה גם בזכות כמה רכיבים שקיימים בו עוד מהימים שהיה אגדת עם צרפתית, שהזכירה לנו שהיופי חבוי בפנים, והזהירה מפני דעות קדומות. דמויותיהם של היפה והחיה משתנות רק כשהן מסכימות להיות פגיעות, להודות בטעויות, ולתת מקום לאחר, ושינוי לטובה שחל באדם (או בחיה) כתוצאה מהכרה בטעות ובאחר זה בטח לא נושא רע לעסוק בו, אם לא לייחל לו, בימים האלה.

בהצגות שהתקיימו בקיץ, כשכלי-הבית שרו ״כשנשוב להיות בני אדם", הכמיהה לצאת ממצב מנוון ונטול אופק כמו עברה מהבמה לקהל. ולא פלא, שכשצ׳יפ הילד-ספל אומר לאמו: "אני לא יודע מה אני מרגיש אבל זה עושה לי פרפרים בבטן", והיא עונה "קוראים לזה תקווה", רטט של התרגשות עבר באולם. גם מזה אנחנו צריכים, ואם אפשר בכמויות של דיסני.
>> המחזמר "היפה והחיה" ישוב לבמות המשכן לאמנויות הבמה (דה וינצ'י 28, תל אביב) בחנוכה הקרוב, בין התאריכים 15-21.12.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• מחזמר
• היפה והחיה
• דיסני
• טור אישי

הבעיה העיקרית עם "מרשעת: חלק 2" היא שהיינו צריכים לחכות לו שנה. כידוע, מדובר בחציו השני של עיבוד למחזמר בימתי – כלומר במערכה השנייה שהצופים בתאטרון רואים מיד אחרי ההפסקה ("מרשעת" רץ בברודוויי מאז 2003). הסרט אמנם מזכיר באלגנטיות פרטים שאולי נשכחו – כמו סיפור המקור של האריה הפחדן כגור ששוחרר מהכלוב בסרט הקודם – אבל הרצף הדרמטי נקטע.
>>עולם מרהיב, ליהוק מושלם, זמרות אדירות. מה חשבנו על הסרט הראשון?

עם זאת, החלק השני דווקא מצדיק את החלוקה לשני סרטים. אם הלהיטים היותר גדולים ("Polular", "Defying Gravity") נמצאים בחלק הראשון, הסרט השני משתבח בעלילה מהודקת ויותר מעניינת. כידוע, "מרשעת" מגולל את סיפורן של המכשפות מ"הקוסם מארץ עוץ" (הספר של ל. פרנק באום והסרט מ-1939) מנקודת מבטה של הירוקה, שנחשבת על ידי ההמון הנבער למרשעת. החלק הראשון הוא בעיקרו הכנה להופעתה של דורותי בחלק השני. מרגע נחיתת הבית על ראשה של המכשפה הרעה מהמזרח, הילדה מקנזס וכלבה טוטו אמנם נשארים בגדר סטטיסטים ברקע, אבל שני הסיפורים מתחברים באופן מחוכם, וקשירת החוטים מספקת הפתעות נוגעות ללב.

הסרט הראשון התמקד בידידות שמתפתחת בין אלפבה הירוקה וגלינדה הבלונדינית, שתי סטודנטיות מאוד שונות באוניברסיטת שיז, ובין הריקודים ההמוניים הסוחפים שולבו רמיזות פוליטיות. הסרט השני הוא כבר אלגוריה פוליטית במלוא מובן המלה, ובספרו על ההפיכה המשטרית שמחולל הקוסם החייכן שמוכר לתושבי ארץ עוץ שקרים ושנאה לאחר, אין בו ריקודים המוניים עולצים. אלפבה לבדה נאבקת בקוסם הנכלולי ומנסה לחשוף את האמת, בעוד גלינדה משרתת אותו ומתענגת על הערצת ההמונים. העובדה שהידידות ביניהן שורדת, הופכת את שתיהן לנשים טובות ושלמות יותר. הסרט מאמין ביכולת של האינדיבידואל להשתנות – ואלה רגעיו היפים ביותר – אבל הוא פחות מאמין בהמון.

שני שירים חדשים שנכתבו לסרט מחדדים את התוכן הפוליטי. "הנערה בבועה" מעניק משמעות מטאפורית לאופן ההתניידות של "המכשפה הטובה" גלינדה בתוך בועה מעופפת, ו-"No Place Like Home" לוקח את המשפט הכי מפורסם מהסרט הקלאסי ומשייך אותו למקום אחר. גם חלק מהשירים המוכרים קיבלו חיזוק באמצעות מילים חדשות. "The truth is not a thing of fact or reason/ The truth is just what everyone agrees on", שר הקוסם – מילים שסטיבן שוורץ חתך מהגרסה הבימתית ועכשיו החזיר למקומן הראוי (יש ב"Wonderful" משפטים נוספים שהייתי שמחה לצטט, אך בהקרנה לא ישבתי עם עט ביד, והן עדיין לא הגיעו לאינטרנט).

תוך כדי השיר הוא מבצע ריקוד שהוא אלוזיה ישירה ל"הדיקטטור הגדול" – הסאטירה על היטלר שצ'רלי צ'פלין יצר ב-1940. אפילו דרך האבנים הצהובות הופכת לחלק ממזימת ההשתלטות של הקוסם, כבר מסצנת הפתיחה של הסרט. "מרשעת: חלק 2" בהחלט מצטרף לרוח האנטי-טרמפיסטית שנושבת בהוליווד, והוא עושה זאת באופן חשוף שידבר אל רבים, וודאי ירגיז אחרים.

כל זה עובד, כי בלב הדרמה עדיין נמצאת החברות האמיצה בין אלפבה וגלינדה, וסינתיה אריבו ואריאנה גרנדה המגלמות אותן עדיין נפלאות, ביחד ולחוד. גם ג'ונתן ביילי נהדר בתפקיד הנסיך פיירו שסוף סוף מחליט מה הוא רוצה מהחיים, וג'ף גולדבלום נכלולי כראוי בתפקיד הקוסם. העיצוב של עוץ החדשה מרהיב עוד יותר מאשר בסרט הקודם, והסרט משלב יפה בין המרחבים הצבעוניים והמוארים של עוץ וארץ המנצ'קינים, לבין האתרים האפלוליים שמסתירים את האמת המכוערת.

ג'ון מ. צ'ו ("שכונה על הגובה") הוא כרגע הבמאי הכי טוב של מיוזיקלס בהוליווד, והוא יצר סרט זורם וסוחף שאין בו רגע מיותר (אפילו שהלחנים אינם בלתי נשכחים). אחד משיאיו הוא עריכה צולבת בין שני אירועים מנוגדים – סטייל סיקוונס ההטבלה ב"הסנדק" שוודאי סיפק לו השראה – המתחילים עם ירידות מקבילות במדרגות מאוד שונות.

פרט טריוויה לסיום. הנעליים של המכשפה הרעה מהמזרח, שהופכות לנעליה של דורותי, אינן אדומות כמו בסרט "הקוסם מארץ עוץ" אלא כסופות כמו בספר. הצבע הוחלף משום שאולפני MGM רשמו זכויות על הנעליים האדומות, וכאן מדובר בהפקה של יוניברסל. העיצוב שנבחר הופך אותן לנעלי סינדרלה – הן בהחלט לא נוחות להליכה ממושכת בדרך האבנים הצהובות.
4.5 כוכבים
Wicked: for Good בימוי: ג'ון מ. צ'ו. עם סינתיה אריבו, אריאנה גרנדה, ג'ונתן ביילי, ג'ף גולדבלום, מישל יאו. ארה"ב 2025, 137 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• מחזמר
• אריאנה גרנדה

מאז שנת 2001, בהפוגות ובדילוגים, מגיע בשלהי הקיץ המופע "אופרה בפארק" אל המדשאה העצומה של פארק הירקון בחסות עיריית תל אביב-יפו והאופרה הישראלית, ובסך הכל הועלו בפורמט הזה 15 הפקות ענק לאורך השנים שמשכו קהלים של 100 אלף איש ויותר. ב-2023 עוד הספיקה לעלות "מאדאם באטרפליי" להפקה מרהיבה בפארק, אך בשנה שעברה בוטל האירוע עקב קיצוץ מסיבי בתקציב העירייה. ועכשיו הוא חוזר – אבל לגמרי אחר.

בעוד חודש פחות יום (חמישי, 4.9), יווזמן שוב הציבור הרחב לנהור בהמוניו אל גני יהושע וליהנות מתרבות חינם, רק שהפעם במקום אופרה קלאסית הוא יקבל את המחזמר "קזבלן" של תיאטרון הבימה ותיאטרון השעה הישראלי בכיכובו של איתי לוי. בעיריית תל אביב-יפו לא נימקו לעומק את התפנית התרבותית הדרמטית, אך ציינו כי "האירוע יתקיים השנה במקומו של מופע 'אופרה בפארק', ויציע אלטרנטיבה קיצית מרגשת וחינמית לקהל הרחבכחלק ממדיניות העירייה להנגיש ולעודד צריכת תרבות עבור כלל תושבי העיר ומבקריה".

>> לבן הוא הלילה: רדיו הקצה ומרכז ענב לא הולכים לישון
>> טרטקובר של תל אביב: לשבת על ספסל מעץ וללכוד את החיים

"קזבלן" הוא אחד הלהיטים הגדולים של השנתיים האחרונות בתיאטרון הישראלי, גם יותר מ-70 שנה אחרי שיגאל מוסינזון כתב את המחזה המקורי, כמעט 60 שנה מאז עלה לראשונה כמחזמר על הבמות ויותר מ-50 שנה אחרי שהסרט בבימויו של מנחם גולן עם התסריט של חיים חפר הכניס אותו לפנתיאון הנצחי של התרבות הישראלית. ההצגה, למי שחי על הירח מאז הפיפטיז, מגוללת את סיפורם של תושבי שיכון רעוע ביפו ובמרכזם עולה ממרוקו ומנהיג חבורת גברים יפואית העונה לשם קזבלן. הוא מתאהב בבתו של ראש השיכון, עולה מפולין, המתנגד בתוקף למערכת היחסים בין בתו לבין קזבלן מטעמים גזעניים למדי. קלאסיקה נו.

בהפקה הנוכחית, בבימויו של אלדר גוהר גרויסמן, ישולבו מסכי לדים מיוחדים שינגישו את העלילה לכל קצוות הפארק.הכניסה, למען הסר ספק, תהיה חופשית וחינמית, ושערי מתחם ההופעה ייפתחו בשעה 19:00. המופע עצמו יחל בשעה 20:30 וצפוי להימשך כ-90 דקות ללא הפסקה.

"'קזבלן בפארק’ הוא הרבה יותר מהצגה – זו חגיגה של תרבות ישראלית, סיפור שמזכיר לכולנו את הכוח של האמנות להציף שאלות של שוויון, קבלת האחר וליצור חיבורים אנושיים חוצי מגזרים", הסביר ראש העיר רון חולדאי. "ההפקה המרשימה של תיאטרון הבימה במרחב הפתוח של פארק גני יהושע מהווה חלק ממחויבותנו להביא תרבות איכותית, נגישה ופתוחה. אני מזמין את הקהל הרחב לקחת חלק בחוויה התרבותית המיוחדת הזו – מרגשת, רלוונטית ומאחדת – בלב ליבה של תל אביב-יפו".

• ❤ תרבות
• ❤ תל אביב
• פארק הירקון
• גני יהושע
• עיריית תל אביב
• אופרה
• מחזמר