>> "אירוע שנאה ותקווה!"ינחת על פסטיבל סאונדטראק בשבוע הבא(רביעי 19.11 21:30), ויציג חגיגה שלמה סביב להקת הת'ראש מטאל הגרמנית והמונומנטלית קריאייטור, עם סרט חדש ואיוונט מטאל לפנים, כולל הקדמה קצרה של ישי שוורץ, יבואן הופעות המטאל הבכיר בישראל ומי שעומד מאחורי ארבע מתוך חמשת ההופעות של קריאייטור בארץ. לאחר ההקרנה תתקיים שיחת זום עם הבמאית קורדולה קבליץ-פוסט בהנחיית המוזיקאי אלכס דרול יונוביץ', מחוץ לאולם יהיה גם דוכן פופ-אפ של המטאל-שופ, ויותר טוב מזה יכול להיות רק טור של ישי שוורץ על הלהקה היחידה במטאל שמצטטת את חנה ארנדט ומכינה כבר יותר מ-40 שנה קוקטייל מולוטוב מוזיקלי נגד הרוע. בואו פוגו.

>> סאונדטראק: האיש הקטן מהטלוויזיה. יואב קוטנר לימד אותנו הכל
>> סאונדטראק: הילד הזה נעלם ב-1932. הגיע הזמן לתת לו קול חדש לגמרי
>> סאונדטראק: אני כל כך אוהב ליצור קליפים. זאת טעות שתיגמר בכאב לב

"אתה מבין, אני דווקא רציתי להיות חלק מהמערכת… אבל הריח של הברזנט השרוף עושה לי כאב חד בקרקעית הבטן" (אהוד בנאי/מקרה קב"ן)
הקב"ן שלי היה Extreme Aggression, אלבומה הרביעי של Kreator שיצא ב-1989 עם נפילת מסך הברזל, הוא תפס אותי בן 14 וחצי בשיא הספיגה המוזיקלית והרעיונית. הקב"ן מגרמניה (Essen, עיירת פועלים אפורה) הקצין את האלמנטים שכבר נחרטו בי הודות ל-Master Of Puppets ו-Rust In Peace (מטאליקה ומגהדת'): האינדבידואל מעל לקולקטיב, המדינה היא כלי ולא מטרה קדושה, אלו שמובילים אותנו הם גם אלו שמבצעים בנו ניסויים. אלא שבעוד שתי ענקיות המטאל היו באופיין פוליטיות יותר, אצל Kreator המסר היה פרסונלי על חוסר האונים של השונה בחברה אטומה והרסנית, וזה ירה בכל החזיתות כששיר הדגל מבחינתי היה Some Pain Will Last, צעקה מזוקקת של זעם ודמעות.

ב-1992 Kreator הגיעו לישראל, רובי פורל הביא אותם. כך התחלתי את דרכי בעולם ההפקות. הדבקתי פוסטרים של המופע על קירות רעננה והרצליה, זוכר את עצמי בהופעה ברוקסן מתפרע כמו מטורף, הם הגיעו עם האלבום Coma Of Souls (מישהו אמר חברה אטומה ולא קיבל?), ולפניהם ניגנו Amaxez שאני חייב להזכיר את שמם ומי שהיה שם מבין ויודע. Kreator חשפו שיר חדש: Europe After The Rain, שיר זועם בעל אופי חצי פאנק שמוחה על עליית הימין הפאשיסטי באירופה. עפתי.
יומיים אחר כך הם ירדו באוטובוס למדבר יהודה לצלם את הקליפ לשיר הנושא לאלבומם הבא Renewal.

שנת 1992 והחברה הרבה יותר פתוחה, אווירה של שינוי בעולם, גם בארץ. Renewal לוקח את הלהקה למחוזות המטאל המתועש, סמפלרים, ריפים קטועים, וטקסטים הרבה יותר חדים כנגד הדת, הפאשיזם והצד הרע של המהפכה הטכנולוגית. רוב המעריצים פחות התחברו, בעיני זו היתה גאונות. הקליפ שודר באופן קבוע ב MTV.

ובכלל, Kreator כלהקה גרמנית לא פחדה להתמודד באומץ עם העבר ההיסטורי, עוד בשנות השמונים והתשעים ובמידה רבה יותר בשנות האלפיים. סולן הלהקה Mille Petrozza, חצי איטלקי במוצאו, החל מסוף האייטיז לתת בכל הופעה "נאום" שהלך והתארך עם השנים כנגד הלאומנות באירופה. בעולם המטאל של האייטיז הטקסטים ש-Kreator החלה לעסוק בהם מ-1987 והלאה היו נוף חריג. לא היו להם שירים על שטויות. הכל היה סופר רציני, עם מסר. נכון שרמת העומק ידעה מאז עליות וירידות אבל המהות תמיד שם. אני חושב שחלק מהסיבה היא שפטרוזה עצמו גדל על דד קנדיז ו-Bad Religion וקייט בוש וסוניק יות', יד ביד עם המטאל הקלאסי. כשאתה גדל על אלו ככותבים, סביר להניח שלא יצאו לך טקסטים על דאחקות או על זומבים.

פאסט פורוורד על הניינטיז שהיו מלאות באקספרימנטים מוזיקלים (אלבומים כמו Endorama האמיץ למשל וגם ביקור הזוי ב-1996 של הלהקה ב… נתניה) ובתחילת המילניום Kreator חוזרת עם אלבום בשם Violent Revolution שמזכיר מאד את Coma Of Souls (גם בעטיפה), עם שיר נושא שמדמה את בני האדם כבשר למכירה באטליז. פטרוזה עצמו, צמחוני שהפך מאז לטבעוני ,מלווה את השיר בקליפ בהתאם. Second Awakening מאותו אלבום עוסק באנטישמיות באירופה כשהטקסט נע בין הצדעה לכושר העמידה היהודי לבין סיפור הישרדות אישי כביכול, אבל המילים על "אלפיים שנות רדיפה" מחדדות.

שנה לאחר מכן טסתי לגרמניה להקליט אלבום עם להקתי דאז, Nail Within. המפיק היה האריס ג`ונס שהפיק אלבום של Kreator ב-1986. הזמנתי את פטרוזה להתארח באלבום, והאיש לקח רכבת של 5 שעות כל כיוון והגיע לסטודיו כדי להשתתף ולשיר. אני זוכר את עצמי באולפן מחלק לו הוראות מהקונטרול, "תשיר ככה, תחדד את המילה ההיא", ופתאום קולט שאני בן ה-14 וחצי מרעננה אומר לסולן של Kreator איך לשיר באלבום שלי. הוא נתן שם הופעת אורח שלא אשכח והרים את השיר. הוא גם לא לקח ממני שקל. בא עם כל הנשמה.

האלבום Enemy Of God כבר הביא הקצנה טקסטואלית, "הם לא אוהבי האלוהים, הם אויבי האלוהים" אמר אז פטרוזה בראיונות על אל קאעידה ומחבלי האיסלם הקיצוני. האלבום הכיל גם את השיר Suicide Terrorist והמסר היה ישר לפנים, בלי דימויים, הראיונות שנתן אז פטרוזה היו בהתאם: "ההיכרות אתכם כישראלים נתנה לי לראות את הצד השני של המטבע, הצד שבדרך כלל לא מראים בתקשורת האירופאית. ארגוני הטרור שונאים גם אותנו כגרמנים והפתרון חייב להיות גלובלי, המלחמה בהם צריכה להיות עולמית, זו לא רק בעיה של ישראל", כך בראיון שערכתי עמו ב-2005 עם צאת האלבום.

עברו 4 שנים והשיר Warcurse מתוך האלבום Hordes Of Chaos ממשיך ומקצין את הקו האנטי-נאצי. בנקודה הזו פטרוזה מקדיש לימין הפאשיסטי מגוון שירים בהופעות, מ Flag Of Hate הישן והעצבני, דרך Riot Of Violence שהיה השיר הפוליטי הראשון שלהם. מעניין למי היה מקדיש כיום את Hidden Dictator מ-1990 אם היה מנגן אותו בלייב.

ב-20 השנים האחרונות התחלתי אני להפיק את ההופעות שלהם בישראל, פעם אחר פעם, מופע אחר מופע. הפכתי לישראלי שהכי מזוהה איתם, בארבי אחר בארבי, ואז רידינג, ובארבי וחוזר חלילה. מהופעה להופעה הקהל הלך וגדל. תמיד שילבתי את ההופעות עם הדפסה מקומית של האלבום שיצא באותה השנה. שתבינו: הדפסות מהדורה ישראלית של אמן בינלאומי זה דבר שהיה מנת חלקם של אמני מיינסטרים עד סוף הניינטיז. ב-20 השנה האחרונות לא מדפיסים בישראל אלבומים בינלאומיים כמעט, לא של מטאליקה ולא של דפש מוד ולא של ברוס ספרינגסטין. של מי כן? של Kreator, אלף עתוקים פיזיים של דיסק (!) מכל אלבום שיצא ב-20 השנה האחרונות, מה זה אומר על הקהל שלהם בארץ? שהוא לויאלי. מה זה אומר עלי? שאני יותר אידיאולוג מאיש עסקים. שאני עדיין בלב המעריץ ההוא מרעננה.

באחת ההופעות שלהם בבארבי נתנה הלהקה אישור להשתמש בקטעי צילום עבור קליפ של "אורפנד לנד" המספר סיפור אהבה כנגד כל הסיכויים בין ערבייה מוסלמית לצעיר ישראלי תל אביבי, הקליפ שיצא רשמית בעולם עורר כמובן שיח אקטיבי ולא ירד מהכותרות.פטרוזה עמד גם לא פעם לצד הקהילה הגאה ושיר כמו Side By Side, שיוצא נגד הומופוביה ונכלל באלבום Gods Of Violence, אומץ בחום על ידי מטאליסטים רבים מהקהילה ומחוצה לה.

אין הרבה אמנים שהשפיעו עלי מוזיקלית ורעיונית כמו Kreator. כתף אל כתף איתם אני שם את מטאליקה, את ניק קייב, ספרינגסטין, הקיור ושלום חנוך. כן הם ב-Level כזה. כשאני מסתכל פנימה לנפש ובודק באמת מי בנה אותי רעיונית, גוף העבודה שלהם ובעיקר בין השנים 1988-1992 היה לי מצפן ומורה דרך ומנחה אותי עד היום בלא מעט נקודות בחיים. הסרט שיצא השנה, Hate and Hope שיוקרן בשבוע הבא בסינמטק תל אביב בפסטיבל סאונדטראק, הוא הזדמנות נהדרת גם למי שלא מכיר ובוודאי למי שכן לבוא ולחוות את היופי הייחודי שבלהקה הזו. "המציאות מפחידה יותר מכל סרט אימה או אלבום מטאל" אמר פטרוזה בראיון ב-1991. מי כמונו מבין, מי כמונו מזדהה, מי כמונו יודע.

• ❤ תרבות
• פסטיבל סאונדטרק
• מטאל
• מטאל ישראלי
• סינמטק תל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

למטאליסטים שביניכם, ולמען האמת גם לאלה שלא, נדווח שלהקת אורפנד לנד המצליחה תציין ביוני הקרוב 30 שנות פעילות בקונצרט מיוחד בהיכל התרבות עם התזמורת הקאמרית. מדובר בהפקה מושקעת בשיתוף 45 נגני התזמורת שילוו את הלהקה ברפטואר השירים הרחב שלה המשלבים פיוטים ופסוקים מהמקורות.

הקונצרט יתקיים ביום חמישי, ה-10 ביוני, וכרטיסים כבר נמכרים בעלות של החל מ-179 שקל. מארגני המופע מציינים כי מדובר ביריית פתיחה למיני-פסטיבל בשם Rock the symphony, כך שצפויות הפתעות נוספות לקהל המעריצים של ההרכב. ההופעה פה בתל אביב תוקלט ותצא כאלבום בהמשך.

להקת האוריינטל-מטאל נחשבת לאחד ההרכבים המצליחים ביותר שיצאו מישראל. היא הוציאה עד כה 9 אלבומים וקיימה הופעות במדינות רבות בעולם. "דווקא במקום שבו סגנון המטאל נחשב לאלים, קיצוני, מלא שנאה ודיסטופי, הלהקה נשארה נאמנה לאורך כל הדרך למסרים של שלום וגישור בין כל העמים ללא קשר לאומה ולדת", מתארים מפיקי ההופעה את ההרכב המצליח, שנוהג לשיר בעברית, אנגלית וערבית. קהל מעריציו בהתאם נפרס בין מדינות רבות במזרח התיכון, ובהן אירן, עירק, סוריה, לבנון ועוד.
לרכישת כרטיסים באתר "לאן"

• מוזיקה
• מטאל ישראלי
• היכל התרבות
• אורפנד לנד
• תזמורת

• Facebook
• Twitter
• Email

אהרון רגוזה, מתן כהן, רועי ברמן ורותם ענבר עייפים. ארבעת חברי להקת בצפר, לבטח אחת מלהקות המטאל הגדולות והאהובות ביותר שקמו בישראל, בילו יום קודם לכן יממה במדבר. ככה, בשיא החום של אוגוסט, הם צילמו במשך 15 שעות קליפ לאחד מבין חמשת השירים החדשים שהם כתבו בחודשים האחרונים. אף שבצפר קיימת מאז 1998, כל דבר שהם יעשו בתקופה הקרובה – יופיעו, יוציאו אלבום, ייסעו שוב לטור בינלאומי – ירגיש להם קצת חדש. הסולן, אביטל תמיר, פרש רשמית לפני כמה חודשים (כדי להתמקד בפרויקט אחר שלו – הרכב פולק רב משתתפים בשם OSOG) והוחלף על ידי רגוזה, בחור בן 24 הצעיר משאר חברי הלהקה בעשור.

הפעם האחרונה שבצפר עמדו על במה הייתה בסוף 2014. זה היה בלבונטין 7. "הופעה קטנה, בפרופיל נמוך", מספר כהן, הגיטריסט. התחושה היא שכהן משמש, נכון לעכשיו, סוג של מנהיג בלתי רשמי של הלהקה: הקברניט, הסמכות, ההיסטוריון. רגוזה – גבוה, רזה, עם זקן תיש ועיניים שמחות – משתדל לרסן את שצף הדיבור חסר המעצורים שלו. הוא מצטנע בכל הזדמנות שיש לו ומדבר על בצפר וגם על הלהקה האחרת שלו, Shredhead – עוד הרכב שמתחזק בסצנת המטאל, הגדולה הרבה יותר ממה שכל מי שלא מתעניין בז'אנר היה משער – בדיוק בהתלהבות שבה תיכוניסטים מדברים על להקותיהם האהובות. ההבדל בינו לבין התיכוניסטים האלו הוא שבעוד שבוע וקצת הוא יתפוס לראשונה את המיקרופון, ומיתרי הקול שלו יכריעו אם בצפר באמת נמצאת בפתח הפרק השני של חייה.

נחזור ל־2014, ללבונטין 7. אף שהארבעה חזרו זמן קצר לפני כן מעוד סיבוב הופעות שוחק, הם לא חשבו שזו תהיה הופעה שתסגור פרק בתולדות הלהקה. "אותה הופעה, אותן אנרגיות, אותו כיף", מספר כהן. "ואז כתבנו חמישה שירים חדשים, הקלטנו אותם לאייפון, שמנו אותם במגירה ואנחנו לא יודעים איפה המגירה נמצאת".

אז מה קרה בשנה וחצי שחלפו?

"לא שמנו סטופ על הדבר, פשוט התרחקנו מהלהקה וגם אחד מהשני. לא קרה איזשהו אירוע ספציפי".
ברמן: "זה איבד אינרציה. אביטל נכנס ל־OSOG, וגם כל אחד מאיתנו התעסק בדברים אחרים".

אז מתי התקבלה ההחלטה להחליף סולן?

כהן: "לפני שנה חגגנו עשור ל'Down Low' (האלבום הראשון של הלהקה, שיצא בלייבל Roadrunner Records. בזמנו זו הייתה חברת התקליטים הגדולה ביותר שעסקה במטאל – ע"ק) ורציתי שנעשה הופעה חגיגית. חשבתי שזה יצית אש חדשה בלהקה, שנרצה לעשות את זה שוב".

נשמע כמו זוג שמנסה להחזיר את הניצוץ לחיי הנישואים.

ברמן: "זה היה אחרי שהוצאנו אלבום ('The Devil Went Down to the Holy Land' מ־2013 – ע"ק) והופענו איתו. היינו צריכים להבין מה קורה הלאה, ושם זה נתקע, ב'מה עושים עכשיו'".
כהן: "אחרי שנה של נתק הצעתי שניפגש, נעשה כמה חזרות, נבין אם זה עובד. כולם היו די רדומים לגבי זה, אני היחיד שזה ממש עניין אותו. בשלב מסוים ברמן וגלידה (הכינוי של ענבר) אמרו 'יאללה, ננסה, מה יש להפסיד', אבל אז אביטל כתב לנו שאין לו זמן לזה עכשיו. הוא זה שהציע שנביא סולן חדש". זו לא הייתה החלטה קלה או טבעית. "להחליף את הפרצוף של הלהקה, מישהו שאיתך 17 שנים, זה לא מובן מאליו".

הנוכחות של רגוזה הזריקה משהו חדש ללהקה ולתהליך העבודה שלה, שכמו למדה לנשום מחדש. בעוד שבהתחלה הוא הצטרף בשביל הופעת העשור ל"Down Low", שבסופו של דבר לא התקיימה, מתישהו החלו החזרות להוליד שירים חדשים באופן אינטואיטיבי. "החומרים החדשים יותר אנרגטיים ושמחים", אומר ענבר, "אווירה של מסיבת שתייה". "היית יוצא מחזרה וזה לא היה משנה אם שיר מסוים אוכל או לא אוכל", מוסיף רגוזה, "התחושה של הסיפוק כבר הייתה שם".

אהרון, איך זה לשיר שירים שלא היית חלק מתהליך הכתיבה שלהם?

"זאת לא סתם להקה שלא הייתי חלק ממנה, זו להקה שהערצתי כילד. כשהייתי הולך לבית הספר הייתי שומע בצפר. כשמתן אמר לי שהם רוצים שאני אהיה חלק מזה, פשוט השתתקתי, ולרוב אני לא שותק".
"מאז שאהרון הצטרף", אומר כהן, "חזר לנו וייב שהלך לנו לאיבוד לפני כמה שנים. הוא צעיר מאיתנו וזה משפיע גם עלינו".
ברמן: "הוא עדיין רעב. ארבעה אנשים ביחד, 15 שנה, עושים טורים והופעות ונמצאים יחד תקופה מסיבית, אם לא בטורים אז פעמיים בשבוע בחזרות – יש שחיקה עם הזמן. צלע חדשה שנכנסת מורידה איזו כאפה לדינמיקה. פתאום יש התלהבות, כמעט כמו להקה חדשה".

טוב, אתם אשכרה יותר מחצי מהחיים שלכם בלהקה הזאת.

שתיקה נופלת על החדר.
כהן: "כן".
ברמן: "חצי? קצת פחות".
כהן: "למה? גיל 17 זה חצי, אחי". שתיקה ממושכת מתחלפת בצחוק מהוסס.
ברמן: "הנה המשפט שפירק את הלהקה", והם שוב צוחקים.

לא מטאל, טוב מטאל

בצפר, שנוסדה על ידי תמיר, כהן וברמן בתיכון שלהם במכבים־רעות – אותו תיכון שבו למד רגוזה עשור מאוחר יותר – הייתה הלהקה הישראלית הראשונה שזכתה לחוזה ב־Roadrunner. ב־2006 זה עוד היה בגדר ידיעה חדשותית גדולה, אבל כיום הם מסתכלים גם על הרגע ההוא במבט מפוכח. "2006 זו בדיוק ההתחלה של הסוף", אומר ברמן.
כהן: "כשנכנסנו לשם זה כבר הרגיש ככה. הייתה מין הצגה כזאת מצד הלייבל – אתם האמנים שלנו, אנחנו הלייבל, בואו נפנק אתכם, ניקח אתכם לבתי מלון ואוכל ודברים כאלה, אבל באותו הזמן המכירות הכלליות של דיסקים כבר ירדו".

אבל באותו הזמן זה בטח נראה אחרת.

כהן: "זה מאוד קסם לנו".
ענבר: "ברור, היינו בעננים".
ברמן: "כשאתה לא בתוך זה, זה מה שיש לך בראש: כסף, זוהר, בנות, לא יודע מה. אני זוכר איזה ערב בגרמניה שהלייבל הזמין מלא עיתונאים ושילם על הכל. אפילו על הוויד. אתה מרגיש כמו מלך ואחר כך חוזר לעבוד בבית קפה, כן?".
ענבר: "אבל הרגע הזה, אה?".
כהן: "בן רגע עברנו מלהיות להקה אנונימית מתל אביב ללהקה בלייבל הבינלאומי הכי גדול למטאל. זו הייתה כאפה, לטובה ולרעה".
ברמן: "ואז הבנו שאנחנו לא באמת רואים מזה בוחטות של כסף".
כהן: "ככה גם למדנו שהתהליך חייב להיות כיף. וזה מה שגילינו בשנה שעברה, שהתהליך שוב יכול להיות כיפי".

אבל ההחתמה של בצפר ב־Roadrunner בזמנו שיחקה תפקיד לא רק במובן של הקריירה הבינלאומית שלה אלא גם באופן שהיא נתפסה בישראל. סצנת המטאל, שהייתה באותן שנים יותר מקובעת מהיום, לא ידעה בדיוק איך לאכול את הלהקה ממכבים־רעות שעברה על חוקי הז'אנר הלא כתובים: הם הופיעו לצד להקות פאנק או הרכבי היפ הופ, הם יכלו לנגן פתאום שירי דאחקות (הסינגל הראשון שהקליטו היה קאבר ל"פיץ העכבר"). והיה להם שם בעברית, ועוד שם קצת מצחיק. הגושפנקה של הלייבל הבינלאומי שינתה את פני הדברים.

כהן: "היינו מחוץ לזה ולא גדלנו בתוך זה. כן שמענו את המוזיקה. מתישהו כן הכירו בנו בתור להקת מטאל, התחילו לפזול לכיוון שלנו".

זה עצבן אתכם?

ברמן: "ממש לא. היינו מסתלבטים על זה. תמיד צחקנו על המטאליסטים האלה, 'זה בלאק מטאל או שזה גרוב מטאל'? קראנו לעצמנו 'לא מטאל' או 'טוב, מטאל'. לא התחברנו למטאליסטים. היינו בוואקן (פסטיבל מטאל ענקי בגרמניה – ע"ק), אני ומתן, ואתה יודע, אתה מסתובב שם ופתאום יש איזה גרמני שיכור שצועק לך 'סלייר!', סתם, שמות של להקות".

אז איך זה להיות בלהקת מטאל ולא להיות מטאליסט?

ברמן: "אני אוהב להתגרות במטאליסטים. להופעת מטאל אני אבוא עם חולצה לבנה וכפכפים. או עם מכנסיים ורודים".
רגוזה: "היום לאף אחד כבר לא אכפת. יש הרבה יותר חוש הומור מפעם".

אהרון, מתי בעצם ראית פעם ראשונה את בצפר בהופעה?

"בגיל 17, במודיעין, בבמה של יום העצמאות".
כהן: "אה, כשהופענו עם שרית חדד".
ברמן: "לא, עם ישי לוי".

טוב, אתם חייבים להרחיב עליו.

ברמן: "זה היה די הארדקור, בתקופה רעה שלו. בסוף ההופעה באו שני שוטרים להחזיר אותו לאיזה מעצר בית או משהו מפוקפק בסגנון".
רגוזה: "הייתי בתיכון אז, אני זוכר שהבאתי פליירים בתיכון לחבר'ה: היי, אני מארגן הופעה פה במודיעין. הייתי חלק מהאנשים שדחפו שיביאו את בצפר להופעה הזאת".
ברמן: "אבל לא הכרנו אותך אז".
רגוזה: "לא, לא הכרתם אותי. אבל אני הנחיתי את היום הזה".
כהן: "באמת?".
ברמן: "דברים שמגלים בריאיון ל־Time Out, אה? וואו. כולנו גרנו כבר בתל אביב ואני זוכר שהלכנו להורים שלי לעשות על האש וראינו 'הטורף'".
רגוזה: "אני בינתיים חילקתי הוראות על הבמה, 'אתה, תזיז את זה לשם', מסתכל על זמנים, כאלה. נתנו לי להרגיש חשוב למרות שבעצם לא תפעלתי שם כלום. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את בצפר, ואני זוכר איך חיכיתי לאלבום השני שלהם…", והוא כאילו שוכח לרגע שעכשיו הוא כבר בלהקה הזאת בעצמו.

• מטאל ישראלי
• רותם ענבר
• רועי ברמן
• מתן כהן
• בצפר
• osog
• מטאל
• לבונטין 7
• מוזיקה
• תרבות