שום דבר בהיסטוריה המשפחתית שלי לא רמז על עיסוק עתידי בשואה. הוריי נולדו בארץ, השואה לא נכחה בביתנו, ועבורי היא הייתה נושא לסמינרים בתיכון או לספרי היסטוריה. אך במבט לאחור, כל תחנות חיי הובילו אותי לרגע שבו אני נמצא היום: מהפקת תצוגות הווידאו במוזיאון יד ושם, ועד לייסוד והובלה משותפת שלמיזם "עדות 710".

>> שרדתי את טבח הנובה. אני רוצה לגעת בנושא שפחות מדברים עליו
>> משום מה חשבנו שמשרד התרבות צריך לדאוג לתרבות. היינו נאיבים

השיעור הגדול ביותר שלי לא הגיע מהספרים, אלא מטעות טכנית אחת, צורבת, בלב ברלין הקפואה.
לפני כשני עשורים, צילמתי סרט תיעודי עם ברט, ניצול שואה שחזר לראשונה למקום בו שכן בית ילדותו ("עין נפקחת פנימה", 2005). עמדתי שם, בשלג של מינוס 20 מעלות, וצילמתי בחרדת קודש סצנה שבה הוא מספר לראשונה לבתו על ההסתתרות בבית הזה. כשסיים, לחצתי על כפתור העצירה וגיליתי לחרדתי את האותיות REC מופיעות על המסך. רק אז הבנתי: לא הקלטתי דבר. הסיפור המרגש, החד-פעמי, אבד.

ברט הסכים לספר את הסיפור שוב מול המצלמה, אבל העוצמה כבר הייתה אחרת. לקראת סוף הסיפור, הוא פרץ בבכי ואמר שבדיוק בגלל הרגעים האלו הוא נמנע מללכת ליד ושם או למוסדות דומים – כי הוא הופך ל"רגשי מדי". האירוע הזה מלווה אותי מאז ועד היום. הוא ממחיש את הקונפליקט המורכב בין החשיבות לתעד והצורך הקולנועי הדרמטי, לבין הצורך האנושי של השורד להמשיך בחייו ולהימנע משיבה חוזרת ונשנית אל הטראומה.

באותה תקופה זכיתי להיות חלק מצוות ההפקה של סרטי התצוגה למבנה החדש של מוזיאון יד ושם. במשך שנה השואה מילאה את חיי. ראיינו עשרות עדים, ובשילוב חומרי ארכיון הפקנו כ-11 שעות וידאו של סרטים קצרים, שמטרתם לתת שמות ופנים לששת המיליונים ולספר את האירועים גם מנקודת מבטם של השורדים. במהלך שעות הצילום הרבות מצאתי את עצמי מרותק בעיקר לדילמות האנושיות הבלתי אפשריות: מתי מחליטים לאכול את פיסת הלחם של מישהו אחר? כיצד משתיקים תינוק במסתור כדי להציל את השאר? ומעל הכל – מתי יודע הורה להיפרד מבנו או מבתו הקטנים, ולהעלות אותם על רכבת אל הלא נודע כדי להציל את חייהם? השורדים הובלו בראיונות לנושאים בהם עסקו הסרטים הקצרים, אך רוב סיפורם נותר מחוץ למסך המוזיאון.

בסרטה עטור הפרסים של יעל חרסונסקי, "שתיקת הארכיון" (2010), שזכיתי להפיק, עסקנו בקשר בין אמת, זיכרון ותיעוד מצולם באמצעות סיפורו של סרט תעמולה נאצי שצולם בגטו ורשה. לקראת סיום העריכה קיבלנו החלטה אמנותית קשה: לא לציין את שמות הניצולים המופיעים בסרט עד לכתוביות הסיום. רצינו להדגיש שהפעם הסרט אינו עוסק בסיפורם האישי, אלא חוקר את "האתיקה של התיעוד". הביקורת לא איחרה לבוא, ואיתה זרעים של חרטה. בדילמה בין היצירה לבין הזהות של מוסר העדות – גברה היצירה. חומרי הגלם של הראיונות בכל היצירות הללו טמונים במחסני חברות ההפקה במקרה הטוב. מה שנותר מעשרות שעות של עדויות הן דקות בודדות, שנבחרות כדי לשרת רעיון.

ואז הגיע שבעה באוקטובר.
ב-9 באוקטובר, כשמחבלים עוד התבצרו ביישובי הנגב המערבי, הקמנו את "עדות 710". מהניסיון שצברנו בתיעוד שורדי שואה ידענו שאדם שעובר טראומה זקוק למי שיקשיב לסיפורו – הקשבה מלאה, אמפתית ולא חוקרת. הבנו שהיתרון שלנו הוא היכולת להציב מצלמה באופן אוהד וקשוב, כזו שתוכל לשרת גם את ילדינו ונכדינו כדי ללמוד, להבין וליצור מתוך מה שאירע ביום הזה.

בעוד שבסרטים דוקומנטריים הצורך הקולנועי גובר לעיתים על הפרט, ב"עדות 710" בחרנו להעמיד את צרכיו של השורדים במרכז. אנחנו פועלים לאור משנתו של ד"ר דורי לאוב, פסיכיאטר ניצול שואה, שטען שהמאזין לטראומה הוא "הלוח החלק שעליו נחקק האירוע בפעם הראשונה".

בניגוד לתיעוד עיתונאי שמחפש את ה"כותרת", או תיעוד קולנועי שמחפש "דרמה", אנחנו מציעים הקשבה נטולת אינטרס, מלאה ואמפטית. העדויות מפורסמות לציבור באישור מוסרי העדות, ללא מוזיקה מרגשת, ויזואליה נלווית או עריכה מגמתית. אנחנו לא מחפשים גיבורים או קורבנות – אנחנו מבקשים להשיב את האנושיות למקום בו היא נרמסה.

בשנותיה הראשונות של המדינה עסק היישוב היהודי במלחמת קיום קליטה והקמת תשתיות וכמעט לא הותיר מקום לעיבוד והקשבה לאלו שבאו מהתופת; הם נדרשו להילחם, לבנות, להמשיך הלאה. היום, כשאנחנו בעיצומה של מלחמה מתמשכת, עלינו להיזהר לא לחזור על אותה טעות. הטילים והשגרה המאתגרת, מאות ימי המילואים המשפחות והעסקים הקורסים, דוחקים את סיפורי השבת הנוראית לקרן זווית. רבים מאיתנו לא פנויים להקשיב, מתקשים להכיל את הכאב. בעולם, צילומי המלחמה מעזה לבנון ואירן והדימויים המשתנים הופכים את המתקפה הרצחנית של שבעה באוקטובר לזיכרון מעומעם. אנחנו ממשיכים לתעד כדי לוודא שהקולות האנושיים של כל מי שהיה שם יישמעו ויישמרו לעד.

הלקח שלמדתי בין השלג בברלין לבתים המפויחים בבארי הוא אחד: אדם שחווה טראומה זקוק בראש ובראשונה למקשיב, לא לבמאי. ביום השואה הזה, כשאנו זוכרים את העבר ומביטים בכאב על ההווה, התפקיד שלנו הוא להיות הלוח החלק הזה – כדי שהזיכרון לא יהיה רק מסמך ארכיוני, אלא גשר של ריפוי ואנושיות.
>> איתי קן-תור הוא מייסד שותף, מנהל פיתוח, שותפויות תוכן ומשאבים ב"עדות 710"

• טור דעה
• יום השואה
• שבעה באוקטובר
• מלחמת שבעה באוקטובר

כמעט חודש וחצי עברו מאז הרגע שבו (שוב) התעוררנו נגד רצוננו בשבת בבוקר לתוך שדה קרב. המלחמה המתמשכת של ישראל מול איראן, חיזבאללה ושעות השינה שלכם גבתה לא מעט מחירים – בראשם, כמובן, חיי אדם שנלקחו, אבל גם מחיר נפשי לא מבוטל. זו בהחלט תקופה מדכדכת ומתישה, שממשיכה את מצב החירום התמידי שעוטף אותנו כבר כמעט שלוש שנים, וכשפסח מעבר לפינה הגיע הזמן לתת בהם סימנים: קבלו את עשר המכות של מלחמת "שאגת הארי", שם מוקרץ ביותר למה שהוא פשוט המשך של מלחמת שבעה באוקטובר. אפילו לא סיקוול. סתם עוד פרק. מכה.

>> גורם מדיני בכיר: 8 קלישאות בלתי נסבלות שאולפני החדשות אוהבים.
>> קבינט הלרלרת: 10 הפאנליסטים והפרשנים הכי מביכים בטלוויזיה

טלגרם

זהו כמובן לא ראנט נגד האפליקציה עצמה – היא בסך הכל פתרון טוב למדי כדי לדעת מי מהאנשים ששמורים לך בטלפון מחפש להתארגן על וויד. הבעיה האמיתית היא קבוצות העדכונים בטלגרם, או כמו שקוונטין טרנטינו אהוב ליבנו היה קורא להם – "ממזרים חסרי צנזורה". המערב הפרוע שבו כל פיסת מידע, נכונה או לא נכונה, מאומתת ומחורטטת, עפה לאוויר וצפה לעולם, כולל סרטוני הארדקור של נפילות שמציפים לך את הטריגר ופייק ניוז ברמת ערוץ 14 שעת חובבים. בשם עם ישראל כולו: לכו שחקו פורטנייט ושחררו אותנו.

התראה

נתחיל במובן מאליו – כולם צריכים למלא אחרי הוראות פיקוד העורף, בעיקר כדי לא לצאת ממש מטומטם ולמות. וההתראה שפיקוד העורף נותן לפי האזעקה היא דבר חשוב, פלא של האנשים היצירתיים והחכמים שהמדינה הזאת הוציאה. ואחרי שאמרנו את כל זה – יא אללה כמה שסאונד ההתראה הזאת הוא אחד הדברים המזעזעים ביותר שנולדו עלי אדמות. שילוב של כל הפחדים כולם, שמצמית אותך ודורך את כל הגוף. וזה עוד לפני שמגיעות אזעקה (סאונד בלתי נסבל כשלעצמו) והפיצוץ. נראה לי שאפשר להודיע לנו שיש טיל בדרך גם בדרך קצת פחות מבהילה. צביקי, שחרר אותנו.

גזלייט

בניגוד לתדמית שמנסים להפיץ כדי לגלגל ממנהיגי המדינה אחריות, אזרחי ישראל יודעים לשלם מחירים על המחייה פה. כותב שורות אלו הספיק לעבור מלחמות, פיגועים, אינתיפאדה מדממת, ה-7.10 ואפילו את השיר "זה הזמן" של אדי באטלר – כל טראומה אפשרית. אבל נדמה שאף פעם לא התקיים, תוך כדי התקופה המטורללת הזאת, כזה גזלוט מתמשך: קבלו את שורת המקהלה שנוהים נגד "הבכיינים", "המחלישים", "הפריווילגים" – אלה שמסרבים להפנים, כמו הג'ון רמבואים דה לה שמעטה שהם, שזו "מלחמת אין ברירה" וש"אנחנו משנים את המזרח התיכון". אה, ושזו "תקופה של נס" כמובן. איך אתם מעזים לצפות לחיים נורמלים? ששששש. לא לדבר, ובטח לא להפגין. אנחנו עושים היסטוריה. באמאשלכם, לכו לאונן על "פול מטאל ג'אקט" ושחררו אותנו.

אולפנים

כתבתי כאן לא פעם על פשיטת הרגל של הגלים הפתוחים בטלוויזיה שלנו, אבל נדמה שהמלחמה הזאת הביאה את המכה לשיא. המשדרים הבלתי נגמרים לאורך כל היום (גם בשעות שבהן לא קורה שום דבר מיוחד) הפכו ללחם והחמאה של טלוויזיית הברודקאסט הלכאורה מסחרית – והובילו לעשרות שעות מיותרות של ברברת איומה, שבהן שדרים מיוזעים, כתבי שטח מבוהלים, פרשנים ולשעברים מנסים בכל הכוח למלא זמן אוויר ושעות שידור. כמה טוב שמתישהו במהלך המלחמה, די מוקדם יש להודות, הבינו בכל הרשתות הגדולות שעדיף לתת לאנשים פריים טיים במקום להמשיך ולזיין את המוח. שדרו "כוכבים בריבוע", לפחות שם בסוף אומרים לנו אם זה בולשיט או לא.

רעמים

מי אמר שאין מלחמות בחורף? בטוויסט מוזר אך מתאים של הקוסמוס, קיבלנו לפתע סופה חורפית באמצע מרץ (רגע לפני החום המדברי מאפריל ועד הנצח). וככה, לצד הפחד מההתראה (ע"ע) והאזעקות והבומים, מגיעים גם הרעמים ומקפיצים לנו את הלב בניסיון להבין אם מדובר בנפילה ללא התרעה או סתם בשמיים מתבקעים לשניים. דווקא בתור חבר ותיק במחנה החורף (או יותר נכון, אחד שמעדיף אותו על הקיץ הישראלי המזעזע), נותר רק לשאול: מה בער לך, רעם, להצטרף דווקא עכשיו? אין לנו מספיק להתמודד איתו?

ההוא שיודע

"אין, אין, מחר לפנות בוקר טראמפ תוקף את הכורים הגרעיניים. אל תעשה תכניות ותכין את הממ"ד, למה יהיה לך לילה ארוך. זה יירוט. נו, ברור שזה יירוט. הם לא שולחים טילים בצהריים כי יש אור. הם לא שולחים טילים בלילה כי הם ישנים. בגלל שחיסלנו להם את מפקד הפיתייה של משמרות המהפכה, תהיה עלייה בשיגורים. פגענו להם במשגרים כל הזמן, אז הם לא הולכים לירות עכשיו. שמעתי, בטח שמעתי. יש לי חבר שהוא בן דודה של גיס של אחד שמכיר מהגן את הפקידה בלשכה של הרמטכ"ל. מה, קרה ההפך? אין, טראמפ הזה, אי אפשר לדעת מה יהיה איתו. כזה בלתי צפוי". רוצה לשמוע מה באמת בלתי צפוי? שתסתום את הפה שלך.

הבוטים

המחלה הגדולה של כל מי שחווה את הרשתות החברתיות בתקופה הזאת. כל ניסיון לנהל איזשהו דיאלוג בריא עם אנשים אמיתיים נתקל בגורם המפריע ביותר – ערימות של יוזרים מפוברקים, בדרך כלל מגורמים עוינים, שמפיצים דעות קיצוניות להחריד כדי להרגיז ולעורר כאוס. סימנים מעוררי חשד: יוזר שנפתח לפני חודש ולא צייץ אף פעם (רק מגיב), תמונת פרופיל של פרחים/דגל ישראל/שחקנית פורנו בביקיני, והעובדה שהם כותבים לך משפטים כמו "ההתנגדות תכה ביצירי כפיך עד זוב דם !!". והתשואות לאילון מאסק, שמבחינתו הזבל הזה הוא "חופש ביטוי". מייק טוויטר טוויטר אגיין.

AI

המכה הכי גדולה של הדור הזה. לא ניכנס להשפעות הגלובליות של התפתחות הבינה המלאכותית (למרות שאני נאה כמוהו, אני לא ממש דרור גלוברמן), רק לזיהום המוחלט של ההווייה שלנו: מתמונות מפוברקות לחלוטין (ומופרכות לגמרי) שהאויב מפיץ, ועד לכל הסרטונים העאלק-מגניבים שבהם משתמשים שרים בממשלה (!) כדי "להראות לאויב מי אנחנו". כן, השר ישראל כץ, אני בטוח שמשמרות המהפכה נורא נבהלים מהתמונה שלך רוכב על נמר עם דגל ישראל ביד. אוטוטו הם זורקים את האורניום ובורחים אל ההרים. תמצאו ריגוש אחר ושחררו אותנו.

נדודי שינה

כנראה הקורבן הנפשי הגדול ביותר של המלחמה הזאת, אולי לצד האכילה הרגשית. האזעקות שהגיעו לאורך כל שעות היממה (גם בשעות החשוכות של הלילה) לא רק יצרו בהלה או פחד, אלא בעיקר דפקו לכולנו את השעון הביולוגי. וזה לא ששעות הפוכות זה משהו שזר לי, אבל המלחמה חידדה את זה עוד יותר – שכן, אין אדם שניסה להירדם מתישהו ולא קיבל את ההתראה (ע"ע) ישר לתוך הפרצוף. אז אנחנו דופקים שנ"צים באמצע היום, וכמאמר השיר המעולה של נונו, שוב קמים בלילה. כשאני יוצא מזה, אני לוקח חופש רק כדי לכייל את עצמי מחדש. עד הלילה הלבן הבא.

חוסר האמון

התשובה של המלחמה למכת הבכורות. המכה הגדולה מכולן. כי כאמור, החברה הישראלית והאזרחים שחיים בארץ הזאת ידעו לספוג תקופות קשות. אנחנו העם שעבר 12 יום של טילים בליסטיים ב"עם כלביא", ואז יצא בהמוניו לחופים של תל אביב דקה אחרי שהמלחמה נגמרה, וחלקנו עוד לפני. אז מה נשתנה האירוע הזה? אולי התחושה שאנחנו פשוט לא מאמינים לאף אחד.

לא מאמינים לכם שכבר סיפרתם לנו על "ניצחון לדורות" בתום המבצע ההוא ביוני, ואז התחלתם שוב את אותה מלחמה בדיוק.
לא מאמינים לכם שסיפרתם לנו שקרעתם את חיזבאללה, והוא עדיין יורה על כל תושבי הצפון.
לא מאמינים לכם כי כבר אמרתם לנו שהמטרה היא הפלת המשטר, ואז הסברתם לנו שהפלת המשטר לא תקרה, ואז אמרתם שחיסלתם להם את המשגרים, ועדיין לא עוברות שעתיים בלי אזעקה איפשהו בארץ, ואז סיפרתם לנו שהמטרה היא הגרעין, עד שטראמפ הבין שזו מטרה שאפתנית מדי והאיראנים סגרו לו את מיצרי הורמוז, אז עכשיו המטרה היא לשחרר את הנפט כדי שחס וחלילה זה לא יפגע לו במידטרמס. דיינו. כבר קשה לעקוב איך עוברים מספין לספין, ממטרה אחת לאחרת, כשלכולם ברור איך ייראה הסוף. תחזירו לנו את החיים שלנו, תקימו ועדת חקירה, לכו לבחירות – ובאמ-אמא-אמא שלכם. שחררו אותנו.

• מלחמת איראן
• סאטירה
• פסח
• מלחמת שבעה באוקטובר

חגי לוי, גדול יוצרי הטלוויזיה בישראל, חוגג בימים אלה סיבוב מוצלח מאוד של הקרנות בפסטיבלים לסדרת הטלוויזיה "אתי", הפקה אירופאית שמבוססת על ספרה המדהים של אתי הילסום ועל סיפור חייה מעורר ההשראה בתקופת השואה. התחנה הנוכחית היא פסטיבל סיריס מאניה היוקרתי בצרפת, שם הוקרנה הסדרה בהקרנה מיוחדת מחוץ למסלול התחרותי.

>> תהיו חזקות? אנחנו חזקות. מי שלא חזק הוא מי שהפקיר את העורף
>> בפעם המי יודע כמה, שאול מהבארבי זועק את מצוקת תעשיית המוזיקה
>> מנכ"ל קלארו משתף: איך מסעדת שף מצליחה לשרוד בימים כאלו

במסגרת החגיגות העניק לוי סבב ראיונות לתקשורת העולמית, ואחת הסוגיות המרכזיות שעליהן נשאל הוא החרם התרבותי על ישראל, שהולך והופך רשמי ומדובר יותר ככל שהמלחמה נמשכת. בריאיון ל"וראייטי" הבהיר לוי כי למרות העובדה שהסדרה שלו נוצרה באמצעות כסף אירופאי בלבד ואין להפקה שום קשר לישראל, הוא עדיין עלול להיות נתון לחרם.

"אני חושב שחרם יכול להיות דבר צודק לפעמים, הרגשתי בסדר גמור עם חרם על רוסיה", אמר לוי, "אבל הבעיה בחרם תרבותי היא שאתה מעניש את האנשים הלא נכונים. רוב קהילת האמנות בישראל נלחמת במשטר, ונלחמת מאוד חזק. בשלוש השנים האחרונות היינו ברחובות ונאבקנו בממשלה הזאת, מנסים לעשות כל מה שאפשר. אנשים שרוצים להחרים את ישראל צריכים להיות הרבה יותר סלקטיביים. לבדוק עם מי הם עובדים – גם אני לא הייתי רוצה לעבוד עם תומך פוטין".

עוד הוסיף לוי כי מי שמעוניינים לייצר חרם אפקטיבי צריכים "לעשות קצת מחקר, לברר מאיפה הכסף מגיע והאם הוא תומך בכיבוש. אבל להעניש את כל הקהילה האמנותית זה בעייתי. אנשים עצלנים. הם לא רוצים לעשות את העבודה הזאת ופשוט מדביקים תוויות על דברים. כאמנים ישראלים, אנחנו צריכים עזרה מול המשטר המפלצתי הזה. החרם למעשה מחליש את הקהילה הזאת".

כזכור, החרם התרבותי המתגלגל על ישראל החל בעקבות מתקפת הנגד של ישראל על עזה אחרי טבח שבעה באוקטובר. במאים ישראלים בולטים בעולם, ביניהם נדב לפיד, הביעו הבנה לחרם ולמניעיו, בעוד איגודי היוצרים בישראל התבטאו נגד החרם בחריפות והדגישו את פגיעתו דווקא במתנגדים למדיניות ממשלת נתניהו.

• המסך
• מלחמת שבעה באוקטובר
• חגי לוי
• ישראלים בחו"ל
• החרם על ישראל

כבר יותר משש שנים שתעשיית התרבות בישראל היא הראשונה להיסגר והאחרונה להיפתח בזמני מלחמה ומגפה, ואחרי תקופה ארוכה של התגייסות, התעלות והתנדבות, נראה שהמלחמה המתמשכת באיראן עשויה להיות משבר אחד יותר מדי: איגוד תעשיית התרבות והפקות הבמה בישראל, המאגד אלפי עובדים בענף, פנה היום (שני) לממשלה בקריאה דחופה לגבש תוכנית חילוץ מיידית עבור התעשייה כולה לפני שתקרוס.

>> בגלל המלחמה הזאת: הפצ'ה קוצ'ה נדחה למועד בלתי ידוע
>> בפעם המי יודע כמה: שאול מהבארבי זועק את מצוקת תעשיית המוזיקה

לדברי האיגוד, המשבר סביב השלב הנוכחי במלחמה מסתמן כאגרסיבי במיוחד, בעיקר מפאת התזמון שלו שפגע באירועי השיא בעולם התרבות והפקות הבמה, אירועי פורים, אירועי פסח ואף את אירועי יום העצמאות בגלל התמשכותו. עשרות אלפי עובדים, אומנים ומעטפת האומן נותקו באופן מיידי במקור פרנסתם, מאות חברות בתחום מתמודדות עם נזק המסכן את המשך קיומן, ושלל הביטולים הותירו אחריהם נזק מצטבר המוערך במאות מיליוני שקלים.

"הימשכות המלחמה כשאין אופק לסיום המשבר, מעמידה תעשייה שלמה בסכנת קריסה", אומר יוני פיינגולד, יו"ר האיגוד. "פורים ופסח מהווים בסיס כלכלי ומשמעותי לתחום כולו, המעסיק עשרות אלפי עובדי תרבות. תחום התרבות והפקות הבמה הינו התחום היחיד שנמצא באפס פעילות בעקבות הנחיות פיקוד העורף. בהתאם להנחיות המדינה ושמירה על בטיחות אזרחי ישראל, נדרשת פעולת חירום לשמור ולהישמר על חיי התרבות בישראל".

המשבר השפיע על פעילות הענף כולו, גם במבט קדימה לחודשים מאי ויוני, עקב הצורך הייחודי של התחום לפעול במסגרת היזמות חודשים מראש, לשווק כרטיסים ופעילויות לקהל הרחב, מה שבשלב זה נמצא במצב דרמטי. חברי האיגוד קוראים לממשלה להגדיר את הסקטור של תעשיית התרבות והפקות הבמה המסחרי כתחום בעל פגיעה מירבית הכוללת השבתה מלאה ופגיעה של 100% ביכולת קיום עסקי תקין.

באיגוד תעשיית מדגישים כי הם צופים פגיעה דרמטית גם בחודש אפריל ובחודשים הבאים, אלא אם ייעשו על ידי הממשלה צעדים מהירים ותומכים, וקוראים לממשלה לגבש באופן בהול תוכנית תמיכה רחבה להזנקה ושיקום של עולם התרבות והאירועים. בין היתר דורש האיגודמענקי גישור שיסיעו לעצמאים, לחברות ולעובדים לשרוד את התקופה;מתן אפשרות לחל"ת מורחב לעובדי הענף, בהתאם להנחיות פיקוד העורף ולמגבלות ההתקהלות;יצירת מנגנון ביטוח מדינתי קבועשיאפשר להתמודד עםביטולי אירועים במצבי חירום בתמורה לפרמיה סבירה, ובכך יאפשר יציבות והמשך פעילות יזמית בתחום התרבות;הקמת קרן הלוואות ייעודית –שתסייע לעסקים להתמודד עם הקשיים התזרימים שנוצרו בעקבות ביטולי האירועים והאטת הפעילות.

• ❤ תרבות
• הופעות
• תיאטרון
• במה
• מלחמת איראן
• מלחמת שבעה באוקטובר

"הישרדות" אמנם לא באוויר, אבל בכאן 11 יכולנו אמש לראות משימת חסינות מול עיניינו: הרגע שבו עיתונאי בכיר מחליט להיכנס, בפיכחון, לתוך שדה מוקשים אתי. במקרה הזה מדובר בעמרי אסנהיים שבחר במשימה קשה, כזו שכמעט בלתי אפשרי לצאת ממנה נקי. כן, הגיע הזמן לדבר על הראיון ש"מסעיר את המדינה", זה שבו אסנהיים מראיין את אלי פלדשטיין החשוד כסוכן קטארי שפעל בתוך לשכת ראש הממשלה.

>> מאחורי החנוכיה של חב"ד מסתתרים איתמר בן גביר ועוצמה יהודית
>> איך מגבירות את התקווה עכשיו: לשפוך אור על המציאות. אור ורוד

"יהיה טוב", תכנית התחקירים והראיונות של כאן 11, חזרה אמש לעונה שלישית כשהיא מקוזזת בחצי. מי שנהג להוביל אותה לצד אסנהיים היה חברו הטוב, רוני קובן; אלא שקובן נסע ללמד בחו"ל ואסנהיים נשאר לבדו. מהי "יהיה טוב"? מעין שיבוט תאגידי של "עובדה". תכנית שמתמקדת בראיונות הישגיים ובכתבות גדולות על נושאים אקטואליים. לא תחקירים אלא "כתבות חשובות". התוכנית נולדה שבועיים בלבד אחרי ה-7.10, ולאור הצלחה יחסית המשיכה הלאה, כולל שני הישגים משמעותיים; הראיון עם עופר וינטר, וכמובן העדות המצמררת של טאיסיה זמולוצקי בפרשת אייל גולן.

אבל עכשיו, למשהו אחר לגמרי. כי במקרה דנן אסנהיים לא מגיע בתור מראיין אובייקטיבי – ויש לציין לזכותו, ובאופן שלא מובן מאליו בתקשורת הישראלית, שהוא גם נוקט שקיפות ומודה בכך. אסנהיים מצהיר על היכרות ארוכת שנים עם מושא הראיון שלו, וגם על כך ששמו שורבב לפרשת קטארגייט, בתור מי שבשלב מסוים תיווך בין פלדשטיין לבין בכירים ב"ידיעות אחרונות". בימים אלה הפרשה חוזרת לכותרות – גם על רקע החשיפה של אבישי גרינצייג ב-I24News, שהציגה כיצד פלדשטיין ויונתן אוריך – בפשטות – מוכרים זבל לעיתונאים בשליחות האח הגדול מקטאר (והעיתונאים כמובן קונים).

פלדשטיין החליט לדבר בפעם הראשונה והמשימה שלו ברורה: לנסות ולהגן על שמו הטוב, בפרשה שבה הוא אחד החשודים המרכזיים. מי שלכאורה התגייס מתוך כוונות טובות ללשכת ראש הממשלה אחרי האסון הגדול בתולדותינו, והפך – בחלוף הזמן – למי שמשרת אינטרסים איומים בהרבה של מדינה אפלה, שמממנת ותומכת בגלוי בטרור של חמאס ואירחה אצלה את בכירי ארגון הטרור הרצחני שתכננו את הטבח הכי נורא שהיה כאן.

וכמו הידיעות שפלדשטיין דאג לדחוף לעיתונאים, גם כאן יש נראטיב די ברור: אני לא צדיק – עשיתי טעויות, אבל לא עד כדי ההאשמות נגדי. לא שאלתי שאלות מספיק טובות, אבל לא יכולתי לדעת שהכסף שקיבלתי היה כסף שמקורו בקטאר. כלומר,הסיפור של פלדשטיין הוא שאין כאן עבריין שפעל במודע אלא איש עם כוונות טובות, שהסתבך בפרשה לא לו. לא מאכער, אלא פטריוט ישראלי שמעד.

מה שמאוד בלט בראיון זו העובדה שפלדשטיין מקפיד מאוד ללכת עם ולהרגיש בלי (או להפך): מצד אחד הוא מדבר בעיניים נוצצות מהערצה כלפי נתניהו, ומגן עליו מול הטענה שתדרך נגד הצבא (מה עם הלוי והגרי? גם הם תדרכו); מצד שני הוא יודע טוב מאוד לשלוף גם את חיצי הביקורת: נתניהו היה צריך להתפטר, אני רציתי שייקח אחריות על ה-7.10, ושיחסו לחטופים היה אינסטרומנטלי במקרה הטוב ומאוד לא אכפתי במקרה הפחות טוב. פלדשטיין הוא איש מתוחכם, הוא יודע בדיוק מה לתת לכאן 11 ולקהל שצופה בו – אבל גם מנסה לשמור על עצמו מול החברים מפעם בלשכת ראש הממשלה.

הראיון עצמו היה טוב ומעניין, אסנהיים עשה עבודה טובה ולכאורה גם לא עשה הנחות. אבל הראיון הזה לא היה צריך לבוא לאוויר העולם. אסנהיים הוא עיתונאי רב זכויות, שתקצר היריעה מלתאר את הישגיו המקצועיים (מסיפורים עיתונאיים ועד יצירות דוקו יוצאות דופן). במקרה הזה, כאמור, קשה לו לצאת מזה טוב. הוא עומד מול אדם שנמצא איתו בהיכרות קרובה ומביא ראיון עמו בשני חלקים, ולא צריך להיות יותר מדי קונספירטיבי כדי לחשוד שהקשר החברי הוא גם מה שהניע את הראיון הזה. לפעמים גילוי נאות לא מצליח לנקות את הבעיה, על אחת כמה וכמה באווירה החשדנית שיש סביב התקשורת בפרשה הזאת.

פרשת קטארגייט מדכאת כי אתה מנסה לשווא למצוא בה דמות הגונה, וככל שאתה צולל בתוכה, אתה רק מגלה עוד ועוד סימני שאלה לגבי דמויות מפתח. זה לא רק נתניהו, מנהיג לאומי לכאורה, שמתגלה בקלונו כך או כך (ובאופן מדהים לא נחקר כחשוד בפרשה, על אף שהסיפור כולו מתרחש בין אדריכלי מכונת הרעל שלו); גם היועצים והדוברים שלו, גם פוליטיקאים אחרים שמדקלמים את הססמאות שנוסחו על ידי קמפיין התודעה הקטארי (נגד כל היגיון), וכן – בהחלט גם עיתונאים, למרבה הצער, שלא עשו את העבודה המינימלית המתבקשת מהם ופשוט בלעו את הפיתיונות שפלדשטיין ואוריך בישלו יפה יפה על החכה.

נגד אסנהיים לא עומד כמובן כל חשד, אבל כשיש כל כך הרבה חשדנות מסביב, גם למראית עין יש חשיבות. אסנהיים היה יכול לבחור מרואיין אחר לפתוח את העונה. גם אלי פלדשטיין היה יכול לבחור פלטפורמה אחרת להתראיין בה, כזו שאולי תשרת אותו יותר כי הוא יבוא מול מראיין "נקי" ויוכל לכאורה להבהיר את הגרסה שלו בצורה טובה יותר, ללא עננה של היכרות מוקדמת עם המראיין שמייצרת תחושה של משחק מכור. כך שמשני הצדדים לא ברור למה דווקא הבמה הזאת נבחרה.

אסור לשגות באשליות: פלדשטיין הוא צלופח לא קטן, ומעשיו כפי שתועדו אצל גרינצייג מעידים שהוא אינו האיש התמים שהוא מציג. אבל גם שעון מקולקל מדייק פעמיים ביום, ופלדשטיין מביא למסך עובדה אחת יסודית: נחטפנו. נלקחנו בשבי על ידי ממשלה רעה ואכזרית, ועל ידי אדם שאמנם יושב בכס ראש הממשלה, אבל לא מתיימר להנהיג את העם ואפילו לא להסביר לו לאן הולכים. חוסר היכולת לקחת אחריות, חוסר היכולת להישיר מבט אחרי רצח ששת החטופים ובעיקר האמונה ששום דבר אינו קדוש – שאפשר לבגוד בכל אמון, כולל של אזרחיך בך, כדי להישאר בתפקיד ולהימנע מקריסה פוליטית. זאת עובדה.

אבל עם מה אנחנו נשארים מהסיפור הזה? עושה רושם שמתקיים מאמץ לייצר סיפור ישראלי קלאסי, כזה שבו "כולם אשמים" וכולם בו יוצאים רע והאזרח די נשאר נבוך בסוף. פלדשטיין מציג ברהיטות את הגרסה שלו, אבל ככל שאתה מביט בעיניים שלו ונזכר במעשיו, אתה שואל את עצמך: כמה אמת יש באמת הזאת? האם אפשר בכלל להאמין לאדם כזה כשהוא מדבר לכאורה בגילוי לב? זה העולם המצער שבו אנחנו חיים. לממשלה ולדובריה אנחנו מראש כבר לא מאמינים, אז לפחות התקשורת צריכה לשמור על אמינות גבוהה ככל האפשר. היממה של ה-22 בדצמבר 2025 לא עשתה טוב לאמון הזה ולא עשתה טוב לעיתונאי מצוין כמו עמרי אסנהיים.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• מחדל נתניהו
• מלחמת שבעה באוקטובר