Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
מה רואים הלילה: תעלומת היעלמות שמתחילה בסיאנס שהשתבש
זה לא רק משחק. "משחקים גרייסי דרלינג". צילום: יח"צ נטפליקס
זיכרון, פוסט-טראומה, אשמה, רוחות רפאים וגעגוע מתערבבים בדרמת המסתורין האוסטרלית "משחקים גרייסי דרלינג", שנחתה בנטפליקס ומשחקת עם התודעה של הדמויות והצופים - שלא לומר, משחקת באש. כאילו שלא היו לכם מספיק סיבות לחשוש משטויות של בני נוער
יש דבר אחד שאנחנו בטוחים בו שנכון בכל מקום עלי אדמות, זה שבני נוער עושים שטויות. זה קורה כאן בישראל, וגם באפגניסטן, בבוטסואנה, בארה"ב ובאוסטרליה. כנראה שבדיקת גבולות וניסיונות לשחק עם טאבו זה טבע האדם הצעיר, ואין מקום שהסיפור הזה פוסח עליו. גם אם בדיקת הגבולות הזו משתבשת, ומובילה לתוצאות מחרידות – כמו סיאנס שמסתיים בהיעלמותה של נערה. >>ככה נטפליקס מנצחת: סמוראים, חרבות, דם וד"ש לטראמפ וביבי
"משחקים גרייסי דרלינג" נפתח עם רגע טראומטי שכזה, עם משחק נערים כביכול תמים שמסתיים בהיעלמותה של הנערה גרייסי דרלינג. מיד אחר כך הוא קופץ 27 שנים קדימה, אז פסיכולוגית הילדים ג'וני חיה בלי להתעסק יותר מדי בטראומת הנעורים שלה, כשחברתה הטובה גרייסי נעלמה. זאת אומרת, עד שהיא מקבלת טלפון מחבר וותיק שמספר לה שנערה נוספת ממשפחת דרלינג – אחיינית של גרייסי – נעלמה גם היא, והנסיבות די דומות. ודי במהרה היא מבינה שהיא לא באמת התגברה על הטראומה, וחוזרת לעיירה בה גדלה.
רק כשג'וני חוזרת לבית נעוריה, היא מתחילה להבין שלא רק היא נשאה איתה את הצלקת מאותו סיאנס – גם העיר בה גדלה נשארה עם שריטה, שבתורה תורגמה להפיכת הסיפור למיתוס כמעט מיסטי. 27 שנים אחרי, נערים הסיפור על הנערה הנעלמת הפך למשחק שנושא את שמה, במסגרתו הם הולכים לצריף בו נעלמה, ועושים סיאנס. עכשיו כשההיסטוריה חזרה, ג'וני מנסה לחקור את ההיעלמות הנוכחית והישנה, ומגלה קן צרעות של סודות שלא נהפכו. הסדרה האוסטרלית הזו, שעלתה במקור בפרמאונט בתחילת השנה והגיעה עכשיו לנטפליקס, תספק לכם 6 פרקים של מסע במורד חור הארנב שמתחיל בשטויות של נערים, ומסתיים בשטויות של מבוגרים. "משחקים גרייסי דרלינג", 6 פרקים, עכשיו בנטפליקס
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
על מה בדיוק אתם מסתכלים? "Outer Range". צילום: יח"צ אמזון פריים
גברים מסוקסים בכובעי בוקרים, טראומות עבר מודחקות וחורים באדמה ובזיכרון: "המרעה המערבי", הדרמה העל טבעית של אמזון פריים, מחזירה את כוכב הקולנוע לסוסים ולמסך הקטן ומביאה את המתח והמסתורין של סדרות כמו "אבודים" לנופים הפרועים של ויומינג
אמזון פריים ממשיכה לדהור לעבר ביסוסה כאחת מרשתות הסטרימינג היותר מרשימות בשוק עם "המרעה המערבי" (Outer Range), דרמת מסתורין שמתרחשת בחווה שכוחת אל בויומינג, מדינה כל כך מוזרה ולא מאוכלסת עד שקניה ווסט עבר לשם רק כדי שיהיה לו קצת שקט. אנחנו אוהבים לראות ז'אנרים מתנגשים, והפעם ז'אנר המסתרין העל טבעי ששלט בטלוויזיה עד לפני כעשור עושה קאמבקון במפגש עם המערבון המודרני, כלומר, כמה קאבויים עומדים לראות קצת דברים מוזרים.
הסדרה עוקבת אחרי רויאל אבוט (ג'וש ברולין, לא בפעם הראשונה בתפקיד בוקר מחוספס), חוואי אולדסקול שרוצה לשמור רק על שני דברים: משפחתו והחווה שלו. למרבה הצער, הוא לא כל כך מצליח – ביתו נעדרת מזה חודשים והחווה עומדת בפני סכנה גם היא. חוץ מזה, הוא עדיין צריך להבין למה לעזאזל נפער לו חור ענק ומנבא רעות בחווה, וגם להתמודד עם נוודית מוזרה (אימוג'ן פוטס) שקשורה באופן על טבעי לחווה של משפחת אבוט.
התוצאה היא טיול איטי ומלחיץ בערבות היפיפיות של צפון ארה"ב ומפגש עם משפחה מיושנת שנלחמת לשרוד אל מול העולם החדש, ואל מול האלמנטים העל טבעיים שיכו בהם לאורך העונה הקצרה בת שמונה הפרקים. צמד הפרקים הראשונים כבר עלו לשירות הסטרימינג במהלך סדר הפסח האחרון, אז בטח עדין לא הספקתם לראות, מה שאומר שכדאי להשלים לפני יום שישי הקרוב – אז יצאו שני הפרקים הבאים.
מיקי נעלם לפני שמונה שנים. היו לו חובות לאנשים שאתה לא רוצה להיות חייב להם אפילו מתנת בר מצווה – הוא היה בעליו של פאב כושל בראשון לציון, ואולי עוד איכשהו היה מצליח להחזיר את חובותיו לולא פרצה מלחמת לבנון השניה וכל לקוחותיו נעלמו. הוא ברח לחו"ל, ודי שכחתי ממנו, עד שאחותו חלתה וביקשה שאעזור לה למצוא אותו. היינו מאוהבים פעם, לפני עשרים שנה בערך,
מאוהבים במשך שלושה ימים סוערים מאוד, שלא האמנתי שהתחילו ועוד יותר לא האמנתי כאשר נגמרו. אבל הם אכן נגמרו, ברגע אחד מהיר ואכזרי, ואחרי שנפרדנו לא התראינו כמה שנים. עד שיום אחד התחלתי לחלום עליה: שוב ושוב, אותו חלום, שבו היא בצרה ואני חייב להזהיר אותה. אתם יודעים איך זה כשמתחילים להאמין לחלומות – הם מקבלים הילה מסתורית, שמאירה את חייך והופכת אותם לפתע לדרמטיים מאוד. מסתורין הוא היחצ"ן הכי טוב של עצמו. בסוף נכנעתי, והתחלתי לחפש אותה,
אבל לא היו לנו שום מכרים משותפים (הרומן שלנו התחיל והסתיים כל כך מהר שלא ידעתי עליה כמעט כלום: לא מאיפה היא באה, לא היכן היא עובדת, לא חברים, לא משפחה – כלום). אז התחלתי לחפש אותה באותה דרך שבה נהגתי להיכנס לתוך הדמויות שכתבתי, שהיא:
לשכב על הגב, רצוי על השטיח, ידיים פרושות לצדדים, ולנסות להיכנס פיזית לתוך גופו ורגשותיו של האדם עליו כתבתי באותו רגע, וכך ידעתי על הגיבורים שלי הרבה יותר מאשר נכנס לספר, ידעתי איך הם מעשנים ואיך הם עושים סקס ואיך הוא נושמים ואיך הם נרדמים; ידעתי אם יש להם פלטפוס, ומי היה חבר שלהם בבית ספר; את כל אלה ידעתי לפני שהיה לי מושג על מה הסיפור, כך שכאשר הגיע הזמן לספר אותו, לא אני עשיתי את זה אלא הדמות עצמה: היא קבעה לאן היא הולכת ומה היא עושה. אז כאשר החלטתי למצוא את אחותו של מיקי ויהי מה,
נקטתי באותה שיטה: נשכבתי על השטיח, נכנסתי לתוך מה שזכרתי ממנה, ואט אט הפכתי להיות היא, עד שלפתע פקחתי עיניים וידעתי היכן היא נמצאת: בקפה אפרופו, מתחת להיכל התרבות, מעוזם הבלעדי של אנשי עסקים חשובים בעיני-עצמם ונשים מבוגרות עם שיער כחלחל. לא היתה שום סיבה שהיא אפילו תתקרב למקום כזה, אבל לא הטלתי ספק לרגע בטכניקה שלי, ומיד קמתי והלכתי לשם. אחרי רבע שעה הגעתי: המקום היה חצי ריק,
והיא לא היתה שם. ישבתי לחכות לה שעה. היא לא הגיעה, כמובן. הכל היה אשליה אחת גדולה. שילמתי מחיר מופקע בשביל פילטר רומבוטס שאז היה המלה האחרונה בעולם הקפה, יצאתי החוצה, ואיך שפסעתי מעבר לדלת נתקלתי בה. פיזית, נתקלנו אחד בשני.
מה אמרנו זה לזו באותה פגישה, נשאיר בינינו. יש דברים שאני מהסס לספר אפילו לעצמי. ככל שנחשפתי לחייה האמיתיים, הבנתי בבירור למה נפרדנו – יש קווי חיים שלא יכולים להשתלב בקווי חיים אחרים. אבל מאז שמרנו על קשר, והכרתי את אחיה, ידעתי שנעלם, ויום אחד היא הגיעה וביקשה שאעזור לה למצוא אותו. "חשבתי שהמשפחה יודעת איפה הוא," אמרתי. "לא," היא אמרה, "אין לנו מושג." "וואו. אוקיי. ואת חושבת שלי יש מושג?" "לא, אבל אתה פעם מצאת אותי, כשהייתי בצרה." "זה לא אותו דבר," ניסיתי. "מה ההבדל?" "אהבתי אותך, אז." "והיום…?" היא הביטה בי בעיניה הגדולות והחומות.
אז עשיתי את זה שוב. כמו לפני שנים, נשכבתי על השטיח, ואחרי חצי שעה התחלתי לראות דירה קטנה ועצובה, וכשהבטתי מהחלון החוצה ראיתי כרכרה עם סוסים, ושמעתי מישהו צועק "כוס אמא שלך, ביטון!" וידעתי שיש רק מקום אחד בעולם שיש בו גם כרכרות וגם ביטון וגם כוס, ואמרתי לה: "נהריה…?"
היא מיד הזדקפה ואמרה, "יש לו שם חבר מהצבא!" ועוד באותו יום נסענו לשם, ומצאנו את החבר. לא היה לו מושג על מה אנחנו מדברים, והוא נשבע שלא ראה את מיקי כבר שנים. הדירה שלו היתה חדשה וגדולה. לא יודע מה ראיתי בהזיה הזאת, אבל זה לא היה זה. חזרנו הביתה ברכבת, שותקים. אחרי זמן מה היא אמרה: "רגע, אז גם כשמצאת אותי, אז – זה היה במקרה?" עניתי בתנועה לא מחייבת, ויותר לא דיברנו כל הנסיעה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את המלה הזאת, "פורמט". רגע לפני זה עדיין חשבתי בתמימותי שסיפור, או שיר, או מנגינה, זה משהו שממציאים. ואז נפתחו השמיים, או יותר נכון נפתחה הדלת למשרדו של מישהו שהיה לרגע מפיק טלוויזיה רב השפעה, והוא ישב בפנים ולעס סיגר כי כבר היה אסור להדליק אותו בבניין, לעס ודיבר ולעס ודיבר, וכל מילה שלישית שלו היתה "פורמט", ואני זוכר שבהתחלה חשבתי שהוא טועה בי וחושב שאני מישהו אחר, כי הכרתי פורמטים בריאליטי והכרתי פורמטים בשעשועונים, אבל אני באתי לדבר איתו על סיפור שנורא רציתי לספר באמצעות הרעיון המיושן הזה שנקרא "סדרת טלוויזיה", סיפור עם התחלה אמצע וסוף – אתם יודעים, נו. עלילה, גיבורים, כל זה. אבל הוא, בעודו לועס את מה שכבר בוודאי חזר להיות טבק גולמי, אמר: "זה סיפור טוב, אבל צריך לפרמט אותו, הוא לא מספיק מפורמט, אני קונה פורמטים, ואני לא רואה פה פורמט."
ואני זוכר כמה השתוממתי אז, כי "לקנות פורמט" של סיפור היה בעיני דומה למישהו שנורא רוצה להתאהב, אז הוא אומר למשרת שלו: "לך תביא לי אשה מהשוק, לא משנה איזה, אבל שתהיה בפורמט של אשה – אני כבר אתאהב בה."
[tmwdfpad]מאז נלעסו הרבה סיגרים בהרבה חדרי ישיבות מאובזרים, ואני חייב להודות שההיסטוריה היתה לצד המפרמטים (בענין הפירמוט; הקטע הזה של ללעוס סיגרים לא ממש תפס). ואנשים, איכשהו, כנגד כל הסיכויים, באמת הצליחו להתאהב בזונה שהזמינו מקטלוג. קונים פורמט, מביאים הביתה, מסירים את העטיפה, ואומרים לעצמם: זאת אהבה!
וזה מזמן פרץ מעבר לתחום הצר של התרבות: אנשים מדברים על הזוגיות שלהם כאילו היתה פורמט, שאם רק ילמדו את רזיו ישלטו בכל מה שקורה בליבם; על חיי המין שלהם; על חלומותיהם! רק לפני שבוע מישהו סיפר לי על “פורמט של חלום שיש לו" –
ואם בחלומות נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי המציאות?
ואני נזכר איך כשהייתי ילד, ושמעתי את סיפור הגבורה של אורי אילן, הגיבור – לא, אין מילה אחרת לזה, בואו נגיד את האמת, ככה זה גיבורים, ועשרות שנים של ציניות לא עוזרות לי כרגע להתגבר על המחנק בגרון –אותו חייל שנפל בשבי הסורי וגופתו חזרה עם תשעה פתקים חבויים – טוב נו, גם גיבור וגם גרפומן של פתקי התאבדות – שהמפורסם בהם היה, כמובן, “לא בגדתי".
ואני נזכר איך הדבר שהכי הטריד אותי בתור ילד, זה מה אעשה אם יום אחד אפול אני בשבי הסורי, והגעתי למסקנה שהדבר היחיד שיגרום לי לגלות סודות מדינה לסורים האכזרים זה אם הם יכריחו אותי לאכול גבינת קוטג', ממש ממש שנאתי גבינת קוטג', הייתי יכול להקיא רק מהמחשבה על גבינת קוטג', אז אם איכשהו הם יעלו על זה – הלך עלי, והלך על המדינה.
והרי זה כל כך דבילי, המחשבות האלה של ילד בן תשע, זה כל כך מנותק מכל הסבר הגיוני של המציאות, אבל ככה זה כשאתה בן תשע, ואף לא מסביר לך כלום, ואתה שומע את הדבר הזה וצריך איכשהו להכניס אותו לתוך תמונת העולם שלך, ואתה מייצר לעצמך פורמט – שיקרי, אידיוטי, חסר כל תבונה, אבל לפחות הגיוני, לעזאזל! לפחות מפחית במשהו את החרדה מלחשוב שמישהו, איפשהו, עובר עינויים איומים בלי שום סיבה, ומחורר פתקים מבוהלים שאחר כך משה דיין ישכתב אותם ואלתרמן יהלל אותם כדי למכור את החרא הזה לאומה כולה – הרי הוא לא היה צריך להתאבד; הרי הוא היה בן 19; הרי הוא הגן על סודות שכבר התגלו זה מכבר – אז הכל יותר טוב מהכאוס הזה. מהאימה הזאת. מהמוות. מחוסר התוחלת. מגבינת קוטג'. איחחח!
התאווה לשלוט בגורל, בואו נקרא לזה. היכולת, אפילו אם היא מומצאת לחלוטין, לא להיות חשופים להטלת הקוביות האכזרית של החיים. הרי היא כל כך מפתה – כל כך מבטיחה – שבקלות נוותר בשבילה על המימד המסתורי של הקיום; בקלות, ממש בקלות, נהיה מוכנים לקבל את הרומנטיקה שלנו, את האירוטיקה, את כל מה שנסתר מאיתנו, כשהם ארוזים בעטיפה נאה, עם הוראות הפעלה ותקן בטיחותי מחמיר. שיהיה פורמט. רק שלא יהיה הכלום הזה, שממתין לנו מעבר לפינה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
