יובל אברמוביץ' הוא סופר ומרצה שחיבר את סדרת ספרי "הרשימה" וספרים נוספים שהפכו לרבי מכר, ואת הפנים שלו אתם בטח מכירים כשחקן וכמנחה טלוויזיה. הוא גם מוביל את הפודקאסט "המעבדה להגשמת חלומות", ופועל כיזם חברתי. ספרו החדש, "מחר יהיה אחרת", ראה אור לאחרונה והפך גם לערב אינטימי בסלונים ברחבי הארץ,וכאן תוכלו למצואאת כל הפרטים על איך להשיג את הספר או למצוא ערב סלונים שכזה.

עטיפת הספר

1. גן יעקב

יש פינות בעיר שהן כמו עוגן לנשמה. גן יעקב, הצמוד להיכל התרבות (וקצת חבוי לו עם מרפסת בקומה השנייה), הוא המקום שלי לנשום. אני מגיע לשם בימים של עצב, מתיישב על ספסל עם אוזניות, נותן למוזיקה ולצמרות העצים לערבב מחשבות ולרקום עלילות לספרים הבאים. תל אביב רועשת מסביב, ובתוך השקט הירוק הזה אני מוצא שלווה, השראה, ואולי גם קצת תקווה.

2. ספסל אקראי בעיר

יש לי תחביב מוזר והוא לשבת על ספסל אקראי בתל אביב ולדמיין את סיפורם של העוברים והשבים. ההוא שנראה ממהר אולי בעצם מאחר לאהבה, והיא שמדברת בטלפון אולי מתרגשת מהזדמנות חדשה. העיר הזאת היא תסריט שלא נגמר, ואני הצופה הסקרן שמחבר קווים בין זרים, מחפש תשובות על החיים דרך פרטים קטנים. דברים רבים שראיתי ברחובות העיר השתרבבו אל תוך הספרים הראשונים שלי.

3. רחוב חיסין

לפני טריליוני שנים הייתי הכתב הראשי של "טיים אאוט תל אביב", ובמסגרת כתבת שער בשם "הסודות של תל אביב" גיליתי את רחוב חיסין. פיסת עבר שקטה מול הבימה ומובלעת קסומה של בתים ישנים וחדשים, גינה קטנה, ורוח נוסטלגית. יש שם גם בית נטוש בכניסה לרחוב שמספר בשתיקה את ההיסטוריה התל אביבית כולה. אי של שלווה בלב הסואן.

4. גן הפסגה ביפו העתיקה

בילדותי, בשנות השמונים, גן הפסגה היה המקום שסבא שלי שהיה סוחר בשוק הפשפשים היה לוקח אותי על מנת לאכול אבולעפיה בסופו של יום עבודה. שנים עברו, והזמן כמעט לא נגע בו. עדיין יש שם את אותה בריזה טובה, את הירוק שלא נגמר ואת התצפית היפה בעיר. המקום הזה נשאר תקוע קצת בעבר, לטוב ולרע, מזכיר לי שפעם הכול היה פשוט יותר וגם קצת יותר תמים. בימי הקורונה זה היה מקום המפלט והמסתור של הבנות שלי ושלי. לא הייתה שם משטרה ולא היו שם הגבלות. גם לא היו אנשים. כל הגינה הייתה שלנו ושל דובי הכלב.

5. מלון נורמן

יש רגעים שבהם אני פשוט צריך להרגיש שאני בלונדון בלי לעזוב את תל אביב. בשביל זה יש את מלון נורמן. אז אני מתיישב בבר הספרייה לשתות קפה, נושם אלגנטיות ומביט באורחים מסביב. לפעמים זה כריס מרטין, לפעמים זה גד אלמליח, ולפעמים זה פשוט אדם אלמוני שמספר לי סיפור בעיניים. המקום הזה מזכיר לי שלכל יום יש טעם של חו"ל גם באמצע רחוב נחמני.
נחמני 23-25, תל אביב

מקום לא אהוב בעיר

לא מדובר במקום, אלא בתהליך. נדמה שכל תל אביב הפכה לאתר בנייה אחד גדול. אני נהנה מהרכבת הקלה, במיוחד מהקו האדום שמתחיל ליד ביתי בנווה צדק, אבל לפעמים כשאני הולך בעיר המאובקת, הפקוקה והסתומה, אני מרגיש כאילו מישהו חתם על מיליון אישורי שיפוץ בלי לעצור לחשוב על נשימה. העיר הזו, שפעם התנהלה בקצב של הולך רגל, הפכה למרוץ של מנופים, בטון ופקקים. אני אוהב את השיפוץ ואת העתיד להיות כאן, אבל מתגעגע לשקט שבין הפטישים.

השאלון

1. איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט "אורנה ואלה" של תומר היימן. אני אוהב את תומר עוד מהסרט הראשון שלו, יש בו משהו רגיש ואנושי, כזה שמצליח לחדור פנימה מבלי להרים את הקול. הצפייה בו הייתה בשבילי כמו סיבוב נוסטלגי ברחובות תל אביב של פעם. הדירה הראשונה שלי בעיר שכנה מעל בית הקפה אורנה ואלה, ברחוב שינקין 33. הייתי יושב שם שעות, כותב, צופה באנשים, סופג חיים. ובסוף כל יום היינו מקבלים, אני והשותפות שלי, את שאריות הלחמים והמאפים. זה היה יומי המתוק, תרתי משמע. יש ימים שאני מתגעגע לריח ההוא של לחם חם ולתחושה שהכול עוד פתוח לפניי.

2. איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר "קארמה – מדריך של יוגי לעיצוב גורל" בהוצאת "ידיעות אחרונות". יש בו משהו מרגיע ומחזיר נשימה. הוא מזכיר בעדינות, בלי דרמה מיותרת, שגם בתוך הכאוס הכי גדול יש מקום קטן שבו יש לנו שליטה. אולי לא על העולם, אבל כן על איך שאנחנו בוחרים לראות אותו. הספר הזה הזכיר לי שבכל יום יש לנו אי משלנו: הבית שלנו, המחשבות שלנו, הבחירות שלנו. ואם נצליח לנהל את האי הזה היטב, אולי העולם שמסביב גם יירגע טיפה.

3. לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לעמותת חמניות. העמותה הזו מעניקה ליווי ותמיכה לילדים שאיבדו הורה, והיא עושה את זה ברוך, בצניעות, בלי רעש. זה מסוג המקומות שמזכירים לך שהחיים קצרים, אבל האהבה שאנחנו משאירים אחרינו יכולה להיות ארוכה מאוד.

4. מי התל אביבי שצריך להרים לו כרגע?
לכל בעלי ובעלות העסקים הקטנים, שממשיכים לפתוח דלתות גם כשהעיר מתפוררת מסגירות, חפירות ופקקים. אני מצדיע להם. הם אלה שמזכירים לנו שהעיר הזו חיה. כל מי שעדיין מאמין שיש בשביל מה לפתוח עסק חדש ובשביל מי לחייך בבוקר הוא בעיניי גיבור עירוני.

5. מה יהיה?
יהיה טוב. ברור שיהיה. או כשם הספר החדש שלי, "מחר יהיה אחרת". עם סימן קריאה. אולי כמה סימני קריאה. אבל אני מודה, אני כותב את זה במאמץ. נשחקתי. השנתיים האחרונות הרגישו כמו ריצה במרתון שלא נגמר, והנשימה קצרה. לפעמים נדמה לי שאין מי שמחזיק את ההגה. אבל אז אני נזכר במשהו שאמרה לי פעם אמא שלי: “גם כשהעולם מתפרק תבנה פינה קטנה של תקווה. היא תגדל לבד". אז זה מה שאני מנסה לעשות. כל יום מחדש… פינה קטנה של תקווה.

• העיר שלי
• ❤ תל אביב
• סופרים
• מלון נורמן

חן מרקס, נשוי ואב לשניים, הוא דוקטור לספרות חז"ל שנולד וחי בתל אביב, ומלמד במכללת עמק יזרעאל. ספר העיון הראשון שלו "למה דברים רעים קורים לאנשים טובים" יצא בשנת 2022, וזכה לשבחי הביקורת. ספרו השני, "הצד האפל של היופי והכיעור",יצא בימים אלהומדגים כיצד יופי וכיעור אנושיים משפיעים על המציאות (סוציולוגיה, מדעי המוח ואבולוציה), וכיצד מיתוסים מספרים את סיפורם, בדרך אפלה שיש לה הדים גם היום.

1. ג'ונו

בשעות הבוקר יש בג'ונו את השילוב המושלם בין קפה מעולה, אוכל טוב (לכו על הסלט פנזנלה), ואנשים חמודים באמת – ובלילה, הג'ונו הוא המקום לרדת על בקבוק יין. בימים שבהם אני לא מלמד, אני מגיע לג'ונו מוקדם בבוקר כדי לכתוב. הכתיבה בשבילי היא תהליך יומיומי (שנמשך גם בסופי שבוע וגם בחופשות). המטרה המוצהרת היא לכתוב בכל יום לפחות שתי פסקאות, או לקרוא חומרים שישרתו את המחקר העתידי. בקיצור, הג'ונו הוא המקום שבו "הצד האפל של היופי והכיעור" – נכתב, נמחק, נכתב שוב, ונערך, בתהליך שנמשך שש שנים.
דה האז 1, תל אביב

2. פטי וור

גם פטי וור הוא בית קפה בשעות היום, ובר יין בלילה. גם כאן תמצאו צוות חמוד מאין כמותו, וגם כאן יש קפה ואוכל מעולים, ומזגן שישכיח מכם את הגיהנום שבחוץ. גבריאל גארסיה מארקס כתב את "מאה שנים של בדידות" במזג אוויר חם ולח מאוד. אחרי שהספר הצליח, הוא בנה חדר עבודה עם טמפרטורה שמחקה את מזג האוויר החם והלח ההוא כי לטענתו, רק ככה הוא היה מסוגל לכתוב. בניגוד אליו, אני אלרגי לחום וללחות, והמחשבה לכתוב תמיד, רק במקום אחד, גורמת לי צמרמורת. לכן, מדי פעם אני מגוון, ועובר לכתוב בפטי וור, ובדרך חזרה הביתה עובר בשוק הכרמל, באיטליז של ציון ושאול, ומארגן אוכל לשני הילדים שלי.
נחלת בנימין 81, תל אביב

3. האיטליז של ציון ושאול

כשהייתי ילד, שוק הכרמל היה המקום שבו קונים ירקות ופירות במחיר סביר. היום זה המקום אליו לוקחים סיורים של תגלית. למרות הכל, נשארו בשוק הכרמל כמה יוצאים מהכלל ששווה להגיע אליהם. האיטליז של ציון ושאול הוא אחד כזה – האיכות הייתה ונשארה מעולה, המחירים נשארו אנושיים, וציון ושאול עדיין אחלה של בני אדם. לא רק זה, אפשר למצוא שם את הקבב הכי טוב בכל השוק. בשנתיים האחרונות הם פותחים ביום שישי (רק בשישי) חלון קטן, ומוכרים לתיירים את הקבב (בפיתה, עם עגבניה ופלפל חריף). אם אתם שואלים מי גרם לציון ושאול לבגוד בעקרונות שלהם ולהתמסחר – התשובה היא: כותב שורות אלה.
יום טוב 1, פינת סמטת הכרמל, תל אביב

האיטליז של ציון ושאול. צילום: מתוך עמוד הפייסבוק

4. חוף הים בשקיעה

לפני הכול צריך לומר שחוף הים הוא מקום ארור, משומד ומשוקץ – בגלל החול שנדבק לרגליים, חוזר אתכם הביתה, ונכנס אליכם למיטה. אם מתעלמים מהחול, ונזהרים לא להתקרב אליו, השמש השוקעת תיתן לכם את הדקות הכי יפות שיש במהלך היום. בכל אופן, שימו לב לחול – הוא השטן.

5. ספריית בית יד לבנים

כשגדלתי בתל אביב, איפשהו במילניום שעבר, תל אביב הייתה מקום זקן, ובכל האזור שנקרא "הצפון החדש" (מזרחית לאבן גבירול) היו מעט מאוד ילדים בגילי. החברים שלי היו הספרים שחיכו על המדפים בספריית בית יד לבנים, ולמעשה העדפתי לבלות איתם, יותר מכל דבר אחר. היום הספרייה שונה מאוד ממה שהייתה. היא חלק ממרכז תרבות קהילתי שמארח מופעים מושקעים באודיטוריום מרווח. גם הילדים שלי מגיעים למופיעים האלה, ואז עוצרים בספרייה, ושואלים ספרים שהם לא יקראו לעולם. ב-11.9 (בשעה 19:30) תתקיים בספריה הזוההרצאה שלי על "הצד האפל של היופי והכיעור",על מוות בוונציה של תומס מאן, ועל היופי בתלמוד הבבלי. בלי אירוניה, זו סגירת מעגל מרגשת.
פנקס 63, תל אביב

מקום לא אהוב בעיר

בית הספר מירון וישיבת בר אילן

בילדותי התחנכתי במוסדות דתיים לאומיים, על גבול החרדים, בהם חוויתי גזענות שקשה לתאר במילים. אחד השיאים היה בישיבת בר אילן. שם, בשכבה, היו שתי כיתות – אחת "מדעית" שלמדו בה רק אשכנזים (אם לא סופרים ילד אחד, מזרחי, שהיה בנו של סגן ראש העיר); ושניה, "לא מדעית", בה למדו כל מי שצבע עורם לא היה צח כשלג. מדובר באפליה שחרוטה בי, והתקווה היחידה שלי היא שהאנשים שמנהלים ומלמדים במוסדות הללו היום, לא ממשיכים לשפוט ולדרג ילדים לפי צבע עורם.

השאלון

1. איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
במוזיאון ארץ ישראל, מציגות עכשיו, במקביל, שתי תערוכות מבריקות. הראשונה נקראת "הגוף הפך מקום", והיא כוללת חמש תערוכות יחיד שמתכתבות זו עם זו ועוסקות בטראומה, ריפוי, וזיכרון. אליי, אישית, דיברה במיוחד עבודת הווידאו של חן כהן, שתרגמה לאנגלית את דבריה של אם ששכלה את בתה בפסטיבל הנובה, והפכה אותו לשיר קינה. זה שיר שמהדהד כאב אימהי, אמונה דתית, ושבר גדול ממידות אדם – כאב שנמצא מעל הזמן והמקום, וקשה להישאר אליו אדישים.

התערוכה השנייה שכדאי לראות במוזיאון ארץ ישראל, נקראת "רוקם באור". יש בה מפגן מהמם של זמנים שונים שמתמזגים זה בזה, וטכניקות שנשזרות ומהדהדות זו בזו. התערוכה נבעה מהרצון של המוזאון לתעד ולהציג את אוסף התלבושות היהודיות שנמצאות במרתפיו. הצלם ונגליס קיריס, צילם את התלבושות העתיקות (כשדוגמנים לובשים אותן), ואז הדפיס את הצילומים על בדי כותנה, ועל אותם בדים הוא רקם מחדש חלקים מהתלבושת. התערוכה מחיה את העבר, ואת הבדים, מעבירה אותם למדיום חדש, ובתוך כך מעניקה לתלבושות הנשכחות נופך דרמטי ויופי כביר.

2. איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה, מאז פרוץ המלחמה?
מוזר ככל שישמע, אחד הספרים הכי מדכאים שקראתי בזמן האחרון, "סטונר" של ג'ון ויליאמס, גרם לי לסוג של אופטימיות. ולפני הכול, אזהרה: "סטונר" הוא באמת מופת של דכדוך, אכזבה, וייאוש קיומי. יש בו רגעים בהם המציאות חונקת את סטונר (הדמות שבמרכז הספר), ויחד איתו נחנקים גם הקוראים. במפתיע, המילים שמופיעות על הדף, והסדר שלהן, מציעות סוג של נחמה. גיבור הספר, סטונר, הוא מרצה וחוקר ספרות – וככזה הוא מוצא במילים שהוא קורא מפלט מהמציאות שמקיפה אותו. ומהצד השני, גם מי שמחזיקים בספר וקוראים את סיפורו של סטונר, במוקדם או במאוחר מוצאים מפלט במילים שמולם. המילים שעל הדף הן הכול, הן יוצרות מציאות, הן בונות מקלט, ובו זמנית, הן לא שוות דבר. הן יוצאות מן הפה, מתפוגגות בחלל האוויר, ונעלמות – ממש כמו סטונר, כמו הספר, וכמו קוראיו.

3. לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני תורם באופן קבועלעמותת הלל, שמסייעת למי שיוצאים בשאלה מהחברה החרדית. מגזר היוצאים בשאלה הוא המקופח והזנוח ביותר בחברה הישראלית, אין להם רשת תמיכה משפחתית, דתית או חברתית, וברור שאין קבוצת לחץ שדואגת להם לתמיכה ממשלתית. מילא זה, היכולת של חרדים שיוצאים בשאלה לרכוש השכלה, או לזכות בתעסוקה, כמעט ולא קיימת. ומהבחינות האלה, תרומה לעמותת הלל היא הדבר החשוב ביותר שאני יכול להעלות על הדעת.

4. מי התל אביביות שהכי צריך להרים להן כרגע?
אני רוצה להרים לליאת לב רן וגל ליבר, שתי סופרות ועורכות שעומדות מאחורי צמד "העבריות מארחות". אחת לשבועיים הן מגיעות לחנות הספרים המצוינת "רידינג" (אלנבי 43), ומראיינות שם סופרים כמו אשכול נבו, אתגר קרת, דורית רביניאן, גלילה רון פדר עמית וכו'. אלה מפגשים נעימים, חכמים ואינטימיים, ומגניב לראות שהמיזם הזה תופס תאוצה, גם בתוך המציאות ההזויה בה אנו חיים.

5. מה יהיה?
החטופים ישוחררו, נבחרי הציבור שלנו ימשיכו לאכזב, העולם ינהג כמנהגו: יהיה רע, יהיה טוב. אנחנו נשתה יין גרוע באופן מיוחד, אבל נהנה ממנו – כי האנשים שסביבנו יהיו אחלה. נאכל ארוחות מצוינות, אבל נסבול מהן – כי מישהו מסביב השולחן עשה משהו לא בעניין. נאהב, ונהיה נאהבים. ממש נתאכזב ממישהו שבטחנו בו. מדי פעם נצחק על עצמנו (אם אנחנו מסוגלים), ונגלה שזה הופך את כל העניין להרבה יותר פשוט. במוקדם או במאוחר הגוף שלנו יקרוס, ואז, נמות, ונישכח.

• העיר שלי
• סופרים
• ספריות
• ❤ תרבות

אולי נדלג על ההקדמה שתמיד עושים בידיעות כאלו, על כך שאנחנו כבר יותר בסטורי מאשר בספרים ושכמה חבל שאנחנו לא נוגעים יותר בדפים עם דיו מכתים. כלומר, הכל נכון, אבל בשלב הזה כבר נמאס לחזור על זה – במקום, בואו נתלהב ישר מ"פסטיבל הסופרים", חגיגה שנתית לאנשי הספר ואוהביהם שמתקיימת זו השנה השלישית בנמל יפו החל מהערב (29-31 במאי), וירכז ליד המזח את כל האהבה למילה הכתובה שרק תוכלו להכיל.

>>יסמין רביב ("קיקי מלינקי") חזרה עם אלבום חדש וזה ממש לא אותו דבר

"פסטיבל הסופרים" יתקיים במחסנים המחודשים של נמל יפו, נולד ביוזמתם של שני הסופרים אסיף אלקיים ותה (לא, עדיין לא נרגענו משם הבמה הזה), שהחלו את דרכם כסופרים עצמאיים, ורצו ליצור דרך לאפשר לסופרים ויוצרים לפגוש את קהל הקוראים באופן נטול אמצעים, וכן לספק להם להציג את ספריהם לקהל הרחב ללא תלות בהוצאות הספרים הגדולות. הפסטיבל כולל מפגשי סופרים, הרצאות, סדנאות ופאנלים בנושאים שונים עם יוצרים מובילים, לצד עשרות דוכני ספרים למכירה ולחתימה על ידי הסופרים. הפסטיבל מתקיים בזכות תמיכת נמל יפו ועיריית תל אביב-יפו, לצד תרומה נוספת מטעם חברת בוקפוד.

השנה יתקיימו אירועים ופאנלים בהשתתפות אשכול נבו, שידבר על המהדורה המחודשת של "משאלה אחת ימינה" ועל כתיבה בימים של כאב, נועה מנהיים בשיחה על ההשראות מאחורי "סיפורה של שפחה", שלמה קווס ורחלי פלנט רוזן – עורכי "אם אתם קוראים את המילים האלה", שאוצר 49 מכתבים אחרונים של נופלי חרבות ברזל, בשיחה פתוחה על יצירה ספרותית-דוקומנטרית – ועוד יוצרים וכותבים רבים, ביניהם דרור משעני, יאיר אגמון, ערן אפרת, איגי דיין (כן, האיגי דיין הזה) וטל גורדון וגם יתקיימו ערב שירה בחסות אגודת הסופרים העבריים וסדנה לסופרים עצמאיים מבית 'בוקפוד'. זמן טוב להניח את הטלפון בצד לסופ"ש אחד, ובמקום לראות סטורי לבוא ולקרוא סיפור.
פסטיבל הסופרים השלישי, נמל יפו. הכניסה לאירועים במחיר סמלי שנע בין 5 ל-60 ש"ח.לתוכניית האירוע ורכישת כרטיסים

• ❤ תרבות
• נמל יפו
• שבוע הספר
• סופרים
• סופרים צעירים

אריאלה גולדמינץ היא סופרת, שספרה השלישי "סטלה מאריס" ראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר". על ספריה הקודמים זכתה אריאלה בפרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם, ובפרס ראש הממשלה ליצירה. לפני כשנתיים עברה מחיפה לתל אביב, ומאז מתגוררת בצפון הישן – ברחוב בו סבה וסבתה התגוררו במשך רוב שנות חייהם. עלילות ספריה מתרחשות בעיר חיפה, והיא וכעת עולות בה תהייתה לגבי זירת האירועים של ספריה הבאים – האם תהיה זו חיפה או תל אביב ואולי העלילה תנוע בין שתי הערים.

>>הפסיכולוג של המים והמקום שבין מודרניות לאתניות. העיר של ניצן פלד
>>ספורט העתיד ופסל סביבתי בלתי מתוכנן. העיר של דורית חכים קרמר

1. חורשת דרזנר ומערות אפקה

כחיפאית בעברה הלא רחוק, וכמי שהתגוררה בבית עטוף בואדי ירוק, אני מחפשת, לצד האווירה האורבנית, את הטבע בתל אביב. חורשת דרזנר ממוקמת בתוך העיר ממש, בין שכונת רמת אביב ג' למתחם דרום גלילות. בחורף מתמלאת החורשה פרחים והיא מכילה גם בריכת חורף רוחשת חיים. ממזרח לחורשה ניתן לטייל בדרך העוברת בין המערות. כל אלה מתאימים לטיול קצר ומהנה שאפשר להצמיד לו גם קניון (מרכז שוסטר, למשל).

2. סיתי בולנז'רי

בית קפה-מאפיה קטן ומשובח כמטחוי קשת (כינור) מהאקדמיה למוסיקה. רוב היושבים בו הם תושבי השכונה על טפם וכלביהם, מטופחים כולם גם בפיג'מות וטרנינגים. המאפים והקרואסונים כאן כל כך טעימים שהייתי מוכנה להתקיים עליהם בלבד (פלוס קפה). השולחנות ממוקמים על המדרכה כך שהישיבה מתאימה בעיקר לימים יפים. ניתן לקנות גם לחמים טעימים הביתה או לארוז ולקחת ולהתייחד עם הכבודה על גדת הירקון.
שטריקר 46

3. שדרות בן גוריון ושדרות נורדאו

הבילוי המועדף בשבת. שדרות נעימות ללכת לאורכן, משובצות בבתי קפה-קיוסקים ובפסל של הזוג בן גוריון מוקף ביונים. עם השדרות ניתן לרדת לחוף הים (תוך עצימת עיניים באזור כיכר אתרים ותפילה לשיקומה). לחילופין ומעט צפונה משם שדרות נורדאו שבמרכזן מרכז מגיד המשופץ בו מתקיימים בו לעתים מפגשי "שבתרבות". כדאי להשתתתף בהם ולו כדי לשבת באולם המעוצב לעילא ולשמוע אנשים בפאנלים או בריאיונות מדברים זה עם זה בנחת ורוב הזמן אפילו ברהיטות. לפני או אחרי אפשר להשביע את הרעב הממשי (לא רק את הרעב לתרבות) בבית הקפה הצמוד "ברד קלאב".

4. אולם צוקר בהיכל התרבות

יש קסם מובן במופעים המוניים, אולם אני מעדיפה בדרך כלל לחוות הופעות במקומות קטנים ואינטימיים יותר. הירידה במדרגות ממפלס הרחוב לאולם צוקר שבהיכל התרבות משולה לירידה למעבה כדור הארץ, אבל גם זה חלק מהחוויה. באולם זה צפיתי במופע של רננה רז "ד"ש מהעבר" שאני מאוד ממליצה עליו אם יעלה שוב ובמיוחד בימים אלה, עתירי הרגשות הנוסטלגיים (והדמעות שתזילו הן על אחריותכם).
מרכז התרבות, הוברמן 1

5. ג'אווה בכיכר רבין

קסם של חנות ושל בעלים. פריטי ריהוט, עיצוב, אמנות ומתנות מאינדונזיה, ויאטנם, הודו ותאילנד. אני תמיד מוצאת את עצמי בדרך ל"תולעת ספרים" הסמוכה, עוצרת ומביטה בחלון הראווה (החלון מחזיר מבט של עשרות בובות), מסתובבת לעתים בחנות רק כדי לספוג את האווירה או כדי לקנות איזו מתנה.
מלכי ישראל 17

מקום לא אהוב בעיר

הגעתי להתגורר בעיר מתוך ידיעה שהיא כמעט נחרבת עכשיו כדי להיבנות מחדש. ועדיין, ברמה היומיומית לא נעים להתהלך ברחובות ההרוסים, המאובקים והרועשים, לדלג על מהמורות ולהמר על דרכים חלופיות (שגם הן מסתיימות במבוי סתום).

השאלון

1. איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
תערוכת האימפרסיוניסטים במוזיאון תל אביב ובאותו מקום סדרת ההרצאות של יערה קידר. אבל בעיקר הלב נפתח למה שקורה מחוץ לכתלי המוזיאון, לכיכר החטופים, בהכרת תודה לעיריית תל אביב המסייעת למשפחות החטופים ובתקווה לשיבתם המהירה הביתה.

2. איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני אוהבת לצפות בסרטי דוקו. בתקופת המלחמה על אחת כמה וכמה. זו גיחה למקומות אחרים ולזמנים אחרים ובכל זאת לא מדובר בבדיון. הסרט האחרון בו צפיתי ביס דוקו ומומלץ מאוד הוא על יוצר "הקוסם מארץ עוץ", ליימן פרנק באום. גם לנו נחוצים עכשיו לא מעט קסמים.

3. לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ברוח הספר שלי, "סטלה מאריס" ומאחר וסוג זה של אלימות ממשיך ואפילו ביתר שאת בעתות מלחמה, אני ממליצה לתרום לארגונים המסייעים לנשים נפגעות אלימות ביתית.

4. מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
התל אביבי שאני הכי מרימה לו כרגע הוא זה שהצליח לא להידרס על ידי אופניים או קורקינט או אופנוע או מרוורס של מכונית או משאית או מערבל בטון עלמדרכותהעיר.

5. מה יהיה?
כמו רוב הפסימיים, במקום ממש עמוק בלב אני יודעת שיהיה טוב.

• העיר שלי
• סופרים
• טבע עירוני

אמיר חרשפרסם עד כה שני ספרי פרוזה למבוגרים, ואת הספר לנוער "אימה בראשון מערב"בהוצאתעם עובד. בשבוע הראשון למלחמת "חרבות ברזל" נסע אמיר, עם מכונת כתיבה, למלון של מפונים ושוחח עם חבורת ילדים משדרות על כל מה שהם רצו, בעיקר על כדורגל. תוך כדי שיחה הוא כתב להם שירים וסיפורים והעניק להם את העותק היחיד במתנה. בחודשים שלאחר מכן המשיך אמיר לפקוד את בתי המלון שבהם שהו המפונים מהקיבוצים שבעוטף – בעין גדי, במישור החוף ובאילת. מתוך המפגשים האלה ותוך התבוננות בשגרה המשונה של חייהם, שיטוטים במסדרונות ארוכים מדי, מעליות וחדרי אוכל רועשים, מתוך האבסורד והאימה, השעמום והגעגוע לבית נולדו "תעלומות מלון נוף לחוף", ספר ראשון לסדרת הבלשייה, בה הוא מציג חבורת בלשים שמתמודדת בהומור, בחוכמה ובאומץ עם המסתורין של חיים במלון מפונים.

>>המלאכה של אבא, השוק על הרצפה והחוף הפראי. העיר של ריף כהן
>>העיר שלנו: 8 המלצות מעולות על דברים שכדאי לעשות בתל אביב

מלונות על החוף

עד השנה האחרונה היה איזה מסתורין בבתי המלון שהשתלטו על קו החוף שלנו. תמיד דמיינתי שיש בהם תיירים זרים, אנשי עסקים, שגרירים או נספחי תרבות. לא תושבים רגילים. המלונות נראו לי כמו עיר בתוך עיר, עולם בתוך עולם. והיה בזה קסם, במחשבה שממש כאן, לצידנו, ישנו עולם מקביל. עולם של שפות זרות, של הון גדול ושל מזימות בינלאומיות. אבל בשנה האחרונה רבים מהמלונות הפכו בית למפונים מהדרום ומהצפון. סוג אחר של עולם מקביל. סוג אחר של עיר בתוך עיר. הסיפורים של דרי המלונות המפונים היוו השראה גדולה לספרי החדש לילדים: "תעלומות מלון נוף לחוף", שמתרחש כולו בבית מלון שכזה.

מוזיאון הזומבים

אי שם בדרום תל אביב יש בניין תעשייתי אפל ובו מוזיאון שמתעד את אפוקליפסת הזומבים שהתרחשה, לכאורה, בישראל של שנות התשעים. המדריכים במוזיאון הם זומבים משוקמים, שנזכרים, בנוסטלגיה מסוימת, בימים שבהם כמעט חיסלו את המדינה. כל זה מתרחש בערך פעם בחודש בהפקה של "תיאטרון החנות". אני חובב זומבים ידוע, וברור לי בדיוק מה עליי לעשות כדי לשרוד כשהזומבים יבואו. אפילו כתבתי על זומבים בספר הנוער שלי, "אימה בראשון מערב". כדאי לכם לבקר במוזיאון, שתהיו גם אתם מוכנים.
תל גיבורים 5

ספריית השירה בבית אריאלה

למי שלא יודע, ספריית בית אריאלה הפכה לאחרונה למרכז עבודה שוקק. הספרייה היא ביתו השני של כל לפטופיסט שאין לו כוח, או כסף, לשבת כל היום בבית קפה. לקראת עשר בבוקר, כשהספרייה רק נפתחת, כבר נאסף בשעריה המון רב המחכה להרמת שער הברזל. וכשהשעה מגיעה, הם מתנפלים על השולחנות ותופסים את כל המקומות הטובים. כולם? לא! ישנה פינה נידחת שנותרת כמעט ריקה – ספריית השירה. אני, שתמיד בא מאוחר, הולך לשם, פותח את המחשב, וכותב.

בית הקברות ברחוב טרומפלדור

בין כל גדולי הספרות שנקברו בבית הקברות ההיסטורי הזה (ברנר, טשרניחובסקי, ביאליק, וכו') מסתתר גם קבר צנוע ונשכח, שבו קבורה סבתא רבא שלי חיה רויטמן. סבתא חיה עלתה לארץ ב-1924- ושנתיים לאחר מכן מתה "מהחום ומהחול". החום והחול היו כנראה מחלה שהיום היו מרפאים בעזרת חפיסת אנטיביוטיקה. כשאני מבקר שם, אני נוהג לדבר עם הרוח של סבתא ולעדכן אותה בכל מה התחדש בחיים שלי, ובחיי האומה העברית. בתקופה האחרונה אני קצת מייפה את הדברים, כי בכל זאת, לא נעים.

המסעדה של סבא שלי

לסבא שלי שמחה פיחוטקה הייתה מסעדה בתל אביב בשנות הארבעים, מול בית הפגודה. אצלנו במשפחה מספרים שאת המסעדה שלו הוא פתח במקרה. במקור הוא מכר נקניקיות, ואנשים אכלו. מישהו אמר לו: "שמחה, במים שאתה מבשל את הנקניקיות, אפשר לשים גם תפוח אדמה". אז הוא הכין גם פירה, ואנשים אכלו. מישהו אמר לו: "שמחה, מהמים של הנקניקיות והתפוחי האדמה אפשר להכין מרק". אז הוא הכין גם מרק, ואנשים אכלו. מישהו אמר לו: "שמחה, מהשאריות של המרק אפשר להכין פשטידה". אז הוא הכין גם פשטידה, ואנשים אכלו. ככה לאט-לאט נהייתה מסעדה שלמה. היום כבר אין לי סבא, ואין מסעדה, וגם הבניין כבר לא קיים. שיפצו לו את הצורה ולא נשאר ממנו כלום. אבל כשאני עובר ליד – אני מריח את הנקניקיות.

מקום לא אהוב בעיר

קשה לי עם שלטי פרסומת והאופן האלים שבו הם פולשים למרחב, מושכים את הקשב וחוטפים את הדעת. נוראים במיוחד הם מסכי הלד שהתקינו בתחנות האוטובוס ובכמה צמתים מרכזיות. כאילו שחסרים מסכים בחיים ואנחנו זקוקים לאיזה סרטון פרסומת שירוץ לנו מול בעיניים בזמן שאנחנו ממתינים לאוטובוס. אבל הגרוע מכל הוא המסך שבצומת קפלן ובגין. במהלך ההפגנות, כשאתה שומע משפחות של חטופים נואמות, רצה ברקע שוב ושוב אותה פרסומת לג'יפ, או טריילר לסרט אקשן, וזה צורם ומטריד. חבל שקבוצת עזריאלי לא עושים את המעשה הראוי והופכים את השלטים למסכים שעליהם מוקרנים הנאומים.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"אני מבטיח לך" – כנס של מכון מנדל על תרבות ילדים במלחמה, שבו גם השתתפתי באחד הפאנלים. במהלך הכנס מצאתי את עצמי כמה וכמה פעמים על סף דמעות. היו שם א.נשים חכמים ורגישים, שנתנו את התקווה שכאן, בתרבות ובספרות הילדים, מתחיל התיקון. מבחינתי הכנס הזה הוא קודם כל קריאה לאנשי הספרות להבין את גודל הרגע, ואת גודל האחריות, ולכתוב לילדים.

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מה שנותן לי כוח, בתקופה הזו, זה לקרוא ספרי ילדים. משהו בריפוי שטמון בהם טוב גם לילד שבי.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
להתנדב עם המפונים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שהבית שלו במקום אחר והוא גולה בתל אביב בגלל המלחמה.

מה יהיה?
אף אחד לא יודע, וכל מי שאומר שהוא יודע משקר.

• העיר שלי
• ❤ תל אביב
• ❤ תרבות
• סופרים
• אימה
• בית הקברות טרומפלדור