Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
שביתת התסריטאים כבר הורידה מהמסך את קימל, פאלון וקולבר
יוצא לשביתה בעל כורחו. ג'ימי פאלון על הסט של ה"טונייט שואו"
שלוש תוכניות לייט נייט, הנכתבות מדי יום ומדי שבוע, כבר ירדו מהמסך לאור שביתת איגוד התסריטאים בארצות הברית. ב"סאטרדיי נייט לייב" ובתוכניות של סת' מאיירס, ג'ון אוליבר וביל מאהר צפויים לקבל החלטות דומות
שביתת התסריטאים בהוליווד – דרך אירגון העובדים שמאגד אותם, ה-WGA – יצאה לדרך היום בלילה. בהנחה שהשביתה תימשך זמן ממושך, בעולם הסדרות המתוסרטות אנחנו נראה את ההשפעה המצטברת רק בעוד מספר חודשים – הסדרות שיושפעו והעונות שיידחו הן אלו שנמצאות כרגע בשלבי כתיבה, מרחק מספר חודשים מהצילומים, ולא אלו שמצטלמות או נערכות עכשיו. אבל שלוש תוכניות "הוחשכו" באופן מיידי ועד להודעה חדשה: אלו הנכתבות מדי יום ומדי שבוע, תוכניות הלייט נייט של ארצות הברית, ובפרט "הלייט שואו עם סטיבן קולבר", "ג'ימי קימל לייב" וה"טונייט שואו עם ג'ימי פאלון".
תוכניות נוספות שצפויות להיות מושפעות הן "סאטרדיי נייט לייב", "לייט נייט עם סת' מאיירס", ה"דיילי שואו", "זמן אמת עם ביל מאהר" וגם "לאסט וויק טונייט" של ג'ון אוליבר.
התסריטאים האמריקאים מפגינים. החל מ-1 במאי שביתה (צילום: שאטרסטוק)
בשביתת התסריטאים הקודמת ב-2007, שנמשכה קרוב למעלה משלושה חודשים, תוכניות הלייט נייט הפכו לשדה מאבק בין האולפנים לאיגוד התסריטאים. ה"דיילי שואו", אז בהנחיית ג'ון סטיוארט, ותוכנית הבת "קולבר ריפורט" של סטיבן קולברט חזרו כעבור חודש למסכים בגרסאות ללא תסריטאים – כלומר, המנחים לא ביצעו את המונולוגים המפורסמים שלהם אלא רק אירחו וראיינו. ה-WGA האשימו אז את האולפנים, קומדי סנטרל ו-NBC, בכך שהם אילצו את המנחים לשוב לשדר בכך שאיימו לקצץ משרות של עובדים בתפקידים אחרים.
השביתה הנוכחית היא תגובה לשחיקה המתמשכת בתנאי ההעסקה של התסריטאים. חלק לא מבוטל מההכנסות של תסריטאים בכל העולם הן מתמלוגים, אשר משולמים מדי שנה ומשקפים את ההכנסות שסדרות ותוכניות מייצרות בשידורים חוזרים לאורך השנים, אך הכניסה של מודל הסטרימינג שחקה מחד את השידורים החוזרים ומאידך חברות הסטרימינג לא משלמות תמלוגים לתסריטאים, בין היתר בגלל שהן מהססות לחשוף נתוני צפיה.
בנוסף, מספר התסריטאים שעובדים בעבור השכר המינימלי שהוגדר בהסכם הקיבוצי מול האולפנים עלה בשנים האחרונות בלמעלה מ-15% – תסריטאים שקיבלו בעבר שכר גבוה יותר שהכיר בניסיון המקצועי ובערך המוסף שלהם. תסריטאים רבים אחרים משתכרים מעל לשכר המינימום בחוזה הקיבוצי, אבל עדיין משמעותית פחות ממה שהם דורשים – זאת בעוד, כפי שציינה מנהלת בכירה ב-WGA, לורה בלום סמית', בשיחה עם הגרדיאן, "האולפנים הרוויחו כמעט 30 מיליארד דולר מדי שנה". ה-WGA דורש לא רק העלאה בשכר המינימלי לאור האינפלציה בארצות הברית ובעולם אלא גם השתתפות מוגברת של האולפנים בקרנות הפנסיה וביטוח הבריאות של התסריטאים.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
ישנם עוד כחודשיים עד שסטיבן קולבר יתפוס את כיסאו של דיוויד לטרמן בתור מנחה תוכנית הלילה של רשת CBS, אבל בעודו מתכונן לתפקיד החשוב, מצליח הקומיקאי והסאטיריקן להבריק בעוד מופע קומי נדיר במסגרתו הנחה אתמול (1.7) תכנית מלאה של "Only In Monroe" – תכנית מקומית בערוץ כבלים ציבורי (Public Access TV).
מכיוון ששום דבר ממה שקולבר עושה הוא לא רגיל, במהלך התכנית, שמשודרת בערוץ מקומי בעיר בת 20,000 תושבים בלבד, קיים קולבר תחרות צביעת ציפורניים, הגיש את החדשות המקומיות עם טוויסט והכי חשוב – אירוח את אמינם לראיון נדיר בן 20 דקות, שכלל בעיקר וריאציות על השאלה "איך תפרנס את המשפחה שלך עם התחביב הזה?".
צפו בתכנית המלאה:
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
ביום בהיר אחד קם גורי אלפי והחליט שהוא רוצה לכתוב ספר. ולא סתם ספר - פרויקט עיצובי שאפתני שאיירה מירב שחם ושכולל שירים פורנוגרפיים, סיפורי נחירות ותמונות משפחתיות. בדרך הוא גילה שכתיבת סיפור זה קצת שונה מכתיבת בדיחות ל"גב האומה" ושפרסום פוסטים בפייסבוק זה עניין די משחרר
"למה אני נודניק? מה אני אמור להבין ממופע מחול מודרני? אני באמת הופך לאבא שלי? מי האידיוט שהכריז על הליכה כספורט אולימפי? איך אני יכול לסנן את אימא שלי כשהיא מתקשרת ממספר חסום? ואיך החיים התנהלו לפני המצאת המזגן?". אלו רק כמה מהשאלות ששואל הקומיקאי, וכעת גם הסופר, גורי אלפי, בספרו החדש ״בושות״, שיצא לאור בשבוע שעבר בהוצאת כתר.
אלפי (38), נשוי ואב לארבע בנות, בוגר התוכניות "שידורי המהפכה", "משחק מכור" ו"מצב האומה", שלאחרונה עברה לערוץ 10 ושינתה את שמה ל״גב האומה״. הוא אחד הקומיקאים האהובים בישראל, כפי שכותב בהקדמה עורך הספר אסף גברון: ״כולם אוהבים את החרא הזה. הנהג מונית. והשמאלני מהמכולת. והמתנחל. והגננת בגן של הילדה. והילדה עצמה! אנשים יכולים לשנוא ערוץ 2, לשנוא תרבות ישראלית, לשנוא הכול. אבל כשזה מגיע לגורי – דווקא אחלה! חולה עליו!״.
״בושות״, ספרו הראשון של אלפי, הוא לא ספר סטנדרטי, ודאי לא בנוף המקומי. אפשר למצוא בו הרבה בדיחות, דיאלוגים משונים, סיפורים אישיים, שירים פורנוגרפיים, תמונות מהאלבום המשפחתי – כולם מלווים בעיצוב המרהיב ובאיורים הנהדרים של המאיירת, המעצבת והאמנית מירב שחם. והתוצאה, כפי שמספרת שחם, היא ״כאילו גורי יושב איתך בבית קפה ומספר לך סיפורים מצחיקים״.
בניגוד לעיסוק של אלפי בחומרים פוליטיים ואקטואליים מעל גבי מסך הטלוויזיה – ושונה מ״זו ארץ זו״ למשל, שהייתה לצד מונטי פייטון ממקורות ההשראה הראשונים לספר – ״בושות״ עוסק בעיקר בחומרים אישיים או כאלו שאפשר לקרוא להם אוניברסליים. בין היתר אלפי עוסק באינטליגנציה רגשית (״בתחת שלי״), נחירות, עירום, אוננות, דימוי גוף, חוסר חוש כיוון, ומספר ״איך יום אחד הייתי כל כך שיכור שחזרתי הביתה עם האסי הלא נכון״.
לאלפי יש הסבר לכך, והוא לא קשור לניסיון שלו לברוח מאמירה פוליטית. ״בשנים האחרונות גם סטיבן קולבר וגם ג׳ון סטיוארט הוציאו ספרים סאטיריים, פוליטיים", הוא אומר. "אבל בארץ הפוליטיקה היא כל כך בת חלוף. היא לא נשארת במקום אפילו דקה, ולא רציתי שאורך החיים של הספר יהיה דקה. לא רציתי שזה יהיה כמו ׳זו ארץ זו׳ – שאנשים מנסים להבין למה מופיעה שם קריקטורה של ישראל קיסר על חמור. לכן השתדלתי שרוב החומרים לא יהיו תלויים בזמן. חוץ מזה, כבר בתחילת העבודה על הספר הבנתי שכמעט כולו צריך להיות כתוב בגוף ראשון. זה סיכם את העניין של הבושות – המקום פרטי, המקום שרוב הסטנד־אפ מורכב ממנו. אלה הדברים שאתה מכסה ומסתיר, והסטנד־אפיסט על הבמה פתאום מביע בקול רם, את מה שחשבת שהוא בעיה רק אצלך, וזה משחרר חרדה גדולה בצחוק גדול ״.
אז אלה בושות שאתה עושה? בושות שלנו? של המין האנושי?
״זו בושה באופן כללי. בושה גורמת לנו לעשות הרבה דברים איומים. במקרה הטוב לעצמנו, במקרה הרע לאנשים אחרים. בשם הבושה אתה הולך ומפגין ומוחה ולפעמים מגיע לאלימות, ולא חסרות דוגמאות קיצוניות. הזכויות של אנשים על עצמם, על הגוף שלהם, יחסים בין נשים וגברים, העניין של הלכה מול דמוקרטיה, כל המקומות האלה כפו עלינו המון טאבואים במהלך השנים. אנחנו עבדים של הטאבואים האלה, וסליחה על המניפסט הפסיכולוגי־סוציולוגי־פילוסופי״.
זה בסדר, אחרי שקראתי את הספר.
״אתה מבין שאין לי אחד כזה גם ככה״, הוא משלים וצוחק.
בדיוק.
"זה המנדט של הקומיקאי ושל ליצן החצר – לשחרר אותנו מהמסגרות, מהחומות ומהכבלים האלה. לא היה דבר אחד בחיים שלי שהתחיל כטראומה איומה ולא הפך בסוף לקטע מצחיק. מהדברים הכי כואבים, דרך הפרידות והלוויות ועד הדברים הכי קטנים שקשורים בגוף שלי ובפגמים שלי. אני משתדל לשחרר כל דבר בהומור״.
צילום: איליה מלניקוב
למה הרגשת צורך להוסיף פן ויזואלי כל כך דומיננטי לספר?
״אם הייתי יכול, הייתי מצייר את כל מה שיש לי בראש. אבל אני צייר איום ונורא. העובדה שמירב שחם עבדה לצדי שנה וחצי, כמעט שנתיים, תרגמה כל מחשבה שלי לוויזואליה פסיכדלית, הייתה פשוט נפלאה. אני חושב שכל אחד צריך מאייר לצדו, שיצייר לו את כל מה שהוא מרגיש. לא סתם מנתחים את האישיות שלנו באמצעות מבחן כתמי הדיו של רורשאך. המבע הוויזואלי הוא אחד הכלים הכי חשובים שלנו כבני אדם – וכקומיקאים בכלל – ואני מקנא קנאה גדולה במי שיכול לעשות את החיבור בין המילולי לוויזואלי. יש בארץ תרבות קומיקס, אמנות רחוב וגרפיטי מפותחות מאוד, וגם מירב היא חלק ממנה. זאת סצנה אסתטית מאוד, אבל גם ליברלית מאוד בתכנים שלה. רציתי ליצור ספר שיהיו בו ציצי וזין. זה מה שמשך אותי לספרים האלה כילד, הפריצוּת הזאת, שאתה מדפדף בספרים ואתה לא מבין איך אנשים מבוגרים לא מתביישים להראות ככה כל מיני איברים אינטימיים. בספר יש לזה מקום של טעם: הנה, שחור על גבי לבן, עשינו מאמץ לשים כאן כיפות של זין במקום ראשים של אנשים שיוצאים לטיול. במצב שבו אנחנו נמצאים עם כל הטאבואים על הגוף שלנו, הדת המתחזקת והאורתודוקסיה הכפייתית החזקה מאוד שיש לנו בארץ, זה המקום לשחרר. לשחרר, לשחרר, לשחרר. זה התפקיד של קומדיה, ואני חייב להיות אמון על התפקיד הזה״.
כשחקן אתה ידוע בוויזואליות שלך – חלק גדול מההומור שלך עובר באמצעות המראה שלך, הדיבור, תנועות הידיים, ובספר הכלי החשוב הזה נעדר. מה היה ההבדל העיקרי בין כתיבה ל"גב האומה" לבין כתיבת משהו שאמור לעבוד גם כשקוראים את הספר בשירותים או בכל מקום אחר?
״קודם כל לקרוא בשירותים זה מצוין. כקומיקאי אתה כל הזמן מפחד שאתה מבוסס על טריק אחד, זה כל הזמן מלחיץ אותך. אולי זו גם הסיבה שהעבודות שלי נפרשות לרוחב ושאני מנסה בכל פעם תחום אחר. כי אני מפחד. כשהרשתות החברתיות נכנסו לחיים שלי בסערה התחלתי לכתוב פוסטים, וכבר שם נבחנתי בעיקר על הטקסט. זה היה תהליך ששחרר אותי ככותב. לאט לאט הרגשתי שאני משתפר ונהיה יותר טוב, יותר חד וממוקד״.
כריכת הספר "בושות"
יש לך ארבע בנות, אשתך הילה מוזכרת בכל עמוד שלישי בערך. היו דברים שהיא לא הסכימה שתכניס לספר?
״לא, אני חושב שהיא הייתה עסוקה עם הבנות רוב הזמן״, הוא צוחק. ״לחיות עם קומיקאי זה דבר שאולי נשמע לאנשים קסום אבל יש בו המון המון בושות. בגלל הפה שלי, ובגלל שאני לא מרסן אותו, זה די מטריד. אני משתדל להיות פוליטיקלי קורקט בסביבת הילדות שלי, אבל זה לא תמיד מצליח. הן עלו עליי מזמן. הן כל הזמן אומרות לי ׳רגע, מה אמרת עכשיו? זה ציני? אתה אומר באמת? לא אמרת באמת. באמת?׳. הן לגמרי עלו עליי״.
בנות כמה הן?
״10 חודשים, שש, שמונה ו־12״.
אז הגדולה לגמרי מבינה.
״היא קראה את הספר ואמרה לי ׳אבא, מצחיק מאוד. יש כמה דברים שלפי דעתי הם סוטים, אבל הכל מאוד מאוד מצחיק׳״.
בושות הוצאת כתר
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אמריקה הישנה מתפרקת. כבר קשה להתכחש לתהליך הקריסה שעובר על האימפריה, שאמנם עדיין נחשבת למעצמה המרכזית בעולם, אך נדמה שמעמדה הבלתי מעורער בפסגה כבר אינו מובטח כבעבר. בהתאם, גם מבחינה תרבותית הקלפים נטרפים. דברים שנחשבו בעבר ככלכליים או פופולריים בתפיסה הרחבה, כבר לא מבטיחים הצלחה גדולה. לא רק שהמגרש שינה את צורתו – כל המשחק השתנה מקצה לקצה, והאמריקאים נאלצים למצוא דרך להשאיר מוסדות תרבות ותיקים רלוונטיים גם בעידן האינטרנט. כל מה שצריך לעשות כדי להבין את התהליך הזה, הוא להעיף מבט לסיסמוגרף המיידי של התרבות האמריקאית – זירת הלייט נייט.
המסורת האמריקאית הנדושה הזו חוגגת השנה שישה עשורים של שליטה בפריים טיים האמריקאי. "The Tonight Show" של סטיב אלן, שעלתה לשידור ב־1954, לא הייתה הטוק שואו הראשון וגם לא זכתה לפופולריות שתוכניות הלייט נייט זוכות לה כיום, אבל היא כן שתלה זרע שצמח לתעשייה שהרימה כוכבים וקומיקאים לאורך עשורים וריסקה אותם. עם השתלטותו של ג'וני קרסון על תוכנית האירוח הלילית, שמונה שנים לאחר מכן, היא הפכה לצפיית חובה בכל בית בארצות הברית ולקובעת הטון של שיחות הברזייה של הבוקר שאחרי. לעזאזל, הם אפילו המציאו את המושג "שיחת ברזייה".
רק שכיום אין יותר ברזיות. כלומר יש, אבל הן מגעילות, מלאות בחיידקים, ואף אחד לא עומד סביבן ומדבר. שיחת הברזייה עברה לאונליין, ולתוכניות האירוח לקחו כמה שנים טובות להבין איפה הצעירים צורכים את התוכן שלהם. וכך, אחרי התעקשות של שנים להישאר בגטו הטלווזיוני, או לפחות כלואים באתרים יעודיים, רק לאחרונה הבינו קברניטי התוכניות שאם זה לא ביוטיוב – זה לא באמת קיים.
ההבנה שהתוכן זקוק לעדכון גרסה שינתה הכול – מחילופי מנחים, דרך השקת תוכניות חדשות ועד שינוי תפיסתי מוחלט. רק חמש שנים לאחר פרשיית קונאן־לנו המבזה, וכמעט כל תוכניות הלייט נייט רעננו את עמדת המנחה הכה נחשקת.
ברשת NBC סוף סוף פינה ג'יי לנו את כיסאו (כך שיש תקווה בנוגע לביבי) לטובת השתלטותו של ג'ימי פאלון המרקד והשר, מה שפינה לסת' מאיירס את משבצת הלייט נייט והפך את הרשת לשלוחה מוצלחת למדי של יוצאי "SNL". ב-CBS, שראו את הרייטינג שלהם נשאב על ידי פאלון, הבינו שגם הם צריכים להתרענן, מה שהוביל לפרישתו של דיוויד לטרמן הוותיק ולהחתמתו המפתיעה של סטיבן קולבר. בתזמון הולם, עזב גם קרייג פרגוסון, המנחה של ה"לייט לייט שואו" באותה הרשת, והוריש את התפקיד לשחקן והקומיקאי הבריטי ג'יימס קורדן. נדמה שרק ג'ימי קימל שרד את הסבב.
אך בימים שבהם הרייטינג צריך לחלוק את הפוקוס עם הוויראליות, השתנו לא רק המנחים. רשתות השידור הבינו שהתחרות האמיתית שלהם היא לא התוכנית שמשודרת בערוץ המקביל – אלא החתול שמנגן על המקלדת ביוטיוב. הם קצת אטיים, תסלחו להם. כעת גם התוכן השתנה והוא מציג אייטמים שיותר סביר שימצאו את עצמם ב־9גאג מאשר בתוכנית אירוח מעונבת. למעשה, ה"טונייט שואו" סוגרת מעגל וחוזרת להיות תוכנית שמציגה שירים, משחקים, שעשועונים מטופשים ולמעשה כל דבר ששובר מעט את השעמום שבראיון קלאסי. היי, כל עוד זה ויראלי.
אבל התהליך המעניין ביותר בזירת הלייט נייט מתרחש דווקא מחוץ למגרש של הגדולים. רשתות הכבלים – TBS, HBO, קומדי סנטרל ואדולט סווים – ממציאות מחדש את הפורמט, כל אחת בדרכה. מצד אחד ישנו ג'ון אוליבר, שהפך את הפורמט היומי של ה"דיילי שואו" לתוכנית שבועית מבריקה ומעמיקה שלוקחת את הלייט נייט לכיוונים של עיתונאות אמיתית ועושה עבודה חשובה מאין כמוה. מצד שני, תוכניות אנטי לייט נייט, כמו התוכנית המבריקה שלאריק אנדרה, זו הלא מוערכת מספיק שלפיט הולמסוזו האינטרנטית שלזאק גאליפנאקיס, הופכות את הפורמט על פיו ומתפקדות כתצוגות ביזאר ונונסנס מבריקות וכסאטירה חברתית כאחת. בעולם הטוק שואוז של 2014 ג'יי לנו לא היה שורד יום, וטוב שכך.
[tmwdfpad]
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
![כריכת הספר "בושות"](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/03/076-2-p-500x587.jpg "כריכת הספר "בושות"")
