ביום רביעי הבא (14.8) ייפתח הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים תל אביב ה-26 במספר. אם לא יהיו שינויים עקב מה שנהוג לקרוא לו "המצב הביטחוני", אירוע הפתיחה יתקיים כמו בשנים קודמות, בגן הפסגה ביפו. בימים שאחר כך הפסטיבל יעבור לסינמטק תל אביב, שם יוקרנו סרטים קצרים מהארץ ומהעולם במסגרות תחרותיות שונות.

>>היא אמרה לי תקרא: הלוקיישן החדש של האחים גרין הוא שדרוג מתבקש

אירוע מיוחד יוקדש לזכרה של מאיה פודר, מי שהיתה סטודנטית לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב וגם התנדבה בפסטיבל הקודם, לפני שנרצחה ב-7.10 במסיבת הנובה. בגלל שאהבה לשיר ולרקוד, הפסטיבל בחר לציין את זכרה בהקרנה פעילה של "מאמא מיה!" (20.8 בשעה 20:30), שבה הנוכחים יוזמנו לשיר ולרקוד עם הסרט. בנוסף, יתקיימו שלל כיתות אמן בהשתתפות יוצרים מקומיים ובינלאומיים, ביניהם המחזאי-קולנוען המהולל דיוויד מאמט והעורכת הצרפתיה המעוטרת ז'ולייט וולפלינג ("חלודה ועצם", "הפרפר ופעמון הצלילה"). בתחרות הבינלאומית יוקרנו סרטים מסין, פולין, גרמניה, צ'כיה, דרום קוריאה, יפן, הודו, צרפת, ארגנטינה וארצות נוספות. צפיתי בכמה מהסרטים הישראלים ובחרתי להמליץ על שמונה מהם.

1. השומרת

באירוע הפתיחה של הפסטיבל יוקרן "השומרת" של רועי קנבסקי, שהופק במסגרת פרויקט "קצר על הדרך". הסרט מתבונן באנשים שלרוב אנחנו מתייחסים אליהם כאלה חלק מהתפאורה: לודה היא אישה מבוגרת עם מבטא רוסי שעובדת כשומרת במוזאון לאמנות (הצילומים התקיימו במוזיאון יעקב אגם בראשון לציון, שהתחפש למוזאון כתר לאמנות מודרנית). הסרט מדגיש את היותה של לודה כרואה וכמעט בלתי נראית, עד הרגע שבו ילד מרדן קורא עליה תיגר. הבימוי החד והמדויק עושה שימוש יפה בחללים של המוזיאון והתוצאה היא מעין דרמה קומית נוגה.
אירוע הפתיחה,14.8 בשעה 20:20

2. פרמיירה

סרטים שמתרחשים על רקע פסטיבלי קולנוע כמו נועדו להקרנה בפסטיבלי קולנוע. "פרמיירה" של עומר בן-דוד הוא אחד הטובים שבהם. דניאל (אריה הספרי) נמצא במה שאמור להיות רגע שיא בקריירה שלו כקולנוען – הקרנת בכורה של סרטו בפסטיבל קולנוע בניו יורק. אבל במקום להתרגש הוא חמוץ וכועס ומקנא, כי בתחרות מוקרן סרט ישראלי נוסף, שככל הנראה חביב יותר על השופטים. לא רק זאת, יוצרו הוא האקס של זוגתו של דניאל (דפי אלפרן מ"פאודה"). אז דניאל מתנהג באופן מגעיל, ולא אומר בבקשה ותודה גם לברמן – או שאולי הוא תמיד כזה. זה סרט דחוס, מבוים ומצולם לעילא – מעין גרסה ישראלית של הקולנוע הנוירוטי של וודי אלן.
התחרות הישראלית, מקבץ 5, 18.8 בשעה 16:00

3. פרחי חורף

סרטו היפהפה של ניקולאי קולשוב הוא כמו סיפור קצר עם מהלך דרמתי שלם, לצד היותו קולנועי מאוד. אדם ושיר, אח ואחות, אוהבים להציץ על השכנים בבניין הסמוך דרך המשקפת, במה שנראה בהתחלה כגרסת הילדים של "חלון אחורי" של היצ'קוק. כשאדם מגלה במקרה שאביו (אודי רצין) מנהל רומן עם אחת הנשים בחלונות ממול, הוא מתחיל לבלוש אחריו, ומוצא דרך מחוכמת לטפל בבגידה בלי לפרק את המשפחה.
תחרות הסרט העצמאי הקצר, מקבץ 1, 15.8 בשעה 18:30

4. חמוצים

גם סרט האנימציה של אניה כספי שמאע ומירי דוחיקיאן יוקרן במסגרת תחרות הסרט העצמאי הקצר. אינה בת ה-14, עולה חדשה, מנהלת התכתבות – במכתבים שמגיעים במעטפות – עם חברתה קטיושה שנשארה באוקראינה, כשעוד היתה חלק מברית המועצות. קטיושה מדווחת על אהבה ראשונה שמסעירה את חושיה, ואינה חשה צורך לענות באופן דומה. אבל המציאות הרבה פחות רומנטית ונעימה מזו שבמכתב שהיא כותבת: בארץ אולי לא קוראים לה ג'ידובקה, אבל מדביקים לה כינויים מעליבים אחרים, ומצפים שתתנהג בהתאם לסטריאוטיפ שהלבישו עליה. האיורים יפהפיים ובתום שבע דקות קצרות הסרט מותיר הד רגשי.
תחרות הסרט העצמאי הקצר, מקבץ 1, 15.8 בשעה 18:30

5. אוף, תקשיבי

סרט אנימציה מוצלח נוסף פרי יצירתן של עלמה קיני ואביב גפני מבצלאל. הסרט, המתואר בתקציר כדוקו-ארכיוני, מבוסס על הודעות קוליות אמיתיות בווטסאפ, שנארגו על ידי היוצרות לרצף של תלונות ותיאורים מתוסכלים הנשלחים לחברה שעובדת בפיצריה. פקקי תנועה, סרטים גרועים, גברים דפוקים – הכל מתערבב לרצף שנון של דימויים מאוירים ביד. בסוף זה סרט על חברות נשית.
התחרות הישראלית, מקבץ 1, 15.8 בשעה 16:00

6. מיתוס

מלחמות ישראל והסרטים שנוצרו עליהן (בעיקר "בופור" ו"ואלס עם באשיר") הותירו סימנים בנפשותיהם של לוחמים רבים. סרטו של עומר מלמד מאוניברסיטת תל אביב מציע טוויסט מעניין על הנושא הזה (שמזכיר במידה את סרטו של דן וולמן "חייל הלילה"). באישון לילה בחור במדי צבא פורץ לדירת אביו, מעירו משנתו, וחוטף אותו באיום אקדח כמו היה פלסטינאי בשטחים הכבושים. אבנר (רפי קלמר) הוא זוכה פרס בטחון ישראל, ובנו המבולבל אוהד, שגם המטען הזה רוכב עליו, מצלם את חטיפתו ומעלה אותה בלייב לרשת חברתית. הסרט, המציץ לתוך עולמו הפנימי המעורער של בחור רדוף שחי בסרט, עשוי ומצולם באינטנסיביות מרשימה.
התחרות הישראלית, מקבץ 1, 15.8 בשעה 16:00

7. תמונת מראה

נעמה להב מסם שפיגל יצרה דרמה קומית מבדרת על שתי שותפות לדירה שדורכות זו לזו על הרגליים. נעמי (להב) משכפלת מפתח לחבר שלה, וזה לא מוצא חן בעיני סתיו (שירה אבן). היא דורשת מנעמי לעזוב את הדירה, אך היא מסרבת, והיריבות בין השתיים הולכת ומסלימה באופנים מפתיעים, המעידים על סוג של סימביוזה, שבמרכזה אביזר מין.
התחרות הישראלית, מקבץ 6, 18.8 בשעה 18:30

8. היד של קטיה

תום שובל הוא כבר במאי ותיק, עם רפרטואר של שני סרטים ארוכים ("הנוער", "הסירו דאגה מלבכם") ומקבץ של סרטים קצרים משובחים ("הלב הרעב", "פתח תקווה"). סרטו החדש, שמתחרה גם על פרס אופיר, הוא אחד הסרטים המותחים ביותר שראיתי מעודי, בכל אורך. ביום סגרירי, המנופאית קטיה (אנסטסיה פיין) מקבלת הזמנת עבודה שהיא לא יכולה לוותר עליה, בהיותה מהגרת ואם חד הורית. היא משאירה את בנה בן ה-11 לטפל באחיו התינוק, ויוצאת מהבית. קטיה מטפסת אל מרומי עגורן ענק, והמעקב אחר מאבקה ברוח העזה עוצר נשימה, לא פחות. הסרט המצולם (רותם ירון) והערוך (ז'ואל אלכסיס) להפליא, מתמודד בתחרות הסרט העצמאי הקצר, אחרי שכבר זכה בפרס הסרט הקצר בפסטיבל ירושלים 2023.
תחרות הסרט העצמאי הקצר, מקבץ 2, 16.8 בשעה 14:40

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים תל אביב, 14-20.8.24.כל הפרטים כאן

• המסך
• פסטיבל סרטי סטודנטים
• יום הקולנוע
• סינמטק תל אביב
• גן הפסגה
• אוניברסיטת תל אביב
• סם שפיגל
• בצלאל
• אנימציה

במשך כמעט 35 שנים הפך בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סם שפיגל בירושלים לשם נרדף עבור תעשיית הקולנוע והטלוויזיה בארץ, כש-75 אחוז מבוגריו משתלבים בה ורבים מאוד מהם הופכים ליוצרים דומיננטיים בתחום. המצוינות אליה חותרים בו באה לידי ביטוי גם בהישגי בוגריו בעולם, ומקבלת חותמת בינלאומית רשמית מה"הוליווד ריפורטר" שבחר בבית הספר הירושלמי אמש, בפעם השביעית ברציפות, כאחד מ-15 בתי הספר לקולנוע המובילים בעולם.

מדובר בהישג בינלאומי גדול עבור הסם-שפיגלים:הדירוג השנתישמתפרסם במגזין התעשייה האמריקאי המוביל כולל רשימת בתי ספר בינלאומיים מובילים לקולנוע מכל רחבי העולם, המציעים את תוכניות הלימודים הטובות והעדכניות ביותר ליצירת קולנוע וטלוויזיה, ביניהם גם האקדמיות לקולנוע וטלוויזיה הנחשבות של ברלין ולונדון והאקדמיה הפריזאית "לה פמיס".

בנימוקי הבחירה של ה"הוליווד ריפורטר" נכתב כי"סם שפיגל, בית הספר לקולנוע המוביל בישראל שעבר השנה לקמפוס חדש במרכז ירושלים, ממשיך כל הזמן להשתדרג ולספק חוויה לימודית מיוחדת לסטודנטים שלו. בית הספר שגם השיק לאחרונה מכינה לדוברי ערבית ממזרח ירושלים, ידוע בגישתו המעשית לעשיית סרטים, ובנוסף מפתח ומקדם יצירה טלוויזיונית, בין השאר במיזם חממת הסדרות הבינלאומית החדשה שיצאה לדרך בתמיכת ענקיות המדיה, נטפליקס ופאראמונט (Paramount). טקס הענקת פרסי חממת הסדרות הראשונה נערך בלוס אנג'לס בשנה שעברה והמשתתפים זכו גם לנטוורקינג עם אנשי תעשייה מהשוק בארה"ב, ביניהםמנכ"ל נטפליקס,טד סרנדוס".

בתגובה לבחירתו של בית הספר בפעם השביעית ברציפות לרשימה הנחשקת, אמרה דנה בלנקשטיין-כהן, מנהלת סם שפיגל ש"זה כבוד אדיר שסם שפיגל זוכה בהכרה בינלאומית ונכלל בין בתי הספר הטובים ביותר בעולם. בית הספר עתיד גם לפתוח בתי קולנוע לקהל הרחב שישתלבו בחזון העירוני לפתח מרכז תרבות בלב ירושלים. העבודה הנחושה והערכית של קהילת סם שפיגל מהווה ביטוי למצוינות בעשייה קולנועית וכל חבריה מחויבים להצמיח את הקולות המרתקים והכישרונות החדשים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה המקומית והבינלאומית".

• המסך
• סם שפיגל
• קולנוע
• טלוויזיה
• תסריטאות

נטפליקס לא מפסיקה לחפש את הלהיט המפתיע הבא שלה מסביב לעולם, ואחת הדרכים שבה היא עושה את זה היא מגוון שת"פים עם מוסדות המטפחים יוצרים צעירים ברחבי העולם. בישראל השיק בשנה שעברה בית הספר לקולנוע וטלוויזיה סם שפיגל את חממת סדרות הטלוויזיה שלו בשיתוף נטפליקס, לאחר שנים של הצלחה עם חממה דומה לסרטי קולנוע של יוצרים צעירים. השבוע יתחיל המחזור השני של החממה ולארץ יגיע התסריטאי והמפיק ג'ו פרצ'יו ("הפלאש") כדי לפצוח בסדנת תסריט עם היוצרים המועמדים.

שמונה פרויקטים מתוך למעלה מ-100 הגשות נבחרו להשתתף השנה בחממה, ביניהם שישה פרויקטים של יוצרות (אורית פוקס רותם ועדי גורל, נור פיבק ומאי פלטי, הילה רויזנמן, רחל אליצור, שירה פורת וחן שומוביץ), ושני פרויקטים של יוצרים ממין זכר (גיא רז ורותם קפלינסקי). המשתתפות.ים יעבדו עם עורכות ועורכי התסריט מהטובים בארץ (נח סטולמן, רונית ויס-ברקוביץ', דרור משעני ואוסי נישרי), ובנוסף תתקיים כיתת אמן עם שירי ארצי ודפנה לוין, בסדנת התסריט בהדרכת ג'ו פרצ'יו ופיתוח מוצר גרפי לסדרה בליווי מקצועי של קריאייטיב סטודיו ענני-פרמאונט. יש לציין כי הפרויקט המצטיין יזכה בפרס מנטפליקס, אך לא בהתחייבות של ענקית הסטרימינג להשתתף בהפקתו.

בשנה שעברה הוענקו פרסים מטעם נטפליקס וחברת ההפקות הבינלאומית Westend לשני פרויקטים שצמחו בחממה, "וואפה" של היוצרים איהב ג'דאללה ובנימין פרידנברג והמפיקים איילת קיט ואמיר הראל, ו"אשת איש" של היוצרת מינדי ארליך והמפיקה אפרת דרור. את החממה מובילות דנה בלנקשטיין-כהן, מנהלת סם שפיגל בית ספר לקולנוע ולטלוויזיה ומור אלדר, מנהלת חממות סם שפיגל. לחממה הצטרפו גם ארבעה שותפים חדשים: חברת ההפקות האמריקאית New Mandate Films שמתמקדת בפרויקטים בינלאומיים בנושאים ישראלים ויהודיים, סרטי יונייטד קינג, המיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים ועיריית ירושלים. מקנאים. בצדק. רוצות גם? חכו לשנה הבאה.

• המסך
• נטפליקס
• סם שפיגל
• סדרות ישראליות

• Facebook
• Twitter
• Email

אין מילה ממש טובה לאביוז Abuse בעברית. או אולי יותר נכון, אין מילה ממש מדויקת למצב הזה שבו מישהו מתעמר בך, מקטין אותך ובעיקר פוגע בך. התעללות תמיד נשמעה לי מילה קשה מדי, משהו אחר, אלים, אכזרי יותר. כשמישהו מתעלל זו אלימות ברורה ונוכחת. לאביוז יש טבע אחר.

כל מהותו של האביוז הוא טבעו החמקמק-לכאורה: האם באמת התאכזרו אלי עכשיו? האם פגעו בי? האם הקטינו אותי? לא פעם אתה חושב שזה לא נורא, או אולי שזה אתה ומגיע לך, ותמיד תמיד יש את הקלות שבה אנשים מסביב פוטרים את ההתנהגות המשפילה והמקטינה הזו, מצדיקים אותה, מנפנפים אותה ב "boys will be boys" או "ככה הוא, אבל הוא עושה את זה כי הוא דואג לך". זה קשה וזה מבלבל, בייחוד כשאתה צעיר, או חדש במקום או לא יודע. וזה לא עוזר שאנחנו גדלנו בבתי ספר שהיה מותר למורים להיות כאלה, שהיה מותר להם לזלזל ולהשפיל ולהקטין, וזה לא עוזר שהיינו בטירונות ובצבא, שם כמעט חובה להיות כאלה.

הייתי בכמה וכמה מערכות כאלה בחיי. נתקלתי בכמה וכמה אנשים שהפכו את ההשפלה, ההקטנה והאלימות הפסיכולוגית לשיטת הפעולה שלהם, אנשים שהיו צריכים להיות מועמדים במקומם מזמן, ובמקום זה זכו להכרה ולכבוד. גם כשכולם ידעו, למעלה ולמטה, כמה אנשים הם דורסים בדרך, ועדיין נפנפו את זה הצידה בתנועת יד: "כן, הוא איש קשה, אבל…".
איש לא פקפק לרגע שזה לא בסדר. איש לא שאל אותי אף פעם איך אני מרגיש. איש לא הקשיב לאנשים שנרמסו, אבל, וזו הסיבה שאני כותב פה את זה – גם אני שתקתי. שתקתי והמשכתי הלאה. אותם אנשים שפגעו בי המשיכו (וממשיכים) לפגוע באחרים, ומעולם לא חשבתי לכתוב על זה פוסט, או לנסות לשנות את זה בדיעבד, או לפעול.
המשכתי הלאה.

הייתי תלמיד בסם שפיגל בין 1996 ל2001 (לשאלה למה זה לקח כ"כ הרבה זמן יש קשר לפוסט הזה אבל זה נושא אחר). למדתי שם המון – סם שפיגל היה בית ספר שהשקיע המון משאבים בתלמידים שלו: צילמנו בפילם יקר, ערכנו על המחשבים הכי משוכללים, למדנו עם המורים הכי טובים. אבל מעל לכל הייתה דמותו של רנן שור,ורנן שור היה, לתלמידים רבים מנהל מקטין, משפיל ופוגע. כולנו ידענו את זה, כולנו ראינו את זה, רבים מאיתנו חוו את זה. כולל אני.

אני מנסה לכתוב פה את הפרטים של מה שעברתי, זה חשוב, נכון? זה הרי לב העניין. אבל כל פעם שאני מתחיל לכתוב אני חושב לעצמי: מה אתה מתלונן? מה אתה מטנף? אז הוא קצת לא היה נחמד אלייך, אז לפעמים הוא צעק אלייך והוא לא אהב את הסרטים שעשית, ועכשיו אתה כותב על זה פוסטים בפייסבוק? אתה לא מתבייש? אני יודע שהקול הזה זה הקול שמאפשר לאנשים האלה לשגשג, ועדיין – הוא קול מאוד משכנע. מה גם שאני ממש לא ספגתי מרנן את האמירות הגרועות ביותר או היחס המשפיל ביותר. שמעתי וראיתי סיפורים קשים בהרבה משלי. אבל כן – מערכת היחסים שלי עם מנהל בית הספר לקולנוע שבו למדתי היו מושתתים על פחד ועל השפלה. ושום מערכת יחסים לא צריכה להיות מבוססת אל פחד והשפלה, בוודאי לא מערכת יחסים שבין מורה לתלמיד.

אז מה אני מתלונן – זה משהו קטן, נכון? לא קרה כלום. אבל זה גם כוחני, ומשפיל, ומקטין. זה לקחת איש צעיר ופגיע, שלך יש המון כוח עליו, ולדרוס אותו עוד קצת. אז זה כאילו כלום – רק עוד רגע קטן משלל רגעים קטנים שבהם פעם אחר פעם הסבירו לי ולאחרים שאנחנו לא חשובים, שאנחנו לא שווים, שאנחנו לא נראים

הנה זכרון אחד: אני מגלה שעומד להיות ערב של סרטים תיעודיים של בית הספר, שבו מוקרנים כל הסרטים שהופקו באותה שנה. כולם – חוץ מסרט הגמר התיעודי שלי. רנן לא אהב את הסרט וכמובן ששמעתי על זה לא מעט. איש לא עדכן אותי שיהיה ערב כזה ואיש לא עדכן אותי שאני לא אוקרן ועד שפורסמו מודעות לא ידעתי. ואני רציתי להיות בערב הזה. חשבתי שאני זכאי להקרין את הסרט שלי מול קהל, שזה חלק מהתהליך הלימודי שאני אמור לעבור ובכלל – רציתי שאנשים יראו את הסרט שלי. אז קבעתי עם רנן שיחה אישית, אולי הראשונה בארבע השנים שהייתי שם.

ואני זוכר את הישיבה ליד משרד המנהל בסם שפיגל.
הדלת פתוחה, הוא רואה אותי, הוא יודע שאני שם והוא יודע שאני מחכה, והוא עושה אלף אחד דברים אבל לא מכניס אותי פנימה. המועד לשיחה עבר מזמן, ואני לא יודע מה לעשות. אני גם ככה מרגיש חסר בטחון, אני גם ככה מפחד, ואני לא יודע מה לעשות. אני שואל את המזכירות והן מושכות בכתפיים: "תחכה".
הוא לא פגש אותי באותו היום. הייתי צריך לקבוע שוב. אז מה אני מתלונן – זה משהו קטן, נכון? לא קרה כלום. האיש עסוק, אחרי הכל. אבל זה גם כוחני, ומשפיל, ומקטין. זה לקחת איש צעיר ופגיע, שלך יש המון כוח עליו, ולדרוס אותו עוד קצת. אז זה כאילו כלום – רק עוד רגע קטן משלל רגעים קטנים שבהם פעם אחר פעם הסבירו לי ולאחרים, שאנחנו לא חשובים, שאנחנו לא שווים, שאנחנו לא נראים.

האם יש משהו חשוב יותר למורה מאשר היכולת לראות? האם יש משהו חשוב יותר למורה לאמנות מאשר היכולת לראות, ולקבל, ולטעת בטחון? לתת יד כשצריך עזרה לטפס ולתפוס כשנופלים? בית ספר לאמנות לא צריך להכין את התלמידים שלו לחיים בחוץ על ידי סימולציה של כל הגועל שהם יפגשו שם. לא לזה הוא נועד. בית ספר לאמנות צריך ללמד את התלמידים שלו וטכניקה ומחשבה, ובעיקר לעזור לתלמידים שלו למצוא את הקול שלהם.
את זה אי אפשר לעשות במקום שאפילו חלק מהתלמידים בו חווים פחד והשפלה.

הנקודה היא שאיש כזה, שמשתמש בכלים כאלה, שזו דרכו עם אנשים צעירים שבחרו להיות תלמידיו, לא היה צריך לנהל בית ספר ובוודאי לא בית ספר לאמנות ובטח לא כל כך הרבה שנים. הנקודה היא שכולם ידעו, ופטרו את זה בככה זה, וזה רנן, ולא נורא

בסם שפיגל שאני למדתי בו, אסור היה לטעות. צריך היה לעשות סרטים טובים ואם הסרט שלך לא היה לטעמו של אדם אחד ויחיד, רנן שור, בזה זה היה נגמר. לא היה תהליך לימודי סביב טעויות, לא היה עידוד למציאת קול פנימי גם במחיר ההכרחי של גמגומים. משנה ב' הציפיה הייתה לסרטים שיביאו פרסים. בסם שפיגל שאני למדתי בו מי שנפל – נפל, ולפעמים מי שהיה על הרצפה, אם בכוונה ואם בטעות, קצת דרכו עליו. וזה מה שהרגשתי שם, כשישבתי מול המשרד של רנן שור, מחכה שמישהו יתייחס אלי.

בסופו של דבר הסרט שלי הוקרן וזכה לתגובה מצויינת (לא תאמינו, אבל מחיאות כפיים של אולם שלם בסינמטק ירושלים יכולות לשנות אפילו את הדעה של רנן שור על סרט שיותר משנה הוא הסביר לי שהוא כשלון) אבל זו לא הנקודה כלל. הנקודה היא שאיש כזה, שמשתמש בכלים כאלה, שזו דרכו עם אנשים צעירים שבחרו להיות תלמידיו, לא היה צריך לנהל בית ספר, ובוודאי לא בית ספר לאמנות, ובטח לא כל כך הרבה שנים.
הנקודה היא שכולם ידעו, ופטרו את זה בככה זה, וזה רנן, ולא נורא. הוא הקים את בית ספר ותראו כמה בוגרים מוצלחים וכל זה. זה מה שהיה חשוב. כולם נפנפו את היד ואמרו "כן, הוא איש קשה, אבל…" וזה כולל את מי שהיה צריך לפקח על כל מה שקורה שם, אנשי הוועד המנהל. כל עוד בית ההפקה של סם שפיגל המשיך לייצר סרטים שהצליחו העולם וכל עוד רנן הביא פרסים בינלאומיים לבית הספר, למי אכפת שהוא קצת, אתם יודעים, קשוח בקצוות? למי אכפת שאנשים בוכים אחרי שהוא מדבר איתם? כן. הוא איש קשה. אבל.

בית ספר לאמנות לא צריך להכין את התלמידים שלו לחיים בחוץ על ידי סימולציה של כל הגועל שהם יפגשו שם. לא לזה הוא נועד. בית ספר לאמנות בעיקר לעזור לתלמידים שלו למצוא את הקול שלהם. את זה אי אפשר לעשות במקום שאפילו חלק מהתלמידים בו חווים פחד והשפלה

אז אם הדיווחים מדוייקים ורנן פורש בגלל שהמחזור המסיים הנוכחי בסם שפיגל החליטלא לשתוק יותר אחרי התפרצות מכוערת במיוחד, אני רוצה להגיד להם כל הכבוד. באמת. ריספקט. אני יודע כמה זה מפחיד וכמה זה נראה כאילו מדובר בעובדת חיים בלתי ניתנת לשינוי שאין טעם להילחם בה. ואני שמח שזה קרה, ואני מבואס שזה קרה אחרי הרבה יותר מדי זמן ושאני לא עשיתי דבר כדי להעיר תשומת לב למה שקורה במקום שבו ביליתי כל כך הרבה שנים ולא ביקרתי אפילו פעם אחת מאז.

סם שפיגל אולי יזכו בפחות פרסים (אני מקווה שהם יצאו מהאשליה שככה מודדים בית ספר טוב לקולנוע) אבל מהרבה בחינות אחרות, התלמידים שם ירוויחו.

(מאז שצייצתי את כל זה אתמול בטוויטריצא כבר מכתב התמיכה המתבקש ברנן עם הסבטקסט הכה צפוישל "כן הוא איש קשה אבל", ובעיקר שמעתי מיותר מדי אנשים סיפורים ממש קשים על מה שעברו שם. הרבה יותר משלי. רוב האנשים עוד עובדים בקולנוע ובטלוויזיה והם מפחדים לדבר. חוששים שהנקמה תגיע מכל מיני מקומות. אני כבר יותר משנה לא בעסק -יש לי מרכז ליוגה. בואו להתאמן – אז אולי יותר קל לי לכתוב את הדברים האלה).

• סם שפיגל
• רנן שור
• קולנוע
• קולנוע ישראלי
• לימודים אקדמיים
• אמנות

• Facebook
• Twitter
• Email

"כשהייתי בת 10 הכרתי בבריכה ברמת אביב ילד בן 12 ששמו אלון. הוא היה מאמריקה והגיע רק לחופש הגדול, להתארח אצל סבתא שלו. הפכנו לזוג עם כמה רגעים רומנטיים, מסוג הנשיקה בכניסה לבניין. אין לי מושג איפה הוא היום אבל הוא לימד אותי מה זה התאבדות. היה לו מכשיר שנראה כמו מילון וובסטר דיגיטלי ושימש לו כיומן. לפני שהוא נסע לחו"ל והיה ברור שנגמר רומן הקיץ שלנו, הוא הסביר לי שהמכשיר הזה משמש אותו כתזכורת לכך שבעוד כמה שנים, אם החיים שלו לא ישתנו, הוא ישסף לעצמו את הגרון. המכשיר היה אמור להודיע לו שהוא צריך להרוג את עצמו. זאת הפעם הראשונה שנחשפתי לדבר הזה, ששמעתי את הביטוי לשסף גרון. במהלך השנים הוא מדי פעם התקשר ולא עניתי. אימא שלי הייתה מנסה להעביר לי את השפופרת ולא הייתי לוקחת אותה כי זה הפחיד אותי. בזמן האחרון אני מדי פעם מנסה לחפש אותו, אפילו הלכתי לבית של סבתא שלו אבל שם המשפחה שלו שונה משלהם. זה זיכרון חזק כל כך עד שמדי פעם בא לי לצאת למסע ולעשות סרט דוקומנטרי. מה שעוצר אותי הוא שאני לא יודעת את השם שלו וגם מפחדת שבאמת התאבד ואצטרך ללכת לקבר שלו לשים פרח. אבל מה שכן, אני יודעת בבירור שזה זיכרון שבנה אותי".

ככה עובד המוח של רוני קידר, שיצרה את הקומדיה השחורה "ג'ו + בל" ושמוציאה השבוע את סרטה החדש, "סופעולם" – כל אדם עם יחסים קרובים מדי עם המוות יכול להפוך למוקד של סרט.

את "סופעולם" צילמה קידר במשך לילה אחד. זהו סרט אינדי לפי הספר: אין מאחריו מפיץ, ודאי לא פרסומות בטלוויזיה או בתחנות אוטובוסים, וחלק גדול מהקאסט שלו השתתף גם ב"ג'ו + בל". במקביל לצאתו קידר מסיימת את עריכת הפיצ'ר השלישי שלה, "משפחה" (הפקה ישראלית־גרמנית והסרט הראשון שלה שקיבל מימון חיצוני משמעותי), כותבת תסריט לסרט נוסף, מרצה בהתנדבות בבתי ספר לקולנוע על שלב ההפצה ומשחררת פרקים של סדרת הרשת שלה, "בטיפלול".

"אני כל הזמן עובדת כי כל חיי אני מרגישה שאמות בגיל צעיר מאוד ושיש לי מלא תמונות בראש שאני חייבת להוציא לפני שהזמן ייגמר", היא אומרת כתשובה לשאלה אם קצב העבודה שלה נובע מחוסר סבלנות.

לצלם פיצ'ר בלילה אחד זה שיקול כלכלי או אמירה אמנותית?

"זה תמיד מתחיל מכלכלי ואז זה פשוט מוליד רעיונות יצירתיים והופך לאתגר מטורף. אמרתי, מה יש לי כבר להפסיד? אף אחד לא שם עליי כסף ואני ממילא מובטלת, אז אעשה סרט בלילה ומקסימום לא אוציא אותו. בסוף, הנה הוא יוצא. העבודה על 'סופעולם' התחילה מזה שהגשתי לקרנות קולנוע שני תסריטים שכתבתי והם לא קיבלו אותם. הייתי אחרי 'ג'ו + בל', שהצליח יחסית וחשבתי שזה יעזור לי בהמשך. אבל זה לא מה שקרה. הצלם זיו ברקוביץ' הציע: בואי נעשה סרט בלילה. אז אמרתי: בוא נעשה סרט בלילה. פשוט קראתי לשחקנים, לצלם נוסף ולמפיק מוש דנון. אחרי שסיימנו הקרן לקולנוע שמו כסף על הפוסט פרודקשן ובזכותם סיימנו".

הסרט נפתח בשאלה מה תעשה ביומך האחרון. מה התשובה שלך?

"מלא סקס וסמים. פשוט הייתי מסתממת לגמרי כדי לא לפחד ולהרגיש שרגעיי האחרונים הם של חופש מוחלט. אם אתה רוצה להיות חופשי אתה לא יכול להיות כבול למציאות. לא להיות במודעות שזה הסוף שלך כי אתה לא רוצה לסיים את חייך בוכה ועצוב. וסקס, בטח, כי זה הדבר שגורם לך להרגיש הכי חי שיש. טוב, תלוי עם מי".

סרטך השלישי "משפחה" עוד לא יצא וכבר עורר שערורייה. מה קרה?

"לפני שלוש שנים הייתי בחממת התסריטים של סם שפיגל וזכיתי בפרס הראשון: 50 אלף דולר שמקבלים ביום הראשון של צילומי הסרט. בארץ, כשאתה מגיש סרט אתה מחכה חצי שנה עד שאתה מקבל תשובה ובדרך כלל מקבל את הכסף אחרי ההגשה השנייה, בתום שנה. אם אתה זוכה בפרס של החממה יש לך שנה וקצת להגיע ליום הצילום הראשון, שזה בעצם לא כל כך אפשרי. אז זכיתי בפרס הזה וכשבאתי לגשת ליום צילומים – אחרי שלוש שנים שבהן השגנו כסף גרמני וישראלי – אמרו לנו שאיחרנו את המועד והם לא ייתנו לנו את הכסף. זה חבל מאוד שחממה שלוקחת אותך תחת חסותה ורוצה לעשות את הסרט שלך ובסופו של דבר הם גם אלה ששמים לך רגל. נתנו לנו בסוף, אחרי ויכוחים רבים, רק חצי מהכסף. מהשאר… שייהנו".

מאיפה הטוטאליות בעשייה?

"זה קורה כשאתה משקיע במשהו כל כך הרבה שעות, לא אוכל ולא ישן, רק עובד על המחשב שבועות. בגיל 17 עשיתי סרטים עם חברים שלי בשביל הכיף והשטויות. הייתי ממש משקיעה וקניתי תוכנות עריכה במלא כסף. ישבתי על הכיסא עד שהייתי צולעת והרגליים היו כואבות. כשאתה קולט שאתה צולע בגלל משהו שאתה מאמין בו אז אתה יודע שזה מה שאתה עושה. רק כשזה נהיה פיזי. זה כמו שאתה מנגן מלא שעות ואז אתה קולט שאתה מלא בדם אבל אתה בכלל לא מרגיש את הכאב. זאת יצירה".

"סופעולם", סינמטק תל אביב, שפרינצק 2 תל אביב, לאורך כל יולי בימי רביעי ב-22:00, שישי ב-23:59 ושבת ב-22:00

• רוני קידר
• סם שפיגל
• אפוקליפסה
• סרטים
• תרבות