הנה וידוי: קוראים לי אבישי, ומאז ילדותי אני חולה ספורט.
זה משהו שגדלתי איתו, וברבות השנים גם הפך למקצוע. בסתר ליבי, אני חושב שמי שאוהב ספורט באמת (בין אם כמשתתף פעיל או כצופה, כמוני), מבין משהו קצת יותר עמוק על החיים. יש משהו בספורט שמשמש כאלגוריה על החיים, שלפעמים דרכו אפשר להסביר דברים עמוקים יותר. העולם הלכאורה-אלטרנטיבי שהוא משקף הוא כמו צילום רנטגן למה שעובר בפנים. לשנאות ולאהבות שלנו, לדעות הקדומות, למקום שלנו בעולם. אין קלישאה חבוטה יותר מזו שסוברת ש"ספורט הוא מראה של החברה" – אבל כנראה שיש סיבה שהקלישאה הזאת קיימת.

>> טיים אאוט 2018: דני אבדיה יגיע ל-NBA. רק תנו לו שנה-שנתיים
>> שגרירים של הצלחות: 14 השפים הישראלים שהכי מצליחים בחו"ל

במקרים רבים ספורט משמש מטאפורה מושלמת גם לתרבות שאנחנו חיים בה. וכן, הגיע הזמן לדבר על דני אבדיה. בזמן שכולנו ישנים, אבדיה בשנים האחרונות לא מפסיק לשבור תקרות זכוכית ב-NBA, ליגת הכדורסל הטובה ביותר בעולם. בכל פעם מחדש, הוא מגיע לנקודה שהוא לא חווה בעבר, נקודה שמעטים הספורטאים הישראלים שחוו אי פעם. זו הזדמנות נדירה לראות ישראלי, יליד קיבוץ בית זרע, הופך במו ידיו לאחד הספורטאים הטובים ביותר במקצוע שלו. בעולם. כמה כאלה היו לנו? אפשר לספור על יד אחת. אם בכלל.

אז איפה מגיעה המטאפורה? ובכן, היא מגיעה לא רק ממנו – כסמל של ניצחון אנושי, של כוח רצון ושל אמונה פנימית יוקדת; אלא גם מהסביבה שלו. מאיתנו. ובעיקר מהעובדה שעל אף שבעולם הגדול תמיד ידעו להעריך את אבדיה, דווקא מבית היו יותר מדי אנשים שאהבו לגמד ולהמעיט בערכו. שלגלגו על "הסיקור הפרובינציאלי", שטענו ש"מנפחים אותו בשביל גאווה לאומית". ששלפו את המילה העתיקה מכולן, והאהובה עליהם מכל – "אוברייטד". מסתכלים על ספורטאי ישראלי ענק, וכל מה שהם יודעים זה רק לצקצק, להניד בראשם ולהתנשא על "הישראלים האלה" שמתאהבים במישהו רק כי הוא ישראלי.

ואבדיה הוא לא הראשון – למדינת ישראל יש מסורת מפוארת ללגלג, לגמד ולהמעיט בערכם של כל מי שמצליח. גם הספורטאים האולימפים שלנו שהביאו מדליות סבלו מנחרות בוז של "ספורטאים בלי נעליים". גם כשמכבי תל אביב או הפועל תל אביב מצליחות בכדורסל האירופי, תמיד יהיה את הצדקן שיסביר כמה הסגל של הקבוצה השנייה פצוע וחסר, כמה הניצחון פגום ולא באמת שווה משהו. גם כשמכבי חיפה נתנה 0:3 למנצ'סטר יונייטד, היו מי שידעו לשלוף היטב את העובדה שיונייטד עלתה בהרכב משני. ועוד ועוד ועוד.

וזה, כמובן, גולש גם מעבר לספורט. גם האירוויזיון, שבו ישראל ממחישה פעם אחר פעם את היכולות המדהימות שלה בתחום הפופ, הוא מטרה שאוהבים לחבוט בה בארץ. גם הישגים גדולים כמו המקום השני של יובל רפאל, או ההישגים האדירים של עדן גולן או נועה קירל, לא התקבלו רק בחיבוק – אלא בהרבה מבטים מזלזלים על התחרות ועל החלקים היותר שטותניקיים שלה. אף מבט על התמונה הגדולה. אף הסתכלות על הדבר הרחב יותר, על הישג שאפשר גם לחבק ולהסתכל עליו באהבה, ולא רק להמעיט בערכו.

השורש הוא, כמובן, הפחד להיתפס כ"פרובינציאליים". לאהוב מישהו ישראלי ולהתלהב מהישגיו רק כי הוא ישראלי. אבל האם זאת המצאה שלנו? לא ממש. לכל מדינה, באופן טבעי, יש קשר חזק למי שמייצג אותה. בוודאי למדינות בסדר הגודל שלנו שלא משופעות בספורטאים גדולים. סרביה מאוהבת בנובאק ג'וקוביץ' (ותמכה בו גם כשהיה שנוי במחלוקת) – כי הוא סרבי. מרקוס בגדאטיס, הטניסאי היווני שזכה בווימבלדון, התקבל באהבה אין קץ במדינה שלו כשחזר – וזה עוד במדינה שהמציאה את הספורט. במצרים, מוחמד סלאח הוא גיבור לאומי. בפורטוגל מעריצים את רונאלדו. בארגנטינה עד היום זוכרים את מראדונה ז"ל, והפכו אותו לקדוש של ממש. והמחשבה הזאת, שרק ישראלים הם קרובים אצל עצמם ומתלהבים מהישראליות של עצמם, היא דבר כל כך… פרובינציאלי. זאת המילה.

איכשהו, בכל העולם יודעים להעריך ולאהוב את הספורטאים הגדולים שלהם – וזה לא נראה להם מוזר. הם לא מעקמים את האף, אלא מתמסרים למישהו גדול מהחיים שהוא "משלהם". כן, קודם כל כי הוא באמת משלהם. כולנו רוצים להרגיש חלק ממשהו גדול מאיתנו – וזה לא פסול. להפך. לפעמים, דווקא ההישגים הגדולים של הספורטאים הענקים שלנו הם משהו שיכול לתת לנו כוח כאינדיבידואלים. לשאוף ליותר, ללכת קדימה, לחלום רחוק ולהגשים. היופי שבספורט הוא בדיוק כל הדברים האלה. בלעדיהם, באמת שהקלישאה ההיא על 11 חוליגנים שרודפים אחרי כדור נכונה (והיא לא).

וזאת הבעיה עם יותר מדי גורמים בשיח הנוכחי: הם הפכו את הרגש למשהו בזוי. אסור להיסחף אחרי הרגש. לא להתלהב. אנחנו חייבים, תמיד, "לשמור על פרופורציות" ולהיות מאוזנים ואובייקטיבים ולזכור שיש צד אחד ויש צד שני. אבל החיים לא באמת עובדים ככה. בסוף, אנחנו בני אדם והרגש הוא חלק מהותי, בטח מאהבת הספורט. מי שמסתכל על ספורט בלי רגש לא ימצא בו הרבה. וחלק מהרגשות הם גם רגשות פטריוטיים – רגשות שמתחברים למישהו כי הוא בא מהמדינה שלך, מהשכונה שלך, מהבית שבו גדלת. לכן אנחנו אוהבים קבוצה, לכן אנחנו מעודדים נבחרת ולכן אנחנו מתחברים לספורטאים "משלנו".

מלך החמוצים. בנימין נתניהו (צילום מסך: x.co)

בנימין נתניהו הוציא שם רע מאוד למילה "חמוצים". הוא השתמש במילה הזאת כדי לתאר את כל מי שמעז לבקר אותו או לחשוב שההתנהלות שלו אינה סופר מושלמת. אבל האמת היא שפה ושם יש "חמוצים" אמיתיים – כאלה שיידעו להסתכל על כל דבר מהזווית העקומה שלו. הצורך להטיל ספק (שהוא מבורך בתחומים מסוימים) הפך אצלם לדת, למשהו שחזק מהכל, עד שלפעמים מרוב ספק הם לא מצליחים לראות את האמת הפשוטה. והאמת היא שלפעמים, קורים פה גם דברים טובים, שיש פה מספיק כישרון ואמונה כדי להצליח אפילו בספורט, שאף פעם לא נחשב לתחום החזק שלנו.

האמת הפשוטה היא שדני אבדיה הוא אולסטאר. לא רק כי הוא נבחר למשחק (הקצת מטופש, בוא נודה), אלא בעיקר כי הוא כיום מהטובים בעולם בתחומו. האמריקאים לא מתים להודות בכך שיש אירופאי שיותר טוב מהם, אבל ברובם הגדול הם מתייחסים בהערכה עצומה לאבדיה. פשוט כי הוא ממש טוב בכדורסל. גם הנתונים האובייקטיביים תומכים בכך. וכל מי שזלזל והמעיט בערכו, גם בתקופות שבהן היה קשה לראות את זה, נראה מגוחך ממש עכשיו.

אולי הלקח הוא לשמור את הספק ואת הציניות למקומות שצריכים אותם ולדעת מדי פעם גם לכבות אותם. להתמסר לרגש, כי אין בו שום דבר רע. גם אם טיפה נסחפים זה בסדר. אף אחד לא מת מזה שאחרי כמה שנים שבהן היה די מחורבן להיות ישראלי (מכל כך הרבה סיבות), יהיה לנו סמל שמראה שאפשר – עם חשיבה נכונה ועם התמדה – גם להגיע הכי רחוק שאפשר, במקום הכי גבוה שיש, על הבמה הכי גדולה שיש.אז כן, אני קודם כל בעד דני אבדיה ואוסקר גלוך ומנור סולומון וארטיום דולגופיאט, וגם עדן גולן ויובל רפאל ונועם בתן (שייסע השנה לייצג אותנו באוסטריה) כי הם ישראלים. וכי אני ישראלי. ואוהב את המדינה הזאת ומקווה שהיא תצליח בכל דבר. ושאולי משהו בהצלחה שלהם כאינדיבידואלים שיעזור לנו לדעת שאפשר להצליח גם במקומות אחרים. לא רק בספורט, בהכל.

• טור דעה
• ספורט
• כדורסל
• NBA
• ישראלים בחו"ל

הטלוויזיה הישראלית, אם נשתמש לרגע בהכללה, לא מחוברת יותר מדי למסורות של יצירות על ספורט. מה לעשות, אנחנו כנראה עסוקים יותר באתוס צבאי. אז נכון, היה לנו את "האלופה" (טלנובלה) ואת "אנחנו על המפה" (מערכונים), אבל כנראה שהאתוס הצבאי שלנו בא על חשבון האתוס הספורטיבי, ואם תרצו לראות יצירה ישראלית שעוסקת חבורת אנשים שמתאחדים לכדי קבוצה – עדיף שתחפשו את זה בדוקומנטרי ("ליגה ג'" היא אחלה התחלה) או בסדרות נוער ("שלי הכובשת"). אבל בכל הנוגע לעלילתי למבוגרים? שיהיה בהצלחה.

לכן מעניין לראות שדווקא "כל האימהות משקרות", שעולה הערב בכאן 11, היא הראשונה שבוחרת להשתמש במסורת הוותיקה – שלא לומר, קלישאה אמריקאית – של "קבוצה של חדלי אישים שעושה את הבלתי יאמן". מעניין, גם כי זו סדרה שעוסקת באימהות שמחפשות משמעות, וגם כי זו סדרה שנוצרה כולה על ידי קבוצת נשים – יעל כץ, נעם נבו, נטלי מיכאלשווילי-דרור על התסריט, עטרה פריש ("המפקדת") על בימוי – שעקפו את הגברים בכל הנוגע לטלוויזיה על ספורט. למרות שכמו בכל סדרה על ספורט, גם כאן הספורט הוא לא העיקר – אלא מה בונים בעזרתו.

אבל לפני הכל, "כל האימהות משקרות" עוסקת באם יחידנית ועייפה – אלי (מאיה מרון, "כנפיים שבורות"), שמנסה להראות לבנה הצעיר איתמר דוגמה ולהפסיק להירקב בבית מול סדרות שהיא לא אוהבת. כך היא מוצאת את עצמה כאחת מהשחקניות של "קבוצת הכדורשת הכי גרועה ביפו", שמורכבת כולה מנשים שבורות, כל אחת בדרכה. אגם רודברג, דיאנה גולבי, רינת מטטוב ובת אל מוסרי בתפקיד שאר השחקניות, כשעוד תמצאו בקאסט את עדי עזרוני בתפקיד של שחקנית יריבה, את שלום מיכאלשווילי כבן הזוג של רודברג ואת צחי הלוי בתפקיד מאמן הקבוצה שהוא גם במקרה האקס המיתולוגי של אלי. הדיבור עליה חם במיוחד, ונראה לנו שמדובר בעוד להיט מצוין מבית כאן 11. קדימה לניצחון!
"כל האימהות משקרות", פרק 1, כאן 11, 21:30

• מה רואים הלילה
• כאן 11
• ספורט
• יפו

ספורט, כידוע, הוא מספר הסיפורים הטוב ביותר. דרך העולם הזה, שלפעמים נראה כאלטרנטיבי או הפוך מהמציאות, ניתן לפעמים לספר את הסיפורים הכי גדולים – על מכשולים והיכולת לעבור אותם, גזענות, פערים בין מעמדות, ובעיקר על הנפש התחרותית שקיימת בכל אחד מאיתנו. ובתקופה שבה כולנו צריכים קצת כוח (בכל זאת, מדכא בחוץ) הספורט מציע לנו דרך לא רק לברוח מהמציאות – אלא גם להבין אותה קצת אחרת. ברשימה הזו תמצאו את המיטב מהספורט שיש בדיסני+, קלסיקות מהעבר או דברים מהתקופה האחרונה. יאללה, שופט תשרוק.

"מרכבות האש" (1981)

אחד מסרטי הספורט הגדולים בהיסטוריה. סיפורם של שני אצנים, יהודי ונוצרי, שמתחברים דרך ההופעה במשחקים האולימפיים של 1924 בפריז. שני מתחרים מרקעים שונים שהספורט איחד ביניהם בדרך בלתי צפויה, כחלק ממשלחת בריטית אחת שיצאה על אונייה לאולימפיאדה. סרט ספורט בלתי נשכח, שגם זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר ב-1982. טוב כסיפור מעורר השראה על החיים בין הספורט לדת – ועל האמונה שכל הספורטאים, לא משנה מאיפה הם באים, נושאים בליבם חלום משותף. זכור היטב גם בגלל נעימת הפתיחה הבלתי נשכחת, שהפכה גם לשם נרדף לספורט האולימפי בשיאו.

ברוכים הבאים לרקסהאם

סיפור ספורטיבי גדול שעדיין נמשך. הוא מתחיל באירוע שהתרחש במציאות – הרגע שבו שני שחקנים עשירים מהוליווד, ריאן "דדפול" ריינולדס ורוב "מאק" מקלהני, מחליטים לרכוש מועדון כדורגל קטן מוויילס שמשחק באנגליה, ו"לשחק מנג'ר במציאות". כלומר, לנסות ולקחת קבוצה קטנה הכי רחוק שאפשר – וגם לתעד את זה בדרך. רקסהאם הקטנטנה, שכשנרכשה שיחקה בליגה החמישית בטיבה באנגליה, היום כבר משחקת בליגה השנייה (הצ'מפיונשיפ) וחולמת על עלייה לפרמייר ליג. ארבע עונות ו-49 פרקים יש לסדרה, שהעונה האחרונה שלה הושקה במאי 2025. שווה להתחבר, וגם להמשיך לעקוב.

"יש לו את זה" (1998)

ספייק לי הוא חולה כדורסל. אוהד שרוף של הניו יורק ניקס, מישהו שמחובר בכל נימי נפשו לקבוצה (וגם חטף כמה השפלות בגללה), אבל בסרטים שלו, זה כמעט לא בא לידי ביטוי – חוץ מבסרט הזה, שיצא בסוף שנות התשעים. סיפורו של כדורסלן צעיר בעל השם היומרני למדי ג'יזס שאטלסוורת', שהופך להיות השחקן הכי מבוקש במכללות בארה"ב – ועל אבא שלו, שיושב בכלא על רצח אשתו, ושניהם מתמודדים עם דילמה שקשה לתאר. דנזל וושינגטון בתפקיד עצום, ריי אלן (אחד משחקני הכדורסל האהובים בעולם) מככב בתור ג'יזס, פאבליק אנמי על הפסקול – סרט ספורט שהוא הרבה יותר מסתם סרט על ספורט.

מורשת: הסיפור האמיתי על הלייקרס

קבוצת ה-NBA לוס אנג'לס לייקרס היא אחד ממותגי הספורט הגדולים בעולם – מותג שתמיד ייצג זוהר, כוכבות, כדורסל גדול, אבל גם קשר ענף להוליווד ולתרבות הסלבז. זו היתה הקבוצה שבה שיחקו הגדולים באמת – ג'רי ווסט, מג'יק ג'ונסון, קובי בראיינט, שאקיל אוניל, לברון ג'יימס וכיום לוקה דונצ'יץ' – מי שנחשב לאחד מכוכבי הליגה. אז דונצ'יץ' לא מופיע בסדרה התיעודית, אבל כל ההיסטוריה של הלייקרס שם – עשרה פרקים שמספרים סיפור על קבוצה יוצאת דופן. מעולה לחובבי כדורסל.

Take the Ball Pass the Ballי(2018)

כאן אין היסטוריה רחוקה, או סיפור של אנדרדוגים – אלא סיפורה של קבוצת כדורגל חד פעמית. ברצלונה של פפ גווארדיולה נחשבת, עד היום, לקבוצה ששינתה את המשחק – כזו ששיחקה ארבע שנים בלבד (עד שגווארדיולה עזב), אבל סיפקה כדורגל מדהים וחדשני שהסעיר את העולם כולו. הסרט חודר לנבכי הקבוצה ההיא – בראיונות עם כל הגיבורים הראשיים (כולל ליונל מסי, תיירי הנרי, צ'אבי, אנדרס אינייסטה ופפ עצמו). זה סרט כדורגל שנועד לפריקים של המשחק, ומי שהכדורגל בליבו (בוודאי אם הוא אוהד ברצלונה) – יהנה ממנו מאוד.

רונאלדו (2015)

ולמי שפחות בעניין של בארסה, מגיע לכם סרט על הכוכב הגדול של היריבה – ריאל מדריד. הרבה לפני "הריקוד האחרון", אנחנו מקבלים דוקו שהוא סיפור אישי של ספורטאי גדול מהחיים, אחד מגדולי הכדורגלנים בהיסטוריה. אסיף קפאדיה, שיצר כבר סרטי דוקו משמעותיים על נהג המירוצים איירטון סנה ואיימי ויינהאוס, ליווה את רונאלדו בשיא ההצלחה שלו במדי ריאל – בתקופה שבה היא היתה, לדעת רבים, הקבוצה הטובה בעולם. סרט שמלווה את כריסטיאנו רונאלדו לא רק על המגרש, אלא גם בחיים המורכבים שהוא מנהל – על ווינר גדול, ואדם מורכב שעמד מאחורי הגולים.

לזכור את הטיטאנים (2000)

עוד דנזל וושינגטון, ועוד יצירה ספורטיבית גדולה שהיה חלק ממנה. מבוסס על סיפורה האמיתי של קבוצת פוטבול בתיכון באלכסנדריה, וירג'יניה ב-1971. ימים של הפרדה גזעית בין שחורים ללבנים, שבהם מגיע מאמן שחור לאמן קבוצה מעורבת – עם כל הקשיים שזה מעורר, בתקופה המרה ההיא. הרמן בון לוקח את הקבוצה להצלחה מפתיעה, ובעיקר מצליח לאחד אותה במאבק כמעט בלתי אפשרי. בועז יכין, בן לשני הורים ישראלים, ביים – גם אם אין לכם מושג בפוטבול (ולי אין), שווה מאוד לצפות בו.

Riseי(2022)

כחלק מעליית דיסני+ לאוויר, היא הוציאה לא מעט יצירות חדשות, ואחת מהן היא הסרט הזה – שמתאר את סיפורו האמיתי של אחד הכדורסלנים הגדולים בעולם, יאניס אנטטוקומפו. בן למהגרים מיוון שהגיעו לארצות הברית עם חלום – ועם ארבעה בנים, כולם שחקני כדורסל, שניסו להשתחל לליגה הטובה בעולם. גם כאן, יותר מאשר סיפור על כדורסלן גדול מהחיים (מילולית), זה סיפור על מהגרים, על חלומות וגם על המכשולים שהם צריכים לעבור כדי להיות חופשיים בארצם.

קרב המינים (2017)

סרט מצוין, שמבוסס גם על הוא סיפור אמיתי – והפעם זה מגיע מהטניס. על משחק היסטורי שנאבק בדעות הקדומות, ועל שני טניסאים, בובי ריגס – גבר שחצן שאהב לזלזל בנשים, ובילי ג'ין קינג – טניסאית פורצת דרך בתחום שלה, שהצליחה לנצח אותו ואת כל מספידיה. סטיב קארל המעולה בתור ריגס (איכשהו הוא ממש טוב בלגלם חארות) ואמה סטון המעלפת בתפקיד קינג עושים עבודה נהדרת בהמחשת הסיפור הלא ייאמן הזה – שיש בו ראווה ומציאות, ובעיקר על מה שספורט מסוגל לעשות לבני אדם.

צ'אד פאוורס

הסדרה הכי טרייה ברשימה (שודרה לראשונה לפני פחות משלושה חודשים) – ואחת המגניבות שבהן. סיפור פיקטיבי לחלוטין על הדרך שבה ספורט עוזר לך להמציא את עצמך מחדש. במוקד עומד ראס הולידיי (בגילומו של גלן פאוול), שחקן פוטבול מכללות די שחצן שחווה טעות ספורטיבית קשה שמכריחה אותו לברוח. הולידיי מחליט ללבוש פרוסטטות, ולהעמיד פנים שהוא שחקן צעיר, לנסות ולהתחיל מההתחלה. פאוול בתפקיד גדול, בסדרה שמופקת בן היתר על ידי האחים פייטון ואיליי מאנינג – שני כוכבים בעולם האמיתי. אחלה קומדיה ליהנות ממנה.

Clipped

סדרות וסרטים רבים נכתבו על הצד הנשגב של הספורט – על הישגים, על מכשולים, על הרוח האנושית. אבל ספורט לא רק מספר את הסיפור של אלה – אלא גם של אסהולס. אסהולס כמו דונלד סטרלינג, הבעלים של הלוס אנג'לס קליפרס, שהיה איש די גרוע באופן כללי – אבל השערורייה הגדולה שלו קרתה ב-2015, כשנחשפה התבטאות גזענית שלו ב-TMZ, והובילה לקרע משמעותי מול השחקנים – ברובם שחורים – ומול המאמן, דוק ריברס, שניסה להציל את הקבוצה ולעזור לה לנצח למרות הכל. אד אוניל, לשעבר אל באנדי, מככב בתור סטרלינג, פישבורן מגלם את דמותו הסוערת של ריברס. רק שישה פרקים, אבל סדרה תענוג.

פורד מול פרארי (2019)

חותכים לספורט המוטורי – ולסיפור של אנדרדוג. הנרי פורד, איש מתועב ודוחה ותעשיין היסטורי, מחליט יום אחד שהוא רוצה לבנות את מכונית המירוצים הטובה ביותר – ולהתחרות מול המובילה הגדולה בשוק, "פרארי". הוא מגייס מעצב מכוניות, שמנסה לפתות נהג שכבר פרש, כדי לחזור ולהתחרות עבור הקבוצה שלא נתנו לה סיכוי – ובסוף ניצחה בגדול. כריסטיאן בייל ומאט דיימון בתפקידים הראשיים, בסרט ספורטיבי שכיף לראות.

גברים לבנים אינם יכולים (1992)

סרט שהופך את היוצרות – בעולם האמריקאי, שבו אז (ובמקרים מסוימים עד היום) ללבנים היה יתרון מובנה, היה תחום אחד שבו הם תמיד נחשבו לנחותים – כדורסל, ובוודאי כדורסל השכונות. וודי הארלסון מגלם בחור לבן (בילי הויל) שמנסה להיכנס לתוך הטריטוריה שמובלת ע"י הקהילה השחורה – וגם לנצח את סידני דין (ווסלי סנייפס), הבחור החזק ביותר, שמטיל את האימה על כולם. שניהם מתחילים כיריבים ומסיימים כחברים, בסרט שחוגג את הכדורסל הטהור – זה שמתקיים רחוק מהאולמות הגדולים של ה-NBA, ובו אתה חייב להזיע כדי להרוויח את הכבוד. קלאסיקה ששווה לחזור אליה, וקומדיה מצוינת.

• המסך
• ספורט
• דיסני+
• סדרות מומלצות

"צ'אד פאוורס", קומדיית הספורט של Hulu (שגם זמינה בדיסני+) לא מנסה להביא משהו חדש מדי לשולחן, ולהגנתה היא גם מודה בזה די מהר. בעיקרון מדובר ב"גברת דאוטפייר" לשחקני פוטבול – ראס הולידיי, שחקן פוטבול שהרס לעצמו את הקריירה במעשה טיפשי במיוחד (שמערב ילד חולה סרטן), מחליט להתחפש לאדם חדש בשם המאוד מטופש צ'אד פאוורס, ולהשיק קריירה חדשה לגמרי בזהות בדויה. למעשה, את הרעיון לכך הוא מקבל מפוסטר של הסרט "גברת דאוטפייר", כך שברור שיוצרי הסדרה הבינו שהם לא מביאים שום דבר חדש. ובכל זאת, הם עושים את זה מאוד טוב.
>>השיר החדש של ויתרתי מתאר איך מדור השלום הפכנו לדור אבוד

מאחורי הסדרה החביבה הזו – שמתפתחת לדרמה קומית עם לב במקום הנכון ומודעות עצמית – עומד גלן פאוול ("טופ גאן: מאווריק" ו"היט-מן"), שגם מככב בתפקיד הראשי (הכפול) של ראס/צ'אד, וגם כתב את הסדרה יחד עם מייקל וולדרון ("לוקי"), אבל ההשראה דווקא לא מגיעה מ"גברת דאוטפייר", אלא ממתיחה שנוצרה עבור תוכניתו של כוכב הפוטבול איליי מאנינג, "Eli’s Places", במסגרתה כוכב הפוטבול הסווה עצמו בתחפושת והשתתף במבחני קבל לקבוצת פוטבול בקולג'. באופן מפתיע אולי, הפרמיס הזה מצליח להתפתח לעונה בת 6 פרקים בצורה די טבעית ומוצלחת.

הסיבה לכך היא שפאוול השכיל להפוך את שחקן הפוטבול ראס הולידיי לדושבג קצת טמבל וקצת קונספירטור, אבל עדיין חביב מספיק כדי שנהיה בעדו. בגלל זה, כשהולידיי צריך להעמיד פנים ולהמציא את פאוול על המקום, גם הדמות שלו יוצאת טיפשה. הטיפשיות האינהרנטית הזו דווקא עובדת נהדר, והתפקיד הכפול של פאוול מצליח להיות מעניין בשני חלקיו, וגם כשהוא מתחיל להתפרק בהמשך. עם חיזוק משחקני משנה כמו סטיב זאן הנהדר ואילי מאנינג עצמו (שגם חתום כמפיק), יש פה בינג' קצר שעומד כרגע על 4 פרקים, עם עוד שניים אחרונים שיגיעו בשבוע הקרוב.
"צ'אד פאוורס", עכשיו בדיסני+

• מה רואים הלילה
• ספורט
• דיסני+
• קומדיה

מבין כל האהבות הגדולות של חיי, אין אחת מוזרה יותר מאשר כדורגל. שום דבר בהיסטוריה שלי, או במעמד החברתי שלי, לא היה אמור להוביל אותי לשם. הייתי ילד שחלם לכתוב, אולי להיות "מנחה בטלוויזיה", ובכל מקרה התעניין בהרבה תחומים – רק לא במשחק היפה. בילדות שלי הכדורגל היה שייך לחזקים של הכיתה. בשיעורי ספורט, כשכולם שיחקו, אני הייתי זה שיושב בצד.

>>"ספר הדקדוק הפנימי": רק בגיל המתאים הבנתי איך לאהוב ספרים

אבל אז בא הקראש הבלתי צפוי ששינה את חיי, והאסימון שגרם להתאהבות הזאת להתפתח הוא ההבנה שכדורגל יכול להיות הרבה דברים. הוא יכול להיות ספורט לחזקים, אבל הוא גם יכול גם לשאת עליו מטענים – תרבותיים, חברתיים, פוליטיים – והוא משל נהדר על החיים, על הצלחה וכישלון, על אמונה. המשחק הלכאורה פשוט הזה, שמלגלגיו אוהבים לדבר על "11 החוליגנים", הוא בסוף החיים עצמם.

וכזה בדיוק "ההולנדי של עכו" – ספר על כדורגל, אבל גם על כל מה שמסביב לו. הספר, שיצא בשנת 2004 בהוצאת "גלורי", הוא אוסף של סיפורים קצרים על המשחק היפה שערך אחד מגיבורי הילדות שלי, אדם בשם אבי מלר, שהיה הסמל למהפך הזה (ולימים, גם זכיתי לעבוד איתו ומולו). מלר הופיע על המסך בילדותי, ומשך אותי אל הכדורגל הטוב והטהור – תכלס, זה של ליגת האלופות.

ובספר קובצו יחדיו כמה מהיוצרים הכי גדולים שאני מכיר – ארי פולמן, אבידע לבני, אורי אורבך ז"ל, שרה אנג'ל, רן שריג, רוני סומק, אבי שילון. לא כולם היו מזוהים עם המשחק בילדות שלי, אבל כולם ידעו לספר עליו מזוויות שונות. וזה העיקר שם; הכדורגל מופיע בכל הסיפורים, אבל העיקר שם הוא על הקשר בינו לבין החיים. קשר, שהפך בהמשך חיי, לבל יינתק.

אני זוכר את עצמי בשנות ההתפתחות של אהבת הכדורגל שלי מתאהב בטקסטים. עובר בדמיון בין עולמות – מארגנטינה של "מונומנטל" לפולין של "הפועל בירקנאו", מחיפה האייטיזית של "לג'רבי חוקים משלו" ועד המשחק ההוא ברמת גן ב"טעות של שוער". בכל אחד מהסיפורים האלה היה לב, ובעיקר, היה את המשחק ברקע. המשחק שכולו רגש, משחק החיים.

והיופי ב"הולנדי של עכו", כמו ב"טד לאסו", הוא שהוא רב שכבתי – הוא יהיה מעולה לאנשים שהכדורגל שזורם בדמם, אבל הוא ירגש גם את מי שלא. גם מי שסתם יחפש למצוא את הסיפור על אהבה נכזבת, על ההחמצות של החיים, על הילדות שהלכה לאיבוד, על שחיתות – הכל נמצא שם. בין הדפים. דרך "ההולנדי של עכו", אתה מבין שההפרדה הזאת שעשינו – בין הכדורגל לבין החיים, היא מלאכותית. כדורג בסוף הוא החיים עצמם – ולתוכו אפשר לנקז את כל חוויות החיים וקשת הרגשות האפשריים. ולכן הוא כל כך מומלץ ורלוונטי גם 21 שנים אחרי שיצא לאוויר העולם.

• שבוע הספר
• ספרות
• ספרים
• ספורט
• כדורגל