אזרחים ותושבים שחלפו אמש על פני בניין העירייה ברחוב אבן גבירול שמו לב בוודאי למחזה המוזר: שטיח עצום באורך 36 מטר וברוחב ארבעה מטרים נתלה על צדו של הבניין והוא עשוי מעיין פסיפס של צעיפים סרוגים.

מאחורי המחזה הנאה הזה עומד פרויקט "סורגות את העיר", פרויקט של האמן-אוצר-יזם חברתי עדי יקותיאלי, יחד עם העמותה לאמנות בקהילה ומנהל קהילה של עיריית תל אביב-יפו. מטרת הפרויקט הייתה לייצר במה שיתופית מרכזית לעשייה משותפת של נשים בנות הגיל השלישי בעיר, ולהדגים את כוחה של הקהילה.

הפרויקט מתקיים בחודשים האחרונים בכ-30 שכונות בתל אביב-יפו ולקחו בו חלק נשים ממרכזי קהילה, מרכזי יום, מועדוני גמלאים, קבוצות נשים בשכונה ובתי דיור מוגן מכל רחבי העיר. בתוך הקבוצות, כך מדווחים בעירייה, נוצרה מוטיבציה של תמיכה ועזרה הדדית אל מול האתגר. הכרויות קודמות בין המשתתפות התחזקו, חברויות חדשות נוצרו והנשים התמלאו בתחושות של שמחה וגאווה.

מלבד הנשים במרכזי היום, עשו יוזמי הפרויקט מאמץ להגיע לנשים עם מוגבלויות ולשתף אותן. אחת המשתתפות היא מאבל ארבילי, בת 70, אשת חינוך שניהלה גן אנתרופוסופי בשכונת ישראל/ביצרון, פעילה חברתית ומתנדבת שנים בוועד למלחמה באיידס. כתוצאה מאירוע רפואי היא מאושפזת מזה שלוש שנים בבית חולים שיקומי בכפר סבא.שלומי מנע, מתנדב ופעיל חברתי מקאנטרי ארלוזורוב, הביא לה ערכה וציוד וחיבר אותה לקבוצת הסורגות כך שתוכל לקחת חלק בפרויקט מרחוק.

"שלומי סיפר לי על הפרויקט, עוד לפני שסיים את המשפט אמרתי לו שאני רוצה לקחת חלק", אמרה ארבילי. "ראשית, בגלל שבזמן האחרון אני מרותקת לכיסא ויוצא לי לסרוג הרבה. שנית, זה כיף להיות חלק מפרויקט. מאז שאני מוגבלת פיזית אני עושה דברים לבד, הקבוצה יצרה חברויות חדשות והוציאה ממני זוהר שאני לא מכירה. היה חיבור טוב עם שאר הנשים וסקרן אותי מה עוד הם הולכים לעשות בפרויקט. אותי זה שימח מאוד". תכלס? גם אותנו.היצירה תהיה תלויה על בניין העירייה בשבועות הקרובים, כאשר בסיום התקופה תפורק לחלקים והצעיפים ייתרמו לקהילות השונות בתל אביב-יפו.

• הבועה
• עיריית תל אביב
• סריגה
• קשישים

ליזה ממלי, 38, אם חד הורית לילדה בת 11, אמנית טקסטיל שיוצרת במגוון טכניקות, אבל ברוב היצירות שלה מככבת טכניקה של סריגת קרושה.היא גרה עכשיו בנווה צדק ומאוד מחפשת דירה חדשה, ואולי אפילו פתוחה לשמוע על שידוכים. עלתה לארץ מרוסיה לפני שש וחצי שנים ואת השיחה ערכנו במיקס של עברית ואנגלית, או איך שליזה הגדירה את זה "עיבריש" – שיחה בין שפות, בין סגנונות יצירה ובין חלומות על שלום בעולם, מחירים שפויים יותר לדירות וסטודיו ביפו.

>> האינסטגרם של ליזה ממלי

איך את מגדירה את העשייה האמנותית שלך?
"אני יוצרת בכל מיני סגנונות אבל הכי הרבה אני יוצרת בטקסטיל. אני סורגת הרבה וזאת המומחיות שלי, אני סורגת בסגנון קרושה. אני יוצרת כל מיני דברים, אני יוצרת אמנות ברחובות, יוצרת בפרויקטים קהילתיים ואמנות במרחב הציבורי, אני עובדת עם מעצבים תעשייתיים ומעצבי אופנה. כל מה שיצירתי – אני שם".

לאורך כל הקריירה עסקת באמנות, גם ברוסיה?
"לקח לי הרבה זמן להפוך לאמנית במשרה מלאה. בלימודי התואר בכלל למדתי כלכלה ועבדתי בעבודות שונות".

מה משך אותך לתחום האמנות?
"עבדתי בהרבה תחומים והייתי מאוכזבת ממה שעשיתי. התחלתי לתהות מי אני ומה אני בכלל בעולם. נסעתי לפריז ללמוד קולנוע. עבדתי שם בתחום הצילום, צילמתי הרבה סטילס וניסיתי כל מיני כלים של יצירה. כשהתחלתי לסרוג במסרגה אחת, בסגנון קרושה, זה משך אותי ומצאתי את הדרך שלי לבטא את עצמי. נהייתי אובססיבית לזה".

מתי למדת לסרוג?
"ניסיתי לסרוג כשהייתי ילדה, כשמנסים כל מיני דברים. לסרוג ברצינות התחלתי כשילדתי. זה סיפור של הרבה נשים, כשהן יולדות הן מתחילות לבחור בכל מיני תחביבים מוזרים. התחלתי לסרוג קרושה ובשלב מסוים הבנתי שאני יכולה להכין הכל, לא רק צעצועים ובגדים לילדה שלי".

אז באיזה גיל התחלת ליצור כאמנית?
"בגיל 30 הצגתי את התערוכה הראשונה שלי. זה כבר שמונה שנים שאני בטוחה בעצמי שאני אמנית באופן טוטאלי. לפני כן זה היו כמה שנים של מאבק וחיפוש ושאלות אישיות של מה אני רוצה לעשות. כשהגעתי לישראל, זאת הייתה התחלה חדשה כי זאת מדינה חדשה ואף אחד לא הכיר אותי. יכולתי לפתוח דף חדש ולעשות רק את מה שאני אוהבת לעשות. ככה זה קרה".

יש לך משפחה בישראל? למה בחרת לעלות לארץ?
"אין לי פה משפחה, כל המשפחה שלי גרה ברוסיה, אני פה בלי משפחה וזה קשה. בחרתי בזה אולי ממקום של בריחה, אבל עכשיו עם המלחמה ברור לי מה היו הסיבות שלי, כי המלחמה קרתה וכל מה שהיה אז באוויר, הוכח כנכון. אני יכולה להגיד היום שחלק גדול מההחלטה שלי לעבור זה העניין הפוליטי".

עברת בגלל האקלים הפוליטי ברוסיה?
"הסיבה הראשונה הייתה אקלים מבחינת מזג האוויר, תמיד רציתי לגור ליד הים במדינה חמה. והסיבה השנייה הייתה האקלים הפוליטי, שלא היה ידידותי ולא השתפר. החלטתי לנסות משהו אחר. סבא שלי יהודי אז הייתה לי את ההזדמנות לעלות".

איך המשפחה שלך הגיבה כשהחלטת לעלות לארץ לבד עם הילדה, בת כמה היא הייתה אז?
"היא הייתה כמעט בת חמש. הם היו לחוצים. זה לא היה ממקום של 'אני עוברת לתמיד', במחשבה שלי, חשבתי שאני נותנת לזה הזדמנות. ההורים שלי אמרו לי שהם לא ציפו שאני אישאר כל כך הרבה זמן. חשבו שאשאר חצי שנה ואראה אם אני אוהבת את זה או לא. מצאתי את עצמי עובדת והילדה שלי בגן ויש פה חיים, וזהו".

כל הזמן הזה את גרה בתל אביב?
"כן. אני בתל אביב כל השנים. אני רוצה לנסוע לטייל יותר ברחבי הארץ כדי לראות עוד מקומות. עכשיו אני גרה בנווה צדק, ואני מחפשת דירה חדשה וזה ממש קשה. אני מחפשת כבר מעל שלושה חודשים. השוק קשוח והמחירים ממש גבוהים. אני מבקשת ממש מכולם, ואני אבקש גם ממך: אם את שומעת על דירה, תגידי לי".

כמה חדרים? מה הכי היית רוצה?
"אני מחפשת מקום שאני אוכל גם לעבוד ממנו ולפתוח ממנו סטודיו. אני עושה סדנאות עם מסע ותגלית ועוד, אני מחפשת הזדמנות להשקיע ולפתוח מקום משלי. הכי מושלם יהיה למצוא מקום ביפו עם חלל נפרד לעבודה, כזה שאוכל להזמין אליו אנשים, וחלל לשינה ומגורים".

אז זה החלום?
"כן, וזה לא חלום יותר מדי גדול לדעתי, אבל ממש קשה למצוא מקום. היו כבר מקומות שאהבתי אבל אנשים היו מהירים יותר".

אני רוצה שתספרי לי קצת על היצירה שהפגישה בינינו. סרגת לאחרונה בפארק המסילה סמל PEACE גדול על הגדר ואנשים מסביב מאוד הסתקרנו. למה בחרת ליצור אותה וכמה זמן זה לקח?
"בדרך כלל לוקח לי כמה ימים, מקסימום שלושה ימים כדי ליצור מיצג כלשהו. אני מחשיבה את עצמי קודם כל אמנית רחוב, אני אוהבת ליצור ברחובות. יש אינטראקציה עם אנשים, עם הסביבה, כי לא כולם הולכים למוזיאונים. אני תמיד מנסה לבטא משמעות ביצירות, לפעמים זה יותר מופשט, אבל ביצירה הזאת ממש זעקתי על כל הטרור שקורה בעולם".

כמה את מעורבת במה שקורה עכשיו במלחמה, עם המשפחה ברוסיה ואולי עוד קרובים באזורים נוספים?
"כל המשפחה שלי ברוסיה. ויש לי הרבה חברים באוקראינה. אני מאוד עצובה לגבי זה. וכל שאר הדברים מרגישים לא רלוונטיים עכשיו. סוגרים שם את המדינה ואני דואגת. המשפחה שלי צריכה להסתגל למציאות החדשה שיש מלחמה מסביב, מחירים עולים, דברים מתחילים להיסגר, יש תעמולה ממש חזקה. יש הרבה אנשים שבוחרים להאמין בתעמולה על פני האמת".

איך המשפחה שלך מגיבה להכל?
"תודה לאל, המשפחה שלי לא ככה, הם מבינים הכל. אבל זה לא עושה את זה יותר קל. הם לא יכולים לעשות כלום".

מה המתח שאת חווה בין הדאגה למשפחה ברוסיה לבין החברים באוקראינה?
"החברים הטובים שלי מאוקראינה הצליחו לברוח לצ'כיה אבל הם איבדו הכל, הם עזבו את הבית ואת הכל, יחד עם עוד מיליוני אנשים. יש מיליוני אנשים שבורחים, וזה נורא. זה עולם ממש משוגע, ממש ככה".

כל היצירות שלך פוליטיות או לא בהכרח? אמרת שאת גם עוסקת בפרויקטים קהילתיים, תוכלי לספר על זה?
"הן לא רק פוליטיות. אני מדברת הרבה על נושאים שחשוב לי להעלות למודעות, כמו נושאי נשים ואפליה. אני יוצרת גם אמנות מחומרים ממוחזרים וגם זה גם משהו חשוב ביצירתיות שלי, שהיא תהיה בת קיימא. אני מספרת על מה שחשוב".

מאיפה ההשראה שלך?
"מהחיים. את לא צריכה ללכת רחוק כדי לעורר השראה. בימים האלו אני משתתפת בתערוכה נגד אלימות כלפי נשים באברהם הוסטל. בשבוע הקרוב אשתתף בתערוכה נוספת שמגייסת כספים לפליטים מאוקראינה. הפתיחה היא ב-20.3, כל הכסף מהמכירות יוענק לתמיכה. זאת הדרך שלי להיות מעורבת".

את מצליחה להתפרנס רק מהאמנות שאת יוצרת?

"כבר שנתיים שאני עובדת כעצמאית. זה בין לבין, לפעמים יש פרויקטים ולפעמים יש פחות. זה מצב של הישרדות אבל זה מה שבחרתי. הייתי שמחה לצאת ממצב ההישרדות בשלב מסוים, אבל גם בגלל הקורונה אני עוד לא שם".

איך הקורונה השפיעה על התחום שלך?
"אנחנו עדיין בחיים. אלו חדשות טובות. לפעמים היה קשה ולפעמים היה בסדר. הקושי הגדול היה שבמשך ארבע שנים עבדתי בחנות צמר בנחלת בנימין, העבודה שהחזקתי בה הכי הרבה שנים ובגלל הקורונה הפסקתי לעבוד שם. אבל התגברתי על זה".

מה מחזק אותך בימים ובתקופות כאלה?
"זאת עבודה יומיומית. מה שעוזר זה לעשות משהו עם הגוף. לפעמים כשקשה מדי מנטלית אז צריך לעשות דברים פיזיים. אני מתרגלת קונדליני יוגה ואני גולשת על סקטבורד, ולפעמים אני רצה. לפני שנה, הייתי הולכת הרבה ליד הים, ואז התחלתי לנקות את החוף ואז זה הוביל לזה שניקיתי את החוף כל יום. במשך פרק זמן ארוך ניקיתי את החוף כל בוקר, התנדבתי למען כדור הארץ ועשיתי את זה למען ההרגשה. זה מתחיל בהליכה על יד הים ואז בלעשות משהו טוב לכדור הארץ. זה טוב לגוף, לנפש ולכדור הארץ. יש לי גם כלבה חדשה, בפעם הראשונה בחיים, קוראים לה קוקי. בתל אביב לכולם יש כלבים".

אפשר לשאול איך את מתרשמת מדייטים וחיי אהבה בתל אביב בימים האלו?
"רוב הזמן אני רווקה. לפעמים אני יוצאת לדייטים ולפעמים פחות, עכשיו זאת תקופה עם פחות, אבל אני שוקלת את האפשרויות ושוקלת לפגוש פרטנר לחיים בשלב מסוים. אני פתוחה להצעות שלך".

אז אם לסכם, את פתוחה להצעות דירה ביפו, הליכות וזוגיות שתתאים.
"כן, אני מאוד פתוחה, אני שמה את זה בחוץ. למדתי את זה מהבת שלי, היא משיגה את כל מה שהיא רוצה ואני שואלת אותה 'איך את עושה את זה' והיא עונה לי: 'זה פשוט, אני פשוט שואלת'".

איפה אפשר לראות את העבודות שלך ברחוב?
"בדרך כלל באזור בו אני גרה. עכשיו זה בנווה צדק, אבל זה משתנה ואי אפשר לדעת כי לפעמים מורידים לי את היצירות. גם בנחלת בנימין יש יצירות סריגה שלי על העצים, אני לא עוקבת מה הורידו ומה לא. בפארק המסילה יש כמה יצירות".

יש לך יצירה שעשית שמרגשת אותך במיוחד?
"אני משקיעה ביצירות כל כך הרבה אנרגיה ואהבה ובשלבים מסוימים מתקיים חיבור, וזה משתנה. אני מחוברת למרבית היצירות שלי. עשיתי כמה פרויקטים עם קוצ'ינטה שממש אהבתי. גם בירושלים יצא לי לעשות פרויקט ברחוב. אני בעיקר אוהבת יצירות במרחב שאנשים יכולים לראות, אני מקבלת הרבה פידבקים מאנשים, זה גורם להם לחייך. עבודות טקסטיל לוקחות אנשים למקום נחמד כשהם רואים אותן, גם כשהמסר לא נחמד. החומר עצמו משדר רכות ואנשים מגיבים ממש טוב. זה מה שגורם לי להמשיך ולא לוותר".

מה המקום הכי אהוב עלייך בעיר?
"להיות ליד הים. כשאת רוצה ליהנות, או להירגע או לבהות באופק, והשקיעות כאן הן מדהימות, אז זאת תרפיה להרבה אנשים".

מה הכי תל אביבי בעינייך?
"המחירים המטורפים לדירות. והדירות לא מספיק טובות בכלל. אני ממש אוהבת את תל אביב, אבל הכסף שאנחנו משלמים לדירות לא וואו, זה הסוד של תל אביב, ובכל זאת יש פה כל כך הרבה אנשים טובים. זה אומר שיש פה משהו שכולנו אוהבים".

• האנשים שעושים את תל אביב
• הפלישה לאוקראינה
• הבועה
• ❤ תל אביב
• סריגה
• אמנות
• אמנות רחוב

• Facebook
• Twitter
• Email

בית המלאכה של נופר גלפז

לימודי תפירה, סריגה, אריגה, רקמה וכריכת מחברות ויומנים. קבוצות אינטימיות עם מגוון מדריכות של עד שבעה משתתפים ואפילו חוגים לילדים בכיתות ב'־י"ב. בתיאום מראש.

ג'ורג' אליוט 18, תל אביב,2059456־054 אובעמוד הפייסבוק

עוד כתבות מעניינות:

תל אביב מתאהבת מחדש במלאכת היד, וכדאי גם לכם
קולקציית הקעקועים הלא מחייבים שנדבקים במים
תערוכת האופנה שלוקחת קיימות לשלב הבא

אריגה עם אפרת ברקוביץ'

סדנה אינטימית וביתית בת 12 מפגשים. האריגה היא על נול מסורתי תוך למידת טכניקות אריגה שונות. שניים־שלושה משתתפים, בתיאום מראש.

טרומפלדור 42 תל אביב, 5640200־052 אובעמוד הפייסבוק

Ayni – בית למלאכות חיבור

קורסים וסדנאות באריגה, מקרמה, קליעה, רקמה וטוויה בקבוצות של שישה־עשרה משתתפים בסטודיו הביתי של הדס טובל. החומרים מסופקים במקום.

הרב קוק תל אביב, 2487753־052 אובעמוד הפייסבוק

Tel Aviv Art Studio

סטודיו לאמנות המציע שיעורים לכל הגילאים. ציור, רישום, טיפול באמנות, גרפיטי ועוד. גם לדוברי אנגלית.

גורדון 31, תל אביב 052-7863483 אובעמוד הפייסבוק

אמנות הרהיט

פטרישיה גלמן מוציאה אתכם לשוק הפשפשים בחיפוש אחר רהיטים ישנים לשפץ, לתקן ולצבוע. עד חמישה משתתפים בתיאום מראש.

אבולעפיה 23 תל אביב, 8611869־052 אובעמוד הפייסבוק

DIYתל אביב

מיצירת בשמים, דרך יציקות בטון ותפירת ארנקים ועד הכנת נרות ריחניים ודקורטיביים – סדנאות עבודת יד בכל נושא שאתם יכולים לחשוב עליו. הלוקיישן משתנה כל שבוע.

פרטים באתרDIY-TLV.COMאובעמוד הפייסבוק

קיבוץ גלויות

סדנאות נגרות יצירתיות (כולל המכונות האימתניות), סדנאות רישום ופרויקטים אישיים ליצירה.

גורדון31תל אביב, 7863483־052 אובעמוד הפייסבוק

עדנה

יוגה, מחול ומדיטציה, אבל גם סדנאות רישום, ציור, גובלן וטקסטיל, וסדנה אחת שנשמעת מעניינת במיוחד – ביו ארט, שבה מכינים אמנות מבוססת רקמות מעולם הטבע.

דרך סלמה 6 תל אביב,לאתר

• נגרות
• סריגה
• סדנאות
• יצירה
• DIY
• מלאכת יד
• אופנה
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

את הקסם באמנויות העתיקות שמתקמבקות בימים אלה לכדי שלל חוגים וסדנאות בעיר, מסבירה נופר גלפז (48) שמעבירה סנדאות רקמה, אריגה ותפירה, בהתכוונות ובריכוז. "זה הולך נגד תרבות הצריכה שלנו, זה ההפך הגמור מלקנות מהר ובזול". בית המלאכה העצמאי של גלפז חוגג בימים אלו ארבע שנים, והיא אחת מכ־20 נשים שמעבירות סדנאות מהסוג הזה ברחבי תל אביב. קורסים קבועים, שבועיים, מפגשים מרוכזים ואפילו פרטיים.

"אני מרגישה שיש עניין מתרחב בתחום", מספרת הדס טובל (33), בוגרת שנקר המלמדת מלאכות יד בסטודיו Ayni שבביתה. "לפני שנה עבדתי ממש קשה כדי למלא סדנאות והיום הן מתמלאות בקלות, יש יותר פניות ובקשות לסדנאות ושיעורים פרטיים וקבוצתיים. לתחושתי יש גם יותר נשים שמעבירות את זה והרבה מרחבים שמחפשים לקיים סדנאות כאלה".

עוד כתבות מעניינות:

די איי וואי וואי וואי: דירה של בעלי מלאכה, תרתי משמע
הלקסיקון שיגרום לכם לדבר כאילו אתם מבינים באופנה
עבודת שורשים: הנשים שיעשו סדר בג'ונגל האורבני שלכם

אריגה וסריגה הן ללא ספק התחומים הפופולריים ביותר בקרב הקורסים הללו, כשקהל היעד הוא בעיקרו נשים. "יש צימאון לחום. תחום עבודות היד מלא באנושיות. האדם כאן במרכז, אין לו תחליף. זה ההפך מהניכור התעשייתי", מספרת אפרת ברקוביץ' (33) בוגרת שנקר שמלמדת אריגה בנול בסטודיו שלה. "הנול של היום לא השתנה כל כך והוא מצריך אדם חושב, שמייצר תשתית, ליד המכונה. כשאנחנו מפעילים את הראש והידיים אנחנו מרגישים חיים וחום אנושי. הנשים שנרשמות מגיעות ממקום של אהבה והערכה למלאכה". גלפז מוסיפה שאליה מגיעות גם לא מעט סטודנטיות, עובדות הייטק ואפילו אמהות ובנות שרוצות ליצור יחד.

"בפעילות הפיזית של סריגה יש משהו מערסל", מסבירה גלפז, "מחקרים מצביעים על סריגה כמשהו שעוזר לאלצהיימר, לנערות שסובלות מאנורקסיה. סריגה פותחת מחשבות טורדניות. יש הרבה ילדות וילד אחד שבאים לכאן לחוג ואני מרגישה שזה פשוט חדר כושר לשריר הסבלנות".

לעצור מהמרדף

אביגיל מוצניק בת ה־19 מתל אביב משתתפת בסדנאות שונות אצל גלפז, ומאז שלמדה לסרוג היא עושה זאת בכל הזדמנות שיש לה. "יש לי OCD שגורם לי להצטרך לעשות משהו עם הידיים תמיד. אני תמיד סורגת – עם חברים, כשאני רואה טלוויזיה, באוטובוסים – זה מרגיע, מפקס וממקד. זה גם מצוין למי שיש לו חרדה".

עבור טובל מדובר דווקא באקט שיוצר חיבור לקהילה. "הבנתי שהחוסר שלי במפגש עם אנשים הוא כנראה לא רק שלי. הרגשתי שאני צריכה להזמין עוד אנשים, התגלתה בפני סוג של שליחות – זיהיתי שהמרחב העירוני מאפשר מפגש בין אנשים בעיקר סביב קפה או אלכוהול, ושהמקום שיש לנו להתנתק מעול היום יום הוא במועדונים, דרך באסים אלקטרוניים מהירים וחזקים. דווקא פה, במרכז העיר, נחוצה פעילות שהיא לאו דווקא צרכנית, אלא ערכית מהותית ומחברת".

הגישה האנטי צרכנית והאנטי קפיטליסטית הזאת מלווה את הנשים שמובילות את הקורסים והסדנאות. "זו תרבות חדשה, לא סתם תחביב", מספרת גלפז. "זה לעצור מהמרדף, זה כמו אנשים שאופים לעצמם את הלחם ומגדלים לעצמם את הירקות. הדבר הכי נוח שאדם יכול ללבוש זה משהו שהוא תפר לעצמו", היא פוסקת.

"הייצור בסין לא עושה לנו את זה כבר", מצטרפת אליה ברקוביץ'. "אישית אני מנסה לא לצרוך דברים שבגללם אנשים אחרים סובלים. התלמידות מוקסמות מזה שהן יכולות ליצור בקלות דברים דקורטיביים לבית. אין תחרות ליופי שבתוצרים שנעשית במלאכת יד. אף מכונה לא הצליחה ליצור את השטיח הפרסי המורכב, עדיין לא נתנו תשובה מכאנית למורכבות של עבודת יד. אין יפה או מפעים מזה. מי שאוהב דברים יפים יודע שהדרך להגיע אליהם היא דרך הידיים".

הגברים סורגים בלילה

ולמה דווקא נשים? ובכן, לדעתה של גלפז מדובר בשיוך העתיק של מלאכות כאלה לנשים. "גיליתי שמלאכת יד היא נשית מאוד, נשים מסביב לגלובוס עוסקות באותן מלאכות יד, באותן פעולות ידיים – בסקנדינביה, מדבר סהרה, בניו יורק ובתל אביב".

עוז מיכאלי (43) – מוזיקאי מחולון ובעל המותג אבא סורג שבו הוא סורג בובות לפי הזמנות מיוחדות, – דווקא לא חושב שמדובר בדבר מה נשי במהותו, אלא בידע שהפך ממוגדר, עם זאת הוא טוען שהוא הגבר היחיד שהוא מכיר שסורג בשעות הפנאי. "בתחום הסריגה בשתי מסרגות פוגשים יותר גברים, אך עדיין מדובר במספר זניח. רובם המכריע של העיצובים הזמינים והספרים שנכתבו הם של מעצבות. כל הבלוגים והאתרים שאני מכיר מנוהלים בידי נשים. מדובר במיומנות שהוקנתה בבית וגם במסגרות החינוך לנשים במשך שנים. אני מניח שהיום התחום יותר נזיל מבחינה מגדרית מאחר ומדובר בתחביב ולא במקצוע של ממש".

"מלאכת האריגה מעולם לא הייתה שייכת רק לנשים כי היא אינה עדינה כמו הרקמה. היא מסיבית יותר ומצריכה לפעמים גם כוח פיזי ומכשור רב", מחדדת ברקוביץ' את החלוקה המגדרית המסורתית. "אני דווקא מכירה גברים שסורגים ולא רק להנאתם כתחביב, אלא משתמשים במדיום הסריגה כדי לעצב מוצרים מתחום הטקסטיל ועיצוב הפנים בצורה החדשנית, המרעננת והעילית ביותר. במדינות מסוימות כמו הודו למשל, מלאכת האריגה בכלל הייתה עיסוק לגברים. ישראל לא תמיד משקפת. יש מלא גברים אורגים וסורגים וזה רק גדל". גלפז מצטרפת ומוסיפה, "אני ממש מחכה שיצטרפו בחורים, אני חושבת שסריגה זה סופר אינטליגנטי".

• סריגה
• מקרמה
• תפירה
• מלאכת יד
• אופנה
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

חוזרים הביתה ומתחילים לפהק? יושבים בסלון ונגנבים משעמום? מדפדפים במגזינים ומעלים אדים מקנאה? אם משהו מהסיטואציות הללו מצלצל מוכר, כנראה שגם הבית שלכם זקוק לזריקת ריענון.

הכירו את House In Moda – חנות לייף סטייל מסוגננת ומקוונת שנחנכה לפני שבועות אחדים. מאחורי הבית והמודה ניצבים עירית ואלכס ריבקין, בני זוג המגיעים מעולם העיצוב (הלבשת בתים פרטיים וחללים מסחריים בארץ ובחו"ל). לדבריהם זיהו השניים ש"קיים חוסר בפריטים מודרניים, חדשניים ומעניינים מרחבי העולם, וישנו צורך בקרב קהל שוחרי האיכות לפריטי עיצוב בעלי שפה אסתטית ייחודית".

שיטוט וירטואלי חושף תמהיל אקלקטי אך שיקי של פריטי בוטיק לעיצוב לבית עם זיקה מובהקת למוצרי טקסטיל, כפי שמלמדים לקטי היבוא המוצלחים מאירופה, בהם כיסויי מיטה ממשי ופשתן של המותג הספרדי Texidor, כריות קטיפה של המותג הדני Aytm, סלים סרוגים בעבודת יד של Neo מאיטליה וצעצועים קסומים לילדים מבית אן קלייר פטיט ההולנדית.

טווח המחירים בחנות אקלקטי גם הוא: בקצה האחד אפשר למצוא פמוט בודד מפליז ב־99 ש"ח לפמוט בודד, והרחק משם, בקצה השני, נמצא כיסוי מיטה מקטיפה העולה 2,370 ש"ח. בדרך מוצעים שלל נרות אווירה ריחניים, עששיות זכוכית בגוונים מעושנים, אגרטלי חרס אלגנטיים, שעוני קיר מתוחכמים, מתלי קיר דקורטיביים, שטיחי צמר ידידותיים לסביבה ואוסף מפתיע וחינני של פסלוני קרמיקה בדמותם של צרצרים, חיפושיות ושאר חרקים בלתי מזיקים. לא יזיק גם לדעת כי סל הקניות מגיע בשליחות עד הבית ללא עלות.

99־2,370 ש"ח,באתר

• עיצוב ואדריכלות
• עיצוב
• סריגה
• עיצוב הבית
• House In Moda
• החיים היפים