האפוס האינטרגלקטי התזזיתי והאופטמי להפליא הזה מחבר בין ריאן גוסלינג עם יצור אבן חייזרי וידידותי כדי להציל את הגלקסיה מאירוע קטסטרופלי. זוהי הוכחה, אם בכלל היה צורך בה, שבלתי אפשרי שלא לאהוב את הכוכב ההוליוודי – אפילו אם יש לכם לב מאבן. עם שילוב כמעט בלתי ניתן להתנגדות של כריזמת סטיב מקווין ואדישות נוסח דרופי הכלב, גוסלינג מביא קסם אישי ויכולות קומדיה פיזית אל המדען-שהפך-למורה-שהפך-לאסטרונאוט-בעל-כורחו ריילנד גרייס, שמתעורר משינת חלל כדי לגלות שחבריו לצוות מתים, ושהוא נמצא בעומק כמה שנות אור לתוך משימה בכיוון אחד להצלת השמש הגוססת. והוא תיכף יתחיל להתמודד עם המשימה, ברגע שיבין איך לרחף בחללית מבלי לפצח לעצמו את הראש על לוח השליטה.

אם משימת ההוראה האחרונה של השחקן – דרמת ההרואין "חצי נלסון" מ-2006 – הסתיימה רע, הרי שזו הנוכחית נראית מבטיחה אפילו פחות עבור המדען המבולבל. "אני שם את ה-'נוט' ב'אסטרונאוט'", הוא מציין כש"פרויקט הייל מרי" קופץ לפלאשבק של 'מה שקרה לפני' ההמראה. לא היו אימונים, הוא מוחה. הוא אפילו לא עשה את "הקטע בבריכה". "העולם סומך עליך", משיבה אווה סטרט (סנדרה הולר), הראש הקשוח של המאמץ הבינלאומי של הרגע האחרון להציל את העולם. כדור הארץ מתכונן להשמדה קפואה, כך שהוא כנראה היה מת בכל מקרה.

כאן נכנס אותו חוצן מסתורי בצורת סלע, "רוקי", שעוגן לצד החללית של ריילנד ומבצע מגע ראשון. השניים מוצאים במהרה דרך לתקשר, ומאחדים את כישוריהם והידע שלהם למען מטרה משותפת. זהו הברומנס של השנה, כאשר אפקטים מעשיים ובובנאות מעניקים לחוצן הכי חביב מאז אי.טי תחושה של מוחשיות.

הבמאים פיל לורד וכריס מילר ("ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש") נשענים על רומן המקור של אנדי ויר, השייך לז'אנר המדע הבדיוני ה"קשה" (בערך), כדי להגביר את הכנות, אם כי מבלי להקריב את כל הדביליות. הקצב מהיר, למעט קטע איטי שבו ריילנד ורוקי בוחנים זה את זה.

כמו בעיבוד שלו ל"להציל את מארק וואטני" – משימת חילוץ נוספת מאת ויר שמתענגת על שיתוף פעולה וגילוי לא פחות מאשר על הריגושים העוצמתיים של הז'אנר – התסריטאי דרו גודארד מאתר נקודת איזון מושלמת בין הסיכון, הקומדיה והלב שבסיפור. זהו אינו מדע בדיוני עמוס פילוסופיה ברוח "שמש" (2007) או "סולאריס" (1972), אלא קרוב יותר ל"ריצה שקטה" (1972) בחגיגה שלו של תושייה וחוסן. תפנית במערכה השלישית משנה הכל, אבל גם שום דבר לגבי הרגשות שלנו כלפי מעשי הגבורה של ריילנד.

הצילום האוורירי של גרייג פרייזר מעניק זוהר זהוב לחללי הפנים של הקפסולה. גם האפקטים המיוחדים נראים מפוארים: רקיעים רחבי ידיים בצבעי ספיר וטורקיז שהייתם עומדים בתור כדי לראות בפלנטריום, גם אם לא היה מצורף אליהם סרט. הפסקול הנהדר של דניאל פמברטון מהדהד את הרוח השמימית הזו.

עם גוסלינג והולר בחזית, לורד ומילר סיפקו הרפתקה קוסמית עם תקווה בלב וניצוץ בעיניים. זה שובר הקופות המד"בי שאנחנו צריכים בזמנים העצבניים האלה: המנון לחוסן ושיתוף פעולה שמחפש פתרונות ודוחה מצוינות ייחודית – אמריקאית, או אפילו אנושית – כדי לחגוג את האפשרויות הפשוטות של, ובכן, פשוט להסתדר קצת טוב יותר ביחד. כי לפעמים, זה באמת קשור לחברים שרכשנו לאורך הדרך.
הביקורת המקורית פורסמה באתר טיים אאוט העולמי.

• ביקורת סרטים
• ריאן גוסלינג
• קולנוע
• המסך
• מד"ב

עכשיו כשהמלחמה בעזה בהשהייה כבר חודשים ארוכים, כשהצפון עדיין נטוש ומופקר, הדרום עדיין מופגז ומאויים, והחטופים עדיין קבורים בעזה – אולי הגיע הזמן להפסיק לעצום עיניים ולראות את מה שהקולנוע מנסה לומר כבר 100 שנים לפחות: מלחמה זה דבר נורא. וגם נורא פוטוגני. לא מעט סרטים זוכי אוסקר קיבלו את הפסלון המוזהב שלהם על שחזורים יוצאי דופן של אימת המלחמה, וכמה מהרגעים האיקוניים ביותר בתולדות הקולנוע מגיעים מהטופ של הז'אנר. ואולי דווקא בזמן המלחמה הכושלת בעזה חשוב לראות אותם יותר מתמיד.

>> עטוף בסרט: 21 הסרטים הכי טובים שאפשר למצוא בדיסני+
>> 40 שנה הלכנו בו: 10 סרטים ממש טובים שמתרחשים במדבר

להציל את טוראי ריאן (1998)

פלישת בעלות הברית לנורמנדי, שהחלה עם נחיתת הכוחות על חוף אומהה, תוארה בלא מעט סרטים, בהם "היום הארוך ביותר" מ-1962 ו"האדומה הגדולה" המצוין של סם פולר מ-1980. התיאור המפורט והמצמרר ביותר ניתן בתחילת סרטו של סטיבן ספילברג, בסיקוונס חודר קרביים שאורכו 27 דקות – נאמר עליו שהוא הדבר הקרוב ביותר לחוויה של המלחמה עצמה. אחרי השלמת הפלישה נשלח קפטן מילר (טום הנקס) עם כיתת חיילים לאתר את טוראי ריאן (מאט דיימון) בשדה הקרב ולהשיבו הביתה. זה החלק הדרמתי והפטריוטי של הסרט, שמעלה מקבץ של שאלות מוסריות ומותיר אותנו סחוטים רגשית.

שבילי התהילה (1957)

יצירת המופת של סטנלי קובריק על מלחמת העולם הראשונה מנסחת כתב אישום צורב שבמשך שנים רבות נאסר להקרנה בצרפת, בספרד וגם בבסיסי צבא אמריקאיים בעולם כולו. הפיקוד הצרפתי העליון שולח חיילים למבצע התאבדות חסר תוחלת. קירק דאגלס הוא הקולונל שנמצא עם החיילים בשוחות. כששלושה חיילים מואשמים בבגידה משום שלא נשמעו לפקודה, הוא מתייצב להגן עליהם במשפט – משימה חסרת סיכוי. שילוב של מבע קולנועי עוצר נשימה ודרמה חדה ומרה על הציניות של הגנרלים והזילות של חיי אדם מייצר את אחד הסרטים האנטי מלחמתיים הגדולים מעולם.

אפוקליפסה עכשיו (1979)

האפוס הסוריאליסטי של פרנסיס קופולה על רקע מלחמת וייטנאם נחשב לאחד הסרטים הגדולים בכל הזמנים. עלילת ספרו של ג'וזף קונראד "לב המאפליה" הועברה מנהר קונגו באפריקה לווייטנאם ב-1969, שם קפטן ווילארד (מרטין שין) נשלח להתנקש בחייו של קולונל קורץ (מרלון ברנדו), גיבור מלחמה שאיבד את שפיותו והקים בקמבודיה צבא של בני שבטים ילידים. ווילארד מצטרף לצוות של סירת משמר המפליגה במעלה הנהר נאנג, ובדרך עד לחזיונות שונים של המלחמה המתמשכת. הטירוף הכללי הולך ומתעצם ככל שהוא מתקדם אל מטרתו. מתקפת המסוקים על כפר וייטנאמי לצלילי דהרת הוולקירות של ואגנר היתה לאחת הסצנות המפורסמות בקולנוע.

הקרב על אלג'יר (1966)

סרטו עתיר ההשפעה של ג'ילו פונטקורבו, שזכה באריה הזהב בפסטיבל ונציה (ובמשך שנים רבות נאסר להקרנה בצרפת ובישראל), מתאר כרוניקה של הקרבות בעיר אלג'יר בזמן מלחמת העצמאות של אלג'יריה. רוב האירועים מתרחשים ב-1956 ו-1957, כשבקסבה מתארגנים תאים של "החזית לשחרור לאומי של אלג'יריה", ואחרי כמה פיגועים ברחבי העיר, מוזעקות לאזור יחידות צנחנים צרפתיות שנכנסות לקסבה וצדות את החוליות בזו אחר זו. הן נעזרות באינפורמציה שהוצאה מתושבי המקום באמצעות עינויים. יש בסרט כמה דמויות מובחנות, כמו המפקד הצרפתי וכמה מחברי החזית, אך הוא אינו מובל על ידי גיבורים, ומציג את נקודות המבט של שני הצדדים. סגנון תיעודי עשוי לעילא ופסקול אינטנסיבי מחזיקים אותנו מסומררים לכל אורך הצפייה. דמיון מסוים, גם אם מטעה, למלחמה שלנו, מוזכר בלא מעט כתבות בעיתונות הזרה מהזמן האחרון. והנההסרט המלא כאן ביוטיוב:

מטען הכאב (2008)

קתרין ביגלו הייתה לאישה הראשונה בהיסטוריה שזכתה באוסקר על בימוי עם הסרט המשובח הזה על יחידה אמריקאית לפירוק פצצות במלחמת עיראק. כשכוכב הסרט ומפקד היחידה גיא פירס נהרג במפתיע כבר בסצנה הראשונה, אנחנו מבינים ש"מטען הכאב" לא מתנהל על פי כללי הנרטיב ההוליוודי. אחד הסרטים המותחים ביותר שנראו אי פעם על המסך מתאר את שגרת החיים הקטלנית ביחידה, ומאייר תמונה מצמררת של גבריות מקצוענית ואובססיבית ללא טיפת הרואיות פטריוטית.

כנפיים (1927)

הסרט הראשון שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר מגולל את סיפורם של טייסי קרב במלחמת העולם הראשונה. הסרט מתמקד בחברות בין שני טייסים המאוהבים באותה אישה (קלרה באו) לפני שהם מתגייסים לחיל האוויר ויוצאים לקרב. ב-2001 "פרל הארבור" של מייקל ביי הרים מ"כנפיים" את העלילה, אבל הסרט האילם נותר הרבה יותר טוב, מכל בחינה. הבמאי וויליאם וולמן, שהיה בעצמו טייס קרב במלחמה הגדולה, צילם את הקרבות האוויריים על רקע שמיים מעוננים כדי להעשיר את הדרמה הוויזואלית, והסצנות האלה עדיין מרשימות מאוד (כ-300 טייסים היו מעורבים בצילומים). ברגע זכור במיוחד ג'ק מחבק את חברו הפצוע, ומנשק אותו על שפתיו רגע לפני מותו. הקהילה הלהט"בית אימצה את הסצנה כנשיקה הגאה הראשונה בקולנוע.

במערב אין כל חדש (2022)

העיבוד של אדוארד ברגר לספרו הסמינלי של אריך מריה רמרק הוא אחד הבולטים שנעשו על מלחמת העולם הראשונה. זוכה האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר עוקב אחר תלמיד תיכון בגרמניה שנסחף בנאומים הג'ינגואיסטים של המורה בבית הספר, ומזייף את חתימת הוריו כדי שיוכל להתגייס לצבא ולהצטרף למלחמה שנמשכת כבר שנתיים. זכורה במיוחד סצנה שמטילה אותו לתוך מכתש שנוצר מנפילת פגז באמצע שדה הקרב, שם הוא מוצא עצמו לבד עם חייל צרפתי. ברגר אינו מתרפק על הסמליות, אלא בוחן את הסיטואציה באופן שמעצים את המוחשיות שלה, ואת הטירוף והטרגדיה. בתוך המהומה של סצנות הקרב, הדרמה מתמקדת באובדן האנושיות וברגעים שבהם היא שבה ומציצה. וזה מה שמחזיק אותנו מסומרים למסך לאורך שעתיים וחצי קשות, שאינן מספקות ריגושים מהסוג המלווה בפרצי אדרנלין, ולא פעם מקשות על הנשימה.

12 הנועזים (1967)

מלחמת העולם השנייה הניבה שלל סרטי אקשן על מבצעי גבורה של חיילים אמריקאים, כמו "תותחי נברון" ו"הנשרים פשטו עם שחר". סרטו של רוברט אולדריץ', ששימש השראה ישירה ל"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו, הוא ככל הנראה האהוב שבהם. כמה חודשים לפני הפלישה לנורמנדי, מייג'ור רייזמן (לי מרווין) מגייס 12 חיילים אמריקאים, שנידונו למוות או למאסר ממושך, למשימה נועזת שסיכויים לשרוד אותה נמוכים. עליהם לצנוח בצרפת הכבושה, להסתנן לטירה שבה מתקיים משחק מלחמה בהשתתפות קצינים בכירים בוורמאכט ולהרוג כמה שיותר מהם. מקבץ השחקנים המגניב כולל את דונלד סאתרלנד, צ'רלס ברונסון, ג'ון קסווטס, רוברט ריאן, וטלי סוואלאס כפסיכופט. המלחמה כבידור.

צייד הצבאים (1978)

שלושה חברים מעיירה קטנה בפנסילבניה יוצאים למלחמת וייטנאם. שניים (רוברט דה נירו וג'ון סאבאג') חוזרים משם חבולים, והשלישי (כריסטופר ווקן) נשאר מאחור, וממשיך לשחזר את החוויה מרסקת הנפש שחווה בשבי הווייטקונג. סרטו האפי של מייקל צ'ימינו מתחיל בחתונה ומסתיים בשירת "אלוהים ברך את אמריקה", ובין לבין הוא מכניס אותנו עמוק לתוך הגיהינום של המלחמה והשמות שהיא מטילה בנשמותיהם של הלוחמים. גם מריל סטריפ הצעירה תורמת את חלקה לסרט שובר לב על חברות אמיצה, שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר.

בופור (2007)

סרטם עתיר העוצמה של יוסף סידר ורון לשם הוא אנטי סרט-מלחמה. אחד ממקורות הכוח שלו הוא הבחירה למקם את ההתרחשות כולה בתוככי החלל המנותק של המוצב הצה"לי התחום בתוך לבנון. הקלאוסטרופוביה השקטה והמתוחה של המנהרות והביצורים מעוצבת בסצנה כמעט סוריאליסטית בתחילת הסרט, כשחבלן (אוהד קנולר) שמגיע למוצב כדי לפרק מוקש, הולך לאיבוד בתוך המבוך. בסגנונו הנזירי המוקפד, הסרט מצליח להיות יצירה קולנועית אמנותית ומסוגננת, וגם להעביר תחושה חזקה של החווייה האמיתית והטעונה של חיילים הלכודים בתוך מוצב. הם סופרים את הימים לקראת הפינוי הקרב, באווירה ספוגת פחד, תסכול וחוסר תוחלת וסופרים את המתים ההולכים ומתרבים. זה לא סרט על ההרואיזם של החייל הקטן אלא על הבזבוז המשווע של חיי הבנים, שלו אחראים האבות והפקודות המיותרות שמגיעות מלמעלה.

מ.א.ש (1970)

הקומדיה העוקצנית של רוברט אלטמן מתארת את שירות המילואים של רופאים בבית חולים שדה, הנמצא מרחק של קילומטרים ספורים מהחזית במלחמת קוריאה. בין הניתוחים של המוני פצועים שמגיעים לשם בזרם בלתי פוסק, הרופאים (בהם דונלד סתרלנד ואליוט גולד) מנסים להעביר את הזמן בכיף. הסגנון הנטורליסטי הייחודי לאלטמן מייצר סרט חתרני, שמוציא לשון לכל הדוגמות המקובלות (חלקן מיוצגות בדמותו של הרופא השמרן רוברט דובאל). אחד הסרטים שהגדירו את הקולנוע האמריקאי של שנות השבעים – ופוענח כתגובה על מלחמת וייטנאם שהתרחשה באותו זמן – הזניק סדרת טלוויזיה מצליחה, והשפיע לא מעט גם על "גבעת חלפון אינה עונה" שלנו.

אגף הקצינים (2001)

בניגוד לסרטי המלחמה הפסאודו-פציפיסטים מרובי הפיצוצים והאיברים הכרותים, זהו סרט מלחמה ללא סצנות מלחמה. אדריאן, קצין צרפתי צעיר ממשפחה טובה, יוצא לחזית במלחמת העולם הראשונה. בתחנת הרכבת הוא רואה צעירה הנפרדת בכאב מבן זוגה, ורגשותיה החשופים מושכים אותו אליה. הם מבלים אחר צהריים של אהבה, וכשהוא יוצא לחזית, הוא לוקח בטעות את העגיל שלה. כבר במשימתו הראשונה אדריאן נפצע מפגז שנופל בשדה פסטורלי, ומשחית את פניו. הוא נלקח לבית חולים צבאי בפריז ומעביר שם את כל שנות המלחמה. בהתחלה הוא המאושפז היחיד במחלקת הקצינים, בעוד הקומה מתחת הומה אדם והסצנות האלה מצולמות מנקודת תצפיתו של אדריאן שמיוצגת על ידי קולו הפנימי, ובזוועה המהולה בחמלה הניבטת מפניהם של האנשים המביטים בו. בהדרגה המחלקה מתחילה להתמלא, ונוצרת ידידות אמיצה בין שלושה פצועי פנים, שביחד לומדים להתמודד עם עצמם, ועם האופן שבו העולם רואה אותם. העגיל הבודד, והתקוות שהוא נושא עימו, ממשיכים לשמש לאדריאן חבל הצלה. פרנסואה דופירון ביים סרט עדין, יפהפה, אינטימי ושקט, ועם זאת אפי בעוצמתו. יהלום מכל בחינה, וחוויה קולנועית ורגשית מרטיטה.

דנקרק (2017)

שש שנים לפני "אופנהיימר" התנסה כריסטופר נולאן לראשונה בשחזור של אירוע היסטורי ממלחמת העולם השניה – מבצע דינמו לפינוי כ-340,000 חיילים בריטים וצרפתים שנלכדו על חוף דנקרק בצפון צרפת. ההרמוניה בין התחכום המבני לתוכן האנושי הניבה קולנוע מזהיר וחודר קרביים. הנרטיב מפוצל לשלושה צירי זמן (שבוע על החוף, יום בים, שעה באוויר) המתמזגים לזמן רציף רק לקראת סוף הסרט. זה סרט מלחמה יוצא דופן מבחינה זו שאינו מדחיק את התבוסה, ואנחנו לא רואים בו חיילים אוחזים בנשק ונלחמים (פרט לטייסים), אלא בעיקר אנשים שמנסים לשרוד, לא תמיד בדרכים מעוררות כבוד. אף שכל הפצצה מהאוויר גובה המוני קורבנות, אין בו פרצי דם ואיברים מרוטשים ועם זאת הוא מלחיץ עד אימה כבר מדקותיו הראשונות. סימפוניה של רעשים ומעט מאוד דיבורים מעוררים בנו תגובות פיזיות לא רצוניות לצד רגעים של רגש טהור, והדרמה האנושית העזה נבנית דרך סדרה של החלטות מוסריות מטלטלות.

• המסך
• קולנוע
• מלחמה
• סרטים מומלצים
• הכי טובים

הסאגה נמשכת: כמו שיודע כל חובב "שר הטבעות", הטרילוגיה של פיטר ג'קסון היתה בסך הכל קצה הקרחון של כתבי טולקין. כבר הספקנו לראות את זה עם הטרילוגיה של "ההוביט", ועם הסדרה "שר הטבעות: טבעות הכוח", אבל ג'קסון כנראה בחר להקדיש את חייו כדי להמשיך לספר על הארץ התיכונה (ועל הביטלס משום מה), כי בימים אלו ממש הוא עומל על הפקת הסרט "שר הטבעות: המצוד אחר גולום" בבימויו של אנדי סירקיס (שגילם את גולום במקור), שצפוי לצאת בשנה הבאה – והיום הכריז על הסרט הבא מעולם "שר הטבעות", שיכתב על ידי לא אחר מ…סטיבן קולבר?!

מעריצי קולבר הוותיקים וודאי מכירים את אהבתו העמוקה לטולקין, שכן הוא התרברב בידע האנציקלופדי של כתביו לא מעט פעמים, ואף התרגש מהופעת אורח קטנטנה ב"ההוביט: מפלתו של סמאוג" – אבל הצעד לשותפות בעשיית סרטי "שר הטבעות" החל לפני כשנתיים, כפי שהסביר קולבר בסרטון עדכון מאת פיטר ג'קסון שפורסם בעמודי הסושאל של חברת וורנר ברודרס. "אתה יודע מה משמעות הספרים עבורי, ומה משמעות הסרטים שלך עבורי", הסביר קולבר בפנייתו לג'קסון, "אבל הדבר שמצאתי את עצמי קורא שוב ושוב זה את ששת הפרקים הראשונים של 'אחוות הטבעת' שלא פיתחתם לתוך הסרט הראשון בזמנו".

הפרק עליו קולבר מדבר, "ערפל בארץ הכוכים", הוא הפרק השמיני בכרך הראשון, שיעובד לסרט שיקרא " The Lord of the Rings: Shadow of the Past", אותו החל לכתוב הקומיקאי יחד עם בנו התסריטאי פיטר מקגי, ומאוחר יותר – לאחר שפנה לג'קסון עם הרעיון – גם תסריטאית הטרילוגיה המקורית פיליפה בויינס. עלילת הפרק, המתרחשת 14 שנים לאחר מותו של פרודו, סם, מרי ופיפין משחזרים את צעדיהם הראשונים במסע הטבעת, ומגלים אט אט סודות מהעבר. טרם ידוע אם מי משחקני הטרילוגיה המקורית ישובו לגלם את ההוביטים, אבל עם קולבר ברקע, ברור שזה יהיה סרט שישאף לנאמנות לספרים, ואולי בתקווה, גם עם קצת יותר חוש הומור. או כמו שקולבר אומר בשיחה עם ג'קסון, "נתראה בפלך".

• המסך
• שר הטבעות
• סטיבן קולבר
• פיטר ג'קסון
• קולנוע