בתור סינפילית מקצוענית, אני יכולה להעיד שמוזיאונים לקולנוע הם לרוב החלק הכי מאכזב בביקורים בארצות חו"ל. קולנוע מוגדר על ידי תנועה – זה חלק משמו (בכל השפות שאני מכירה) – ואילו תערוכות הן סטאטיות בהגדרתן. בשנה שעברה ביקרתי בתערוכה "Long Takes. One Shots. No Cuts" במוזיאון הקולנוע של פרנקפורט, שהוקדשה לשוטים ארוכים והורכבה כולה מקטעי סרטים מרהיבים משנות העשרים בגרמניה ועד ההווה. היו שם גם כמה סרטונים שחשפו איך צולמו אותם שוטים ארוכים. זאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שתערוכה בנושא קולנוע הצליחה לגעת במהות של האמנות השישית.

התערוכה "ווס אנדרסון: הארכיונים" מוצגת עכשיו במוזיאון העיצוב בלונדון (היא תהיה שם עד יולי 2026), וזה המקום הנכון עבורה. כל מעריציו של הקולנוען הייחודי הזה, וגם אלה שכבר מזמן נמאס להם ממנו, יודעים שהקולנוע שלו הוא קודם כל עיצוב. זה מתבטא לא רק בתפאורות המדוקדקות, אלא גם בקומפוזיציות הסימטריות, בזוויות הצילום, בתנועה של האנשים ושל המצלמה, ובתסריטים.

התערוכה, שכוללת יותר מ-700 פריטים שנוצרו ונצברו במהלך 30 שנה, חוגגת את היצירתיות ואת האובססיה לפרטים של אנדרסון. היא מאורגנת באופן כרונולוגי, מסרטו הראשון "פשיעות קטנות" ("Bottle Rocket") מ-1996 ועד "העוקץ הפיניקי" מ-2025. בהיותה תערוכה מהסוג הקלאסי, היא מאפשרת לכל מבקר להתרכז במה שמה שמעניין אותו, ולרפרף על השאר. היא לא גילתה לי שום דבר מהותי על נפתולי מוחו של אנדרסון, אבל נהניתי לטייל בעולמו.

אהבתי במיוחד את התצלומים היפהפיים בשחור לבן שצילמה הצלמת האמריקאית הידועה לורה ווילסון, אמם של השחקנים אוון ולוק, על הסט של "פשיעות קטנות". זה היה הסרט הראשון גם של האחים. לורה ליוותה אותם גם לפסטיבל סנדאנס שנערך בחורף, ובאחת התמונות ווס ואוון כותבים את שם הסרט בשלג. בני ה-27 עוטים תספורות קצרות ונראים רעננים ושאפתנים. בשנים הבאות שניהם ייצמחו את שיערם, וימשיכו לשתף פעולה בעוד שבעה סרטים.

המוצגים הכי בולטים בתערוכה הם הבובות הנפלאות של כל הדמויות בסרטי האנימציה "מר שועל המהולל" ו"אי הכלבים", כולל מגוון פרצופים עם הבעות שונות של מייג'ור דומו. נמצאים שם גם התלבושות הצבעוניות מהסרטים השונים, ומודל ברוחב שלושה מטר של המלון הוורוד מהפוסטר של "מלון גרנד בודפשט". ביניהם אפשר להתעמק במודל המפורט של הרכבת הצבעונית מ"רכבת לדרג'ילינג", בצוללת מ"עמוק במים", בסטוריבורדים שאנדרסון אייר לסרטיו, איורים, תצלומי פולרויד, חלקי תפאורות, תסריטים עם הערות בכתב יד, ושאר פריטים. יש לציין שהתערוכה הוצגה קודם לכן בסינמטק בפריז, אך עם הגיעה ללונדון נוספו לה עוד 300 מוצגים. נראה שלא תוכלו לחשוב על משהו שלא נמצא שם. כן, גם המפה של בית הספר מ"המרוץ לצמרת של מקס פישר" שצוירה בצבעי מים על ידי אריק צ'ייס אנדרסון, אחיו של הבמאי.

בין הפריטים שמשכו את תשומת ליבי היו ששת ספרי הספרייה הגנובים שהילדה סוזי לוקחת איתה למסע הבריחה ב"ממלכת אור הירח". אנדרסון פנה אל שישה אמנים ומאיירים, שעיצבו כריכות לספרים שהמציא. לצידם מוצג הציור המקורי שציירה רעייתו של אנדרסון, ג'ומן מאלוף, לספר "המסעות של פרנסין". גם הציור המקורי שצויר עבור הפוסטר של הסרט על ידי הצייר הבריטי מייקל גסקל נמצא שם. אנדרסון עבד לא רק עם אמנים מבוססים. התערוכה מגלה לנו שציורי הילדים שמופיעים בסרט צוירו על ידי ילדים שמאליים שעברו אודישנים לפני שנבחרו.

הציור הכי מפורסם בתערוכה (יש לו ערך משלו בוויקיפדיה) הוא "ילד עם תפוח", שצויר על ידי האמן הבריטי מייקל טיילור עבור "מלון גרנד בודפשט". בסרט הוא מופיע על תקן ציור רנסנס רב ערך, שמאדאם ד. הורישה לקונסיירז' בגילומו של רייף פיינס. כשהוא לא מוצג בתערוכה, הפורטרייט תלוי בדירתו של אנדרסון.

הסיבה שבכלל אפשר היה להרים תערוכה כזאת היא שאנדרסון אסף ושמר הכל, ונדמה שזה מעיד עליו יותר מכל. בהוליווד של פעם, מרגע שעריכת הסרט הושלמה, לא נתנו כבוד לתהליך היצירה, וגם פריטים שהפכו לאייקוניים, כמו הנעליים האדומות של דורותי מ"הקוסם מארץ עוץ", נמכרו, נמסרו, או הושלכו לפח. לאנדרסון, כך נראה, היתה הכרת ערך עצמית מגיל צעיר. בתום זמנה במוזיאון העיצוב, התערוכה תהפוך ל"קרקס נודד", כדבריו, ותצא לסיבוב עולמי.
כל הפרטים על התערוכה באתר המוזיאון

• המסך
• ווס אנדרסון
• תערוכה
• קולנוע

הסצנה הראשונה אחרי ההפסקה מתארת את הטבח בכנסיה, ששולח את "הכלה" למסע הנקמה שבסופו היא רוצה להרוג את ביל. בשלב מסוים הכלה, הנמצאת בהריון מתקדם (אומה תורמן), אומרת שהיא רוצה לצאת לנשום אוויר ופונה לעבר הכניסה. לפתע נשמעים צלילי חליל מרוחקים, והיא מחייכת לעצמה. נראה שהנעימה המתנגנת בראשה מעלה בה זיכרונות נעימים. אבל אז היא קולטת שהחלילן באמת נמצא שם, מחוץ לכנסיה, והיא עוצרת. על פניה נפרשת הבעה מתוחה, והיא ממשיכה החוצה בחשש.

כך מתגלה לעינינו לראשונה האיש שבכותרת, יושב ומנגן בחלילו. החיוך הזה, רגע לפני שהבינה שביל (דיוויד קאראדין) אכן שם, מספר לנו שהיתה ביניהם אהבה לפני שהחליטה לעזוב את יחידת המתנקשים שלו ולהיעלם בטקסס. "Hello Kiddo" הוא פונה אליה, במה שנשמע ככינוי חיבה – קידו באנגלית זה "ילדונת". אבל בהמשך נגלה שזה גם שם המשפחה שלה. שמה האמיתי, ביאטריקס קידו, לא נחשף עד כה, ויופיע לראשונה בשלב מאוחר יותר בסרט. הכינויים השונים שהוענקו לגיבורה על פני השנים הם התמה הדרמתית המרכזית של סיפור הנקמה הזה. הכינוי החדש שתקבל ממש בכותרות הסיום הוא רגע מרגש במיוחד, שיותר מדי אנשים מפספסים משום שהם קמים לעזוב לפני כן (שימו לב גם על איזה כינוי טרנטינו בחר לדלג בכותרות הסיום).

"איך מצאת אותי?", שואלת קידו מחוץ לכנסיה שבתוכה נערכת חזרה לטקס החתונה שלה, והדיאלוג שמתפתח ביניהם נותן לה תקווה שאולי ביל יהיה נחמד. הם מתחילים להתקרב בזהירות זה לעבר זו, והמצלמה מתמקדת ברגליה ההולכות שמאלה, ואחרי כן ברגליו ההולכות ימינה, עד שהם נעמדים זו מול זה כמו לפני דו קרב (אנחנו באל פאסו, טקסס, אתר תואם מערבון). בצפייה הרציפה בגרסה המלאה, שעלתה בבתי הקולנוע, הבחנתי לראשונה שאותם הדימויים – רגליו הולכות ימינה ורגליה הולכות שמאלה – מופיעים מוקדם יותר בסרט (כלומר בחלקו הראשון), כשפניו של ביל עדיין לא נחשפו לצופים. עכשיו הבנתי שהדימויים המוקדמים נשתלו בשתי סצנות נפרדות, כהדהוד מטרים של פגישתם המיוחלת. וזה רק אחד המרכיבים בסרט האדיר הזה, שנפגע מהחלטה המקורית של אולפני מירמקס להוציא אותו למסכים בשני חלקים נפרדים, בהפרש של חצי שנה.

כשצפיתי בחלק הראשון לפני 22 שנה, כתבתי ש"מבחינת השליטה באמצעי המבע הקולנועי, טרנטינו עשה כאן זינוק נמרי, ולראשונה הוא מפגין וירטואוזיות של מאסטר. אבל מבחינות אחרות, אחרי הבגרות האנושית של 'ג'קי בראון', 'קיל ביל', או לפחות חלקו הראשון, נראה כמו חלום של ילד סוטה, לפני שהגיע לבגרות מינית". רק כשיצא החלק השני השתכנעתי סופית שאני אוהבת את קוונטין טרנטינו באופן כללי, ואת "להרוג את ביל" באופן ספציפי.

תגובתי היתה הפוכה מזו של רבים, שאהבו את מזרקות הדם של החלק הראשון וחשו שהחלק השני איטי ודברני מדי. מבחינתי העיסוק המפתיע של החלק השני באימהות הוא שהעניק ליצירה את העומק הרגשי שלה. הפעם, בצפייה הרציפה, הבחנתי שזה היה שם מהתחלה. לא סתם טרנטינו דחה את קרב החרבות ההמוני ב"בית העלים הכחולים" ביפן לסוף החלק הראשון, אף שעל פי פנקס המשימות של הכלה ברור שהיא היתה שם קודם וכבר חיסלה את או-רן אישיאי (לוסי לו).

"להרוג את ביל" נפתח דווקא בביקור הבית שהכלה עושה אצל ורניטה גרין (ויויקה איי פוקס). הקרב הראשון נערך במטבח, ממלכתה של כל אם, אבל אז בתה המתוקה חוזרת מבית הספר. ורניטה אומרת שהיא צריכה להכין לה קורנפלייקס, והכלה לוקחת פסק זמן מביצוע תכניתה, כדי לא להרוג את יריבתה למול עיני בתה. התרכובת האבסורדית של האלמנטים המנוגדים בסצנה בבית שבפרוורים מלאה הומור שחור, אך היא גם מציגה את ורניטה כמי שעשתה בחירות דומות לאלה של ביאטריקס. בחיים אחרים, הן יכלו להיות חברות בוועד ההורים של בית הספר.

באחת השיחות בין ביל וביאטריקס, הוא נושא מונולוג טרנטינואי טיפוסי על ההבדל המהותי בין סופרמן לשאר גיבורי העל. בניגוד לבטמן וספיידרמן, סופרמן נולד להיות סופרמן – החליפה שהוא לובש כשהוא מתקרא קלארק קנט היא התחפושת שלו. ביל אומר שבדומה לסופרמן, ביאטריקס קידו היא רוצחת מלידה, ולא איזו אימא גוזרת קופונים מטקסס. אפשר לומר שזאת ואריאציה על הדילמה הקלאסית של אימהות, שכשפתחו בקריירות הן גילו שקשה להיות סופרוומן. השאלה היא אם ביאטריקס תיתן לגבר שבחייה להיות זה שמגדיר אותה. במובן זה, "להרוג את ביל" הוא מעין סרט על גירושים, שנתפר לתוך עלילת נקמה. דימוי הלב השבור, או המתפוצץ, מופיע בטקסט כמה פעמים, גם כמטאפורה לרגש, וגם כשיטת רצח – "המהלומה הקטלנית ביותר באמנויות הלחימה".

אם החלק הראשון נחווה כמחווה מרהיבה לז'אנרים אסיאתיים למיניהם (כולל תאטרון צלליות), בחלק השני בולטת מאוד ההשפעה של מערבוני הספגטי של המאסטר סרג'יו לאונה, שמהסרטים שלו טרנטינו הרים חלקם נרחבים מהפסקול, רעיונות עלילתיים (החליל של ביל הוא כמו המפוחית של הגיבור נטול השם ב"היו זמנים במערב"), את הקצב המדוד, ואת ההסתרה מעיני הצופים דווקא של רגעי הפגיעה הקטלנית (לאונה עצמו למד את זה מקורוסאווה). והעיקר, כמו ב"היו זמנים במערב", טרנטינו משהה את חשיפת הגרעין הדרמתי והתמטי של הסרט כולו לסצנת השיא שמגיעה לקראת הסוף, והיא מעניקה משמעות אנושית ורגשית לכל מה שראינו לפני כן. לכן כדאי מאוד לחוות את היצירה המופתית הזאת ברצף אחד בקולנוע, כפי שנועדה לצפייה מלכתחילה. אה, ותורמן נפלאה מהתקריב המדמם בפתיחה ועד הקריצה בסיום.
5 כוכבים
Kill Bill: The Whole Bloody Affair בימוי: קוונטין טרנטינו. עם אומה תורמן, דיוויד קאראדין, לוסי לו. ארה"ב, 2026, 275 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קוונטין טרנטינו
• קולנוע

מאז ימי היצ'קוק החלה התדרדרות איטית והדרגתית באיכות סרטי האימה. מז'אנר של יצירות מופת הוא הפך לז'אנר של סרטים סוג ז' חולניים שמתחרים על מי חותך יותר איברים, והתודות לקלטות הוידאו. אחרי פופיזציה קלה בימי "הצעקה", בשנת 2010 בערך התחלנו לראות יותר ויותר סרטי אימה שמנסים להיות שונים, ייחודיים ואפילו – השד ישמור – עם אמירה. אלו היו סרטי אימה אמנותיים, רימייקים יצירתיים או כאלו שעשו משהו שאף אחד לא עשה מעולם, אבל מה שבטוח – הז'אנר לא היה נראה אותו דבר בלעדיהם.

בקתת הפחד (2011)

אולי הסרט הראשון במגמת הסרטים היותר מתוחכמים בז'אנר. הסרט מתמקד בקבוצת צעירים שיוצאת לנפוש בבקתה מרוחקת ביער, והאמת? עם כמה שזה נשמע באלי לחלוטין, אני מפחד להגיד משהו נוסף שיהרוס, כי מדובר בסרט שכולו הברקה. מה שגודארד וג'וס ווידון הצליחו להביא לז'אנר זה בעיקר מודעות עצמית, בדומה לעבודתו בבאפי. זה סרט מצחיק, מוזר ומפחיד, אבל הוא גם נורא מודע לעצמו ולמה שהוא עושה, ולא רק זה – הסרט עזר לז'אנר עצמו לפתח מודעות עצמית, כי בדיוק על זה הוא מדבר. אם אתם רוצים סרט אימה מוזר שחוגג את המוזרות שלו, זאת הבחירה בשבילכם.

בלתי נראה (2020)

אליזבת מוס מוכיחה פעם נוספת שהיא אחת השחקניות הטובות בהוליווד בסרט הזה, שעוקב אחר ססיליה, אישה שמקבלת בירושה את כל הונו של האקס המתעלל שלה. רק שהיא חושדת שהוא לא באמת מת, ואחרי כמה תאונות שלא מרגישות מקריות במיוחד היא מוצאת את עצמה מנסה לשכנע אחרים שהיא נרדפת על ידי אדם שלא ניתן לראות. זה סרט מותח שמשתמש בשקט שלו כמו בסרט נוסף שיופיע תכף ברשימה, אבל הוא משתמש גם באין. האפקט המוכר ביותר בסרטי אימה זה שבן אדם מסתכל במראה ולא רואה כלום, ואז הוא מסתכל על משהו אחר לשנייה ופתאום רואים גופה/רוח/יצור מפחיד אחר מאחוריו. כאן אין את זה, אבל עצם העובדה שלא רואים כלום הרבה יותר מפחיד. הבנתם? לא? לא נורא, תצפו ותבינו.

מקום שקט (2018)

באופן מפתיע, סרטי אימה מעולים מגיעים מאנשים די מצחיקים, וג'ון קרסינסקי הוא אחד מהם. הסרט מתרחש בעולם שבו זן חייזרים מפלצתי עם חוש שמיעה מחודד נוחת בכדור הארץ, ומכריח את תושבי כדור הארץ להיות בשקט מוחלט. עד היום אנחנו מקבלים סרטי מפלצות שלא באמת מצליחים להפחיד או להלחיץ, אבל השקט בסרט הזה הוא אולי כלי הנשק החזק ביותר שלו נגד הקהל, וכל רעש קטן מרגיש כמו ירייה של תותח.

ברברי (2022)

זוכרים שאמרתי לפני רגע שאנשים מצחיקים עושים סרטי אימה מעולים? אז זאק קרגר הוא גם אחד מהם. "ברברי" היה הפתעת השנה של 2022 ובמרכז הסרט עומדת טס, צעירה שמגיעה לדטרויט לריאיון עבודה, ושוכרת דירת AirBnb כדי לגלות שהבעלים עשו דאבל בוקינג והיא צריכה לשהות שם עם גבר זר, ומגלה שהדאבל בוקינג זו הצרה האחרונה שלה. היופי בו הוא איך שהסרט מתפתח – ההתחלה יכולה להתאים לדרמה, סרט מתח או לקומדיה רומנטית, אבל הוא מסע שלם רווי בזוועות מפתיעות ומרעננות. קרגר כתב מבלי לדעת לאן הסיפור ייקח אותו, שיטת כתיבה לא נפוצה מאד שכן בלימודי תסריטאות ומחזאות הדרישה היא קודם כל לדעת את המבנה של הסיפור, והאמת זה ממש מרגיש ככה לאורך הצפייה – וזה עובד.

מידסומר (2019)

אחד מהסרטים הכי ייחודיים ויוצאי דופן ברשימה הזאת, ובכלל. זהו סרטו השני של ארי אסטר, שגם סימן אותו כאחד מהבמאים המבטיחים של העשור הנוכחי. במרכז של "מידסומר" קבוצת חברים שנוסעת לעיירה מרוחקת על מנת לחגוג את חג ה"מידסומר" השוודי, רק שהמנהגים העתיקים של החג הם הרבה פחות חמודים מהאופן שבו הם ציפו לחגוג. הדבר יוצא הדופן שהסרט הזה עשה הוא שרובו מצולם ביום, וזה דבר מאד חריג בז'אנר שמתאפיין ברובו בתאורת לילה מינימלית ומוכיח שמה שמייצר פחד זה לא החושך וגם לא אווירה "בוגרת ואפלה", אלא טבע האדם.

המכשפה (2015)

רוברט אגרס הוא אחד מיוצרי האימה החשובים של הדור וסרטו הראשון מוכיח את זה. "המכשפה" הוא סרט אימה על משפחה פוריטנית במהלך שנות ה-30 של המאה ה-17, שמגורשת מהמושבה בה הם חיים. כשהם עוברים לגור באמצע יער מבודד, רצף תקריות מוזרות גורמים לבני המשפחה להאמין שבתם הבכורה היא מכשפה. זהו סיפור מלא סימבוליזם שלא ראינו בז'אנר שנים, והחזרת המכשפות לשורשיהן לאחר שנים רבות שבהן נותקו מהם,וממש כמו "ציד המכשפות" של ארתור מילר בזמנו, מותח ביקורת על החברה המודרנית. רוברט אגרס הראה לז'אנר האימה איך יוצרים מתוך מיתוס קיים ומוכר משהו חדש ומרענן.

חוטאים (2025)

סרט הערפדים של הבמאי ריאן קוגלר, שביים בין היתר את "הפנתר השחור", מציג סיפור על שני אחים בשנות ה-30 שמנסים לעזוב את עולם הפשע ולפתוח עסק לגיטימי – אך הערפדים באזור, שבמקרה הם גם אנשים לבנים, לא מתכוונים להניח להם לחגוג את חייהם החדשים. זהו סרט אימה מצוין שכל האלמנטים הקולנועיים בו עובדים ביחד, אך מעל הכל המוזיקה, שמתפקדת גם כפסקול מעולה, גם כסממן תרבותי וגם כמקדם עלילתי. באמת שמאז "מופע הקולנוע של רוקי" לא ראינו כזה שילוב מוצלח בין מוזיקה לאימה. חוץ מזה, מי ידע שמייקל בי ג'ורדן יהיה טוב יותר בתפקיד של שני אחים תאומים מאשר טום הארדי?

נוספרטו (2024)

כן, אגרס מקבל עוד סרט ברשימה, ודי בצדק, כי כבר עכשיו רואים איך הסרט האחרון שלו ישפיע על תעשיית האימה בהוליווד. עד עכשיו רימייקים לפרנצ'ייזים ישנים הייתה מיועדת לאייקונים פופולריים כמו "הנוסע השמיני", "פרדי קרוגר" או מייקל מאייר מ-"הלווין", אבל הסרט הזה מבוסס על סרט מתקופת האקספרסיוניזם הגרמני בראשיתה של תעשיית הקולנוע, שמבוסס בעצמו על הרומן "דרקולה". אף אחד בקהל לא אמר "אתם יודעים מה אנחנו צריכים עכשיו? חידוש לסרט גרמני משנות השלושים", ועדיין, הוא הצליח ליצור סרט שמשנה לחלוטין את כל מה שחשבנו על רימייקים, ואין ספק בכלל שנראה עוד דברים כאלה בעתיד, אם לא מאגרס עצמו אז מיוצרים אחרים.

תברח (2017)

בוא נבהיר את זה מהתחלה: בלי "תברח" לא היינו מקבלים חצי מהסרטים ברשימה, ואף סרט או סדרת אימה שמותחים ביקורת על גזענות. אני מודה, כשהכריזו אז על סרט אימה של ג'ורדן פיל, שההברקות שלו הופיעו בעיקר בסדרת המערכונים שלו ושל מייקל קיגן, "קי ופיל" הרמתי גבה. עם זאת, מיד נשאבתי לסרט שמתמקד בגבר אפרו-אמריקני צעיר שמבקר לראשונה את משפחתה הלבנה והעשירה של בת זוגו – והסיפור הופך למוזר יותר מרגע לרגע. הסרט הזה נמצא ברשימה על תקן "המובן מאליו" כך שמדובר בחובת צפייה, אז אם לא ראיתם את זה עד כה – יש לכם במה לצפות הלילה.

הבאבאדוק (2014)

גם עשר שנים לאחר שיצא, "הבאבאדוק" נשאר מפחיד יותר מכל סרט אימה אחר. מדובר בסרט אוסטרלי שממש האיץ את שינוי הגישה בה נקטו האולפנים ההוליוודים כלפי סרטי אימה, ועדיין עומד במבחן הזמן. במרכז הסרט אם חד הורית שמוצאת ספר ילדים מסתורי שמזמן רוח מרושעת ומקריפה במיוחד. אם בדרך כלל אנחנו רגילים שיש מנצח בסרטי אימה, בין אם מדובר בקורבן האחרון ששרד או בניצחון של הרוצח, הפעם אין. כולם מפסידים. אז אם אתם לא מפחדים לשמוע בלילה "באבאדוק-דוק-דוווווווק" כדאי שתראו עוד הלילה את הסרט, כי מדובר בסרט האימה בטוב ביותר של העשור וחצי האחרון.

• המסך
• סרטי אימה
• קולנוע
• אימה
• פחד

ממש בהתחלה, על רקע הלוגואים של חברות ההפקה, נשמעים צלילים חוזרים של חריקות ואז התנשמויות. מתקבל רושם שמדובר בסקס, אבל אז מופיעה התמונה הראשונה ומתברר שאנחנו בתליה ציבורית, ושהנשימות הן חרחורי המוות של הקורבן המיטלטל על החבל. הילדה קתרין ארנשו נוכחת באירוע כצופה – במאה ה-18 זה נחשב בידור להמונים. הסצנה מציעה אפיון ראשוני שלה כילדה פוחזת וחסרת פחד, אך יותר מכך מטרתה לייצר קשר בין סקס למוות, תמה שתוביל את הסרט עד סופו.

>> אף אחד לא עושה סאטירה אנטי תאגידית מדממת כמו הקוריאנים
>> "על כלבים ואנשים": שבעה באוקטובר מעולם לא הרגיש קרוב כל כך
>> האישה שלנו באוסקר: הסרט על נועם שוסטר אליאסי – לצפייה חינם

זאת פתיחה מרשימה לסרט, ואחת הסצנות הטובות הבודדות בו. בסרטה השלישי, אחרי "צעירה מבטיחה" הנהדר ו"סלטברן" הפחות מוצלח, אמרלד פנל החליטה לעשות מה שעשו במאיות רבות לפניה – להציע עיבוד עדכני לאחת הקלאסיקות הגדולות של ספרות הנשים, שכבר עובדו למסך על ידי במאים גברים, וכך לנכס אותן מחדש. פנל היא לא הבמאית הראשונה שבחרה ב"אנקת גבהים". ב-2011 הרומן הגותי של אמילי ברונטה עובד על ידי אנדריאה ארנולד, שיצרה גרסה בראשיתית – טובלת בבוץ, מוארת בתאורה טבעית, נטולת מוזיקה, וקשובה לרעשי הרוח, הגשם והחרקים. הגישה היתה מעניינת, אבל הסרט לא לגמרי עבד בגלל ליהוק שגוי של הית'קליף (אני לא מתכוונת להיותו שחור, אלא להיותו שחקן חיוור).

פנל בחרה בגישה שונה לחלוטין – מבחינה סגנונית ניכר שהיא הושפעה מאוד מגיירמו דל טורו (אף שהיא עצמה נקבה בשמות אחרים), וכמה סטים נראים כאילו הורמו מ"פרנקנשטיין". אבל גם היא נופלת בעיקר בגלל ליהוק שגוי. קמפיין השיווק של הסרט ניסה למכור לנו את מרגו רובי וג'ייקוב אלורדי כזוג הכי לוהט בתולדות הזיווגים הלוהטים. אבל על המסך לא קורה ביניהם כלום – הערגה ההדדית רק מסומנת. כשהית'קליף צופה בקתרין מאוננת בין הסלעים ואז מפתיע אותה ותופס את שמלתה, זה לא סקסי, זה סתם גס. מאוחר יותר בסרט הם עושים סקס בכמויות, " (בלי קשר לזה שהסרט נפרד לחלוטין מהספר).

הבעיה לא מתחילה שם. מלכתחילה מרגו רובי בת ה-35 והמאוד בלונדינית אינה מתאימה לתפקיד הנערה הסוערת (שבספר גילה המקסימלי הוא 18 או 19) עם הנשמה האפלה שהורסת את חייה במו ידיה. חוסר ההתאמה הזה עורר צקצוקים כבר ב-2024 כשדבר ההפקה פורסם. קיוויתי שפנל יודעת מה היא עושה, אך עם כל הרצון הטוב, רובי – שחקנית שאני מאוד מחבבת בדרך כלל – מגישה הופעה מוחצנת ומלאכותית, ולרגע לא קניתי אותה כבת כפר פרועה (הופעתה של ג'סי בקלי ב"המנט" מזכירה יותר את קתרין ארנשו הספרותית). יש לציין שרובי הפיקה את שני הסרטים הקודמים של פנל, שבהם לא הופיעה בעצמה, ואף שהעיבוד החדש הוא יוזמה של פנל, אני מתקשה להאמין שרובי היתה הבחירה הראשונה שלה אלמלא קשרי העבודה בין השתיים.

אלורדי ניחן במראה הנכון לתפקיד – אם כי ברוח הזמן יש שטרחו לציין שבספר הית'קליף תואר כבעל עור כהה, כלומר הוא עשוי להיות צועני או בן תערובת – אבל הופעתו סתמית למדי. נוסף לכך, הוא צעיר מרובי בשבע שנים, וזה ניכר (סליחה על הדקדקנות, אבל הית'קליף וקתרין גדלים יחדיו, והם אמורים להיות בני אותו גיל). אוון קופר, הילד המשגע מ"התבגרות", מגלם את הית'קליף בצעירותו ומצליח להיכנס ללב בזמן המסך הקצר שלו.

שתי ההופעות הבוגרות הכי מגובשות ומעניינות בסרט הן של אליסון אוליבר (מהסדרה "משימה") כאיזבלה לינטון הנאיבית שמתאהבת לאסונה בהית'קליף, ומרטין קלונס בתפקיד אביה השתיין והאלים של קתרין שסובל מפרצי טוב לב – דמות שבעצם מאחדת שתי דמויות מהספר. הונג צ'או ("הלוויתן") טובה למדי כבת הלוויה נלי, שבהדרגה מתגלה כנבל העיקרי של הסרט, וזאת למרות שדמותה לא פותחה מספיק כדי להצדיק את בחירותיה הנכלוליות. ואילו שאזאד לאטיף, שחקן ממוצא פקיסטני, חסר כל נוכחות בתפקיד הבעל העשיר אדגר לינטון, מה שהופך אותו לסתם עוד דוגמה לא מוצלחת לאופנה החדשה של ליהוק עיוור צבעים.

הסגנון החזותי של הסרט, כאמור, מאוד מודגש, עם פרצי צבע אדום בגוון האהוב על דל טורו. יש כאן בחירה הצהרתית בשפה של אימה גותית, שאינה תואמת את אתרי ההתרחשות – כמו רצפה אדומה מדם בבית המהודר של אדגר לינטון. מה גם שפנל ויתרה לחלוטין על האלמנט העל טבעי שבספר – זה שקייט בוש כתבה עליו פעם שיר יפה. צ'ארלי XCX כתבה ומבצעת בפסקול שירים פחות יפים. רוצה לומר, רוב הרעיונות האנכרוניסטיים במתכוון של פנל הם חיקויים של הצעקה האחרונה בסרטים תקופתיים.

בכל זאת יש בסרט כמה רעיונות יפים, בעיקר דימויים חוזרים והדהודים שלהם. אחד מהם הוא ההקבלה בין הצלקות על גבו של הית'קליף, לפסים הנחרצים על גבה של קת'רין כשהיא עוטה מחוך במטרה לשדרג את מעמדה. גם דימוי ידו של הית'קליף שמגיחה מתחת למיטה ואוחזת ברגלה של קתרין הוא בעל פוטנציאל. הוא היה יכול לעבוד אם הסרט לא היה כל כך חלול מבחינה רגשית. פנל לא מתעלמת מהצדדים האגרסיביים והנקמניים בנפשותיהם של גיבוריה, אבל במקום לפתח את הפסיכולוגיה של הדמויות, היא מסמנת אותה בכמה התנהגויות מוקצנות מדי, ובשאר הזמן הסרט מתיימר לספר את "סיפור האהבה הגדול ביותר בכל הזמנים", ככתוב בטריילר. לא זאת היתה כוונת הסופרת.

2.5 כוכבים
Wuthering Heights בימוי: אמרלד פנל. עם מרגו רובי, ג'ייקוב אלורדי, מרטין קלונס. בריטניה 2026, 136 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע

אף שהוא יוצא למסכים רק עכשיו, "על כלבים ואנשים" הוא סרט הקולנוע הראשון שצולם בעוטף עזה אחרי ה-7 באוקטובר. כבר בנובמבר 2023 הבמאי דני רוזנברג לקח איתו את השחקנית הצעירה אורי אבינועם וירד איתה לקיבוץ ניר עוז. הדחיפות הניחה לרגליו שלל מוקשים אתיים, פוליטיים ואמנותיים, אך בתבונה וברגישות הוא הצליח להימנע מכולם, ויצר מסה קולנועית אנושית, מהורהרת ועדינה שמותירה הד רגשי.

>> "המנט": בסוף הסרט הדמעות מגיעות בזכות ולא בחסד
>> "המכה": נטפליקס חושבת שאנחנו סתומים. ואולי היא צודקת

אבינועם מגלמת את דר בת ה-16, שעוזבת את המלון באילת, עוקפת את המחסום הצבאי וחוזרת לקיבוץ לחפש אחר כלבתה שולה. כמו ב"וונדי ולוסי" של קלי רייכארט, הסרט מעורר עניין רגשי בנערה ובגורלה של הכלבה האבודה, אך הנרטיב של החיפוש הוא בעיקרו דרך להפגיש את דר ואת הצופים עם החורבן שחולל הטבח, ועם אנשים שמציעים דרכים שונות להתמודד עם האירוע הטראומטי.

הנוף של הקיבוץ הנטוש, בטרם החלו לארגן סיורים מודרכים לאזור האסון, הוא פוסט אפוקליפטי. האנשים שדר פוגשת בין ההריסות אינם שחקנים, אלא תושבי המקום המופיעים בתפקידי עצמם. בהתאם, הדיאלוגים מאולתרים. רוזנברג לא כפה את רעיונותיו על המציאות, אלא נתן לשורדים לנסח את מחשבותיהם בעצמם. תפקידה של אבינועם היה להגיב לדבריהם ולשאול שאלות, ולכן היא מקבלת קרדיט כשותפה לכתיבת התסריט.

המפגש הראשון הוא עם נתן בהט, גבר בגיל פנסיה, שבחר לחזור לביתו. נתן עדיין מאמין באפשרות של שלום ודואג לחברו משכבר הימים המתגורר ברפיח. אחריו דר פוגשת את ימית אביטל, ששבה לגן הילדים כדי לאסוף צעצועים לילדים שפונו לאילת. עוד היא צופה על עבודתם של אנשי זק"א, ותופסת טרמפ עם כתב זר שמנהל שיחת טלפון עם גבר עזתי המונה בזה אחר זה את שמותיהם של עשרים בני משפחתו שנהרגו בהתקפות צה"ל. לקראת סוף הסרט דר מצטרפת אל נורה ליפשיץ, שמקדישה את חייה להצלת בעלי חיים, וכבר זכתה לככב בסרט תיעודי משל עצמה שנקרא "נורה". גם ב"על כלבים ואנשים" היא משאירה רושם עז, כשהפעם אמונתה שאין יצור יותר אכזרי מבני האדם מקבלת משנה תוקף.

לצד הגיבורים האמיתיים של הסרט, אבינועם מספקת הופעה שקטה וצנועה. היא לא שם כדי למשוך תשומת לב לעצמה – את כשרון המשחק שלה הפגינה בסרט "כי את מכוערת", שעליו זכתה בפרס אופיר. ב"על כלבים ואנשים" היא משמשת בעיקר כעדה. מדי פעם היא גולשת בטלגרם, כמו מחפשת רמז לגורלה של אמה שנחטפה, וצופה בסרטונים שמציגים את הזוועות משני צידי הגבול. האמירה של נתן בתחילת הסרט משמשת בסיס לגישה ההומניסטית שמוצגת בו. התהייה המוסרית לגבי חדירה לבתיהם של אנשים, שגורל חלקם עדיין לא נודע בשלב הצילומים, מועלית באופן מפורש על ידי שילוב של כתבת טלוויזיה, שבה הכתבת מתייחסת לנושא ומסמנת קו עד איפה אפשר להיכנס.

האם החטופה מיוצגת בסרט על ידי יומנה, המוקרא בפסקול על ידי סוול אריאל אור. היומן, שמתאר את חוויותיה ואת חיבוטיה בקיבוץ מאז הגיעה לשם כנערה, נכתב על ידי רוזנברג, והוא תורם לסרט רובד פיוטי שמתנגש במראות הקשים. אלמנט בדיוני נוסף הוא מעין חלום נוגה של דר. בחלומה, שנוצר באנימציה על ידי מיכאל פאוסט, דוד פולונסקי ורועי ניצן (שהשתתפו ביצירת "ואלס עם באשיר"), הכלבה שולה רודפת אחרי טנדר עם טרוריסטים ומגיעה לעזה, שם היא מאומצת על ידי ילד פלסטיני. זהו סרט קצר ויפה בפני עצמו, והוא הזכיר לי את "הטייפ האדום" שרוזנברג יצר ב-2005. אותו סרט נטול מילים עוקב אחר טייפ צעצוע שעובר מיד ליד – ילד פלסטיני, חיילים ישראלים, תיירים מאסיה, נזירה נוצרית, נער חרדי – ומציע איור אלגורי של הרבדים והמתחים החברתיים בעיר העתיקה בירושלים.

"על כלבים ואנשים" הוא סרטו השלישי של רוזנברג באורך מלא. הראשון, "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", היה סרט מעורבל, שעירבב רבדים שונים של תיעוד מציאות והזיה קולנועית. סרטו השני, "החייל הנעלם", סיפר על חייל שבורח משדה הקרב ברצועת עזה, והיעדרותו מעוררת את מפקדיו לחשוב שהוא נחטף. הסרט, שגרף 11 מועמדויות לפרסי אופיר, הלך ונעשה אבסורדי במכוון, אך לטעמי היתה בתסריט המפותל מידה של מלאכותיות שפגמה בשלמותו. "על כלבים ואנשים" דומה יותר בגישתו לסרט הראשון. נראה שכוחו של רוזנברג כיוצר טמון דווקא בשילוב הייחודי בין עלילתי לדוקומנטרי, שמשאיר מקום לאלתור, תוך התמסרות למציאות ולכבוד האדם.

4 כוכבים
בימוי: דני רוזנברג. עם אורי אבינועם. ישראל 2024, 82 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• קולנוע
• שבעה באוקטובר