כמה מהקולנוענים המעניינים ביותר בעולם חיים ויוצרים באיראן. לרוב הם פועלים בניגוד להכתבות של המשטר, ולכן מסתבכים איתו ושוב ושוב. אך הם לא מוותרים. הסרטים שמגיעים למערב (חלקם נאסרים להקרנה באיראן) מציגים שילובים ייחודיים בין ריאליזם קשוח ואף ביקורת ישירה, לפיוט ולרפלקסיביות קולנועית. בחרתי תשעה סרטים נהדרים של תשעה במאים שונים, אך ארבעה מהם קשורים ליוצר מהולל אחד.

>> שלום המשפחה: 12 סדרות וסרטים מושלמים לצפייה עם הילדים בדיסני+
>> בריחה מהירה: 14 סדרות וסרטים מושלמים לאסקפיזם בדיסני+

קלוז אפ (1990)

סרטו של עבאס קיארוסטמי מדורג במקום ה-17 בסקר הסרטים הגדולים של כל הזמנים שנערך ב-2022 על ידי מגזין "סייט אנד סאונד". הסרט הבלתי ניתן להגדרה הזה משחזר מקרה מוזר בהשתתפות האנשים שלהם זה קרה. זה סיפורו של סינפיל קשה פרנסה, שהתחזה לבמאי הנערץ עליו מוחסן מח'מלבאף, התייצב בביתה של אישה שפגש באוטובוס, וסיפר לבני משפחתה שהוא רוצה ללהק אותם לסרטו הבא. הוא שב וביקר אצלם כמה פעמים, ואף ביקש כסף למונית הביתה, עד שתמונה של הבמאי המהולל שהתפרסמה בעיתון עוררה את חשדם, והם הזעיקו את המשטרה. במשפט שנערך לו (בסרט מתועד המשפט האמיתי), חוסיין הסביר שהוא הזדהה עמוקות עם סרטיו של מח'מלבאף, שתיארו במדויק את הסבל שלו. משום שהוא עצמו עני וחסר השכלה הוא אינו יכול לעשות סרטים, ולכן אימץ לכמה ימים את הפנטזיה. זה סרט חכם והומניסטי וחד פעמי, והסיום מרגש להפליא.

גאבה (1996)

שם סרטו של מוחסן מח'מלבאף ("רגע של תמימות", " ליקוי חמה בקנדהאר") לקוח משטיח שבטי מסורתי, שצבעיו והדימויים הארוגים בו מספרים סיפורים על חיי נוודים. כאשר זוג קשישים רוחץ שטיח בנהר, צעירה בשם גאבה מגיחה מתוכו ומספרת את הסיפור השזור בו. לדבריה, היא משתוקקת בכל ליבה וגופה אל רוכב מסתורי, אך מנהגים שבטיים וסמכות משפחתית אינם מאפשרים את האיחוד ביניהם. במקום נרטיב קונבנציונלי, מח'מלבאף ארג את הסרט כמו שירה חזותית, שבה זיכרון, אגדה ודמיון משתלבים יחד, והצבעים העזים הופכים את הנוף האיראני לאריג חי.

הלוח (2000)

קבוצת מורים יוצאת לחפש תלמידים בהרים שעל גבול איראן-עירק. כל רכושם בעולם הם לוחות כתה שחורים, שהם נושאים על גבם כמו צלבים. הם יילמדו בעבור פת לחם, אם מישהו רק ייתן להם הזדמנות. אבל לאנשים באזור הקרבות יש דברים יותר דחופים לעשות. כשהמורים מותקפים על ידי מסוקי מלחמה, הלוחות מוסבים לשימושים מעשיים יותר – הסוואה מהאויב, אלונקה לסחיבת זקן חולה, מחיצה להפרדה בין חתן וכלה, הכל פרט לשימוש המקורי שלו נועדו. הלוחות השחורים והריקים מתוכן עדים למעגל שלם של חיים ומוות. סרטה של סמירה מח'מלבאף (על פי תסריט שכתבה עם אביה) צולם בתנאים קשים מאוד וללא אישור השלטונות באזור מרוחק בכורדיסטן. הפיזיות של ההפקה היא חלק מעוצמתו של "הלוח", שהוא לסירוגין ברוטאלי מאוד וגם פיוטי ומרגש. הסרט המלא:

היום שבו הפכתי לאישה (2000)

סרטה של מרזייה מח'מלבאף (זוגתו של מוחסן מח'מלבאף ודודתה/אמה החורגת של סמירה מח'מלבאף) הוא אנתולוגיה של שלושה סרטים קצרים על שלבים בהתבגרות של אישה באיראן. הראשון, המתאר את השעה האחרונה בחייה של ילדה לפני שהיא נדרשת לעטות חיג'אב לראשה, הוא יצירת מופת קטנה בפני עצמה, בתארו את מאבקה הנואש לינוק את שארית החופש שנותר לה. שני הסרטים הבאים הולכים ונעשים יותר ויותר סוריאליסטיים ומותירים רושם עז. מראה חבורת הנשים בשחור הרוכבות על אופניים לצד הים, ומסרבות לעצור לדרישתם של גברים על סוסים הוא בלתי נשכח.

המראה (1997)

סרטו האחרון של ג'עפר פאנאהי "זו היתה רק תאונה" מועמד עכשיו לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי, אבל אני רוצה לחזור לסרט מוקדם יותר שלו. כשאמה של מינה בת השש, שזרועה נתונה בגבס, לא מגיעה לאסוף אותה מבית הספר, מינה מחליטה לחזור הביתה לבד. הרחובות הסואנים של טהרן מציבים בפניה שלל מכשולים, ולא כל האנשים נחמדים. כשהיא עולה על אוטובוס, הנהג מורה לה לעבור אחורה, לאזור שהוקצה לנשים. ואז, באמצע הסרט, מינה מתבוננת לעבר המצלמה ואומרת שנמאס לה מהגבס והיא לא רוצה להשתתף בצילומים יותר. הצוות שמאחורי המצלמה קצת המום, אבל כשהם קולטים שהיא לא הורידה את המיקרופון, הם מחליטים להמשיך לעקוב אחריה מרחוק, ללא ידיעתה. היא הרי עדיין צריכה להגיע הביתה, כך שהסיפור הוא עדיין אותו סיפור, אבל עכשיו הוא נחווה כתיעודי, וכאילו אמיתי יותר. "המראה" מציע שילוב מפתיע, שנון ונפלא בין ריאליזם חברתי לעיסוק בקולנוע עצמו. הסרט המלא:

אין רשע בעולם (2020)

זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין צולם בסתר, ובתגובה לזכייתו מוחמד רסולוף ("זרע התאנה הקדושה") הואשם ביצירת "תעמולה נגד השיטה", ובית המשפט אסר עליו לעשות סרטים. הסרט מורכב מארבעה סיפורים קצרים בתבניות ז'אנריות שונות, שעוסקים בנושא של הוצאות להורג (באיראן עושים את זה בתלייה), ובאחריות המוסרית המוטלת על האנשים שמוציאים אותן לפועל. כל סרט הוא יצירה שלמה שיכולה לעמוד בפני עצמה, אך יחד יש להם עוצמה מצטברת – תקריב של רגליים רועדות בסרט השלישי מהדהד לדימוי דומה בסרט הראשון. הדמיון מטעין את הופעתו השנייה של הדימוי במשמעות מוסרית, ומייצר רגע מטלטל. הסיפורים חושפים את מהותם בהדרגה והדרמה האנושית לוכדת אותנו בגרון. זאת יצירה הומניסטית עזה ואמיצה, שתכניה וסגנונה משלימים זה את זה.

פרספוליס (2007)

אמנם מדובר בהפקה צרפתית, אבל היוצרת והסיפור הם איראניים לגמרי. העיבוד של מרג'אן סטראפי (בשיתוף עם ונסן פארונו) לרומן הגראפי והאוטוביוגרפי פרי עטה, מתאר את ילדותה כבת למשפחה משכילה באיראן של השאה, את השינויים הקיצוניים שהביאה המהפכה האיסלאמית, את שנותיה הקשות באוסטריה לשם שלחו אותה הוריה כדי להרחיקה מאימי המלחמה עם עירק, ואת החזרה הקשה למולדת שבה סתם ללכת ברחוב זאת הרפתקה מסוכנת בשביל אישה צעירה. הסרט ניחן במראה של קומיקס, ומעוצב באנימציה שטוחה ויפהפייה בשחור לבן, עם פריצות בודדות של צבע. הוא מתאר בכנות מרגשת ומלאת הומור את הפיכתה של הגיבורה שובת הלב מילדה דעתנית ומרדנית לנערה מבולבלת ומרדנית ולאישה למודת אכזבות, ומשלב בתבונה את הסיפור האישי וההיסטוריה הלאומית באופן מאיר עיניים וחודר קרביים.

הגיבור (2021)

ראחים יושב במאסר זה שלוש שנים בשל 150,000 טומאנים שהוא חייב לבהראם, אחיה של גרושתו. בתחילת הסרט ראחים יוצא לחופשה בת יומיים, במהלכה הוא מקווה לשכנע את בהראם לבטל את התלונה, ואומר לו שהוא יכול לשלם לו חצי מהחוב עכשיו, והשאר בתשלומים. מאיפה יש לו כסף פתאום אחרי שלוש שנים? זאת תחילתה של מעשיית מוסר על תיק עם 17 מטבעות זהב שנמצא ברחוב. אסגאר פרהאדי ("פרידה", "הסוכן") הוא תסריטאי בחסד עליון. הבחירות שעושים ראחים, אהובתו פרקונדה וכל האנשים סביבם מניעים עלילה שהולכת ומשתרגת, עוטה רבדים ומחליפה טונים ככל שמעמיקה היכרותנו עם הדמויות ועם הסדים שבהם הן נתונות. מה שמתחיל כדרמה צנועה, מכה גלים שהולכים ומתרחבים כשהתקשורת והרשת החברתית מגלות את הסיפור, ועושות מה שהן נוהגות לעשות – לבנות גיבורים ואז להרוס אותם. הסרט חוקר את כל ההתפלגויות וההשתמעויות האנושיות והמוסריות של הסיטואציה, ואינו נופל למהמורות של נאומים ומוסרי ההשכל.

צבע גן העדן (1999)

סרטו הכה מרגש של מג'יד מג'ידי ("ילדי גן עדן", "באראן") מספר על הילד העיוור מוחמד שחוזר מבית ספר ללקויי ראייה בטהרן לחופשת קיץ בביתו שבכפר. בזמן שמוחמד יוצא עם אחיותיו לחוות את הטבע באמצעות צליל ומגע, אביו האלמן מתבייש בעיוורונו ומסתיר אותו מהוריה של האישה שהוא מתעתד לשאת, בחששו שהם יבטלו את החתונה. עיוורונו המוסרי של האב מוצג למול המודעות המתעצמת של מוחמד ליופי ולנוכחות אלוהית. בהיותו קשוב לחוויה של הילד העיוור, זה סרט חושי וחושני מאוד, והוא משקף מוטיב מרכזי בקולנוע האיראני שלאחר המהפכה: ילדים כעדים מוסריים לחולשותיהם של המבוגרים. הסרט המלא:

• המסך
• מלחמת איראן
• איראן
• קולנוע זר
• קולנוע
• סרטים מומלצים

החורף שוב בדרכו אל שבע הממלכות של ווסטרוס, והפעם דרך המסך הגדול. בנוסף לאינספור הפריקוולים והספין-אופים שנמצאים בשלב כזה או אחר של הפקה ב-HBO, מתברר שהיקום של "משחקי הכס" מסמן במקביל יעד חדש לכיבוש: בתי הקולנוע.

>> העולם הזה חם: 23 סדרות לוהטות שבטח תרצו לראות בחודש מרץ
>> איך עשיתם את זה: דירוג הסדרות הישראליות שהכי הצליחו בחו"ל

אתר חדשות הבידור Hollywood Page Six הביא את הסקופ, שקיבל לאחר מכן אישור גם מאולפני האחים וורנר: בו וילימון, השואוראנר של "בית הקלפים" והתסריטאי הראשי ב"אנדור", הופקד על התסריט ועל פי הדיווחים כבר הגיש טיוטה ראשונה, במה שנראה כמהלך דרמטי למדי של האולפנים במטרה למקסם את הפופולריות של הפרנצ'ייז.

הכדור עכשיו במגרש של האולפנים והמנהלים, אבל יש רק בעיה קטנה אחת: בזמן שהדרקונים מתחילים להתחמם, האחים וורנר עצמם עוברים סוג של משחקי הכס. החברה נמצאת בעיצומו של תהליך מכירה לענקית החדשה פרמאונט-סקיידאנס, שהצליחה למנוע את מכירת HBO והאולפנים לנטפליקס. אם המיזוג יאושר, ההנהלה החדשה תצטרך להחליט מי נשאר בחיים ומי נשלח לגלות מעבר לחמות הקרח – כולל פרויקטים נוצצים כמו סרט "משחקי הכס".

עם זאת, ההצלחה של "בית הדרקון" ו"אביר שבע הממלכות" הופכת את "משחקי הכס" לאחד התכשיטים הכי נוצצים בכתר של וורנר, וקשה לדמיין את קברניטי פרמאונט-סקיידאנס מוותרים על דרקונים שמדפיסים זהב. העלילה המסתמנת מחזירה את המעריצים ליום שבו הכול התחיל: אייגון הראשון לבית טארגאריין וכיבוש ווסטרוס, כמה מאות שנים לפני נד סטארק והדרקונים של דאינריז. אם הסרט אכן יופק בסופו של דבר, הוא ינסה להוכיח שגם אחרי שמונה עונות, שני פריקוולים עשרות פרסי אמי והמון ממים, נשארו בשבע הממלכות עוד כמה סיפורים ששווה לראות ב־IMAX. נמתין עם הפופקורן.

• המסך
• משחקי הכס
• קולנוע
• פנטזיה

קצת חדשות טובות לא יזיקו לקולנוע הישראלי (וגם לא לכם, תודו), ורגע לפני פרוץ הקרבות עם איראן התקבלו חדשות קולנועיות טובות מאוד מכיוון עיריית תל אביב-יפו, שמקימה חממת יוצרים ויוצרות חדשה בעיתוי חשוב ואפילו קריטי, בדיוק כשהיצירה הקולנועית בישראל תחת מתקפה מטעם השלטון מצד אחד ומה שמסתמן כחרם תרבותי בעולם מצד שני.

>>

מדובר בפרויקט מעניין ויוצא דופן: מרכז תרבות אניס היפואי של עיריית תל אביב-יפו, הפרח של יפו ד', יפעיל חממת קולנוע שתשמש פלטפורמה לטיפוח קולנוענים צעירים ולקידום קולנוע קצר ישראלי מקורי אל קהל רחב, במטרה לחזק את יפו כמרחב תרבותי פעיל ורב־תרבותי, לתת במה ליוצרים צעירים ולהנגיש קולנוע איכותי לקהלים שלא תמיד מגיעים לסינמטקים ולפסטיבלים.

18 יוצרים ויוצרות צעירים מתחום הקולנוע כבר נבחרו לפרויקט בניהול וליווי של דפני ליף (שחוץ מהובלת מחאה חברתית לפני 15 שנה היא גם מעורכות הווידאו המנוסות בארץ), בעקבות קול קורא להגשת סרטים קצרים בני 30-10 דקות שהופץ בשיתוף איגוד הבימאים והבימאיות והחוגים לקולנוע במוסדות להשכלה גבוהה. בנוסף, הסרטים הקצרים שובצו לאשכולות לפי תמה, ואחת לחודש יוקרן באניס מקבץ סרטים תחת השם "קצרקו". ההקרנות אמורות להיערך במוצ"ש האחרון של כל חודש בחודשים הקרובים, אך הראשונה שבהם שהייתה אמורה להתקיים במוצ"ש האחרון נדחתה עקב המתקפה באיראן.

החממה משמשת כמרכז המעניק ליוצרים כלים מעשיים להרחבת ההפצה של הסרטים הקצרים שיצרו, דרך מפגשים עם מומחים וחשיבה קבוצתית. בין השאר לומדים היוצרים על אסטרטגיה שיווקית, חשיבה עסקית, דיגיטל ומוצרים שמכוונים להבאת קהל. מרכז תרבות אניס, למי שהחמיץ עד כה, נמצא בלב שכונת יפו ד' ומשמש בית לקולנוע ולתיאטרון. על בימת המרכז מוצג מיטב התיאטרון הרפרטוארי העכשווי, לצד מתן במה להצגות של תאטראות ללא בית למבוגרים ולילדים. בית הקולנוע מקרין סרטים בין לאומיים חדשים, סרטי פסטיבלים, סרטים ישראלים וסרטים מהעולם הערבי.

"בימים שבהם מנסים לצמצם את מרחב הביטוי, התפקיד שלנו בעיריית תל אביב-יפו הוא להתעקש ולהרחיב אותו", אמרה חן אריאלי, סגנית ראש העיר תל אביב–יפו ומחזיקת תיק התרבות. "​הבחירה להקים חממת קולנוע דווקא במרכז אניס היא בחירה בסיפור היפואי, המורכב, הרב-תרבותי והיפה. קולנוע טוב הוא קולנוע שמעז להסתכל למציאות בעיניים, והאחריות שלנו היא לתת במה למגוון הקולות האלה ואת הכלים להוציא אותם לאור".

• ❤ תרבות
• קולנוע
• יפו
• מרכז תרבות אניס

כשבועיים לפני הסבב הקודם מול איראן שבתי מפסטיבל הקולנוע של קרקוב 2025, שם שימשתי כשופטת. את ארוחות הבוקר במלון אכלתי בחברתו של הבמאי האיראני איאט נג'אפי, שהוזמן לשוב לפסטיבל כשופט אחרי שעשר שנים לפני כן זכה שם בפרס סרטו התיעודי "שרות ללא גבול". הסרט, שהוקרן גם בפסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות בתל אביב, עוקב אחר ניסיונה של אחותו המלחינה שרה נג'אפי לארגן קונצרט בהשתתפות זמרות סולניות. המכשול הגדול – מאז המהפכה האסלאמית ב-1979, נשים אינן מורשות לשיר בפומבי, לפחות לא בפני גברים.

כדי לתמוך במאבקן, שרה וחברותיה הזמינו שלוש זמרות צרפתיות להצטרף אליהן בטהרן, אבל אחרי שנתיים של מאבק להשיג אישור לקונצרט, התשובה הסופית שמתקבלת מהרשויות היא שלילית. לא צפיתי בסרט, אך קראתי שהוא מדגיש את החוסן והאומץ של הנשים המעורבות, ומציג את מחויבותן לביטוי אמנותי ולמאבק למען זכויות נשים באיראן.

נג'אפי סיפר לי שלמרות כל האיסורים מתקיימת בטהרן תרבות מחתרתית תוססת. סרטו האחרון עד כה ניסה לתת לכך ביטוי באופן ייחודי. "השמש תזרח" צולם בסתר באוקטובר 2022, ועוקב אחר להקת תיאטרון המתכוננת להעלות את המחזה הקלאסי "ליסיסטרטה" מאת אריסטופנס. כידוע, הקומדיה הנשכנית הזו מספרת על נשים שמחליטות להימנע מיחסי מין עם בני זוגן עד שישימו קץ למלחמה בין ספרטה לאתונה. בסרט, במהלך החזרות על הסצנה שבה הגברים מסתערים על האקרופוליס – שם התבצרו הנשים המורדות – הלהקה מגלה שהיא מוקפת במשטרת מהומות שהגיעה לדכא הפגנה.

זאת אחת ממחאות רבות שנערכו באיראן בתגובה למותה של מחסה אמיני בת ה-22 במעצר משטרתי, לאחר שהואשמה בהפרת חוקי החיג'אב. כפי שאפשר לראות בטריילר המצורף, כדי להגן על השחקנים בסרטו מאיום של מעצר, נג'אפי כיוון את המצלמה לפלח גופם התחתון ולא חשף את פניהם למצלמה. הוא עצמו סומן כמתנגד משטר, הפך לאזרח גרמניה ואינו יכול עוד לחזור למולדתו.

כמו נג'אפי, גם מוחמד רסולוף המפורסם ממנו אינו חי עוד באיראן. רסולוף נמלט ממולדתו בתום צילומי סרטו "זרע התאנה הקדושה" המתרחש על רקע אותן הפגנות. "ליבי עם הצוות והשחקנים שנשארו באיראן, אני עצוב לראות את מה שקורה במולדתי, שתושביה נלקחו כבני ערובה על ידי השלטון הטוטליטרי", אמר רסולוף בנאום התודה בפסטיבל קאן 2024, שם הוענק לו פרס חבר השופטים.

גם סרטו הקודם, "אין רשע בעולם", שצולם בסתר ונאסר להקרנה באיראן, הביא אותו להתנגשות עם המשטר, בגוללו ארבעה סיפורים על מערכת ההוצאות להורג. ב-2017 דרכונו של רסולוף הוחרם והוא נעצר פעמיים. הפעם הוא נידון בבית משפט להצלפות ולשמונה שנות מאסר. כשהבין שמעצרו עומד להתרחש בקרוב, רסולוף נמלט לגרמניה, שם הוא חי בסתר. פחות ברור מה עלה בגורלם של השחקנים ושאר חברי צוות ההפקה ששיתפו איתו פעולה.

את צמד הסרטים הנ"ל, שהופצו בישראל, אפשר לתאר כמשלים מוסריים. בשניהם רסולוף מתבונן באנשים המתמודדים באופנים שונים עם אימי המשטר. יש אזרחים שמורידים ראש ומשתפים פעולה עם המערכת – בהם אנשי משפחה מהשורה המשמשים כתליין שיוצא לעבודתו בחוסר חשק, או כשופט הגוזר לחומרה את גורלם של מפגינים שנעצרו. יש המנסים לחמוק מביצוע פקודות רצחניות כדי לשמור על נפשם, ויש גם כאלה שמתנגדים למשטר באופן אקטיבי. ב"זרע התאנה הקדושה" המאבק במשטר מקבל ממד אלגורי דרך תיאור הדרמה של משפחה אחת. לקראת סופו, האם שניסתה לפשר בין האב השופט לבין בנותיה המורדות, מבינה שאי אפשר יותר לשבת על הגדר. באקט של הגנה עצמית הן הורגות את הפטריארך שפיתח הזדהות מלאה עם המשטר.

גם ג'אפאר פנאהי, שסרטו "זאת היתה רק תאונה" צולם בניגוד לחוק האיראני וזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון, אינו מתגורר עוד במולדתו. מאז "הבלון הלבן" המקסים מ-1995, על ילדה שיוצאת לקנות דג זהב בערב השנה החדשה, פנאהי היה לאחד הקולנוענים הבולטים באיראן וסרטיו משלבים באופן ייחודי וחכם בין ריאליזם חברתי לעיסוק בקולנוע עצמו (נושא שהעסיק גם את מורו ורבו, עבאס קיארוסטמי, בסרטים "קלוז אפ" ו"בין עצי הזית"). ביקורת על דיכוי הנשים בארצו שנוסחה ב"המעגל" ובסרטים נוספים עוררה את חמת המשטר, ונאסר עליו לעזוב את ארצו ולעשות סרטים במשך 20 שנה. למרות זאת, במהלך מעצר בית ב־2011 פנאהי צילם את "זה לא סרט", שבו הוא מתאר למצלמה את הסרט שהוא לא עושה. "זה לא סרט" הוברח לפסטיבל קאן על דיסק־און־קי בתוך עוגה.

ב־2015 פנאהי יצא מהבית, התחפש לנהג מונית וצילם את "טקסי טהרן" על האנשים שאסף במכוניתו, בהם סוחר תקליטורים גנובים וקולנוען בן 9. כשהסרט התקבל לפסטיבל ברלין, שם זכה מאוחר יותר בדוב הזהב, פנאהי פרסם הצהרה שבה אמר "שום דבר לא יכול למנוע ממני לעשות סרטים, שכן כשאני נדחק לפינות האולטימטיביות אני מתחבר לעצמי הפנימי, ובמרחבים פרטיים כאלה, למרות כל המגבלות, הדחף ליצור רק מתעצם". ב-2023, אחרי שבעה חודשי מאסר – מתוך שש שנים שנגזרו לו – פנאהי פתח בשביתת רעב ושוחרר בשל לחץ בינלאומי. סרטו החדש, שנפתח גם הוא בנסיעה בכביש, מספר על אסיר פוליטי לשעבר שמבקש לנקום בקצין המודיעין שעינה אותו בכלא.

מוניות הן מוטיב חוזר בלא מעט סרטים איראנים שמגיעים למערב. הן משמשות מעין מיקרוקוסמוס בתנועה, שבו אנשים זרים משכבות חברתיות שונות מספרים לנהגים המוודים על חייהם ועל חיבוטיהם. בהקשר של כתיבת כתבה זו, יש לציין שישראל אף פעם אינה עולה לדיון ולו ברמז. כך, למשל, "עשר" של עבאס קיארוסטמי מ-2002, עוקב במשך מספר ימים אחר נהגת גרושה המסיעה נשים ברחובות טהרן, בהן אחותה, יצאנית, חברה שרוצה להתחתן, חברה שבוכה על אהוב שעזב, ואישה מבוגרת בדרכה לתפילה. דרך השיחות בין הנשים וחילופי הדברים בין הנהגת לבנה בן ה-7 (המצדיק את אביו בפרשת הגירושים) אנחנו מקבלים הצצה על חברה שבה הנשים נדחקות לשוליים.

למרות דיכויין, יש באיראן גם במאיות שמצליחות ליצור סרטים. שלוש מהן הן מרזייה משקיני ("היום בו הפכתי לאישה"), וסמירה וחנה מאח'מלבף – רעייתו ושתיים מבנותיו של הקולנוען המהולל מוחסן מאח'מלבף ("ליקוי חמה בקנדהאר") שנתן להן דחיפה. כל המשפחה גולה עכשיו בלונדון מסיבות דומות לאלה שהוזכרו למעלה.

מי שנותרה במולדתה היא טמינה מילאני, קולנוענית פמיניסטית שמרבה לעסוק בדיכוי הנשים בחברה האיראנית. כשהפנתה את ביקורתה כלפי הצביעות של הממסד המוסלמי היא הסתבכה עם הרשויות. ב־2001 נעצרה באשמת קידום תכנים "אנטי מהפכניים" בסרטה "החצי הנסתר", שמספר על פקיד ממשלה שנשלח לבחון את ערעורה של נידונה למוות, ובדרך קורא מכתב מאשתו שבו היא מספרת לו על רומן שניהלה בימי לימודיה באוניברסיטה. מחאה בינלאומית שבה השתתפו במאים כמרטין סקורסזה ופרנסיס פורד קופולה זירזה את שחרורה, ומילאני המשיכה בעוז.

מי שמצליח לא להסתבך עם המשטר האיראני, ועדיין לזכות בהערכה גדולה מחוץ למולדתו, הוא אסגאר פרהאדי שסרטיו "פרידה" ו"הסוכן" נשלחו לייצג את איראן בתחרות האוסקר וזכו בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. גם גיבוריו של פרהאדי מתמודדים עם המערכת ועם שאלות מוסריות מהותיות, אבל נציגי הממסד אינם נשפטים לחומרה אלא מוצגים לרוב כפקידים שמנסים לבצע את משימתם באופן הוגן. כזכור, "פרידה" מ-2011 מספר על בני זוג ממעמד הביניים שמבקשים להתגרש. האישה רוצה לעזוב את איראן כדי שבתה לא תגדל בתנאים המגבילים במדינה, אך בעלה רוצה להישאר כדי לטפל באביו החולה אלצהיימר.

שופט בית המשפט לענייני משפחה פוסק שבקשת הגירושים איננה מוצדקת. כולם צודקים במידה, כולל האישה הענייה שנשכרת לטפל באב, עוברת הפלה ותובעת את המשפחה. בקיצור, הגיבורים של פרהאדי ושל רוב היוצרים שהזכרתי כאן הם אנשים משכבות חברתיות שונות שרוצים מה שרוב האנשים בעולם רוצים – לחיות חיים טובים וחופשיים עד כמה שאפשר.

• המסך
• קולנוע
• איראן
• מלחמת איראן
• תל אביב נלחמת
• סרטים מומלצים

סדרת סרטי "הטורף" ידועה בתור סדרת סרטים מדממת ואלימה וממש לא לילדים, אך בשבוע שעבר הגיע לדיסני+ "הטורף: שטח פראי", הסרט הראשון בסדרה שמתאים לגילאי 13 ומעלה על פי שיטת הדירוג האמריקאית, לאחר צפייה שהרגישה יותר ארוכה ממה שהייתה באמת, אני מוכרח להודות. זה כנראה הסרט הכי גרוע בסדרה.

>> "בהצלחה, תהנו, אל תמותו": כולנו זכינו. סם רוקוול יש רק אחד
>> הרגת: האפוס המופתי של קוונטין טרנטינו מצדיק כל דקה על המסך

הסרט מתחיל בטלנובלה משפחתית עם שני אחים מגזע היאוצ'ה האכזרי. דק הוא האח החלש במשפחה, ולכן האב מצווה על האח החזק יותר להרוג אותו. במקום זאת האח מקריב את עצמו ושולח את דק לכוכב אגדי כדי לצוד את הקאליסק, יצור מסתורי שלא ניתן להרוג. הכוכב מתגלה כקטלני ביותר עם צמחייה מבעיתה, יצורים ענקיים ואתגרים שדק לא יכול להתמודד איתם לבד, ולכן נחלצת לעזרתו אנדרואידית – או סינתטית, לפי עולם הסרט – בשם תיאה (אלה פנינג). לצד קופה חייזרית, השלישייה הולכת להוכיח שמשפחה היא מעל הכל. או משהו כזה.

מדרמה משפחתית הסרט הופך לקומדיית חברים עם אינטראקציות משעשעות לפרקים אך מאוסות לעתים תכופות יותר. יכול להיות שקופת החלל נוחתת בידיים של דק הטורף ברגע קומי אחד, וברגע אחר הטורף צוחק על האנדרואידית נטולת הרגליים, וברגע אחר האנדרואידית זורקת הערה שנונה? לאורך כל הסרט השאלה היחידה שעלתה לי לראש היא "באיזה סרט לעזאזל אני צופה"?

אני מודה שציפיתי לסרט קצת אחר. בעקבות הסגנון של הסרטים הקודמים, אני ציפיתי לסרט שקט יחסית על טורף שנוחת בכוכב זר ופוגש אנדרואידית שאיתה הוא משתף פעולה, למרות הגבלות השפה. לא חשבתי שמדובר בסרט עם כל כך הרבה דיאלוג, ובטח שלא דיאלוג כל כך מבלבל.מצד אחד אלה פנינג מדברת אנגלית, מצד שני המערכת שלה אומרת שהיא מדברת בשפת היאוצ'ה, מצד שלישי בשלב אחר של הסרט היא נשמעת מדברת בשפת היאוצ'ה, אבל אנדרואיד אחר לא מבין את שפת היאוצ'ה למרות שהוא אנדרואיד. בקיצור, זה לא מרגיש כמו "הטורף", אלא יותר כמו "שומרי הגלקסיה" ביקום של "הטורף".

הסיבה המרכזית שבגללה רבים אוהבים את סרטי "הטורף" היא שמדובר בחייזר קטלני שרוצח אנשים באופן ברוטלי. הוא יצור מטיל אימה, מכונת ציד שהורגת בשביל המשחק, וההתמודדות של בני האדם איתו היא שיוצרת עניין. לא מעניין אותנו מה הרגשות של הטורף או איך הוא התגבר על הדאדי אישיוז שלו. אנחנו רוצים לראות אותו מחסל בני אנוש או דמויי אנוש בזה אחר זה. גם מזה יש בסרט.

"הטורף: שטח פראי" מציג שני הישגים בלבד: הראשון הוא שהאקשן מצוין. באמת. המרדפים, הציד, האפקטים והיצורים החייזריים שאיתם דק צריך להתמודד, אלה עובדים נהדר. ההישג השני הוא היכולת המרשימה של דן טרכטנברג, הבמאי, לדחוק במגבלות הגיל לא פחות מסם ריימי שעושה את זה כבר עשרים שנה. תמונות מטרידות כמו גלגלי עיניים משתנים או מחט שנכנסת לאוזן עדיין מטרידות גם כשמדובר בסרט לגילאי 13 ומעלה.

בדיוק בגלל שתי הסיבות האלה: לא ברור למה זה לא סרט אנימציה.הרי רוב הסרט הוא גם כך ערימת CGI, והסרט הקודם שהיה כולו באנימציה הוכיח שזה יכול לעבוד. חוץ מזה, דק עצמו הרבה פחות מאיים או מפחיד מהטורפים שכבר ראינו בסרט הקודם. הניסיון להפוך את הטורף לאנושי נראה הרבה יותר מגוחך בלייב אקשן ורק הורס.

זה היה יכול להיות סרט הרבה יותר טוב אם רק היו שומרים על הזהות שהפרנצ'ייז בנה לעצמו בשנים האחרונות. "טרף" משנת 2022 היה הפתעה מוחלטת, בלי הרבה דיאלוגים, סיפור חזק ולא מעט חידושים לפרנצ'ייז. בסרט "רוצח הרוצחים" ששוחרר בקיץ האחרון ראינו את אחת הגרסאות המפחידות של הטורף עם סצנות אקשן מדהימות שגם משכללות את היכולות הקרביות של היאוצ'ה. בסרט הזה נעדר לחלוטין הקסם שהיה בסרטים הקודמים ותחת זאת אנחנו מקבלים קומדיית אקשן קלילה על חבורה שמורכבת מאנשים שהחברה הוקיעה שמוצאים מקלט אחד בשני. מה לעזאזל.

אין בעיה שיעשו "הטורף" לבני נוער, אבל "הטורף: שטח פראי" הוא לא התשובה. אין צורך בסיקוול ואין סיבה לראות את אחד החייזרים האהובים בתולדות הקולנוע מקבל ערכים אנושיים ובני לוויה חמודים ומצחיקים שילוו אותו לאורך הדרך. אנחנו רוצים דם, אנחנו רוצים קרביים נשפכים ואנחנו רוצים אקשן-אימה עשוי היטב כמו שכבר הוכיחו שהם יודעים לעשות. לא כל דבר צריך להפוך לסרט של דיסני, גם אם הוא בדיסני+.

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• מדע בדיוני
• דיסני+