בתחילת השבוע זכה "הסוכן החשאי" בפרסי גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר ולסרט הטוב ביותר בשפה שאינה אנגלית. כמצביעה לגלובוס הזהב, הייתי בין אלה שנתנו את קולם לשתי הזכיות האלה. למען האמת, הוא היה הבחירה שלי גם בקטגוריית סרט הדרמה הטוב ביותר. בחרתי לציין זאת כדי לחדד שעל אף שאני יודעת מעט מאוד על ההיסטוריה ועל הקולנוע של ברזיל, ולא אוכל לספר לכם איך סרטו של קלבר מנדונסה פיליו משתלב בתוכם, צפיתי בו בהנאה גדולה, ויצאתי ממנו משוכנעת שזה אחד הסרטים הכי טובים של 2025.

>> היונה הלבנה לא זקנה: מישהו כבר סיפר למיקי זוהר על "בלה"?
>> מרטי כוכב עליון: תאמינו להייפ ורוצו לראות את "מרטי סופרים" בקולנוע

"הסוכן החשאי" עובד בשלל רבדים – כמותחן, כקומדיה שחורה, וגם כדרמה חברתית היסטורית. לאורך הדרך הוא מחליף צבעים וטונים, אך הוא מגובש לחלוטין. זה סרט מלא חיים, מלא קולנוע, מפתיע וממלא את הלב. כפי שמצוין בכותרות הפתיחה, הסרט מתרחש ב-1977, ימי הדיקטטורה הצבאית בברזיל. חיפושית צהובה עוצרת בתחנת דלק לצד כביש כפרי (הסרט מנוקד בעוד כמה כתמים צהובים כאלה, המופיעים ברגעי מפתח). הנהג מופתע לראות שבחזית התחנה מוטלת גווייה, מכוסה קרטון. גבר יוצא אליו ומסביר שהיא שם כבר כמה ימים מאז הרצח, ושבמשטרה אמרו שיבואו בעוד שבוע. בדיוק אז מגיעה מכונית משטרה, אבל השוטרים כלל לא מעוניינים בגופה אלא בנהג, שמשתדל להצניע את חששו שהם באו בשבילו. אבל גם זה לא הסיפור.

כך נפתח "הסוכן החשאי", באיור אבסורדי של מדינה מפוררת תחת משטר טוטליטרי ומושחת עד היסוד. הנהג ממשיך בדרכו ומגיע לרסיפה, בירת מדינת פרנמבוקו שבצפון מזרח ברזיל. שם מקבלת את פניו זקנה חביבה בשם דונה סבשטיאנה, המנהלת בית מחסה חשאי לאנשים שנרדפים על ידי השלטונות. כשארמנדו, המכונה מרסלו (ואגנר מורה), מציג את עצמו בפני שותפיו לגורל, אנחנו מתוודעים לעברו כפרופסור בחוג למדעים, שהעז להתעמת עם מנהל חברת החשמל של ברזיל שהשתלט על האוניברסיטה, והעלה את חמתו עד כדי כך שהוא נאלץ לאמץ זהות בדויה ולהסתתר עד שיוכל לברוח מהמדינה.

הסיפור נע קדימה ואחורה ולצדדים, ומצרף עוד ועוד דמויות, בהן צמד מתנקשים בשכר, מפקח משטרה מושחת ושני בניו, רופאת שיניים סקסית, ילד יפה להפליא, בעל בית קולנוע, משפחת פליטים מאנגולה, וגם רגל כרותה בעלת חיים משלה. אחרי הצפייה קראתי שמקורה של הרגל, שמקפצת ברחובות העיר ובועטת באנשים, הוא באגדה אורבנית שנפוצה ברסיפה בשנות השבעים. בסרט היא משמשת כדימוי סוריאליסטי, מצחיק ומצמרר, לדיכוי פוליטי.

מבין שלל הדמויות הנהדרות – בהן גם יהודי ניצול שואה (אודו קיר המנוח בסרטו האחרון) שמפקח המשטרה מתעקש להציגו כפושע נאצי תוך כדי שהוא מפיק הנאה מעוותת מצפייה בצלקות שעל רגליו – אף לא אחת מזוהה כסוכן חשאי. הפעם היחידה שהתואר הזה מופיע על המסך הוא בכותרות "האיש מאקפולקו" בכיכובו של ז'אן פול בלמונדו, שמוקרן בבית הקולנוע השייך לאביה של רעייתו המנוחה של ארמנדו. בדומה לגיבורים של היצ'קוק (למשל ב"מזימות בינלאומיות"), ארמנדו הוא אדם מן היישוב שחייו ירדו מהמסלול, והוא נאלץ לפתח כישורים של מרגל כדי לשרוד (מפקח המשטרה אף טוען שהוא נראה כמו שוטר). כלומר, שם הסרט הוא סוג של הונאה, ובדיעבד גם רמז לחמקמקות הז'אנרית שלו.

הסרט מתרחש בזמן הקרנבל – הדמויות מדברות עליו אך לא מגיעות אליו – כך שאפשר גם להגדיר אותו כקרנבל של ז'אנרים. סרט נוסף שנארג לתוך הקנבס העשיר של "הסוכן החשאי" הוא "מלתעות" של ספילברג. בנו הקט של ארמנדו מפתח אובססיה אליו, אך סבו לא מרשה לו לצפות בו מחשש שיפתח טראומה. ובכל זאת, הכריש כמו מגיח מהסרט ומשתלב בעלילה הברזילאית באופן אבסורדי, מטאפורי ונפלא.

ואגנר מורה, שהתפרסם בתפקיד פבלו אסקובר ב"נרקוס", מגיש הופעה שקטה, סימפטית וכובשת לחלוטין. יש לציין שהוא מופיע בסרט בתפקיד כפול. אבל מי שגונבת את ההצגה בזמן המסך המצומצם שלה היא טניה מריה קטנת הקומה בתפקיד אם הבית הקשישה, ששובה את הלב בשכל הישר ובהומניזם שלה. מריה, שאינה שחקנית מקצועית, הופיעה בתפקיד קטן ב"בקוראו" סרטו הקודם של מנדוסה, והוא נדלק עליה. במהלך הקרנת הסרט בפסטיבל ירושלים, כשמריה נראתה בכותרות הסיום של "הסוכן החשאי", הקהל באולם מחא לה כפיים בהתלהבות. וזה נותן לכם מושג לגבי סוג המעורבות הרגשית שמעורר הסרט הנפלא הזה על החיים בדיקטטורה.

5 כוכבים
The Secret Agent בימוי: קלבר מנדונסה פיליו. עם ואגנר מורה. ברזיל 2025, 158 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע זר
• ברזיל
• סרטים מומלצים

עד לאחרונה, הקולנוע הנורדי היה מזוהה עם במאים משוודיה (אינגמר ברגמן, רובן אוסטלונד), דנמרק (קרל דרייר, לארס פון טרייר) ופינלנד (אקי קאוריסמקי). גם בנורווגיה עשו סרטים, אך הם לא זכו למוניטין בינלאומי דומה. המצב הזה מתחיל להשתנות, כשכמה קולנוענים נורווגים עושים לעצמם שם בפסטיבלים. לצד יואכים טרייר, שסרטו "ערך סנטימנטלי" נחשב למוביל בתחרות על האוסקר לסרט הבינלאומי (צופים לו מועמדות גם בקטגוריית הסרט הטוב ביותר), ואמילי בליכפלדט שסרטה הנהדר "האחות המכוערת" הוקרן בקולנוע לב, כדאי להתחיל לשנן את השם דאג יוהאן האוגרוד.

>> "מרשעת: חלק 2" הוא סרט מרהיב וסוחף שאין בו רגע מיותר
>> "נאנדאורי" הוא סרט מסוגנן ועז מבע. רק דבר אחד חסר לו

ב-2024 האוגרוד יצר טרילוגיית סרטים בשם "סקס", "חלומות" ו"אהבה". "סקס" הופץ בארץ בשנה שעברה תחת השם "מין אנושי", ועכשיו יוצאים למסכים גם שני הסרטים האחרים, שהם טובים אף יותר. מדובר בדרמות קומיות דברניות מאוד, עתירות אבחנה, מתובלות בהומור דק ומשובצות בהפתעות קטנות, שבוחנות לעומק פנים שונות של מערכות יחסים בעידן שבו אנו חיים.

"חלומות", שקטף את דב הזהב בפסטיבל ברלין, מספר על בת 17 שמתאהבת במורה הצעירה והמגניבה שלה וכותבת על חוויותיה ועל רגשותיה ביומן. כשסבתה ואמה קוראות את הטקסט האינטימי שכתבה הן מתחבטות מה לעשות איתו, וזה לא הולך לאן שאתם חושבים. "חלומות" הוא סרט התבגרות עדין, חכם, שנון ומשוחק לעילא. הוא כל כך מדייק את החוויה הנשית על דורותיה, שכמעט קשה להאמין שנוצר על ידי גבר ("סקס" התמקד בחוויה של גברים).

"אהבה", הסרט השלישי בטרילוגיה, עוקב אחר סיפוריהם המקבילים של אישה וגבר, שעובדים יחד בבית חולים. שוט הפתיחה מתמקד בפציינט המקבל דיאגנוזה שיש לו סרטן ערמונית. הרחק מאחוריו, מחוץ לפוקוס, יושב אח במדים לבנים, כמו היה חלק מהתפאורה. הרופאה מריאן (אנדראה בריין הוביג) מסבירה לפציינט לגבי הטיפולים השונים והשפעותיהם והוא יוצא מהחדר. רק אז האח נכנס לפוקוס ואומר לרופאה שהפציינט לא הבין מה היא אמרה לו. זה הסימן הראשון שטור (טאיו צ'יטאדלה יקובסן) הוא בחור טוב, עם קשב לצרכים של אחרים ושהוא עומד להיות דמות מרכזית בסרט.

מריאן וטור ישובו וייפגשו במעבורת מאוסלו לחצי האי נסודן – טור מתגורר שם, מריאן מפליגה לסוג של דייט עם אולה, גיאולוג גרוש שחברתה הנשואה היידי מנסה לשדך לה. השיחה הנעימה שמתפתחת בין הרופאה והאח, כשהיידי משקיפה עליהם מהצד, מעוררת רושם שזה הולך לכיוון של קומדיה רומנטית, אבל זה משום שאנחנו משליכים על הסרט את הציפיות שלנו שנבנו אחרי צפייה ביותר מדי סרטים המצייתים לאותן תבניות מקובלות. "אהבה" אינו סרט כזה.

מריאן תפגוש את הגיאולוג בביתו היפה הצופה על אוסלו ותידלק עליו, רק שאין לה כל כוונות להתחתן. במעבורת בדרך חזרה לעיר היא תשוב ותפגוש את טור שיספר לה שהוא מרבה להפליג כדרך לפגוש גברים מזדמנים. כך הוא יתוודע לפסיכולוג ביורן (לרס יקוב הולם), דמות שולית בשני הסרטים האחרים בטרילוגיה, שכאן מקבלת סיפור כואב משל עצמה.

כשם ששוט הפתיחה בלבל אותנו לחשוב שטור הוא בסך הכל סטטיסט, והתמקד דווקא בדמות שולית, כך גם בהמשך הסרט אנחנו פוגשים דמויות נוספות (כמו גרושתו של אולה, וגבר שמריאן פוגשת במעבורת) ולא מיד יודעים אם הן עומדות להיות אורחות לרגע בעלילה או דמויות מרכזיות. כצופים אנחנו מוזמנים להקשיב להן ולחוש אמפתיה לכל אחת ואחת מהן. לפעמים הדיאלוגים קצת דחוסים מדי (היידי היא עובדת עירייה שמנסה להרים פרויקט לחגיגות מאה שנה לאוסלו, ולכן מספקת סיור מודרך, מעניין בפני עצמו, בנושא התבליטים שעל קירות בניין העירייה), אבל המונולוגים הווידויים והתהיות הקיומיות רלוונטיים ונוגעים.

באחת השיחות של מריאן עם אולה היא מקריאה לו משפטים מתוך היומנים של אתי הילסום.עיבוד נפלא של חגי לוי ליומנים מוקרן עכשיו בקולנוע לב. כמו "אתי", "אהבה" מתברך בהתבוננות מעמיקה ואוהדת באנשים שמתעקשים על החופש שלהם, ועם זאת מקדישים את עצמם מתוך בחירה אישית לטיפול באחרים. שוטים של המפרץ ובית העירייה מנקדים את הסרט במעין נקודת מבט נוספת, חיצונית לדמויות, ההפלגות החוזרות במעבורת צוברות ממד מטאפורי, ובהדרגה האניצים השונים מתאחדים לסרט יפה על אהבה וביטוייה השונים.

4 כוכבים
Kjærlighet בימוי: דאג יוהאן האוגרוד. עם אנדראה בריין הוביג. נורבגיה 2024, 119 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• סרטים מומלצים
• קולנוע זר

השבוע עולים למסכים בארץ שני סרטים המספרים על אסירים משוחררים שחוזרים הביתה בתום מאסר ממושך, ומחפשים כפרה.ב"מתחת לצל של השמש" של שלום הגר, הגיבור מנסה להציל את בנו שהתדרדר לזנות בדרום תל אביב. ב"כלב שחור" של הו גוואן – שזכה בפרס הראשון בתחרות "מבט מסוים" בפסטיבל קאן – הגיבור מנסה להציל כלב רחוב. על אף גרעין דרמתי דומה, והעובדה ששניהם מתרחשים באזורי ספר מוזנחים, הסרטים שונים מאוד זה מזה – הישראלי קשה עד כדי התרפקות על הסבל, הסיני שובה את הלב.

>>חיות כמו שצריך: 15 סרטי החיות הכי טובים בתולדות הקולנוע

"כלב שחור" נפתח בשוט מהמם. לתוך מרחב מדברי פורץ עדר גדול של כלבים, שבמרוצתם גורמים לאוטובוס בודד להתהפך בדרכו לעיירה סמוכה. זה דימוי פוסט אפוקליפטי שהדיו צובעים את הסרט כולו. הוא הזכיר לי את "אל לבן" המסעיר של קורנל מונדרוצ'ו מ-2014 – אלגוריה פוליטית על כלבים נטושים שחוזרים לנקום. סרטו של גוואן פחות מיתולוגי בגישתו, אך גם הוא עתיר אווירה, משובץ בדימויים סוריאליסטיים של הרס ועזובה וצבוע בגוונים פוליטיים. מבקרים בחו"ל מגדירים אותו כנאו-נואר. לי הוא הזכיר יותר את הקומדיות הצ'כיות האבסורדיות משנות השישים על עיירות ישנוניות, ולא רק בגלל נוכחותו של המשוגע המקומי.

השנה היא 2008, כמה שבועות לפני אולימפיאדת בייג'ינג – כפי שמדווחת קריינית ברדיו בלתי נראה. אבל נדמה שאתר ההתרחשות לא היה יכול להיות רחוק יותר מהמרכז השלטוני. יחד עם האוטובוס שנגרר על ידי ניידת משטרה, אנחנו מגיעים לעיירה תעשייתית בשולי מדבר גובי, שרבים מתושביה נטשו אותה והשאירו את כלביהם מאחור. אל עיירת הרפאים הזאת שב לאנג (השחקן, המוזיקאי והדוגמן אדי פנג), אמן רכיבה על אופנוע שישב עשר שנים בכלא באשמת הריגה (הפרטים יתבררו בהמשך). אביו האלכוהוליסט מתגורר בגן החיות הסגור, שנשארו בו רק חיות בודדות, בהן טיגריס עייף. הגנגסטר שרוצה לנקום בלאנג המכונה "הקצב" ומגדל נחשים, ויש בסרט גם כבש, קוף, גמל, טווס, ארנבת וזאב. החיות הבודדות מעצימות את תחושת ההתפרקות החברתית של העיירה.

הרשויות המקומיות מתכננות לחדש את פניה ולהביא לשם משקיעים שיבנו מפעלים. לצורך כך הם מכריזים על מבצע לכידה ואיסוף של הכלבים העזובים. לאנג מצטרף ללוכדים בחוסר חשק, ומפתח סימפטיה לכלב מרוץ שחור ורזה, שנשך כמה אנשים ונחשד בכלבת. החיבור הראשוני ביניהם נוצר בסצנה יפהפייה המתרחשת גם היא בכלי רכב שהתהפך.

לאנג הוא גיבור שתקן ומסוגר. הוא אומר שלוש ארבע מילים יותר מהכלב, שמביע את עצמו באופנים רגשיים יותר. דמותו, שאף פעם אינה מסבירה את מניעיה, תורמת לסרט גוון של מעשייה, משוכה בהומור דק. ניסיונותיו של האופנוען לשחזר את הפעלולים של ימי הזוהר שלו מעלים באוב את ההומור הפיזי של הקומדיות האילמות. לרובד הזה מצטרף הקרקס הנודד שמגיע לעיירה, ומביא איתו אישה שמציעה את עצמה ללאנג. אבל "כלב שחור" נשאר מחוץ לאוהל הקרקס – כתם הצבע היחידי על רקע הגבעות השחורות – ואינו מראה לנו את האקרובטים בפעולה. צלילים מתוך "Hey You" של "פינק פלויד" ("היי אתה, שם בחוץ בקור, נעשה בודד, מזדקן, אתה יכול להרגיש אותי?") מפוזרים בפסקול, ומהדהדים את תחושת הבידוד של הגיבור ושל המרחב.

העלילה מפוזרת, ובסופו של דבר, למרות כל התוספות, זה לא הרבה יותר מסרט נוגע ללב על גבר בודד (וחתיך) שמתיידד עם כלב. אבל זה די והותר. לסיום אספר לכם שהכלב מגולם על ידי כלבה מקסימה, ושכוכב הסרט אימץ אותה בתום הצילומים. אוסיף ש"כלב שחור" נמנע משימוש באפקטים דיגיטליים (פרט לסצנה מוגזמת אחת בהשתתפות חלון שבור), וממראות קשים (כלב אחד חוטף מכות מחוץ לפריים), והוא בהחלט מיועד לאוהבי כלבים, ובעלי חיים באופן כללי. בפסטיבל קאן העניקו לו גם את פרס חבר השופטים בתחרות "פאלם דוג".
4 כוכבים
Black Dog בימוי: הו גוואן. עם אדי פנג. סין 2024, 110 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע זר
• סין
• כלבים

הקרנת העיתונאים האחרונה שנערכה לפני הקורונה היתה של "ואז רקדנו". הסרט על הרקדן הגאורגי הצעיר שנסחף לרומן עם רקדן חדש בלהקה שבה את ליבי, אבל אז נסגרו בתי הקולנוע וכשהוא סוף סוף יצא למסכים לא התפניתי לכתוב עליו. עכשיו מגיע אלינו סרטו החדש של לבאן אקין, והוא מאשש את כשרונו של הבמאי השוודי ממוצא גאורגי לכבוש לבבות. "דרכים מצטלבות" מספר גם הוא סיפור שאפשר לקרוא לו להטב"קי, אבל בעיקרו זהו קולנוע הומניסטי במיטבו – טבעי, נבון, מלא אהבת אדם ומרגש. הווה אומר, הוא אינו חוטא בדקלרטיביות ווקית מהסוג שגורם ליותר מדי סרטים מהשנים האחרונות להיחוות כשיעורי חברה.

>> פוסט אמת: איך התמכרו הטלוויזיה והקולנוע ל"מבוסס על סיפור אמיתי"?
>> יש המון החלטות גרועות ב"שלגיה". גל גדות היא לא אחת מהן // ביקורת

"דרכים מצטלבות" עוקב אחר ליה, מורה בגמלאות, שחוצה את הגבול מגיאורגיה לטורקיה בתקווה לאתר באיסטנבול את אחייניתה טקלה, שגורשה מבית הוריה כמה שנים לפני כן כשהזדהתה כטרנסג'נדרית. בטרם מותה, אחותה של ליה השביעה אותה למצוא את בתה, שהקשר איתה נותק ולא נודעו קורותיה. אל ליה מצטרף אצ'י, צעיר חביב וחסר כל, שקופץ על ההזדמנות לעזוב את בית אחיו הבריון, בתקווה לפתוח בחיים חדשים בעיר הגדולה. כדי לשכנע את ליה שתיתן לו להלוות אליה, ואף תממן את מסעו, אצ'י טוען שטקלה השאירה לו את כתובתה באיסטנבול ושהוא יודע קצת אנגלית (שפתה השנייה של המורה היא רוסית, ובטורקיה זה לא עוזר).

ברגע מסוים בתחילת המסע של הזוג המוזר, המצלמה עוזבת את אצ'י וממריאה לעבר דמות חדשה המקבלת קו עלילתי משל עצמה. אוורים היא עורכת דין טרנסית העובדת עבור עמותה שעוסקת בזכויות הטרנסים. היא עצמה נמצאת על סף קבלת אישור רשמי לזהותה החדשה כאישה. לצופים ברור שמתישהו שני קווי העלילה ייפגשו, אבל הסרט אינו ממהר לשם. המעברים בין שני חלקי הסיפור עשויים יפה ומשתלבים בסגנון הריאליסטי המעודן של הסרט.

נרטיבים של חיפוש מניעים את הספרות ואת הקולנוע מקדמת דנא. זאת דרך ידועה לעצב גם מסע של גילוי עצמי. ליה (השחקנית והמלחינה מזיה ארבולי) היתה פעם אישה נחשקת, אך לא עוד. למרות סרבנותה הראשונית, השהייה בעיר זרה בחברתו של הצעיר תאב החיים מעוררת בה תשוקות מחודשות (לא אליו). אבל "דרכים מצטלבות" אינו פנטזיה רומנטית אלא דרמה כנה ונוגעת ללב על בני אדם שמחפשים את דרכם. את אצ'י ואוורים מגלמים לוקאס קנקבה ודניז דומנלי, שניהם חסרי ניסיון מול המצלמה, וכמו ב"ואז רקדנו" אקין מתגלה כבעל חוש נפלא לליהוק נון-אקטורז. קנקבה ודומנלי שובים את הלב בהופעות נעימות ולא מתחנחנות, המפשירות את חזותה הנוקשה של המורה למודת האכזבות שעקשנותה מניעה את העלילה.

מאז בכורתו בפסטיבל ברלין, "דרכים מצטלבות" גרף פרסים בשלל פסטיבלים. אבל מעבר להיותו דובר שפה שאינה אנגלית/הוליוודית זה אינו סרט פסטיבלים מאתגר, אלא דרמה אנושית נהדרת, עשירה באפיונים נדיבים וברגעים יפים של תקשורת אמיתית בין בני אדם. אל תפספסו אותה.

4 כוכבים
>> Crossing // "דרכים מצטלבות" // בימוי: לבאן אקין. עם מזיה ארבולי. שוודיה/גאורגיה 2024, 106 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• המסך
• קולנוע זר

"הסיפור של סולימן" הוא שם דו משמעי. זה הסיפור של סולימן במובן זה שהסרט מגולל את סיפור חייו של סולימן, מהגר מגינאה המתפרנס ממשלוחי מזון בפריז, וזה גם הסיפור שסולימן מספר לשלטונות צרפת, במטרה להשיג מעמד של פליט פוליטי. הסיפור הזה, כפי שאנחנו מגלים בשלב מוקדם, הוא שקרי. וזה לא השקר היחידי שסולימן מספר כדי לשרוד. כך הסרט אינו חוטא בהתחסדות לבנה טיפוסית, ויופיו בכך שאינו שופט את סולימן על שקריו, אלא מראה לנו שבסיסם יש אמת כואבת.

>> אינטימי, נוגה, מהורהר: הסרט החכם הזה יצבוט לכם בנפש יהודי
>> איגי דיין כתב את אחד הספרים המפתיעים של השנה. בטלפון שלו

ב-1948 ביים ויטוריו דה סיקה את יצירת המופת הנאו-ריאליסטית "גונבי האופניים", המספרת על גבר מובטל מזה שנה שפרנסתו תלויה באופניו. כשאלה נגנבים הוא יוצא עם בנו הקט לחפשם ברחבי רומא, עד שהייאוש דוחף אותו לגנוב אופניים של מישהו אחר. אפשר לומר ש"הסיפור של סולימן" הוא "גונבי האופניים" למאה ה-21. כמו הסרט האיטלקי, גם הוא נפרש על פני יומיים, ומספר על גיבור נואש מהמעמד המנוצל שמתפרנס באמצעות אופניו. דמיון נוסף בין הסרטים – לתפקיד הראשי לוהק "נון-אקטור", כלומר אדם נטול ניסיון משחק המביא למסך את ניסיון חייו, שהוא דומה מאוד לזה שמתואר בסרט. בשני המקרים מדובר בהופעות מוחצות מבחינה רגשית.

אבל ברוח הזמן הגיבור של הדרמה החברתית הצרפתית הוא, כאמור, מהגר מאפריקה, והקצב של הסרט שונה לגמרי – לחוץ ואינטנסיבי. עוד יומיים סולימן יתייצב לראיון ברשות ההגירה שיקבע את גורלו, ועד אז הוא צריך לשנן את הסיפור שיספר שם ולהשיג כסף בשביל מסמכים חיוניים. לכן הוא מתרוצץ על אופניו מפה לשם, נע בין אנשים נראים ולא נראים, שכמעט כולם מנצלים את מעמדו הרעוע כדי לנצל אותו, והסרט צובר אנרגיה של מותחן המותיר את הצופים חסרי נשימה.

הבמאי/תסריטאי בוריס לוז'קין החל את דרכו כדוקומנטריסט לפני שעבר לקולנוע עלילתי בסגנון תיעודי. זה ניכר בסגנון הצילום, ועם זאת, התסריט, שמבוסס על תחקיר מקיף בקרב מהגרים לא חוקיים העובדים בשליחויות מזון (סטייל וולט), כתוב לעילא וניחן במבנה מהודק. לתפקיד הראשי לוז'קין ליהק את אבו סנגארה, מהגר נטול מעמד חוקי מגינאה, שסיפור הרקע שלו דומה מאוד לזה של סולימן. הופעתו המרובדת, העזה והנוגעת ללב זיכתה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן (הסרט זכה שם גם בפרס חבר השופטים), והמוניטין החדש סידר לו אישור שהייה ועבודה בצרפת (לשנה אחת), אחרי שכשל בארבעה ראיונות קודמים.

סנגרה יפה התואר ניחן בכריזמה של כוכב, אבל בשלב זה הוא אומר שהוא רוצה לעבוד כמכונאי במוסך ואין לו כוונות להמשיך בקולנוע. יש לא מעט סיפורים על נון-אקטורז שאחרי תהילה קצרה בעקבות הופעה בסרט מהולל חייהם, הקשים מלכתחילה, התרסקו. למברטו מג'וראני, למשל, איבד את עבודתו במפעל בעקבות הופעתו ב"גונבי האופניים", לא הצליח לפתח קריירה קולנועית והתקשה להתפרנס כבנאי. אני מאוד מקווה שזה לא יהיה סיפורו של סנגרה.

"הסיפור של סולימן" גרף שלל פרסים בפסטיבלים נוספים, בהם פרס הסרט הטוב בתחרות הבינלאומית בפסטיבל ירושלים. כל הפרסים האלה מגיעים לו, אבל לא בטוח שהם יביאו לו צופים. לכן אוסיף שאם בא לכם לראות מותחן אקשן (בלי יריות ופיצוצים, אבל עם דם), "הסיפור של סולימן" הוא כרגע ספק המתח הכי טוב בבתי הקולנוע.

4 כוכבים
L'Histoire de Souleymane בימוי: בוריס לוז'קין. עם אבו סנגארה. צרפת 2024, 93 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• קולנוע זר
• קולנוע צרפתי