מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נשגר את אחד מעובדי המערכת לעבר השמש. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזכרו: אם לירז חממי יכולה להוביל סדרה של אפל TV, אתה יכול להתחיל איתה יא קינג.

1. מפרץ האלמנות // Widow's Bay // אפל TV

סדרה מעקמת ז'אנרים בהובלת מתיו רייס ("האמריקנים") ובבימוי של הירו מוראי ("אטלנטה"), שמתמקדים בעיירה מרוחקת ורדופת סיפורי שדים ואמונות טפלות, וראש העיר האופטימי מדי שלה, שרוצה להפוך אותה לעיירת נופש. קניבליזם, בתולות ים, ליצנים רצחניים, ערפל מורעל ומפלצות שרוצחות נערות קטנות במיטה בלילה מתערבבים בקומדיה הזו, שלא מפחדת להפחיד כשצריך, אבל גם יודעתלהוציא את האוויר מחוץ לאימה.

2. חצי אדם // Half Man //יHBO

חייבים להודות שהטעות כולה שלנו – אחרי "אייל קטן", סדרה שהסיפור שלה היה מופרע לא פחות מהביצוע, היתה לנו מחשבה שריצ'רד גאד הוא סיפור של סדרה אחת. אחרי הכל, בכמה דמויות מטורפות כמו מרת'ה אדם נתקל בחייו? אבל כנראה שהסוד לא היה רק באובססיבית, אלא גם בעצם היוצר הסקוטי, שמצליח לשרטט ברגישות ואכזריות כאחד סממנים של גבריות שבורה לאורך שנים בסדרה החדשה שלו ב-HBO. זה לא פשוט לצפייה, אבלשווה כל רגע.

3. הבת // Unconditional // קשת 12 ואפל TV

לא בכל יום סדרת מתח ישראלית נוחתת באפל TV, אבל כנראה שבכל יום שזה יקרה היא תקבל הייט בלתי רגיל אונליין. כנראה שאחרי השנתיים וחצי האלה, העולם לא ממש מוכן לסדרה על ישראלית שנעצרת ברוסיה באשמת אחזקת סמים. זה בסדר, אנחנו מוכנים – עם או בלי קשר לנעמה יששכר – הסדרה של קשת נראיתמלהיבה ומסקרנת מהפרק הראשון. השבוע היא גם תצא באפל, ורק נותר לראות איך העולם יקבל אותה מעבר לשלב הטריילר. אנחנו לא אופטימיים.

4. החוצפה // The Audacity //יAMC+

האמת שחשבנו שאחרי "עמק הסיליקון" יהיה מאוד קשה לעשות סדרה נוספת שצוחקת על עולם ההיי-טק, אבל השנים האחרונות שינו גם את התפיסה שלנו על מליונרי הטק ששולטים בעולם, וגם את האופן בו הם פועלים. המארק צוקרברג של 2010 הוא לא המאסק של 2026, ואפילו לא הצוקרברג של 2026. בהתאם "החוצפה" של ג'ונתן גלזר ("סמוך על סול", "יורשים") הרבה יותר צינית כלפי העולם והדמויות שלה, ומציגה את הצד האפל של המופרעים בסיליקון ואלי. זה אומר פחות בדיחות זין, ויותרהחלטות שהורסות לכולנו.

5. "מצחיק רצח עם קווין הארט" // Funny AF with Kevin Hart // נטפליקס

זה לא ריאליטי הסטנדאפ הראשון ובטח לא האחרון, אבל "מצחיק רצח" משתמש בשיוף הנטפליקסי כדי לרכז כמות נאה של קומיקאים לא רעים בכלל, ואז לסנן אותם למיטב שבהם. השבוע ישודרו חצי הגמר והגמר בשידור חי (אבל בשעות שאתם ישנים), כך ששווה להשלים את הפרקים הקודמים לקראת – וכך תוכלו לדעת מיהסטנדאפיסט הבא שיזכה לספיישל בנטפליקס, ואולי יהפוך לכוכב המצחיק הבא בסרט הבינוני להחריד שיתפרו למידותיו בנטפליקס.

• מה רואים הלילה
• המסך
• נטפליקס
• אפל טיוי
• קשת

עוד סיפור הצלחה של של היצירה המקורית בטלוויזיה הישראלית מתחיל להתממש. אחרי שהדרמה העברית כבר הוציאה אקזיטים גדולים דוגמת "פאודה", "בטיפול" ו"חטופים/הומלנד", מגיעה סדרה חדשה שעושה את זה – "הבת", דרמה תוצרת קשת, שהפרק הראשון שלה שודר אתמול (שני) בערוץ 12, אחרי דחייה של חודש בגלל המלחמה מול איראן.

>> זה מה שיהיה: פרס מפעל חיים לשחקני ויוצרי "החמישיה הקאמרית"
>> ספיישל יום העצמאות של "קופה ראשית" רצה לאחד וגם לעשות יח"צ
>> אומרים ישנה: 10 הרגעים הטובים ביותר מהעונה של "ארץ נהדרת"

מעבר לעובדה שמדובר בסדרת מתח שנפתחת מצוין, יש קונטקסט ברור שבגללו היא עולה עכשיו ובגללו היא גם, כנראה, תצליח לפחות כאן בישראל: "הבת" לוחצת על כל הטריגרים החרדתיים של הישראליות נכון להיום. הרפרנס ברור – אמא ובת שנמצאות בסיטואציה הכי שלווה בעולם ונקלעות לסיטואציה שגדולה עליהן. תוך שניות הן עוברות מעולם שבו הן בטוחות לעולם שבו אין להן שום שליטה על גורלן, בידיים של שלטון זר, שמדבר שפה לא מוכרת, ואין לו שום אחריות לכללי מוסר או היגיון. וכן, אני בהחלט משווה בין המשטר הרוסי לחמאס.

ברובד נפשי יותר עמוק, היא אומרת משהו על הגורל הישראלי והיהודי – על התחושה שאנחנו לא באמת בטוחים בשום מקום, ושכמאמר המשורר "איפה שלא תסתובב – תמיד תמצא לך אויב". הבחירה האמנותית לא לשים תרגום בסצנות שבהן מדברים ברוסית (או באנגלית שבורה במבטא רוסי) אמנם לא קלה לצופה, אבל עוזרת לשים אותנו במיינדסט של הגיבורה שלנו – חוסר ודאות מוחלט. ערפל קרב שבו אתה פשוט לא יודע מה יעלה בגורלך עוד שתי דקות. אולי זה גם קשור למציאות הארעית שכולנו חיים בתוכה בשנים האחרונות (ומגיעה לשיא בימים אלה ממש).

מאחורי "הבת" עומדים דנה אידיסיס, האישה שמאחורי ההצלחה הגדולה של "על הספקטרום" ושיצרה כבר סדרת חו"ל מצוינת כמו "ברלין בלוז", ואדם ביזנסקי, שגם כתב את הסדרה. ביזנסקי היה ידוע עד כה בעיקר כבמאי קליפים (הוא אחראי בין היתר לקליפ של "תרגיל בהתעוררות"), וזו הסדרה הגדולה השנייה שלו אחרי "המדובב", ששודרה במשך שתי עונות ב-yes.

אבל עם כל הכבוד לעלילה, בסופו של דבר הקטר שסוחב את הסדרה הזאת היא השחקנית הראשית שלה, לירז חממי. חממי, שפרצה לתודעה בתפקיד המונומנטלי של טל בן הרוש ב"מנאייכ", היא היום אחת השחקניות המובילות והעסוקות על המסך הישראלי – "ילד רע", "מטכליסטים", "חזי ובניו" ואפילו הופעה קטנה במיני סדרה "קייטנה של החיים" ששודרה ביום הזיכרון ב"כאן חינוכית" – אבל אחרי שבנתה את עצמה בשלל תפקידי משנה, הפעם היא הכוכבת בהא הידיעה. וזה כל כך מגיע לה.

מה שהכי בולט בכל התפקידים של חממי עד כה זה האנרגיה שלה – ובעיקר החום שהיא משדרת. יש בה משהו מאוד אימהי שמתחבר בתפקי ד הזה לסיפור הישראלי הקולקטיבי שראינו בעיקר סביב החטופים, סיפורה של אמא שמוכנה לעשות הכל למען הבת שלה, גם תוך חציית גבולות ("מה היית עושה אם זו היתה הבת שלך?"); במובן הזה, חממי היא הליהוק המושלם לתפקיד.לצדה פורצת טלי לין רון, שמגלמת את הבת העצורה, גלי. עבור לין רון זה ממש התפקיד הטלוויזיוני הגדול הראשון, והיא עושה רושם של אחד הדברים הגדולים. יש כאן גם את קלישאת הליהוק של יבגניה דודינה לסדרה שעוסקת בתרבות הרוסית, אבל היא שחקנית כל כך טובה שזה פשוט שווה את זה.

"הבת" היא סדרה מצוינת, רוויית אקשן, קשה להוריד ממנה את העיניים. היא לוחצת על כל הנקודות הנכונות. ועדיין, יש איתה בעיה מסוימת שמגולמת באותו משפט מתחילת הפרק: "כל קשר למציאות מקרי בהחלט". ברור שמדובר בטקטיקת הגנה של היוצרים שמאפשרת להם חופש אמנותי, מבלי להיות מחויבים אחד לאחד לסיפור המקורי או לנרטיב של אדם אמיתי כמו נעמה יששכר. אבל "מקרי בהחלט"? באמת? אי אפשר למצוא ניסוח ביניים?

כל ישראלי בר דעת (והאמת שגם מי שלא ישראלי) יכול לראות את ההקשר בין הסדרה לבין המציאות. זו לא המצאה של יוצר, מחונן ככל שיהיה. זה מבוסס על סיפור אמיתי, או לכל הפחות כמה סיפורים. כמו במקרה של "חוליגנים" או "שעת אפס", גם כאן קצת יותר כנות היתה עוזרת ליוצרים.ואף על פי כן, "הבת" תצליח כי היא סערה מושלמת. השילוב בין הפלטפורמה של קשת (עדיין הערוץ הנצפה בישראל), הערך ההפקתי הגבוה, הסיפור הכל כך ישראלי, הקשר לטראומה ולפצעים שבלב והשחקנית המושלמת בפרונט, לא יכול לייצר משהו שהוא לא להיט לקראת הקיץ המתקרב. והאמת היא שהיא ראויה להצליח. היא פשוט מוצלחת.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קשת
• אפל טיוי

את הבאזז שמגיע לפעמים טרם שידורן של סדרות אנחנו לוקחים בעירבון מוגבל, אבל יש מקרים שבהם אין ברירה אלא להאמין. והאינסטינקטים שלנו אומרים שהבאזז שאופף את סדרת הדרמה החדשה של קשת 12, "הבת", יתגלה כמוצדק. כבר זמן מה שאנחנו שומעים על הסדרה בגלגוליה השונים, החל מהשמועות על סדרה בהשראת סיפורה של נעמה יששכר, דרך ההכחשות של קשת שמדובר בסיפור בהשראת נעמה ישככר, ועד לרכישה על ידי אפל TV, שבטח חשבו שמדובר בסדרה בהשראת בריטני גריינר.
>>ניפגש בפסגה: בית הקולנוע הכי יפה והכי חינמי בארץ הכי חוזר ליפו

תהיה ההשראה שתהיה, הצוות שמאחורי סדרת הדרמה הזו אמור להספיק לבדו לבנות לכם צפייה לקראת העומד לבוא, כאשר היוצרים הם אדם ביזנסקי ("המדובב") ודנה אידיסיס ("על הספקטרום", "ברלין בלוז"), שניים מיוצרי הטלוויזיה המעניינים של השנים האחרונות. ואם זה לא מספיק, אז בפברואר האחרון דווח כי ענקית הסטרימינג אפל TV רכשה אותה לשידור כסדרה בינלאומית. בחו"ל יכירו אותה בשם "Unconditional" רק בעוד כשבועיים (8.5), ואזימשיכו להקציף בזעם עליה כי היא סדרה ישראלית, אבל בקשת 12 היא נוחתת כבר הערב.

הסדרה עוקבת אחר אורנה (לירז חממי), שנלחמת לשחרר את בתה גלי (טליה לין רון, בהופעה ראשונה בטלוויזיה), שנעצרה ברוסיה על אחזקת סמים. הניסיון להוכיח את חפותה שולח את האם למסע במסבך אותה ברשת של פשע ושחיתות מחוץ למדינה, שגורם לה לתהות אם היא באמת מכירה את ביתה. הסדרה צולמה בהודו, גיאורגיה וישראל, ותיארך 8 פרקים, ואנחנו סקרנים במיוחד לדעת אם היא תעמוד בהייפ, ולא פחות מזה, אם תצליח לעמוד בהייט מכל שונאי ישראל. הסיכויים נגדה, אבל ככה אנחנו אוהבים את זה.
"הבת", קשת 12, 21:30

• מה רואים הלילה
• המסך
• קשת
• קשת אינטרנשיונל
• אפל טיוי

השבוע, כרגיל במוצאי יום העצמאות, הסתיימה העונה ה-23 של "ארץ נהדרת". במציאות שרק מתערערת מיום ליום, התכנית הפכה לשריד יציב שמסוגל לפלטר את המציאות הישראלית הפסיכית שעוברת עלינו. לכבוד סיום העונה אספנו 10 רגעים שניקח איתנו ממנה – שהחלה מתוך רצון להשתחרר מכבלי המלחמה, וסיימה כקול אחרון של יאוש, בתקווה שעד העונה הבאה לא יהיה חוק נגד סאטירה. יש לנו ארץ נהדרת?

10. Always Hope For The Bright Side Of Trump (פרק 15)

הימים הם ימי "ההמתנה" – הימים שבהם הסתובבנו במתח ולא ממש ידענו מתי ואיך תבוא אותה תקיפה שכולם דיברו עליה – אבל היו מי שהתקופה הזו היתה מורטת עצבים עבורם במיוחד, אנשי העם האיראני, שציפה נואשות לתמיכה של טראמפ. במערכון שקרץ (או שמא, ציטוט בבוטות) לשיר של "מונטי פייטון", והיה באנגלית מסיבות ברורות, הם הצליחו לעקוץ את אותה "עזרה בדרך" שטראמפ הבטיח. לא רגע מאוד זכור, אבל רגע טוב של "ארץ".

9. דיינו? (פרק 20)

ל"ארץ נהדרת" יש כל מיני דרכים להעביר מסרים – לפעמים זה מגיע דרך מטאפורות מורכבות, ולפעמים אפשר פשוט להגיד את הדבר עצמו. כמו בסצנת ליל הסדר, בפרק הלפני אחרון ששודר בפסח; זו שבה עברו נתניהו, סילמן, מירי רגב והדונלד על כל מטרות המלחמה (איום גרעיני, אורניום מועשר, המיצר, נפט), ואז הזכירו את האמת היותר כואבת – "אילו לא הצלחנו לפתוח את המיצר/ אבל קיבלנו אלף פצצות מצרר/ והעסק שלכם כמעט נסגר/ והבן שלכם מעשן כמו רס"ר/ ושתיתם כאילו אתם בעלים של בר/ והג'ינס שעליכם עכשיו לא נסגר/ נאשים בזה את דדי ברנע, שיפוטר/ די, דיינו". תכל'ס? באמת די.

8. להקת פיקוד העורף (פרק 21 ואחרון)

הסנד אוף ש"ארץ" שלחה אותנו איתו לפגרה היה הרגע בסיומו של יום העצמאות, שבו הלהקות הצבאיות תמיד נוכחות, השתמשו בלהקת פיקוד העורף כדי להגיד משהו על החיים שלנו – על האזרחים הפשוטים, שהפכו לחיילים בחזית. אוכלים את האש, משלמים את המחיר וגם אסור להם להתלונן או למחות. דרך השירים הכל כך אהובים, הם ידעו לנעוץ את הסכינים הקטנות, כולל בפינאלה עם "אז אל תשירו שיר לשלום/ כבר אין כזו מילה/ ורק תשאירו אור בממ"ד/ לפעם הבאה".

7. יוסף חדאד בנתב"ג (פרק 7)

גורלם של ערביי ישראל היה נושא שנשזר לא מעט בעונה הזאת – גם במערכון נוסף שיופיע ברשימה – אבל זה בעיניי המערכון הכי נוקב, שנעטף באווירה הכי טובה. סדרת מערכוני נתב"ג, שהיתה אמורה להיות המערכון הרץ של העונה (והוחלפה אחר כבוד בסדרת מערכוני פרדס חנה), היתה אמורה להיות ההברקה. ופעם אחת זה באמת הצליח לה, כאשר דרך הבדיחות על נמל התעופה הצליחו להגיד משהו אמיתי על תופעת הפרופיילינג, ועל הסיוט שכל ערבי עובר בנמל. אפילו יוסף חדאד, הערבי הכי פטריוט בסביבה. רגע שבו "ארץ" השתמשה בכוחה כדי להביא משהו ממציאות חיים שהמיינסטרים הישראלי לא ממש יודע עליה – וזו, כאמור, לא תהיה הפעם האחרונה שזה יקרה.

6. יום ה"אבל" הלאומי (פרק 5)

עוד דוגמא למקרה שבו "ארץ" קצת יצאה מדוגמות המלחמה והתייחסה למשבר הדמוקרטי שעובר עלינו, כולל האיום על עיתונאים. בפתיחת הפרק החמישי של העונה התייחסו לאפשרות שעיתונאי יירצח (זה היה בסמוך לפרשת שדה תימן, אז אפשר גם לנחש איזה עיתונאי היה בסכנה), ודמיינו איך יקומו נתניהו וקיש, סילמן וגוטליב ויגנו… "אבל". ביטוי לתופעה המחליאה של התקופה הזאת, הוואטאבאוטיזם, שלא מאפשר להתייחס לשום דבר לגופו, כי איפה הייתם בפעם ההיא ש..? זה מעצבן כי זה נכון.

5. המשטרה וערביי ישראל (פרק 14)

סביב עליית הפשיעה במגזר הערבי, והשביתה הגדולה שהיתה שם, והכל התנקז למערכון (המצוין) הזה. זה לא היה מערכון סאטירי גרידא, וטוב שכך – הוא השתמש בהומור, כולל בכל בדיחות הערבים בלקסיקון, לא כדי לצחוק על הערבי – אלא כדי לצחוק על היהודי שרואה אותו דרך סטריאוטיפ. ובסופו של דבר, גם להגיד משהו על הדרך שבה המשטרה של 2026 רואה ערבים ויהודים בדרך שונה לחלוטין. רוח המפקד כבר אמרנו?

4. אלון אהל (פרק 2)

רציתם ניצחון מוחלט? ככה הוא נראה. הרגע הכי מאושר שלנו כישראלים בשנה האחרונה היה, ללא ספק, שובם של החטופים החיים. "ארץ", שבעונת המלחמה הראשונה התפללה לשובו של אלון אהל מהשבי דרך קטע וידאו שבו הוא נראה מנגן, סגרה איתו את המעגל כשאהל עצמו התארח עם הפסנתר, כדי לשיר יחד עם השחקנים של "ארץ" את "מתחת לשמיים" של דייויד ברוזה ומאיר אריאל ז"ל. זה היה רגע רגשי, אמוציונלי, מאוד לא ציני – אבל אחד הדברים שהכי נזכור מהעונה הזאת. נזכור איך ששמחנו, ונתייק את זה כדי שנזכור שהניצחון הוא לא המוות של האחר, הוא החיים שלנו.

3. רבין בפטריוטים (פרק 3)

רצח רבין הוא מאורע שחזר לא מעט בתולדות "ארץ נהדרת", בוורסיות שונות – אבל תמיד הוא מצליח לסובב את הסכין אחרת בלב. כך היה בתכנית ששודרה סביב יום השנה ה-30 לרצח רבין, ושחיברה את ראש הממשלה המת עם "הפטריוטים", התכנית שחוגגת את רוב הסיבות שבגללן הוא מת. זה היה מערכון שבהגדרה לא הצחיק, בעיקר כי הוא היה כואב מדי, ובכל זאת חשוב. חשוב, כי הוא הצליח לומר משהו על החברה שנהייתה כאן ב-30 השנה מאז מותו של ראש הממשלה. תודה רבה לרבין, בשבוע הבא יהיה כאן בן גביר. החלום ושברו.

2. אשר עם ילדי המלחמה (פרק 19)

עונות המלחמה הצליחו למצוא ב"ארץ" כלי שעד לפני שלוש שנים השתמשו בו מאוד במשורה – רגש. למעט מקרים נדירים יחסית, "ארץ" לא כ"כ השתמשה באמוציות, אלא היתה יותר צינית, סרקסטית וטיפה מרוחקת. הטראומה הלאומית הכבדה הרשתה ל"ארץ" לעשות שימוש גם בכלים רגשיים – ראינו את זה ברגעי שיא כמו אלון אהל, כמו חתונת המילואימניקים בעונת המלחמה הקודמת, ב"יותר מזה אנחנו לא צריכים". אבל מי שביטא את זה היטב היה יובל סמו בדמות נהג המונית אשר. הפעם, זה היה דרך המפגש שלו עם ילדי המלחמה, ילדי דור הממ"דים. אותם ילדים שהילדות שלהם נפגעה כמעט ללא שוב. זה היה אמיתי, אותנטי, יפהפה – ובעיקר המחיש את המציאות, הרבה יותר ממהדורות החדשות שקדמו לתכנית.

1. מילות הפרידה של חמנאי (פרק 17)

הרגע הכי מדובר וכנראה גם הכי זכור מהעונה הזאת, בפער גדול. זו היתה התכנית שאחרי פרוץ מבצע "שאגת הארי", שבמהלכה ביום הראשון חוסל האייתולה עלי חמנאי. ורגע אחרי שבתכנית חגגו את מותו של חמנאי, הגיע המונולוג הזה בסוף התכנית. יניב ביטון, דרך דמותו, שלח הערת אזהרה מנוסחת היטב לצופים של "ארץ" – המטאפורה האיראנית הברורה, של מדינה מתוקנת עם תרבות מפוארת שנכנעה ליצרים הקמאיים ולשמרנות, והפנתה עורף לליברליזם ולקדמה.

רבים לא הבינו עד הסוף את המונולוג הזה (או לא רצו להבין, יחי ההבדל) – אבל לרוב האנשים, המסר עבר: שאם זה קרה לאיראנים (וגם לחברות מפוארות אחרות שהידרדרו לקיצוניות ולשנאה, אבל הרי "אסור להשוות"), זה בהחלט יכול לקרות גם אצלנו. ושמדינה חייבת לשמור על ערכים ליברליים כדי להישאר חזקה, וחברות שנכנעות לשמרנות קיצונית ומסתגרות, בדרך כלל גם קורסות. שהכוח של ישראל הוא בקדמה שהיא מביאה, במערביות המושמצת, בזה שהיא היתה פתוחה לעולם. "יש לכם ארץ נהדרת. בינתיים", חתם חמנאי/ביטון את המונולוג. הערת אזהרה שכל אחד מאיתנו צריך לזכור – בין המלחמה שעברה, למלחמה שאולי תבוא. שלא נשכח מה הופך את הארץ שלנו לנהדרת.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה

ליום העצמאות יש כמה מנהגים: יש את פרסי ישראל וחידון התנ"ך, המשואות (מיד נגיע אליהן) וגם – פרק סיום העונה של "ארץ נהדרת". העונה שתמיד מתחילה אי שם בנובמבר, נגמרת בימים האלה שבין סוף אפריל לתחילת מאי, ואתמול (רביעי) שודר הפרק האחרון של העונה ה-23.העובדה שהפרק האחרון של "ארץ" נקבע ליום העצמאות, מסורתית, בפירוש אינה מקרית. זה מתכתב כמובן עם הטון הפטריוטי של התכנית, אבל זו גם הזדמנות לתת מעין תשובה ישראלית ל"נאום מצב האומה" האמריקאית. דרך הפינאלה אפשר להבין משהו על התודעה הישראלית הקולקטיבית של תחילת האביב 2026.

>> "רק בישראל" איבדה את כל מה שהפך אותה לכל כך אהובה במקור
>> מדינה מחפשת פסקול: 12 שירים ישראלים שיחזירו לכם את התקווה

והעונה הזו של "ארץ" הרי הבטיחה להיות סוג של חזרה לשגרה. אחרי שתי עונות מלחמתיות, בכל המובנים, הסיסמא שפתחה אותה היתה "מייק ארץ נהדרת אגיין" (אפרופו הנוכחות הטראמפית המוגברת). זו היתה אמורה להיות עונת פוסט מלחמה, אחרי שהחטופים חזרו ורגע לפני בחירות – אבל המציאות הישראלית הוכיחה שהיא קשיחה הרבה יותר מהציפיות שלהם ושלנו.בסופו של דבר, גם זו היתה עונת מלחמה – המלחמה שלנו מול איראן ומבצע "שאגת כארי" שליווה את רוב הפרקים האחרונים. בדיוק כמו הצופים שלה, גם היא מאוד רצתה להמשיך הלאה אבל גילתה שלגורל יש תכניות אחרות.

וכך גם החל הפרק האחרון – עם מערכון ה"חוסן" שהיה ה"קולד אופן" של הפרק. באופן שמאוד הזכיר את מערכון ה"זה כל כך ה-6.10" מתקופת מלחמת עזה, גם כאן היה מעין תרגום של הקלישאות הפוליטיות לתוך עולם המציאות בדרך די משעשעת אבל לא מספיק חדה. נחמד ולא יותר מזה.אחרי הגיחה הקצת מוזרה של שחר חסון בתפקיד ברהנו טגניה (לא קצת מוזר להשיק דמות חדשה בפרק האחרון?), באופן טבעי, הפרק עסק בעיקר במה שהתרחש יום קודם לכן: טקס הדלקת המשואות. לפני שנתיים, בתום עונת המלחמה הראשונה, "ארץ" לא התייחסו לטקס כסוג של אות מחאה. הפעם המחאה הייתה באיך שסיפרו את הסיפור של הטקס, ובמובן הזה די קלעו לרוח הדברים.

מה שבלט הוא בעיקר, כמובן, הטון הכמעט צפון קוריאני של הטקס שפעם היה אפשר לצחוק עליו בלב שלם (כי הוא היה של כולנו), והפך לטקס שכולו סגידה לזוג המלכותי. היא הצליחה לבטא היטב את תחושת הגועל שבלטה מול הטקס במצב הצבירה הנוכחי שלו שברח מעם ישראל, והפך לחצר האחורית של ראש ממשלת ישראל.מה שפחות היה מוצלח הוא דווקא התיאור של חלק מהמשתתפים בטקס – בראשם יהורם גאון. החיקוי של זרחוביץ' את גאון הוא מהטובים שיש ל"ארץ" להציע בארסנל, אבל ההצגה של גאון בתור ביביסט מתלהם (או מתחנף למלוכה) עשתה לו עוול.

עם זאת, זה היה פרק שעבד מצוין ברמה האנרגטית והקומית – מגאון/זרחוביץ' שקשה לסרב לו, החיקוי הפלגמטי של רותם כהן (דרך אורי לייזרוביץ', השחקן השישי הטוב של השנה, במונחי ה-NBA), החיקוי המפיל של נועם חורב וליאור אשכנזי שמפליא בתור אייל זמיר – כולם הצליחו לשחרר משהו מהתחושה המבאסת שהטקס הביא איתה. שלא לדבר על חאבייר מיליי וה"בוניטה בוניטה דה מאס" שלו – רפרנס מרהיב שעשה טוב.

מלבד זאת, שוב ראינו איך "ארץ" מזהה את החוזקה שלה במערכוני החוץ. ראינו את זה גם בספיישלי עצמאות קודמים, עם מערכונים נוסח ההצדעה ל"כוורת" או המחווה לסטטיק ובן אל. הפעם זו היתה מעין עקיצה לעולם הטלוויזיה ואפילו לבית של "ארץ" ב"קשת": "זקיק נעורים", סדרת מתח עם ארומה ביטחוניסטית, צחקה על עולם סדרות השב"כ/מוסד שמציף את הטלוויזיה שלנו מאז המלחמה. טביעת האצבע של ירון שילון בהחלט מורגשת – ונעשתה שם עבודה מעולה, עם הרבה מאוד הומור.

קיבלנו גם את הפינאלה של סדרת מערכוני "פרדס חנה" שגם היא, בדרכה, נתנה את הזווית על המציאות המחופפת שלנו. כל העונה היוצרים של "ארץ" קצת צחקו על הפרדס חנאים וה"קולות מן הלב אל המדבר" שלהם. נדמה לי שהטוויסט המעניין הוא שהסחיזם המקורי הפסיד. אירית, שהיתה הדמות שהכי סימלה את ההתנגדות, היא זו שמוותרת – כי היא מבינה את הריקנות שבתוך המעגל החרדתי שאנחנו חיים בו. ואם חיים פעם אחת, אולי עדיף פשוט לשתות את המים עם האמ.די ולעשות "על העץ".

אבל הבומבה האמיתית של הפרק הגיעה עם הסיום במערכון "להקת פיקוד העורף". גם זה כמובן לא מקרי; יום העצמאות ה-78 עמד בסימן הלהקות הצבאיות, בעיקר סביב מצעד השירים שהציעה "כאן גימל" ומופע המחווה ליאיר רוזנבלום ז"ל. אז זו היתה הדרך להשתמש במטאפורה כדי להגיד משהו עמוק יותר: השירים שפעם נכתבו על החיילים האמיצים בחזית, הם היום עלינו, האנשים הפשוטים, שמשלמים בצורה הכי כואבת את מחיר המלחמה. ואולי גם התיקון, בדרך כזו או אחרת, הוא עלינו.

ואולי זה מה ש"ארץ נהדרת" ניסתה להגיד בפרק האחרון שלנו העונה: המנהיגות הסתאבה לחלוטין, עסוקה בטקסים ובגינוני כבוד של מלוכה, והיא לא תציל אותנו. בטח לא הקואליציה הנוכחית, אבל גם לא האופוזיציה שנעדרה מהפרק האחרון לחלוטין (אפילו לא ברמז). את העתיד החדש יצטרכו להרים רק האנשים שעושים את הארץ הזאת לנהדרת באמת.קריעת המסכות של השחקנים בסוף הפרק גם היא לא הייתה מקרית – ב"ארץ" שום דבר אינו מקרי. זו היתה הדרך להבהיר שהפוליטיקאים הם בסך הכל בובות על חוט במשחק מרוקן. לא רק ב"ארץ" הם מדקלמים רפליקות ריקות אלא גם בחיים. כל מה שנשאר מהם זה האיפור והפימות, שאפשר להשליך אותן בדקה אם רוצים. השאלה היא אם רוצים והאם הארץ הנהדרת הזו, שהיא עדיין ארץ נהדרת, תדע להיוולד מחדש.

• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה
• סאטירה ישראלית
• קשת