במסגרת ז'אנר הריאליטי הפופוליסטי שעוסק במבט זועם אחורה ושפיטה בדיעבד של תופעות תרבותיות (רק תחשבו על כל דוקו בנושא להקות בנים/בנות), ישנו סקשן שלם שמוקדם כולו לתרבות הריאליטי והטראש הטלוויזיוני של חלוף המילניום. נטפליקס אפילו הפכו את זה לפורמט, כפי שהוצג במיני סדרות "לסבול בגדול" ו-"ג'רי ספרינגר: מכות, מצלמה, אקשן" – סדרה תיעודית על בסיס ריאיונות עם משתתפי עבר ואיזה מפיק או שניים שמסכימים לדבר, שימוש מאסיבי בחומרי ארכיון וגישה של ללכת עם ולהרגיש בלי. כלומר, הם נהנים מכל ההתפלשות בג'יפה של הריאליטי, אבל בגלל שהם נגעלים מזה, הם מתנהגים כאילו הם יותר טובים מאותם ערוצים שכבר עשו סיבוב רייטינג ראשון על אותם החומרים.

"קרקע המציאות: מאחורי 'הטופ מודל הבאה של אמריקה'" משתמשת באותו הפורמט, ומפרקת לגורמים את תוכנית הריאליטי של טיירה בנקס, שרצה במשך 24 עונות. גם בזמן אמת, התוכנית חטפה תועפות של ביקורת על העיסוק האובססיבי שלה בתרבות היופי – ובאופן ספציפי, ברזון – ומראש מדובר בקן צרעות של טראומות, תככים ורשע שמושרש בתעשיית האופנה. אבל ל"קרקע המציאות" (איזה שם עברי גרוע ל-"Reality Check". מה עם 'בדיקת מציאות"?) יש קלף מנצח אחד, שהוא הגביע הקדוש של כל הדוקו-על-ריאליטי: ריאיון עומק עם המנחה.

"הטופ מודל הבאה" נולדה ועוצבה בדמותה של דוגמנית העל בנקס, שלאורך השנים השפילה, גערה, זעמה, לעגה וצעקה על המתחרות. הזמן הוא השופט הטוב ביותר, והוא בהחלט שופט אותה לחומרה – לוקח פחות מ-3 דקות בדוקו לפני שהיא מואשמת ב"פשעים נגד האנושות" – אבל היא בחרה להגיע לריאיון, ולנסות להגן על עצמה, במידות שונות של הצלחה. מאחורי היצירה המסקרנת הזו עומדים צמד יוצרי הדוקו הישראלים מור לישי ודניאל סיון, שהיו חתומים על יצירות כמו "יומני אוסלו" בארץ, לפני שהמשיכו ליצירות בחו"ל כמו הדוקו-פשע "הרציחות של אימפריית מורדוק" ל-HBO או "ת"ד 1142: הנאצים הסודיים של אמריקה" ו-"מצוד אמריקאי: אוסמה בן לאדן" לנטפליקס. נראה שריאליטי הולך להיות הרבה יותר כיף עבורם, ועבורנו.
"קרקע המציאות: מאחורי 'הטופ מודל הבאה של אמריקה'", 3 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• דוקומנטרי
• נטפליקס
• ריאליטי
• הטופ מודל הבאה
• טיירה בנקס

עשר עונות, שתי זכייניות (ושני מנחים) ולא פחות מ-17 שנה עברו על "המירוץ למיליון", אחת מתכניות הריאליטי המצליחות בישראל (הן רייטינגית, והן ברמת הפרסים), שעברה לא מעט תלאות – ואמש (מוצ"ש) הושקה עונת העשור שלה. יהודה לוי, המגיש העדיין חדש ותמיד מסוקס, ממשיך מהעונה הקודמת, אבל למרות תחושת החזרה לשגרה – המיליון נשאר אותו דבר, אבל המירוץ הוא כבר לא אותו מירוץ.
>>כן, נראיתם מוזר ב-2016. אבל לא מוזר כמו הסדרות והסרטים האלה

אולי זה בהשפעה לא מודעת מהאווירה הציבורית, אבל הווייב שמתקבל מהעונה הנוכחית הוא מאוד שמרני. ראשית, אפשר למצוא את זה בליהוק – "המירוץ" בחרה לעשות משהו שלא נעשה בעבר בתוכנית הזו, שזה להשתמש בפליטי ריאליטי אחר. מדובר בחן דריקס ויוסי עזרא, יוצאי העונה השישית של "חתונה ממבט ראשון", שמגיעים לסיבוב ב' בריאליטי של קשת. אולי גם זה מעיד על מישהו שקצת ירד בביטחון העצמי של מפיקי התכנית, שמרגישים שהם זקוקים למישהו שהצליח בריאליטי אחר כדי לספק קצת זוהר אליהם.

הגימיקים לא נעצרו שם – גם טום שלח ואלמוג אוחיון, שני כדורגלנים לשעבר, גויסו למשימה. האמת? היה קצת מצחיק לשמוע אותם מלהגים על ווינריות – שכן לא מדובר בדיוק בכוכבי כדורגל מקומי, אלא בשני שחקני ליגה לאומית בואך ליגת העל (במקרה הטוב), שבסופו של דבר עשו קריירה די בינונית בהפועל כפר סבא (היום, ליגה שנייה). בכל מקרה, גם הם נועדו להוסיף צבע מסוים לעונה הזאת – אבל התחושה היא שיש כאן הרבה אפקטים מיוחדים, אבל לא ממש בשר (אם מתעלמים ממשימת הנקניקים, כמובן).

ואולי סמל השמרנות הוא היעד: אם בעבר, עונות של "המירוץ למיליון" נסעו למקומות אקזוטיים – תאילנד, דרום קוריאה, וייטנאם, מקאו; מקומות שקורצים ל-DNA הישראלי של "טיול אחרי צבא", הפעם אנחנו יוצאים לדרך ב… מונטנגרו?! זה היעד הכי מרתק שיכולתם לחשוב עליו? כמובן שבנאומים הגדולים של יהודה לוי זו תוארה כמעט כמו ארץ איים אבודים מתוך אגדה, אבל האמת היא שבמציאות מונטנגרו מוכרת לרבים בתור המקום הזה ליד סרביה. זה בעיקר מרגיש כמו פשרה על לוקיישן זול, ופחות על יעד סוחף כפי שהיה בעונות נוצצות יותר של התכנית.

גם הניסיונות של הפקת "המירוץ למיליון" בעבר לנסות ולגשש סביב הגבולות די נעצרו. בעונה הראשונה ב"מירוץ" אכלו שרצים (והרגיזו את אברי גלעד, מגיש תכנית הבוקר של "רשת"" באותה תקופה), בעונה השנייה היה זוג של מוסלמי ויהודייה (מה שעורר את חמתם של גזענים). אולי בגלל החממה המיינסטרימית של "קשת", וכנראה בגלל האווירה החשדנית והדתית שבחוץ, ב"מירוץ למיליון" לא לקחו סיכונים הפעם בשום נושא מעורר מחלוקת, לפחות בנתיים. הזוגות מגיעים מהאיזורים הסחו-מיינסטרים של הריאליטי הארצישראלי, מייצרים סיפורי פיל גוד והכי אקסטרים שהפרק הראשון הציע היה לאכול קממבר ממש מגעיל (לא שאני מזלזל, אני כנראה הייתי מקיא את זה על ההתחלה).

בקיצור, "המירוץ למיליון" ממש לא מנסה להביא משהו אקסטרימי מדי למסך. היא מעדיפה אתכם מרותקים מהסיפורים של מונטנגרו, ולא ממש עצבניים על משהו שייראה פחות טוב. אולי משם גם מגיעה הבחירה ביהודה לוי – דמות קונצנזואלית מספיק וגברית מספיק כדי לרשת את רון שחר, מי שהוביל את הפורמט בהצלחה עד שתי העונות האחרונות. "קשת" לא רק רוצה לקחת את המתחרים שלהם למיליון, היא גם רוצה להגיע למיליון נקודות רייטינג. ולשם, מסתבר, הדרך פחות קשה ומאתגרת.

למעשה, הקונפליקט היחיד שעשוי לערער את הישראלים נראה רק ברמיזה בחלק של "בפרקים הבאים", במהלכו ראינו חלק ממשימה שדרשה את עזרת תושבי מונטנגרו – כאשר לפחות כמה תושבים שמעו שמדובר בישראלים, ונפנפו אותם מחמת המיאוס. אם יש סיכוי שיקרה משהו מעניין בעונה הזו, זה יהיה רק כשהשם שעשו לנו בעולם יתפוס את מתמודדי המירוץ ברחוב.

ולכן, האמת היא ש"המירוץ למיליון" לא בולטת במיוחד בנוף תכניות הריאליטי של העונה – האנשים שבתוכה, הקצב, ההגשה, כולם נראים יותר מדי כמו דברים שראינו. זה הריאליטי של העונה, זה הדבר ש"קשת" יקדמו בהתלהבות (בצדק, מבחינתם). אבל אין כל כך משהו שיזיז אותנו מהכיסא באמת. חובבי הז'אנר כמובן יצפו באדיקות, אבל כל היתר – כנראה יעדיפו לחתוך לנטפליקס.

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• המירוץ למיליון
• ריאליטי

יוטיוב, כך אומרים, הולך להרוג את הטלוויזיה המסורתית. אז נכון, הוא עדיין לא מחק את ערוצי הטלוויזיה ורשתות הסטרימינג עוד נושפות בעורפו, אבל בכל הנוגע ליצור כוכבים – יוטיוב הוא העתיד. ואין דוגמה טובה יותר מאשר מיסטר ביסט – יוטיובר שהתחיל מסרטונים שעיקר הויראליות בהן היה שהוא סופר עד 100 אלף (כן, נו), וכיום יוצר מדי שבוע סרטון ויראלי אחר שמגיע לכ-60 עד 120 מיליון צפיות. אתם יודעים, סתם ככה, באיזי. אבל ביסט לא הסתפק בהשתלטות על המדיום החדש, ופנה גם לאפיק קלאסי יותר – תחרות ריאליטי אכזרית, ברשת סטרימינג מסורתית.

"Beast Games", הריאליטי שיצר עבור אמזון פריים, שאף מהרגע הראשון לשבור שיאים. הוא החל את התחרות עם 1000 משתתפים, הציע פרס מופרע של 5 מיליון דולר, וחילק עוד 10 מיליון דולר סתם ככה כפרסים (ושוחד למשתתפים) לאורך העונה. זה לא רק הפך אותו לשעשועון היקר בהיסטוריה, אלא גם לאחד המעניינים ביותר שראינו – בין תחרויות כוח וסיבולת שלגמרי מתחרות ב"הישרדות", לדילמות מוסריות שלגמרי מתחרות ב"משחקי הדיונון" (רק בלי הרצח), ועם משחקיות וגרפיקה מעולמות היוטיוב, 10 פרקי העונה הראשונה הכילו כמה מרגעי הריאליטי הכי מרשימים שראינו. ולעונה השנייה, ששלושת פרקיה הראשונים עלו השבוע באמזון פריים, הוא היה חייב להגזים עוד קצת.

אז נכון, תחילת העונה השנייה ללא ספק פחות מרשימה מהראשונה – במקום 1000 מתחרים שמנופים באופן מרהיב (סצינת הנפילה ההמונית עדיין חקוקה לנו בראש), יש רק 200 מתחרים שמתמודדים על הזכות להיכנס לעיר הענקית שבנה מיסטר ביסט עבור המשחקים. אבל הפעם יש גימיק מעניין: 100 מהשחקנים הם אנשים חזקים במיוחד – משפיעני פיטנס, בודי בילדרים, אלופי נינג'ה ועוד – כאשר ה-100 האחרים הם אנשים חכמים במיוחד – אלופי שח מט, אקדמאים ובעלי IQ מוגזם. והעונה הם הולכים להתחרות אחד מול השני בעונה שתנסה לבחון מה עדיף, מוח או כוח. ואם יש מישהו שיכול לעשות מזה מטעמים, זה היוטיוב המעצבן הזה, שעושה לטלוויזיה המסורתית בית ספר.
"משחקי הביסט", עונה 2, שלוש פרקים ראשונים עכשיו באמזון פריים

• מה רואים הלילה
• שעשועונים
• ריאליטי
• אמזון פריים

בעולם הקולנוע מכירים את זה היטב: אחרי שסרט מצליח לגרוף הכנסות מרובות, מיד אחריו בא הרצון לייצר ממנו המשך. סיקוול, בלעז. סרט מספר 2, ואז 3, ואז 4 – לסחוט כמה שיותר מהלימון שהצליח בפעם הראשונה. ולמרות שרוב הסיקוולים בעולם מאכזבים, עדיין איכשהו אולפני הקולנוע הגדולים ממשיכים לנסות.גם לקשת היה שלאגר לא קטן ביד – קראו לו "חתונה ממבט ראשון", אחת התכניות הכי מצליחות של הזכיינית בכל הזמנים (בוודאי בתחום הריאליטי). "חתונמי" הפכה למעין קונצנזוס ישראלי, בין אם זה היה משהו להתרגש איתו בסוף יום, ובין מי שהיו שם בגלל הקרינג'.

ועכשיו, כמיטב המסורת, מגיעה השאיפה לייצר סיקוול – קבלו את "חתונה ממבט שני". הזוגות אותן זוגות, החופה אותה עאלק-חופה, הלוקיישנים והמוזיקה אותו דבר – בהבדל אחד: אם ב"חתונמי 1" מדובר היה במתמודדים רווקים, "חתונמי 2" עוסקת בפרק ב', באלה שסיימו מערכת יחסים אחת בחייהם, ומחפשים להתחיל מחדש דרך הריאליטי הראוותני.

מדובר בסיכון לא קטן מבחינת יוצרי התוכנית. בפשטות, כי זה לא אותו קהל. אם "חתונמי" המקורית עסקה בעיקר בזוגות של אנשים בני 25-30, כאן עולים מדרגה מבחינה דורית לאיזורי העשור הרביעי והחמישי בחיים. אנשים קצת יותר מצולקים, עם קצת יותר לקחים ועם עבר, שמייצר את ההשלכות שלו בדרך להרפתקה החדשה.

>> "מותק בול באמצע": מתחת להומור אפשר לשמוע את אזעקת האמת
>> אמאש'ך חד-קרן: כשהאש מלחכת את המשרדים היפים של ההייטק

ששת הזוגות שנבחרו (אחרי "תהליך ההתאמה") מקבלים את האישור שהתקבלו – וטסים הכי רחוק מהביצה הישראלית הטובענית. תאילנד. אחרי הטקס, הם יהיו שם לחודש שלם של ירח דבש – שבסיומו הם יצטרכו לקבל את ההחלטה: האם הם חוזרים ביחד או לבד? כאן חשוב לציין את מה שצבט לי בכל התהליך: הזוגות נמצאים בו לגמרי לבד. הם צריכים לקבל את ההחלטה אחד עם השני, רק הם.

כל זה בלי להזכיר שבבית יש כמה בני אדם שזה יכול קצת להשפיע עליהם, ילדים וילדות במקרים רבים.איכשהו במסגרת כל תהליך "ההתאמה", וגם התהליך שבמסגרתו הם יהיו ביחד, הם לא נספרים. אפילו בטקס הם צופים דרך טאבלט. זה נכון שבסופו של דבר, הם יצטרכו לקבל או לא את הפרטנר שבו בן הזוג בוחר, אבל בשלב זה של הריאליטי הם בעיקר משמשים כפרופס, עוברי אורח, ולא אנשים שייתכן ויצטרכו לחיות עם הבחירה הזאת חיים שלמים.

אבל בעצם למה להטריח אותם עם הדבר הזה? בסופו של דבר, מה שאנחנו רואים ב"חתונמי 2" זו התמקדות מוחלטת ב"אני". משני צדי הזוגיות נמצאים בני אדם שנוסעים לתאילנד כדי לתקן קודם כל את עצמם, את מה שלא עבד בפעם הקודמת, כדי להיות מוכן לפעם הבאה טוב יותר. ללמוד מהטעויות.

אולי זו הריאקציה הלא מודעת לשנתיים האחרונות שעברנו: כולנו כל כך התרגלנו לדבר ב"אנחנו" (אפילו אני בקטע הזה), והמילים "ביחד ננצח" חקוקות לנו במוח, שהבריחה כאן היא כפולה – גם בריחה פיזית מישראל לטובת המקלט המנחם ושמו תאילנד (שם הסכנה היחידה זה אם הים יחליט לקפוץ עליך); אבל גם בריחה מנטלית מה"אנחנו" הקבוצתי והצבאי ל"אני" האינטימי והפגיע.

עוד הערה קטנה מגיעה לטקס – שגם הוא, כמו המוזיקה שנבחרה לתוכנית, מרגיש קצת אמצע הדרך. קשה לעשות חתונמי בלי החלק של החתונה, אבל נבחר אדם שהוא לא רב בהכשרתו ("מקדש") ומגיש טקס שהוא שעטנז שלם. מצד אחד מברכים על הגפן, מצד שני מקראים "התחייבויות" ולא כתובה. שוברים כוס אבל כמעט ואין ברכות.אין לי בעיה עם טקסים היברידיים (חתונות חילוניות היו מהכיפיות שהייתי בהן בחיי), אבל למה לא ללכת עד הסוף ולהתחתן אזרחית? מה המשיכה הגדולה לטקס היהודי, אם מראש מוותרים עליו? יש כאן תחושה עדינה ש"חתונמי" וקשת ניסו ללכת בין הטיפות – גם להישאר נאורים, אבל גם להתחבר לקהל המיינסטרימי שמחובר למסורת. מרוב גם וגם, יצא קרינג'.

לפחות לפי נתוני הרייטינג הראשוניים, "חתונה ממבט שני" רחוקה מלהיות הצלחה כמו "חתונה ממבט ראשון". אולי זה השיבוץ הקיצי בתקופה מאוחרת בשנה (מתוך שבע העונות של "חתונמי" שהוקרנו עד היום, זו עלתה הכי מאוחר); אבל ייתכן מאוד שזה קשור גם לשאלת קהל היעד: "חתונה ממבט ראשון" הצליחה כי היא פנתה לקהל מאוד ספציפי – בפשטות, סחים בני 30 מגוש דן. "חתונמי 2" יותר מאתגרת לקהל הזה, כי היא מביאה למסך אנשים שהם לא ראו בריאליטי הזה עד היום. את רגעי הקאלט היא עדיין מספקת, אבל את החיבור האנושי דרך המסך יהיה קשה לשחזר.

• ביקורת טלוויזיה
• חתונה ממבט ראשון
• קשת
• ריאליטי
• חתונות

פעם בכמה זמן, מתגלגל מחדש לפיד שלנו אותו מם כבר ותיק שלועג לריבוי הקרדיטים בשירי פופ. למה צריך 12 כותבים לשיר אחד? ובכן, קודם כל התשובה היא בדרך כלל סימפול או ציטוט של שיר אחר, שמחייב לצרף את הכותבים של המקור לקרדיט. אבל גם עם צמצום האלמנט הזה, עדיין נשארים לנו 3 או 5 כותבים מיותרים, ואם אי פעם שאלתם את עצמכם למה – לנטפליקס התשובות.
>>כי עולות המעלות: הסדרות החדשות שתצפו להן החודש בנטפליקס

הריאליטי החדש "כותבי הלהיטים" נראה במבט ראשון כמו טראש מוחלט, אבל רק ברגע שמבינים את כמות הכישרון שמעורב בו אפשר להתחיל ולהבין שמדובר בהצצה יוצאת דופן לתוך תעשיית המוזיקה, והליך יצירת הלהיטים של עולם הפופ. הרעיון מאוד פשוט – אדם דיוולו, האדם מאחורי הלהיט "מסמנים את סאנסט", הצטרף לאחד מהסודות הגלויים של תעשיית המוזיקה – מחנות כתיבה. מדובר במפגשים של כותבים ומפיקים בכירים, שמתרכזים באולפני ענק בלוקיישן אקזוטי כדי לייצר כמה שיותר שירים חדשים בכמה שפחות זמן, ובתקווה בסיום – למכור אותם לאמן מצליח שיהפוך אותו ללהיט. הגרסה של נטפליקס יותר מצועצעת, אבל הסלקשן של האמנים המשתתפים מרשים לכל דעת.

מספיקות כמה דקות צפייה כדי לשמוע רשימת ניימדרופינג בלתי נגמרת של אמנים גדולים להם המשתתפים בתוכנית יצרו שירים – מביונסה ועד BTS, ג'סטין ביבר ודרייק, אריאנה גרנדה ודואה ליפה, פארל, אד שירן ובאמת עוד כל כך הרבה. זה אומר שמבלי שתדעו, אתם עומדים לצפות בכמה מהאנשים שיצרו את השירים האהובים עליכם, כל עוד אתם לא הייטרים של פופ (עדיין יש כאלו?). הריאליטי קצבי ושטחי בהתאם, אבל גם מציג רגעים שעם קצת מזל עוד יתנגנו לכם בספוטיפיי עד אין סוף. בסיום הפרקים הכותבים מציגים את השירים שיצרו בפני אמנים כמו ג'ון לג'נד, שאבוזי וליסה, בתקווה שיקחו את השיר שלהם, כך שלמרות שלא מדובר בתחרות ריאליטי, זה לגמרי תחרותי. 6 פרקים בני פלוס מינוס חצי שעה, ויש בפניכם בינג' מוזיקלי מעניין.
"כותבי הלהיטים", עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• ריאליטי
• להיטים