לדמויות גדולות מהחיים מגיעה הצגה גדולה מהחיים, וסרטי הקולנוע יודעים איך לדפוק כניסה. מבקרת הקולנוע שלנו יעל שוב חזרה לדרכים הכי מרשימות שבהן הכרנו דמויות גדולות - מג'ק ספארו ושערו המתנפנף ברוח ועד לליאם ניסן כילדה עם קוקיות
כמה מהסצנות האייקוניות ביותר בקולנוע הן הרגע שבו דמות דופקת כניסה מרשימה. יש סרטים שנפתחים עם הצגה עוצמתית של דמות, ואחרים דוחים את הופעתה הראשונה לשלב מאוחר, אחרי שבנו לגביה שלל ציפיות. לפניכם רשימה אסקפיסטית בעיקרה של כניסות בלתי נשכחות. אפשר גם לקרוא אותה כמטאפורה לכניסות מפוארות שלא בהכרח מובילות לסיומים מוצלחים.
>> העם הנפלא הזה: 9 סרטים איראנים שיפתחו לכם את הלב ואת הראש
>> בואו נרגיע: 15 סרטים קסומים שיספקו לכם קצת נחמה ושקט
ג'ק ספארו ב"שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה" (2003)
שני השוטים הראשונים של הפיראט בגילומו של ג'וני דפ מציגים אותו כדמות הרואית – ניצב בראש תורן על רקע שמיים מעוננים, שערו מתנפנף ברוח ומבטו ממוקד בעתיד, הוא מלווה בפסקול בומבסטי תואם. רק השוט החמישי, שבו הוא מצולם מרחוק, חושף שכלי השיט שבו הוא שולט באון הוא סירה קטנה על סף טביעה. ועדיין הוא לא מאבד מהפוזה. הוא מוריד את כובעו לכבודם של שלדי פיראטים תלויים המקבלים את פניו בכניסה לפורט רויאל שבג'מייקה, ופוסע בנינוחות מהסירה הטובעת למזח, המשמש לו כמסלול דוגמנות של קוויריות קמפית.
ד"ר פרנק נ'פורטר ב"מופע האימים של רוקי" (1975)
בליל סערה בראד וג'אנט נקלעים למסיבה ביזארית בטירה מסתורית. הם רוצים לחמוק משם ולא מבחינים בעקבים הגבוהים והנוצצים במעלית שיורדת מאחוריהם. כשהמעלית נפתחת מגיח מתוכה ד"ר פרנק נ'פורטר עוטה גלימה שחורה ומציג את עצמו בשיר. כל מלה שיוצאת מפיו משדרת פיתוי מיני. כשטים קארי משליך מעליו את הגלימה ושר בקול אדיר "אני טרנסווסטיט מתוק מטרנסקסואל, טרנסילבניה" תוך כדי שהוא מעכס במחוך שחור וגרבי רשת על שטיח אדום, בראד וג'אנט והצופים מכושפים. זאת אחת ההופעות הכי סקסיות בתולדות הקולנוע.
חניבעל לקטר ב"שתיקת הכבשים" (1991)
טירונית ה-FBI קלריס סטרלינג (ג'ודי פוסטר) נשלחת לתחקר רוצח סדרתי הכלוא במתקן פסיכיאטרי תת קרקעי. היא הולכת לאיטה במסדרון בין כלובים שבהם כלואים אסירים התוקפים אותה כמו חיות פרא. בסוף המסדרון, בתוך תא זכוכית משוריינת, מתגלה חניבעל (אנטוני הופקינס), זקוף כמו עמד דום לכבודה, שיערו משוך לאחור. הקניבל מקבל את פניה עם חיוך דק על שפתיו ומוות בעיניו, ומברך אותה ב"בוקר טוב". כשהוא מבקש שתתקרב אליו, הוא מעורר חלחלה מקפיאת עצמות.
גילדה ב"גילדה" (1946)
את גילדה – אחת הפאם פאטאליות הכי אייקוניות בקולנוע (למרות שהיא לא באמת פאם פאטאל) – אנחנו שומעים עוד לפני שהיא נחשפת למצלמה, מפזמת שיר שאותו תשוב ותשיר בהמשך. בעל הקזינו באלין מונדסן רוצה להציג בפני יד ימינו ג'וני (גלן פורד) את רעייתו החדשה, ומוביל אותו לחדר השינה שלהם. באלין שואל "גילדה, את הגונה?" (במובן של לבושה), ורק אז אנחנו רואים את גילדה (ריטה הייוורת') מתרוממת לתוך הפריים תוך כדי שהיא מניפה את שיערה לאחור, בשילוב של זוהר, פיתוי והתרסה. כשהיא מזהה את ג'וני, מאהבה לשעבר, החיוך נעלם מפניה והיא מאשרת "כן, אני הגונה", ומרימה את השרוול הימני של שמלת הסטרפלס הלבנה שלה. הרפליקה הדו משמעית היא בבסיס הדרמה של הפילם נואר הקלאסי הזה. אומרים שהייוורת' אמרה פעם "כל גבר שהכרתי אי פעם התאהב בגילדה והתעורר איתי".
הארי ליים ב"האדם השלישי" (1949)
אחרי מלחמת העולם השנייה, הסופר האמריקאי הולי מרטינס (ג'וזף קוטון) מגיע לווינה בהזמנת ידידו הארי ליים. אבל הארי, כך מסופר לו, נהרג בתאונה. מפקח המשטרה אומר להולי שידידו הוא פושע שסחר בתרופות וגרם למות ילדים, והולי פותח בחקירה בתקווה לנקות את שמו. לילה אחד ברחוב הוא חש שמישהו עוקב אחריו. האיש המסתורי עומד בתוך גומחה חשוכה בקיר, גור חתולים מתחכך בנעליו. הולי צועק עליו, ושכנה שמתעצבנת על הרעש מדליקה את האור בדירתה. אלומת אור מציפה את פניו של האיש החשוך ולמול עינינו מתגלה אורסון וולס בתפקיד הארי ליים. הגילוי מלווה בנעימת הנושא של הסרט המנוגנת על ציתר. הולי בשוק מחמת הגילוי, אך כשהאור כבה הארי נעלם כלעומת שבא, כאילו היה רוח רפאים.
טוני מנרו ב"שגעון המוזיקה" (1977)
הסרט שהפך את ג'ון טרוולטה לאייקון קולנועי נפתח בתמונות פנורמיות של ניו יורק, ואז חותך לקלוז אפ על נעליו האדמדמות של טוני מנרו שהולכות ברחוב במה שנדמה לצעדי ריקוד, לפי הקצב של "Staying Alive" של הבי ג'יז. שלא כמקובל, הנעליים מצולמות מהחזית, כמעט נכנסות למצלמה. המצלמה מטפסת למעלה וחושפת את ז'קט העור והחולצה האדומה של טוני, ואז את פניו ותסרוקת הפאן שלו – עד אז פטישיזציה כזו של הגוף יועדה לנשים. פחית הצבע שטוני נושא בידו הימנית מספרת לנו שהוא בחור פשוט ממעמד הפועלים, אבל הליכתו הקופצנית והשחצנית וכל הופעתו מספרת לנו שהוא בדרך לבמת הדיסקו שם הוא המלך.
ג'ינקס ב"למות ביום אחר" (2002)
בסרט ה-20 בסדרת ג'יימס בונד, 007 (פירס ברוסנאן) נמצא במסעדת חוף בקובה, ומתבונן על המים עם משקפת. דרך עדשת המשקפת הפאלית נראית האלי ברי עולה מהמים בהילוך איטי, כמו היתה נימפת ים, לובשת בקיני כתום ומלווה במוזיקה סימפונית רומנטית. סכין הצמודה למותניה מספרת לנו שהיא לא רק סקסית להפליא אלא גם מסוכנת. הצופים מודעים לכך שזו מחווה להופעתה של אורסולה אנדרס ב"ד"ר נו" ארבעים שנה לפני כן, ונדמה שגם ג'ינקס עצמה מודעת לכך, ולכוח שיש לה על הגבר שמתבונן בה.
מרק רנטון ב"טריינספוטינג" (1996)
מרק רנטון וחברים רצים ברחוב בגלזגו, ככל הנראה בורחים מהרשויות אחרי שביצעו עברה כלשהי. הריצה מלווה במונולוג אנטי ממסדי זכור ובשיר "Lust for Life" של איגי פופ. כשרנטון קצוץ השיער נתקל במכונית, הוא נעמד מעליה משמיע קול צחוק חייתי, והתמונה קופאת על פניו המביטות לעבר המצלמה. סרט ההרואין מגדיר התקופה של דני בויל אולי התיישן כמעה, אבל הפתיח שמציג בפנינו את יואן מקגרגור בן ה-25 בתפקיד נרקומן אנרגטי עדיין עוצמתי כשהיה.
ג'ון דו ב"שבעה חטאים" (1995)
בראד פיט ומורגן פרימן חוקרים סדרה של רציחות מחרידות. כשעה וחצי מתחילת סרטו של דיוויד פינצ'ר, כשהרוצח עדיין אנונימי, קווין ספייסי מופיע פתאום בתחנת המשטרה ומבקש תשומת לב. אף אחד לא שם אליו, והוא צועק "בלש!" בקול מחריד. ראשו מגולח למשעי, חולצתו מכוסה בדם, קצות אצבעותיו חבושים, כשפיט מסתובב אליו הוא פורס את ידיו ואומר בשקט "אתם מחפשים אותי". פיט צועק עליו שירד על ברכיו, וספייסי נשכב על הרצפה ממושמע ורגוע. הכניעות הלא מובנת שלו ואופן דיבורו האיטי והמודגש למול הצעקות של פיט מייצרים איום שנדמה לא אנושי. בסבב ההקרנות הראשון כוחה של ההופעה המאוחרת הזאת הועצם גם משום ששמו של ספייסי נעדר מכותרות הפתיחה.
הג'וקר ב"האביר האפל" (2008)
אנחנו רואים אותו מהגב, עומד ברחוב, נושא בידו מסיכת ליצן מבהילה. הוא נאסף במכונית ומצטרף אל חבורת שודדים במסכות ליצן שמדברים על הג'וקר כמי שתכנן את שוד הבנק שהם מבצעים. נראה שאף לא אחד מהם ראה את פניו. תוך כדי השוד השודדים מתחילים לחסל זה את זה בהתאם להנחיות שקיבלו מהג'וקר. הוא עצמו יורה בנהג האוטובוס כלאחר יד, בלי להסתכל לכיוונו, ואז ניגש את מנהל הבנק הפצוע, דוחף לפיו סוג של פצצה, ורק אז מוריד את המסכה. פניו המצולקים נחשפים בקלוז אפ, מאופרים כמסכת ליצן. "אני מאמין שמה שלא הורג אותך פשוט הופך אותך למוזר יותר" הוא מציע פרפרזה על הביטוי המוכר. רגע החשיפה, שחושף עוד שכבה אחת של הסוואה – אלמלא ידענו שזה הית' לדג'ר המנוח לא היינו מזהים אותו – תורם לחלחלה שמחולל סוכן הכאוס הפסיכוטי.
פרנק דרבין ב"האקדח מת מצחוק" (2025)
האתחול מחדש של סדרת הקומדיות המטורללות משנות השמונים נפתח בשוד בנק. ילדה קריקטורית במדי בית ספר הכוללים חצאית משובצת, ז'קט ועניבה, ובידה סוכריה ענקית על מקל, מדלגת אל תוך הבנק. כששודד מפנה אליה את רובהו, היא מורידה מסיכה מעל פניה ומתברר שהיא ליאם ניסן, ושהסוכריה על מקל היא דוקרן. ניסן מתרומם לכל גובה ה-1.93 שלו ומשתלט בקלילות על השודדים וכלי נשקם. בת ערובה מבוהלת שואלת מיהו, והוא עונה "פרנק דרבין, מחלק משטרה, הגרסה החדשה". לקינוח הוא נעמד בפוזה אדנותית וחושף תחתונים מעוטרים בתותים. ניסן עושה הכל ברצינות הראויה ומכבד את זכרם של אוסקר שינדלר ולזלי נילסן גם יחד.
