כמו בכל קיץ מאז פחות או יותר שנת אלפיים, גם השנה הטרלול הפרוגרסיבי של תעשיית הגלידה עובר כל גבול. יש משהו ממש מתיש במרוץ החימוש המתקתק הזה, במסגרתו כל אחד שפגש קוביית קרח ושמנת מנסה לייצר את הגלידה הכי מיוחדת/ביזארית/מופרעת/צבעונית/מוגזמת/מבלבלת/מפתיעה. מה קרה לסתם "יש לי גלידה הכי טובה" הישן והטוב?

ואין אשם יותר גדול בתופעה הזו מאשר גלידה גולדה. הגלידרייה שמשתלטת על המדינה קבעה סטנדרטים חדשים למה אנשים מחפשים מהגלידה שלהם – לצד סטנדרט מחירים חדש. ואני דווקא לא ממתנגדי גולדה. כן, הגלידות שלהן מתוקות בקטע מוגזם וכן, קצת עצוב להבין שקונספט הגלידריה השכונתית מתפוגג לטובת הרשתות, אבל בסך הכל רף האיכות שקבעו די מרשים. אבל במקביל, קשה להתעלם מכמה שבגולדה מתאמצים להמציא את הגלגל מחדש, ולא באופן שיקדם את האנושות.

בגולדה אוהבים לכנות את עצמם "בוטיק טעמים", והם בהחלט סוחטים את המונח הזה עד סופו – רק לפני שנתייםכתבתי כאן על גלידות מיוחדות עם חטיפים(דוריטוס, תפוצ'יפס וצ'יטוס), וזה ממש רק טעימה קטנה מהרפתקאות הגלידה של גולדה. ועכשיו נדמה שהם חצו גבול מסוים, כי בשבועות האחרונים צץ טעם חדש בגוון צהוב זרחני, שמסתתר בין הטעמים בליווי שלט עם סימן שאלה. אני מניח ששלט ה-"שאל את המוכר" לא מספיק מוזר בשביל יציר הכלאיים החדש שיצרו במפעלי גולדה.

הצבע הצהוב המסתורי, כמו שבטח הבנתם מהכותרת, הוא שקדי מרק. יאפ, המאכל הכל-כך ישראלי הזה שהציל כמה ארוחות תפלות ושדרג כמה מרקים נהדרים. אני עצמי ביליתי לא מעט ארוחות בחדר אוכל קיבוצי שנשענו במלואן על שקדי מרק. זו באמת המצאה גאונית שמצליחה לצאת מהספרה הטבעית שלה (המרק שבשם) ולהפוך כמעט לחטיף נפרד בצבע צהוב ממכר. אבל מה לעזאזל הקשר לגלידה?

קשור או לא קשור, בגולדה חיברו את השניים ליצירת טעם פרובוקטיבי חדש, ואין שום ספק שאני חייב לטעום את המפלצת הזו. למעשה, ברור לי שזו הסיבה העיקרית שנוצר – לעורר סקרנות שמחייבת להגיע ולטעום, ועל הדרך לזכות ליחסי ציבור מאנשים סקרניים כמוני. אז כן, גם אני נפלתי בפח הזה, ולמרות שאני מודע לתרגיל, הוא עדיין עבד עלי. מעגל הרשע של הקפיטליזם, ניצחת אותי שוב.

>>גלידה עם שקדי מרק?! מה עוד ימציאו, חומוס עם רוטב פיצה?! אה, כן, וטעמנו גם את זה

אז השאלה המסקרנת מכולם היא האם הגלידה באמת בטעם שקדי מרק? שאלתי את המוכר, אבל הוא סירב להגיד (בטח לא ידע בעצמו, וכנראה שבגלל זה אין שלט "שאל את המוכר"). אז בקצרה, לא, זה ממש לא הטעם שלה. זו פשוט גלידה *עם* שקדי מרק. הטעם עצמו דווקא מתעתע, ואני משוכנע שלא לגמרי הצלחתי לשים את האצבע שלי (או הלשון) בדיוק על ההשראה לו, אבל אם הייתי צריך להגדיר במילה אחת הייתי אומר שזו גלידת חמאה. יש בה גם מתיקות דומיננטית וטעם לוואי של וניל עמוק וגלידת מסטיק. אולי היה טעמי בננה (או יותר נכון, הטעם הבנני הדמיוני של סוכריות/חלב בננה), ואולי זו סתם היתה השפעה פסיכוסומטית של הצבע הצהוב הזה. כנראה שההגדרה הטובה ביותר היא שזו כמו גלידת במבה בלי טעמי בוטנים.

ואז יש את שקדי המרק. קשה לומר שהם משפיעים על הטעם של הגלידה (גם לימון כבוש לא היה מצליח להשפיע על טעמו של מאכל עם כל כך הרבה סוכר), אבל הם בהחלט מייצרים משחק מרקמי מעניין – הקראנץ' המאפיין שלהם מצליח להישמר גם מבעד ללחות הגלידה, כשהשכבה החיצונית טיפטיפה מתרככת, אבל המרכז נשאר פריך ולעיס כאילו נשפכו הרגע מהקופסה. אני מודה שאני לא חובב גדול של ללעוס את הגלידה שלי, מה שהופך את הגלידה הזו למעט מעצבנת ובעיקר מקפיאת שיניים, אבל הטעם המתעתע של הגלידה עצמה והעניין ששקדי המרק מוסיפים למכלול הפכו את הגלידה הביזארית הזו לחוויית אכילה מעניינת ומהנה. וכן, זה היה טעים, כי זו גלידה.

וגם אחרי החוויה המוזרה והסך הכל חיובית הזו, אני עדיין תוהה למה היה צריך את זה. חוץ מהפאבליסטי והסקרנות, האם יהיה מי שיחזור לבקש כדור שקדי מרק בפעם הבאה? האם הגלידה הזו תהפוך לפייבוריטית של ילד כלשהו, או למשהו מעבר לגימיק? כנראה שלא. כשכתבתי לפני שנתיים על גלידות החטיפים של גולדה, החמאתי להם על שהשתמשו בחטיפים כחומר גלם נוסף, ולא כהשראה לטעם מחורע לגלידה. גם הפעם ניסו להשתמש בחומר הגלם, רק שהוא לא הצליח באמת להקפיץ את החוויה הרבה מעבר למרקם נוסף, משהו כמו שוקולד עם סוכריות קופצות. זה כיף, אבל בסופו של דבר, אחרי שתנסו את הקוריוז הביזארי הזה פעם אחת, פשוט תחזרו לטעמים שכבר אהבתם.

גלידה שקדי מרק, בסניפי גלידה גולדה ברחבי העיר

• אוכלים שותים
• גלידה
• שקדי מרק
• גולדה

• Facebook
• Twitter
• Email

תוכן שיווקי

אנכרוניסטים, מיושנים, נוסטלגיים. לא משנה איך תקראו לנו, יש מוצרים שלא משנה כמה חידושים או שנים יפרידו ביניהם לימנו אנו – אין להם תחליף. מה לעשות – נוסטלגיה, "טעמה של עוגיית המדלן", לא ניתנת לשכפול.

לא לכל מוצר, מותג או טעם מגיע המעמד העל-זמני הנכסף. הוא צריך איזו שהיא "קוליות" אינהרנטית, פאסון, יושרה פנימית (כן, גם למוצרים יש יושרה) ואותנטיות. הנה חמישה מותגים ישראליים ותיקים שהצליחו לעמוד ברף הגבוה הזה. כאלה, שלמרות ובזכות הגלגולים שעברו, אנחנו עדין אוהבים לאהוב.

אתא

אין מותג שהשפיע כל כך על המראה הטייפ-קאסטי הישראלי-צברי יותר מאשר אתא. אמנם מדובר במפעל לבגדי עבודה שהוקם בשנות ה-30 של המאה הקודמת בקריית אתא, אך אין בלורית, את חפירה או קטיף תפוזים שלא עוטרו בסטיילינג הכחול-לבן-חאקי וכובע טמבל תואם. 100% כותנה (על אמת), מייד-אין-יזראל. אין יותר עבודה עברית מזה.

מפעל אתא נסגר ב-1986 כתוצאה מאחת מפעולות ההפרטה הראשונות שאירעו כאן. למרות 30 השנים שחלפו מאז, טרם נמצא לו תחליף ראוי, אם לשפוט לפי הבדים הסינטטיים הזולים שאנחנו מזיעים בהם, שיוצרו בתנאים שאנחנו מעדיפים לא לשמוע עליהם.

[tmwdfpad]את הכפפה הרימו בשעה טובה בשנה שעברה, והמותג "אתא" קם לתחייה בחנות חדשה ברחוב אלנבי בתל אביב. הבמאי ושותפו העיסקי של אייל שני, קנה את המותג, ויעל שנברגר עיצבה קולקציה חדשה, נאמנה לגזרות, הצבעים והחומרים (אך לא למחירים) מהם הייתה עשויה "אתא" המיתולוגית ואתה המראה הישראלי הקלאסי.

נכון, פועלים כבר לא יכולים להרשות לעצמם לקנות "אתא", יפי הבלורית ואתי החפירה כבר ממש לא נחשקים, אך המותג, הסטייל והפאסון לגמרי עומדים במבחן הזמן.

שקדי מרק

לא משנה כמה אתם שונאים פרסומות, תופסים מעצמכם צרכנים נבונים ומזפזפים בכל ברייק טלוויזיוני – קשה להאמין שיש מישהו שגר כאן ולא מזדהה עם הסלוגן ״לפעמים המרק הוא רק תירוץ״ שהודבק לשקדי המרק המיתולוגיים של אסם. גם אם אתם צעירים מדי בכדי להכיר את הסלוגן, בוודאי התגנבתם אל המזווה בשיאו של מאנץ' ואכלתם את שקדי המרק ישר מהשקית.

לצרפתים ולאמריקאים יש את הקרוטונים, ולנו את הגרסה הצהובה, הקטנטנה והמתפצפצת. למרות הערך הקלורי הגבוה (מאוד), כמות המלח ואחוזי השומן הגבוהים, אין שני לטעם הנוסטלגי הזה.

לא רק נוסטלגיה: נשר מאלט יותר טעים ועשוי מ-5 רכיבים בלבד! לפרטים לחצו

במבה

אין תינוק שלא אוהב במבה, אין יורד מהארץ שלא דואג לאספקה של החטיף במזווה שלו בניכר, ואין מאנץ' מספק מזה. החל מהשילובים ההזויים (ביניהם שוקולד, ביסלי או כולם יחד) וכלה בוויכוח האם לאכול במב אחד או כמה כל פעם, ככה מרגישה ישראליות.

במבה, למעשה, היא ההוכחה שמותג מיתולוגי שבטוח בעצמו לא צריך לעשות הרבה שינויים – מספיק להציץ בשקית הבמבה הראשונה שיוצרה בשנת 1936 כדי להבין זאת. מדובר בדמיון מפעים לשקית הקלאסית של היום: הצבעים, העיצוב, נראה שרק הפונט השתנה, וזה רבותיי, סמל למותג חזק ואהוב.

את השאלה האם במבה הוא חטיף בריא או לא אנחנו שואלים לא מעט. תהיה התשובה מה שתהיה, בארץ אחוז הסובלים מאלרגיה לבוטנים הוא אפסי לעומת זה ברחבי העולם. אחרי הכל, זה החטיף הראשון שכל תינוק ישראלי אוכל.

הטלוויזיה החינוכית

לילדי שנות ה-60 וה-70 לא היה את "הערוץ הראשון", כי אם ערוץ אחד שנקרא הטלוויזיה הלימודית. לכו תסבירו לילדים של היום שפעם היה צריך לחכות שבוע שלם לפרק, לא היה דבר כזה VOD, בטלוויזיה המרובעת היו רק שני צבעים והמרצ'נדייז הכי מגניב היו נעלי הבית של קיפי.

לכאורה, הכמות ההיסטרית של התוכן הטלוויזיוני הופכת את הטלוויזיה החינוכית למשהו שאמור להיעלם מהתודעה, אבל כ-150 אלף לייקים בפייסבוק מוכיחים שנוסטלגיה אפשר לשמר רק אם עושים את זה נכון. החינוכית הוכיחה לנו שהיא רלוונטית ובועטת עוד ב-2015, כשהגיבה בעמוד הפייסבוק של עיריית תל אביב בשם דיירי ויטק 9, בה חיים גיבורי הסדרה האגדית "קרובים- קרובים".

מאז, ממשיך העמוד להגיב לאירועי השעה בפנינים ארכיוניות שאי אפשר שלא ליהנות מהם. כן, גם בשנת 2017, כשנטפליקס היא בשורה מוכרת, תנו לנו קצת רגע עם דודלי או איזה סינק איכותי של אילנה דיין באייטיז, ועשיתם לנו את היום.

נשר מאלט

1934, ראשון לציון, מבשלת הבירה הראשונה בפלשתינה קמה. כשנתיים לאחר מכן מיוצרת בירה נשר, הטעם שהולך ללוות אותנו בכל שולחן ובכל אירוע. הבירה השחורה הראשונה בישראל, שהייתה גם היחידה עד סוף האייטיז, הביאה לישראלים את הטעם הנוסטלגי ואת הסלנג שלא הולך לשום מקום "מה הקשר? בירה נשר!".

בירה נשר שרדה את שנות ה-90 ואת עידן השפע המסנוור, שהכניס לתודעתנו את המשקאות המוגזים עתירי הסוכר וצבעי המאכל הזרחניים וחיכתה בסבלנות לכשנתעשת. יותר משני עשורים אחר כך, כבר חזרנו למקורות והתחלנו לחפש נחמות בריאות ומזיקות פחות, רוקנו את המזווה שלנו מהצבעים הזרחניים וחזרנו לבירה השחורה הנוסטלגית. טעימה, מכילה את כל מה שאנחנו אוהבים במשקאות מוגזים, ואיך אומרים – היא משלנו.

עכשיו, אחרי שהולכנו אתכם בשביל הנוסטלגיה של ישראל, תודו שבא לכם חולצה באתא וצפייה בחינוכית עם במבה ובקבוק נשר מאלט ביד. לכו על זה.

נשר מאלט, יותר טוב ממה שאתם שותים עכשיו – לפרטים לחצו

• שקדי מרק
• הערוץ הראשון
• נשר מאלט
• בירה נשר
• אתא
• במבה
• נוסטלגיה
• החיים היפים
• החינוכית