"זה אשר ייבחר מביניכם, יילקח
לאחר עינויים קשים
אל רחבת בתי-הכיסא,
שם, בטקס פומבי,
יישחט גרונו בסכין קצבים.
תוך טפטוף הדם מגרונו,
וכשמיתרי קולו מנותקים,
יוכנס ראשו
אל תוך אסלת בית-כיסא
כשפניו כלפי מעלה,
ואשה צעירה ויפה
תשב מעליו
ותעשה את צרכיה המוצקים על פניו
ברגעי גסיסתו"

כך נפתח המחזה "הוצאה להורג" של חנוך לוין, וכשצפיתי ביום חמישי בראיון של פירס מורגן עם פיונה הארווי, האישה עליה מבוססת כנראה דמותה של מרת'ה מהסדרה "אייל קטן", הן פשוט זינקו מהתודעה. השורות שכתב לוין מתארות את יחסיהם של פיונה הארווי וריצ'רד גאד מכל זווית שנסתכל עליהם, כשבסדרה עצמה גאד ממש מוציא להורג את עצמו ואת פיונה בטקס פומבי – סדרת הטלוויזיה הכי מצליחה של נטפליקס בזמן האחרון.

>> לאהוב ולהיפגע: 5 טריגרים להיזהר מהם בצפייה ב"אייל קטן"

עכשיו תורה של פיונה לעשות את אותו הדבר באמצע הטוק-שואו המצליח "פירס מורגן בלתי מצונזר". וגם תורנו, הצופים שרעבים לעוד ועוד ממה שלוין מכנה "אישה צעירה שעושה את צרכיה המוצקים" על הפרצוף שלנו. אין צורך להעמיד פנים: כולנו רוצים לראות את מרת'ה האמיתית חווה משבר באולפן, מתאהבת במנחה הכריזמטי עם השיער הלבן, או פשוט ממציאה שקרים על ימין ועל שמאל. רק ששכחנו לרגע שלא מדובר רק בדמות טלוויזיונית אלא באישה אמיתית, וקשה לצפות בראיון מבלי להרגיש רחמים כלפי פיונה, מה גם שהמנחה המנוסה עושה הכל כדי לסמן לצופים שזה מה שצריך לעשות.

את הראיון פותח מורגן בשאלות הצפויות – "למה הגעת?" ו"האם צפית בסדרה?" – ופיונה כמובן מצהירה שלא, כפי שהיא מצהירה מספר פעמים במהלך הראיון. את כל המידע שיש לה על הסדרה היא טוענת שקיבלה דרך "מכרים" או "חברים", אבל למעשה היא מגלה בקיאות די מדהימה בנושא. מדהים לא פחות שמראיין בקאליבר של פירס מורגן פשוט מבליג על הדברים האלה, ולאורך השיחה הוא נותן את התחושה שהוא תומך בגרסה שלה לפי ריצ'רד גאד העליל עליה עלילות. ביממה שאחרי השידור, לעומת זאת, הבהירה הפקת התוכנית שחלק מהדברים שאמרה הארווי בשיחה התגלו כלא נכונים.

אבל השואו מעל הכל: מורגן המשיך בחקירתו את הארווי בסשן די ארוך בו הוא חוזר שוב ושוב על הנתונים שקיבל מנטפליקס בנושאי המיילים והציוצים שפיונה הארווי כביכול שלחה לגאד. הדבר המדהים פה היה האופן שבו ה"מרת'ה" התפלקה לפיונה מדי פעם, בין אם מדובר בבליל מילים אינסופי ולא קוהרנטי, או בביטויים כמו "יש לי המון חברים", או רגעים שהיא פשוט יורדת על ריצ'ארד גאד ובאופן רצוף מטיחה שהוא "פסיכופת" ו"סוציופת" כאילו היא מרכלת עם חברה טובה. שלא תהיה טעות: כל שנייה מזה היא כל כך מספקת ומהנה עד שבאמת קשה לסגור את הראיון. אבל בכל זאת צריך.

זאת הפעם הראשונה שאנחנו רואים בטלוויזיה דמות פיקטיבית שמתגשמת וזולגת למציאות שלנו. אנחנו נמצאים במין עידן מוזר שבו המציאות זולגת לטלוויזיה ולהפך, אבל באופן תקדימי אנחנו נתקלים בגרסה האמיתית של דמות מתוסרטת. כשמדברים על אירועים מתוסרטים המבוססים על מקרים אמיתיים – בטח בכזו סקאלה של פופולריות עולמית – בדרך כלל לא נשמע את האנשים שמאחורי הדמויות, אלא אם כן מדובר באדם מפורסם. פיונה הארווי היא אישה אנונימית שהחליטה להיחשף (בעל כורחה, בעקבות מעריצים שחיפשו את הציוצים שלה) והיא גם מכריזה שהיא תנקוט באמצעים משפטיים כנגד נטפליקס וגאד. האם היא מדברת אמת? האם היא משקרת? זה לא משנה.

כל מי שרצה עונה שנייה של "אייל קטן" מקבל עכשיו את התחושה שהוא צופה בה בלייב. כולם ימשיכו לצפות בפיונה/מרת'ה בכל פעם שהיא תופיע על המסך בשנה הקרובה, ימציאו עליה קונספירציות, יחשפו וייחשפו לפרטים אישיים בחייה וילגמו כל טיפת מידע שרק תיחשף. כי כולנו הפכנו לקצת אובססיביים, ממש כמו מרת'ה.

וזאת האמת: אנחנו לא באמת צופים בעונה השנייה של "אייל קטן". אנחנו צופים בשני אנשים שרחוקים מלהיות מושלמים, מנהלים את המאבקים שלהם אחד מול השנייה באופן פומבי וגלוי. למעשה, הם מזינים את האובססיה האישית שלהם אחד כלפי השנייה. גאד העלה את הנושא מחדש לאחר שהסתיים, וכאומן זכותו המלאה להפוך את חוויות חייו ליצירת אמנות. עם זאת, זה ברור שמישהי כמו פיונה הארווי לא רק תהפוך למטרה קלה עבור מעריצי השנאה שדאגו לשלוח לה איומי מוות, אלא גם תקפוץ על ההזדמנות לחזור לקשר עם גאד בצורה כלשהי – גם אם רק באופן משפטי.

זה סיפור שיכול לספק את האובבסיה של הקהל שלו לשני האנשים האלה לכל כך הרבה זמן, וזה מייצר מעגל אובססיה חולני שמזין את עצמו. האובססיה מדבקת: יותר מדי אנשים הפכו את הסדרה לאובססיה שלהם. כדי לחשוף את מרת'ה הם חפרו בהיסטוריה של הטוויטר, איתרו אותה ודאגו לשלוח לה איומים. כל זה נשמע לי די אובססיבי. ולא רק האנשים שפעילים באופן ישיר: אלה גם האנשים שממשיכים לקרוא את הכתבות שיוצאות על "אייל קטן", לצפות בראיונות עם ריצ'ארד גאד וכמובן גם בכל החמישים וארבע דקות של פירס מורגן מראיין את "המרת'ה האמיתית".

הראיון של פירס מורגן הוא תיאטרון התעללות שמזין את האובססיה של הקהל ושל המרואיינת. הדמות המתוסרטת לובשת בשר ודם ועוברת תחקור מקיף בשידור חי, וזה בדיוק מה שחשבנו שזה יהיה ובדיוק מה שרצינו שזה יהיה. מורגן, שלרוב שומר על חדות מסוימת, מבליג על הרבה אמירות נטולות הוכחות או ראיות – אבל הוא מבין מי הצופים שלו, הוא יודע שאותם מה שמעניין לראות זה את הקרקס של הארווי וגאד, ושצריך להכות בטרנד כל עוד הוא חם. הסדרה עצמה היא יצירה טלוויזיונית נהדרת, אבל היא הפכה רבים למרת'ות שנמצאות בכל פינה שהצמד הזה ילך אליה, וישמחו להמשיך ולצפות בהוצאה להורג הפומבית הזאת. כולנו מרת'ה עכשיו.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• אובססיה

• Facebook
• Twitter
• Email

"למה הסמארטפון הורס לנו את החיים", "איך הסמארטפון הורס לכם מערכות יחסים", "מה הסמארטפון עושה למוח שלך", "הסמארטפון הורס את בריאות הנפש שלך", "הסמארטפון עושה אתכם טיפשים". אלה רק 0.000007% מהכותרות שעולות בגוגל כשמחפשים את המילים "Smartphone" ו"Ruined" בשורת החיפוש. כשמוחקים את שם הפועל "להרוס" ומותירים את "סמארטפון" מתגלה אוקיינוס ובו רשימות צפות של הטלפונים הטובים ביותר בשוק. בטווח הזה, בין ההרס והחורבן למסך הבוהק והריגוש, אנחנו מצויים זה יותר מעשור. הטכנולוגיה מאיצה בשכל להתכלות והשכל רק רוצה להיכנס לחנות האפליקציות.

כמספר הכותרות על נזקי הסמארטפון, כך מספר המחקרים. מחקר אחד מהתקופה האחרונה מצא כי היכולת לעבד נתונים, הזיכרון והאינטליגנציה הכללית משתפרים באופן משמעותי כאשר הטלפון החכם נמצא מחוץ לטווח הראייה, למשל בתיק או בחדר אחר. אם הטלפון נתון במצב "שקט" או שכוב עם המסך כלפי מטה לא ייווצר אפקט דומה. עצם הנוכחות של הטלפון החכם, המראֶה שלו, מפחיתה את המשאבים הקוגניטיביים של בני האדם.

נתון אחר מראה כי משתמשים נמצאים באינטראקציה עם הסמארטפון שלהם 85 פעמים ביממה, לרבות שימוש לילי הכולל בדיקת דוא"ל או לייקים. מומחים מכנים את ההתנהגות הזאת "אובססיה", ומ־ 2008 ניתן לה השם "נומופוביה" (No-Mobile Phone Phobia) – הפוביה מאיבוד מגע עם הטלפון הנייד. בשנה שעברה, עשור אחרי שנטבע המונח, המילה "נומופוביה" זכתה לתואר "מילת השנה" של מילון קיימברידג'. פסיכולוגים מדברים על התמכרות לאינטרנט מאז ראשית ימיו והאגודה הפסיכיאטרית האמריקאית המליצה ש"Internet Gaming Disorder" תיבחן באופן הדוק יותר החל משנת 2013.

עם זאת, הספרות הרפואית נמצאת יחסית בחיתוליה בכל הקשור להתמכרות לסמארטפון ולמונח נומופוביה. אמנם שנים ארוכות של מחקר עומדות בפני האקדמיה, אבל תובנות ראשונות זולגות החוצה מדי יום. "כאשר משתמשים רואים בסמארטפון את ה'אני המורחב' שלהם, הם נוטים להיות מחוברים יותר למכשירים, אשר בתורם מובילים לנומופוביה", כתבו חוקרים מאוניברסיטת סיטי בהונג קונג ואוניברסיטת סונגקיונקואן בקוריאה. מחקרים אחרים מקשרים נומופוביה לכאבי ידיים וגב, חרדה, דיכאון, הפרעות שינה, קשב נמוך, התנהגות אנטי חברתית, ירידה באמפתיה, והרשימה, כפי שאפשר לדמיין, ארוכה.

כדי להבין את ממדי תופעת השימוש בסמארטפון בקהילה הגלובלית, כמו גם את קצב הגדילה, אתר Statista מציג את הנתונים הבאים: יותר משליש אוכלוסיית העולם הם בעלי טלפון חכם (נכון ל־ 2017), זאת לעומת 21.6 אחוז בשנת 2014. שתי מערכות ההפעלה הפופולריות ביותר הן אנדרואיד ו־iOS , והן מכרו יחד 429.7 מיליון תוכנות למשתמשי קצה ברחבי העולם ברבעון האחרון של 2018. אנדרואיד, הנתמכת על ידי גוגל, החזיקה בנתח שוק עולמי של 88 אחוז ברבעון השני של 2018, בעוד iOS של אפל החזיקה ב־ 11.9 אחוז.

עוד כתבות מעניינות:
הגיע הזמן שתקחו את האלגוריתם ברצינות
בין טינדר לפיצה: מה קורה כשסקס הופך למוצר נגיש
איך שורדים שבוע בלי אינטרנט ב-2019

חולדות מצייצות

בשנת 1930 פרדריק סקינר, פסיכולוג אמריקאי באוניברסיטת הרווארד, בנה תיבה והכניס לתוכה חולדה רעבה. בצד התיבה הונחה דוושה לחיצה. כאשר התרוצצה החולדה בתוך התיבה ולחצה בטעות על הדוושה, מזון השתחרר לתוך מגש. לאחר כמה פעמים שבהן הוכנסה החולדה לתוך התיבה היא למדה ללכת היישר אל הדוושה כדי ללחוץ עליה ולקבל אוכל. התגמול חיזק את התנהגותה של החולדה. סקינר טען שההתניה האופרנטית חלה על כל יצור – חולדה או אדם. לימים נחשב הניסוי לאחד הניסויים החשובים ביותר בביהביוריזם.

לפי סקינר, ההתנהגות האנושית מובנת בצורה טובה יותר כפונקציה של תמריצים ותגמולים. כאשר מבינים את התיבה מבינים את ההתנהגות, כאשר מעצבים את התיבה הנכונה אפשר לשלוט בהתנהגות. התיבה יכולה לגרום לנו למשל להזמין אובר או גט טקסי, לפתוח ווייז או גוגל מאפס, לצייץ בטוויטר או לכתוב פוסט בפייסבוק. הסמארטפון הוא כלי ובתוכו טכנולוגיות אינטראקטיביות, או בסימונן האחר: תיבות. בי.ג'יי פוג, מדען התנהגות וסופר מאוניברסיטת סטנפורד, טבע בשנות ה־ 90 את המונח "קפטולוגיה" ("טכנולוגיה שכנועית" או "מחשבים כטכנולוגיות משכנעות"). פוג ניסה להסביר את העיצוב ההתנהגותי המוטמע כיום במערכות ההפעלה: מיילים שמניעים אותנו לרכוש מוצרים, נוטיפיקציות שמגיעות מיישומים שונים (פושים, למשל), טפסים מקוונים הדוחפים אותנו לקבל החלטה כזאת ולא אחרת (רישום לכל אפליקציה שהיא). כל אלה נועדו לנצל את האינסטינקטים האנושיים ודרך מניפולציות בוטות עד מעודנות לגרום לנו לפעול בצורה מסוימת.

פוג הסביר את אבני היסוד של התיאוריה שלו כך: כדי שמישהו יעשה פעולה כלשהי – לקנות מכונית, לבדוק אימייל או לצפות בפרסומות – חייבים להתרחש שלושה דברים במקביל: האדם צריך לרצות בפעולה, להיות מסוגל לעשות את הפעולה ולהתבקש לעשות את הפעולה. מוטיבציה גבוהה של המשתמש יחד עם משימה "פשוטה" הן למעשה דוושה קלה בתיבה של האדם. גירויים כמו רטט, סאונד נוטיפיקציה מפייסבוק או התראה ויזואלית לעדכון של מערכת ההפעלה הן דוגמאות טובות לגירויים מעצבי התנהגות. דוגמה נוספת לגירוי "קל" מתבטאת באפליקציה שנמצאת במקום ה־ 21 בלבד ברשימת האפליקציות המובילות של אנדרואיד בישראל – נטפליקס. כאשר מגיע לסיומו פרק בסדרה מתנגן באופן אוטומטי פרק חדש, אלא אם המשתמש עוצר את הפעולה באופן אקטיבי. בשלב הזה המוטיבציה של המשתמש גבוהה כיוון שהוא שקוע נפשית בסדרה וסקרן לדעת מה יתרחש בפרק הבא. רמת הקושי מצטמצמת לאפס. למעשה היא אפילו יורדת מתחת לאפס: קשה יותר לעצור מאשר להמשיך.

חיים בשביל אינטראקציות

במעלה רשימת האפליקציות המובילות, הרבה מעל ווייז ונטפליקס, נמצאות טיק טוק, ווטסאפ, פייסבוק מסנג'ר ואינסטגרם. כולן, בדרכן, עיצבו דוושות מתוחכמות שבקושי אפשר להבחין בהן. האפליקציות החברתיות ממוקמות בראש הטבלאות של חנויות האפליקציות מסיבה פשוטה: כאשר המשתמש מקבל תגמול (למשל לייק או שייר), המוח משחרר כימיקלים מענגים כמו דופמין המגבירים את הרצון לעוד, כלומר ממכרים. צעירים שמקדישים את חייהם לטיפוח פרסונה באינסטגרם ושואפים להשיג כמה שיותר עוקבים הם דוגמה למשתמשי קצה אידיאליים עבור חברות הטק. מבחינת המשתמשים הצעירים, מספר גבוה של עוקבים משמעו הצלחה. כל תגובה חדשה, כל אינטראקציה, יוצרת ריגוש רגעי; והחיים, לא הסימולקרה, מתעצבים בצורה מלאכותית. לפי מחקרים שונים משתמשי אינסטגרם כבדים מבלים את מרבית הזמן במחשבה על האופן שבו יארגנו את חייהם כדי לצלם תמונות שיובילו לאינטראקציה.

בחזרה לסקינר. בזמן שהפרופסור האמריקאי ביצע את ניסויו על החולדה הוא גילה שכאשר היא קיבלה את אותו תגמול בכל פעם, היא החלה ללחוץ על הדוושה רק כשהייתה רעבה. הדרך למקסם את מספר הפעמים שבהן החולדה לוחצת על הדוושה הייתה לשנות את התגמולים שקיבלה. לעיקרון זה קוראים Variable Rewards, כלומר תגמול משתנה. החולדה לא ידעה מה צפוי לה ולכן לחצה על הדוושה שוב ושוב. מוצרים דיגיטליים מוצלחים, כמו אלה שנמצאים בעשירייה הראשונה של חנות האפליקציות, מצליחים לשלב את התובנה של סקינר על תגמול משתנה. כשאפליקציית Truecaller מזהה מספר חדש שמתקשר אלינו – אנחנו מרוצים מעוד זיהוי חדש. כשאנחנו מקבלים נוטיפיקציה מפייסבוק איננו יודעים אם מדובר בתגובה, בשייר, בלייק או בהזמנה. גורם ההפתעה שבתגמול המשתנה מאלץ אותנו להמשיך ללחוץ, לגלול ולזוז על המסך. להישאר מכורים.

התמורה של המשתמשים לאפליקציות הללו היא בפעולות עצמיות: כאשר אנחנו לא בטוחים במשהו אנחנו שואלים את גוגל, כאשר אנחנו בודדים אנחנו פונים לאינסטגרם, פייסבוק או טוויטר, כאשר אנחנו רוצים להעביר את הזמן אנחנו צופים ביוטיוב. אף אחד לא מתפעל אותנו לכאורה, אלא אנחנו את עצמנו. ההתמכרות למכשיר הופכת אותנו לחסרי אונים בפני העולם. כשכל פעולה מותנית בשליחת היד לכיס יכולות אנושיות בסיסיות נשכחות מאיתנו. כשההתמצאות שלנו בעולם תלויה בגוגל מאפס ובווייז אנחנו מאבדים את היכולת להסתובב לבד. כשאנחנו מתמכרים ל־Swipe בשביל דייט או סקס אנחנו מאבדים את הביטחון פשוט לדבר עם אנשים בבר. כשספוטיפיי בונה במיוחד עבורנו פלייליסטים, אנחנו מאבדים את החדווה שבגילוי מוזיקה חדשה בעצמנו.

סיליקון ואלי או מכונת מזל?

מהמרים מהסוג שמגיע ללאס וגאס, אלה המכורים לרולטות, למכונות המזל ולקזינו בכללותו, מדברים על Time on Device – מצב נפשי שבו כל תשומת הלב נעולה על המסך או על המכשיר שלפניהם, ושאר העולם נמוג. פועלי עמק הסיליקון (כמו גם עמק הסטארטאפים הישראלי) מאמינים בכוח המוצרים שלהם להרחיב ולהעמיק את הפוטנציאל האנושי. לכל אחת מהחברות הללו יש Mission Statement. פייסבוק רוצה "לאחד שוב את העולם", גוגל רוצה "לארגן את המידע העולמי ולהפוך אותו לנגיש ולשימושי", ווטסאפ רוצה "לאפשר לאנשים לתקשר בכל מקום בעולם ללא חסמים". ההצהרות הללו, גרנדיוזיות וחיוביות ככל שיישמעו, אינן כוללות את הצד החשוב שנמצא גם מאחורי מכונות המזל בלאס וגאס: כסף. כולן רוצות להרוויח כסף. עוד ועוד כסף.

תעשיית ההימורים נתפסת כתעשייה מפוקפקת, בעוד שתעשיית האינטרנט והטכנולוגיה (והסמארטפון בתוכה) נתפסת כתעשייה המשפרת את חיינו מכיוון שאין בה "רשעים" מוצהרים. הנבל אינו נבל אלא מפתח קוד מתוחכם שעבר ליזמות ו"רוצה לעשות שינוי חיובי בעולם". אך מאחורי האוטופיה הזאת מסתתר מנגנון זהה של תמריצים ותגמולים אשר דוחף את שתי התעשיות הללו באופן דומה. כל ממשק הוא למעשה מכונת מזל וכל פעולה היא משיכת ידית. כולנו נושאים מכונות מזל בכיסים שלנו, והעולם, לא הסימולקרה, נמוג.

• סמארטפון
• אייפון
• אינטרנט
• אובססיה
• טלפון
• עולם בהפרעה
• התמכרות

• Facebook
• Twitter
• Email

1.

״אם פעם אכתוב את זכרונותי – וזה לא בלתי אפשרי – אנשים יבינו שהשחמט היה רק חלק קטן בחיי. היום אני ממשיך לשחק רק בגלל שזה מעסיק את מוחי. זה מונע ממני לשקוע במחשבות מרות ומיואשות."

[tmwdfpad](מתוך מכתב שכתב אלכסנדר אלחין, מגאוני השחמט של כל הזמנים, שנתיים לפני מותו. הוא היה אלוף העולם במשך 17 שנים רצופות, ועד כה היחידי שלקח איתו את התואר אל הקבר. איש מבריק בתחומים רבים, שלט בעשר שפות, אבל חייו היו מוקדשים לחלוטין לשחמט.

אלחין, עם אסטרטגיית המשחק התוקפנית, הדורסנית שלו, הוא אמן השחמט המוערך ביותר על ידי גארי קספרוב. כל חייו לא זז ללא לוח שחמט קטן, נייד, שליווה אותו לכל מקום. הוא מת לבדו, בבית מלון עלוב בפריז. מצאו אותו יושב לשולחן כשהכלים פרושים לפניו, ראשו שמוט. הוא עבד על הגנה לפתיחת קארו־קאן.

(לכאורה, הוא היה התגלמות התופעה שבה אדם ואמנותו הופכים לאחד. אבל המכתב המשונה הזה, שנתיים לפני מותו, שופך אור אחר על חייו, ועל תשוקתו היחידה.)

2.

לפעמים אנשים נמשכים אל האובססיה שלהם, אל הדבר שיעצב את חייהם, שיגדיר את זהותם, לא מתוך אהבה, או תשוקה. לפעמים, הם מגיעים אליה רק משום ההפוגה שהאובססיה מעניקה להם, מן היאוש הגדול המכרסם בהם; מפני הפחד שהחיים מסוגלים להטיל על אדם.

3.

פעם אחת בחיי הייתי אובססיבי לסרט שולי לחלוטין. אין לי מושג למה. הרבה סרטים אהבתי יותר, בוודאי הערכתי יותר, הוא באמת לא סרט חשוב. אבל משהו בו הרס אותי. הקלטתי אותי במקרה על קלטת VHS ישנה, ובתקופה מסויימת ראיתי אותו שוב, ושוב, ושוב.

זה היה סרט טלוויזיה באורך מלא, בשם “השאילי לנו את בעלך". הוא היה מבוסס על סיפור קצר של גרהם גרין, וכיכב בו דירק בוגרד, שחקן כה יפה ועצוב ומופנם ומדוייק, שמצאתי את עצמי לא רק מזדהה לחלוטין – השילוב בין האנושיות האכזרית והחומלת של גרין לבין העיניים החודרות והעצובות כל כך של בוגרד, פעל עלי כנראה כמו מין שיקוי קסם – אלא ממש מהופנט: לעלילה, לנוף האגמים השוייצרים שם היא התרחשה, לבוגרד, לניואנסים השקטים של משחקו.

בסרט הזה בוגרד הוא סופר זקן, בעצם גרהם גרין עצמו, בערוב ימיו. הוא מתגורר לבדו בבית מלון קטן בשווייץ. מלון קטן ונקי וריק, והזמן הוא סתיו, אחרי תום עונת התיירות. זוג צעיר בירח דבש מגיע לשם. הם פוגשים שני מעצבי פנים הומואים, המפתים את הבעל למסע קטן של התהוללות. האשה הצעירה, שאינה מבינה מה קורה לבעלה, מוצאת ניחומים אפלטוניים אצל הסופר הזקן.

שמתאהב בה, כמובן. אהבה אחת אחרונה, וכמובן מאוחרת. אני זוכר את בוגרד המזדקן – הוא היה אז כבר כמעט בן שישים – עומד בחדרו המאפיל, מקריא לאשה שיר של הלורד רוצ'סטר, שעל הביוגרפיה שלו הוא עובד, בבית המלון הקטן והשומם הזה. ככה הולך השיר:
אז אל תדברי על בוגדנותם של אנשים
או על איך שהלבבות הופכים לקשים;
אם אני, בדרך נס, יכול להיות
נאמן לך ברגע הזה, בדקה הזאת,
זה כל מה שהשמיים מרשים.
“זה כל מה שהשמיים מרשים," הוא חוזר על המשפט האחרון, וסוגר את הספר, והיא נושקת לו ומודה לו ונעלמת אל חייה החדשים שאין לו שום נגיעה בהם, ואפילו לא יודעת עד כמה המשפט הזה היה סיכום חייו.

4.

״לופי, הבדידות הורגת אותי! אני חייב לחיות. אני חייב להרגיש חיים מסביבי. כבר שחקתי את הקרשים ברצפת החדר שלי. תיקח אותי לאיזה מועדון לילה."(מכתבו האחרון של אלכסנדר אלחין, יומיים לפני מותו. המכתב מוען לידידו פרנסיסקו לופי, אלוף השחמט הפורטוגזי. על אלחין עברו שנים של מגורים בחדרי מלון עלובים, שנים של שתיה, שנים של חסרון כיס. על פי מה שידוע, לופי אכן נענה לבקשת ידידו, והערב במועדון הלילה רומם את רוחו במעט. אך למחרת, בבית המלון, שוב שקע לתוך יאוש מר. במשך היומיים הבאים המשיך לעבוד על בעיות שחמט לבד, בחדרו, מצפה למותו כמעט בערגה.)

• אנשים
• השאילי לנו את בעלך
• ייאוש
• דכאון
• שחמט
• אובססיה
• דכדוך
• טור
• טורים אישיים ובלוגים
• דירק בוגרד
• סרטים

• Facebook
• Twitter
• Email

עבודות הרכבת הקלה בתל אביב נמצאות רק בראשיתן, כך שעדיין אין לדעת איך יפגעו החפירות ושינויי התנועה במרקם של העיר, אך קורבנות ראשונים בתחום העסקי הם בעלי חנויות שהחליטו מראש לוותר על ההתמודדות עם השיבושים. הראשונה להניף דגל לבן בתחום האופנה היא דפנה גורדון, הבעלים של סלון הווינטג׳ רחב הידיים “אהבה לשנייה" ששכנה במשך עשור שלם ברחוב רש"י בואכה קינג ג'ורג', אזור שהיה, טרם סגירת ה"מחתרת" ז"ל ועם החנות השנייה של אשת חיל לאחד ממתחמי הווינטג' המוצלחים של העיר.

“כבר הרבה שנים שקשה מאוד לעסקים קטנים, ועכשיו אנחנו כבעלי עסקים עצמאים עומדים בפני אתגר חדש", מסבירה גורדון. “אין לי ספק שהעבודות האלו יעשו רע למסחר בעיר – ירתיעו גם תיירות פנים שמגיעה מחוץ לתל אביב וגם את התל אביבים שיתקשו להתנייד למקום. לא בא לי להיות בתוך הכאוס הזה. אני מעדיפה לפרוש בשיא עם זיכרונות טובים ולהמשיך הלאה עם הפורמט במקום אחר".

גורדון לא יודעת עדיין מה יהיה אותו מקום אחר ומודה שהעובדה שהיא עצמה עזבה את העיר למגורים בעמק חפר כבר לפני כמעט שמונה שנים משפיעה על הבחירה, שכן גם לה יהיה מסורבל יותר להגיע לעבודה. ההחלטה הייתה לה קשה: “תל אביב – אין שנייה לה. לא הייתי חושבת לעזוב ללא איום עבודות הרכבת ואני לא חושבת שיהיה יותר טוב במקום אחר, אף שהדרישה לווינטג' גברה וכמות הלקוחות שמגיעות אליי מחוץ לעיר הולכת וגדלה".

גורדון הייתה בעבר שותפה לאחת מחנויות היד השנייה הוותיקות והאהודות של העיר, אובססיה, ופתחה את החנות שלה בשנת 2005 במקביל לעבודתה כמנהלת של מועדון ההופעות הייניקן הבימה קלאב. החיבור בין רוקנ'רול לאופנה היה תמיד נר לרגילה, בצד הצורך הבלתי נשלט לחפש, לשוטט, לרכוש ולגלות פריטים מעשורים קודמים. “הייתי קונה דברים יפים לאו דווקא מתוך הרצון להתחדש או להתלבש בעצמי, אלא כדי לאצור אותם. בשלב מסוים הבנתי שכדי להמשיך אני חייבת להפוך את זה לעיסוק מקצועי".

הדבר שהיא מתגאה בו יותר מכל הוא ש"אהבה לשנייה" הייתה מתחילת דרכה ועד סופה חנות של וינטג' פרופר, בעיקר מאמצע המאה ה־20 , ושלעולם היא לא התפשרה על פריטי רטרו יד שנייה. “זה היה עיקרון מהותי וגם לא הרגשתי מעולם שאני חייבת להתגמש", היא אומרת. “ישראל היא קיבוץ גלויות של אנשים שהגיעו מכל העולם, והמלתחות שלהם היו אוצָרות. קניתי מעט בחו"ל, אבל הרוב הגיע מפינוי דירות, מניקוי ארונות ומשווקים ברחבי הארץ". לקראת הסגירה בסוף חודש יולי היא החלה במכירת חיסול – פרידה מיוחדת שבה כל החנות מוצעת ב־50 אחוז הנחה, כולל אוסף השמלות וחלק מהרהיטים. “אני רוצה להיפטר ממש מהכל, למרות שאני מתכננת לפתוח מחדש, אבל אני רוצה לעשות את זה בדף חלק שלא יהיה בו שום דבר שנראה לפני".

רש״י 17 , עד 31.7

• אובססיה
• אשת חיל
• רש"י
• הרכבת הקלה
• המחתרת
• וינטג'
• יד שנייה
• תל אביב
• אופנה
• החיים היפים