סנדק ההיפ הופ העברי יכול היה להתמסחר. הוא נשבע שהוא לא
הוא מת לעבוד עם קניה ווסט, לא חושב שהפרסומת ההיא למקדונלד'ס היא התמסחרות ובעיקר שקוע בפרויקטים עד צוואר. אורי שוחט, ממייסדי הראפ העברי, עוצר בצד לריאיון
אורי שוחט הוא אחד האנשים שבנו במו ידיהם את הז'אנר המכונה "היפ הופ ישראלי". אם יש פסקול לנעורים שלי, איפשהו בין גיל 14 ל־22, הרי ששוחט היה המפיק המוזיקלי שלו. מסאבלימינל לתאמר נפאר, דרך קוואמי וסגול 59, ועד נצ'י נצ', פלד, מיכאל סוויסה וכהן@מושון. שוחט הוא הפורסט גאמפ שהופיע כמעט בכל האקטים שאהבנו אני וכל מי שגילה אז את ההיפ הופ. החודש הוא יעלה על הבמה בפסטיבל SoLow למופע מיוחד וחד פעמי שיקדש את התרומה הענקית שלו לסצנה, ובו יארח כמה מהאמנים שהצמיח ושצמח יחד איתם. בימים אלה הוא גם עובד על אלבום נוסף עם מיכאל סוויסה, אמנים נכנסים ויוצאים מהדירה שלו ויש אפילו רמזים על פרויקט משלו – סיבה טובה לעצור רגע בצד ולדבר.
תגיד, לא מדגדג לך לפעמים להחזיק שוב את המיקרופון לבד?
"ככל שהזמן עובר אני מרגיש שזה פחות רלוונטי, אם כי אני מבין שיש לי ייחודיות בליריקס ושיש איזו פרספקטיבה שאני בא איתה, שאולי אנשים ירצו לשמוע יום אחד".
"אני מאד מעריך את סטטיק ובן אל ששמים את המפיק בפרונט. שנים ביקשתי מאנשים שיעשו את זה בשבילי ולא הסכימו"
אתה שקוע בסצנת ההיפ הופ עד מעל הראש. אתה מקשיב גם למוזיקה ישראלית אחרת?
"אני כל הזמן מתעדכן במה שחדש, במה שקורה בחוץ, פשוט כדי לדעת איפה אני. שמעתי את מרגי נניח, בין היתר כי ג'וני (גולדשטיין – א"ס) מעורב ואני מכיר אותו מגיל 16, וזה מופק ברמה הכי גבוהה שיש. אבל בכיף שלי אני לא אשמע מוזיקה ישראלית".
בכלל? למה?
"כי הרבה שנים נשמע כאילו מפיק מוזיקלי אחד הפיק כאן הכל. הכל אותו דבר. ירמי קפלן לדעתי התחיל את זה, ומאז כולם עשו את אותו הדבר בדיוק. היו כמה פזילות: ברי סחרוף עשה קצת ג'אנגל, נניח, אבל זה עדיין היה רוק ישראלי קלאסי. עכשיו גם זה קצת השתנה, תודה לאל על סטטיק ובן אל. אני מאוד מעריך אותם, את זה שבכלל יש מודעות להפקה ולמי המפיק. הם שמים את ג'ורדי בפרונט וזה מבורך בעיניי. שנים ביקשתי מאנשים לעשות את זה בשבילי ולא הסכימו".
ומה לדעתך גורם לפיגור הזה?
"זה קיים בכל העולם כי נורא קשה להמר על דבר חדש. גם בארצות הברית יש סטנדרט שקבעו כמה מפיקים והכל נשמע אותו דבר. בגלל זה אני מעריך אמנים כמו קניה ווסט וטראוויס סקוט. הם תמיד יביאו את השיט הבא, גם אם זה כרוך בסיכון. קניה אמר בעצמו פעם: כשרוב האמנים עושים משהו אמיץ, הם עדיין עושים מה שמצופה מהם. אמן אמיתי צריך ללכת קודם כל עם הבטן שלו, עם מה שהוא מרגיש ומאמין בו".
ואתה כזה?
"בטח. בתקופה שההיפ הופ הישראלי שקע אני המשכתי ליצור אותו. אנשים הלכו, עשו דברים אחרים, הקימו משפחות, המאזינים עברו לדברים אחרים, אבל אני כל הזמן נשארתי עם המוזיקה. יכולתי לעשות דברים אחרים: לתקלט בחתונות, להפיק מזרחית – שרית חדד הייתה כאן בבית הזה, אבל אני הולך עם הלב שלי. זאת המשמעות של לא למסחר את עצמך".
גם כשאתה עושה פרסומות למקדונלד'ס עם מיכאל סוויסה ואח שתיים?
"כן. בעיניי זאת לא התמסחרות, זה להביא כסף. לא התערבו לנו במילה, עשינו את מה שאנחנו אוהבים. מעולם לא נתנו לי כל כך מעט הערות בעולם הפרסום. להתמסחר זה לעשות משהו שאתה לא אוהב רק כי צריך לעשות כסף. זה לא המקרה שלנו".
הגל השלישי
אם תשאלו את שוחט, נקודת הזמן שבה ההיפ הופ הישראלי התאושש מהנפילה הייתה כשנצ'י נצ' התחיל להיכנס לרדיו. "הבנתי שזה לא שמישהו החליט לפרגן לו, אלא אשכרה אוהבים אותו. מישהו אמר לי פעם שבעצם יש שלושה דורות של ראפ בארץ: הראשון זה הוותיקים – הדג נחש, שב"ק ס, סאבלימינל, אלה שהתחילו את העסק. אחר כך בא הדור השני, אלה שהיו בחשיכה – נצ'י, פלד, אורטגה, טונה. אחריהם הגיע הגל השלישי – שזה כל הטראפ שהולך עכשיו. זה מצחיק, כי נצ'י וטונה הם שניהם מהדור השני שלא זכה להכרה בהתחלה, אבל הם המייצגים הכי גדולים של הדור השלישי".
איך אתה מסביר את ההצלחה האדירה שלהם?
"אנשים שאוהבים מוזיקה בסופו של דבר מתחברים לאישיות – אם הם אוהבים את הבנאדם הם יסלחו לו אם יעשה משהו פחות טוב, כי הם בראש אחד עם איתו. בגלל זה אתה צריך להיות במשבצת שלך – ככה גם דרייק וקנייה ווסט. יש להם את הדבר המיוחד שלהם. כל אמן הוא אישיות בפני עצמה ולכן אני תמיד הסתייגתי מה'סצנה' שבה כולם צריכים לעזור אחד לשני. אם אתה לא טוב אז אני לא ארצה לעזור לך. תהיה טוב, תצליח. אי אפשר להסתכל על אמנים כעל קיבוץ של אנשים. כל אחד הוא בסוף אינדיבידואל".
איזו יצירה גרמה לך לומר, "וואלה, הצלחתי"?
"זה מצחיק. לפעמים כשאני מייצר שיר אני מרגיש שזה הדבר הכי מוצלח שעשיתי, ובסוף הוא יוצא ולא קורה איתו כלום. לפעמים קורה ההיפך – הדוגמא הכי קיצונית לזה הייתה עם השיר 'אלירן סבג' של דודו פארוק. כשעבדנו על השיר אמרתי לדודו שזה נשמע לי קצת מוזר, אבל הוא נורא האמין בשיר. הייתי סקפטי ובסוף זה הפך ללהיט הכי גדול שלו – כשאני שומע נגיד את שחר חסון אומר 'למה ככה חזק', אני מרגיש שעשיתי משהו בעולם.
"אבל ההישג הכי גדול שלי הוא האלבום 'Always Ready' שהוצאתי לפני שבע שנים דרך הלייבל האמריקאי Soul Spasm. אני מנסה כל הזמן לעשות דברים דרך חו"ל ולהצליח עם זה, להביא ראפרים אמריקאים, וזה הימור – כי צריך לשלם להם ויכול להיות שלא ייצא מזה כלום. אבל באלבום היה שיר אחד שממש הצליח, 'Seven Digits', ועד היום הוא פותח לי המון דלתות. זאת נקודה חשובה בקריירה שלי".
← פסטיבל SoLow, נמל חיפה, רביעי־חמישי (13.11־14.11), 129 ש"ח ליום או 229 ש"ח ליומיים
