מיוז מצטרפים לפרשני החדשות וחוזרים לסוגיית הסימטריה, פונד האוסטרלים שרים על תל אביב (אבל לא רק) וסקירה של מה שללא ספק הולך להיות אלבום השנה. אה, וגם חצי קטנה על מה שהעסיק את הבריטים במקום האירוויזיון. תנו חיוך רחב, מדור האינדי שלכם חזר
אני כבר לא יכול לשמוע יותר את המונח "אסקפיזם". השימוש בו הוזנה לחלוטין והוא נזרק לחלל האוויר אפילו יותר פעמים מהניצול הציני של הממשלה כלפי תושביה המותשים. מהו אסקפיזם בכלל? שעה בבר השכונתי של צ'אגינג לבירה שלכם במהירות האור לפני שהאזעקה תפסה אתכם? צפייה בעוד סרט דלוח שעלה בנטפליקס? גם המוזיקה הבאמת מעולה שיצאה בזמן הזה לא הצליחה להרים אותי מאווירת הנכאים הכללית ששררה פה ובשבועות האחרונים לא היה ערך לעליית המדור. בחסות הפסקת האש, אפשר ורצוי לחזור אחורה ולהשתפך בצדק על כל מה שמגיע לו ספוטלייט וחיבוק, ללא כל הבדלי דת, גזע, מין או ז'אנר. רק אל תקראו לזה אסקפיזם.אינהיילר #5 // סיכום מאי עד כה:
(Muse // Citizen Erased (XX Anniversary RemiXX
אגב מונחים בלתי נסבלים, אז "סימטריה" הפכה לאחרונה לטריגר קרינג'י במיוחד. כמו בהזמנה ובתזמון שהיה מצחיק אם לא היה עצוב, ההכרזה המשמחת של מיוז על הוצאת המאסטרפיס והפאן פייבוריט"Origin of Symmetry"בגרסה מחודשת לציון חגיגות ה-20 (ב-18.6 בכל פלטפורמות הסטרימינג), היא הסימטריה היחידה הוודאית בחיים שלי כרגע. הם נורא התעקשו לשחק על עניין האותיות הרומיות והשימוש במילה "RemiXX", אבל אל תצפו לשום רימיקס של מפיק כזה או אחר שלא יעשה צדק עם אחד מאלבומי האלטרנטיב הגדולים בהיסטוריה. מדובר במקרה קלאסי של רימאסטרינג שמשדרג את ערוצי האודיו הקיימים וגורם להכל להישמע קריספי אז פאק. הבחירה בטעימה הראשונה הראשונה מתוכו היא אולי לא מקרית, שכן מדובר באחד השירים האהובים על מעריצי הלהקה באופן גורף, אבל קשה שלא לעקם את הפרצוף במרירות בהקשר האירוני של "אזרחים מחוקים". הריף האייקוני של מאט בלאמי מנסר מתמיד, השירה חדה כתער, הבס מובלט, התופים מתפצפצים וחלקים שהושתקו במיקס המקורי לפני 20 שנה מוסיפים רבדים של עומק. מדובר אמנם בממתק לאודיופילים ויתכן שלא תרגישו בשינויים מהותיים מגרסת המקור, אבל כך או כך תזכו בצמרמורות.
Pond // America's Cup
ב-2017 חבורת המטורללים האוסטרלית הזו מפרת' (חלקם יוצאי/חברי טיים אימפלה בהווה) נתנו פה את אחת מטופ 5 הופעות בארבי שראיתי בחיי, באותה שנה שבה גם בחרתיבקטע המדהים הזהלשיר השנה שלי (שחדי האוזן בוודאי יסכימו איתי שמזכיר במקצת את שירם של גלי עטרי וסגיב כהן, "מהמרחקים". כששומעים את זה, אי אפשר שלא לשמוע את זה יותר), ואז חזרו הביתה וכתבו אלבום אדיר נוסף שמופיעה בו השורה ההו כה יפה"I gave what I had to give, with 48 hours in Tel-Aviv; Seems these kids just wanna live and let live"בשיר המופלא"Tasmania". מיידית הרגשתי שמערכת היחסים החזקה ממילא ביני לבינם עלתה איכשהו שלב, ואני מקבל בהכנעה כל פיסת מוזיקה חדשה מכיוונם. בסוף מרץ פונד שחררוסינגל ראשוןומופרע מאלבומם התשיעי ("9"שיגיע רק בתחילת אוקטובר) שבו תיעלו את LCD סאונדסיסטם הפנימיים שבהם, ועכשיו אנחנו זוכים לסינגל שני ופונדי להחריד שמרפרר בבוז לג'נטריפיקציה האמריקאית שחוותה אוסטרליה בעבר הלא מאוד רחוק. בואו לשכשך את הרגליים באגם של אסיד.
(Bombay Bicycle Club // Terrapin Station (feat. Flyte
אם כבר באסיד (ואלבומים תשיעיים) עסקינן, אז אחת מלהקות חיי שרק חזרה לחיקי לפני כשנתיים עם קאמבק מרגש ורחוקה שמיים וארץ במהותה ממה שקורה פה, מחליטה לקברר במפתיע את שיר הנושא מאלבומם התשיעי של הגרייטפול דד, על כל 16 הדקות וקצת שמכילה גרסת המחרוזת שלו. חמושים בגרין סקרין, סולנה של להקת פלייט ומה שמסתמן כמו מלא סמים, הם יוצאים למסע על גבי צבי ים בקליפ סטונרי של שיטס אנד גיגלס, שכולו צילומי סטוק באווירת נשיונל ג'יאוגרפיק ותחת הפקה שמרגישה מתנ"סית במכוון. לא פחות מחוויה, וכמה שזה גורם אפילו לי לאהוב אותם יותר, אם זה אפשרי בכלל.
(Mr Jukes& Barney Artist // Blowin Steam (Open Up Your Mind
ואם כבר בבומביי עסקינן, אז סולן הלהקה ג'ק סטדמן הוא איש עסוק בימים אלה וידו בכל. בזמן שלהקת האם שלו הקדימה את תקופת הקורונה ויצאה לחל"ת עד הקאמבק, הוא ייסד את האלטר אגו של מר. ג'וקס שבכלל מתמקד באהבה אחרת שלו ושונה בתכלית מהגיטר אינדי של BBC: מנעד רחב וחמים של סול, ג'אז ופ'אנק שיושבים על גבי סמפלים, סקראטצ'ים וביטים של אר-אנ-בי. אחרי אלבום הבכורה הכיפי מ-2017,"God First"(שהציג שת"פים עם שמות כמו דה לה סול, צ'ארלס בראדלי וליאן לה האווס בין היתר), סטדמן חוזר לזרועות ג'וקס ומכריז על"The Locket", אלבום משותף חדש עם הראפר הבריטי האלמוני יחסית בארני ארטיסט שצפוי לצאת ב-2 ביולי. אם הסינגל הראשון והמדהים הזה מתוכו לא מספיק לכם בכדי להתחיל לעקוב אחר פועלם של השניים (ביחד ולחוד), אז בשבוע החולף שחררו השניים סינגל שני ומרטיט גם הוא תחת השם ההולם "Vibrate" שכבר אמור להפיל אצלכם את האסימון לגמרי.ואל תפספסו בטעות את הקליפ החמודי שלושצולם על רכבת הרים כדי לעזור לארטיסט להתגבר על החשש שלו מכאלה. שלוש וחצי דקות של חיוך מרוח מאוזן לאוזן.
LUMP // Animal
אחד הקטעים הכי ממכרים בתקופה האחרונה שייך ל-LUMP, פרויקט הצד של לורה מארלינג האפרוחית יחד עם שותפה מייק לינדסי מ-Tuung,אגב דברים שלא דומים בשום צורה לסאונד המקורי של האמנים שחתומים עליהם. אחריהסלף טייטלד הראשוןוהקצר מדי מ-2018, חוזרים השניים עם "Animal", שיר הנושא היפהפה מאלבום חדש שיראה אור בסוף יולי, והלב שלי נשבר לרסיסים קטנטנים משל היה עשוי מזכוכית כשהיא מדגישה בבית השני את ה-K במילים Blink ו-Think. כמו בוסט של חמצן לנפש שאיכשהו גורם לי להחסיר פעימה בכל זאת. יא אללה.
HAERTS // Night Calls
הלב שלי קורס באופן תדיר לאחרונה, מתברר, כי האלבום החדש של HAERTS (שגיאת הכתיב באנגלית במקור), הלהקה הקסומה שהצטמצמה עם השנים לצמד העומד במרכזה, יפה עד כאב. הווקאליסטית ניני פאבי ושותפה ליצירה ולחיים בני גברט, הייסקול סוויט הארטס שגדלו יחדיו במינכן, שחררו בשבוע שעבר את אלבומם השלישי"Dream Nation", אחרי טיזינג ממושך שהחל עוד בשלהי השנה שעברה עם הסינגל"For the Sky"יחד עם סולן ומייסד להקת גריזלי בר, אד דרוסט. לא היה פשוט לבחור קטע מייצג מתוכו, כי רובו המכריע באמת עושה מסאז' ללב ולאוזניים, אבל הקטע הזה שפותח אותו אמור לתת לכם מושג לא רע לגבי טיבו של ההמשך. אל תפספסו גם את הסינגל האחרון והכיפי"Days Go By"שמציג יופי של חליל צד אקשן במה שהשניים מכנים "שיר ה'קליפורניה דרימינג' הקייצי של האלבום". חלום עליכם.
Fixers // A Touch of Your Invisible
אני אמנם בספק כי אין להם אפילו 3,000 מאזינים חודשיים ע"פ ספוטיפיי, אבל עכברי האינדי שביניכם אולי יזכרו את השם פיקסרס. הרכב בריטי אקספרימנטלי חמוד שהפציעו לרגע ב-2012 עם הקטע"Iron Deer Dream", שחררו אלבום אחד לא מאוד מצליח והתפוגגו לתוך האפלה. מפה לשם, מתברר שהם פעילים ואחרי כמעט עשור של שקט הוציאו לאחרונה ודי משום מקום את אלבומם השני,"The Sun, The Moon, The Wind, The Sea". רמתו אולי לא אחידה לכל אורכו, אבל לצד לא מעט פילרים יש גם יהלומים של ממש, כמו הקטע האדיר הזה שנבנה בשלמות ומתפוצץ בשיא קליימטי במיוחד, דרך פזמון שמנצח הכל.
St. Vincent // Down
אנני קלארק חזרה עם אלבומה השישי"Daddy's Home"שאותו היח"צ שלה הגדיר כ"אסופה שנונה של פסנתרים אלקטרוניים חמימים, גיטרות נוצצות ואמיצות, עם סליז וסטייל לימים".לא המצאתי. אחרי שני סינגלים מוצלחיםשאיתם גם הופיעה ב-SNL, ההיילייט הגיע עם הסינגל השלישי "Down", שאני נשבע שהפזמון שלו הוא לגמרי הכלאה בין "You Know You're Right" של נירוונה בשירה יחד עם הסיטאר של "What Goes Around…Comes Around" של ג'סטין טימברלייק. לא יודע מה אתכם, אבל באופן אישי התאכזבתי לגלות שאין קאבר לחפלת"אבא בבית"של מאור אדרי. לעזאזל, אנני!
Modest Mouse // We Are Between
וואי וואי כמה שהתגעגעתי לעכבר הצנוע ולקול של אייזק ברוק. שש שנים חלפו מאז אלבום האולפן האחרון שלהם"Strangers to Ourselves"(שהגיע בעצמו אחרי שמונה שנים שקטות), ואחרי שלושה סינגלים רנדומליים ולא זכירים במיוחד מ-2019 אנחנו זוכים לקבל את להקת האינדי הוותיקה במלוא תפארתה לקראת אלבומם השביעי"The Golden Casket"שייצא בסוף יוני. הסינגל הראשון מתוכו "We Are Between" הוא המנון אינסטנט שמתפוצץ מהשנייה הראשונה ומרים לאללה לקראת האלבום. בינתיים, יצא השבוע גם הסינגל השני והמדבק"Leave a Light on", והוא כבר מבטיח שיהיה פה כיף ביוני.
(Manchester Orchestra //The Million Masks of God(Full Album
חיכיתי יפה עם הטקסט הזה לסוף. אם יצא לכם לקרוא את המדור בחודשים האחרונים, אתם בוודאי יודעים שאני פאנבוי של כל מה שאנדי האל נוגע בו, ויש לא מעט מזה לאחרונה, השבח לאל ולמיליון מסיכותיו. כבר שיתפתי פה לאחרונה בהתלהבות יתרה את שני הסינגלים הראשונים מהאלבום, ובסוף אפריל הגיעה סוף סוף היצירה השלמה. הבטחתי שבוודאי אחזור ואשתפך עליו פה, אבל אחרי שהוא מלווה אותי כבר חודש עכשיו, אני יכול להגיד בלב שלם (אחרי שהתפרק והורכב שוב) שלא רק כל הציפיות שלי שממילא היו בחלל נענו – אלא שמדובר באלבום הכי טוב שיצא וככל הנראה גם ייצא השנה.
מעבר לכך ש-"The Million Masks of God"הוא אלבום השנה עד כה, הוא גם האלבום הכי שלם ומרחיב לב בקטלוג של מנצ' אורק' כולו, וזה כולל כמובן את"A Black Mile to the Surface"המופתי מ-2017, שלרגע כבר לא האמנתי שיהיו לו מתחרים. איך מתקדמים הלאה מ-"Inaudible"המושלם שפותח את האלבום ומפלח את הנשמה ככל שהוא מתפתח? לא מתקדמים, מחזירים אחורה כמובן ושומעים אותו בלופ.
כשכן מחליטים שזה הזמן לעבור לשאר האלבום, מגלים שאין באמת קטעים חלשים או מיותרים בו. הוא נכתב ממקום כואב של התמודדות עם המוות (אביו של גיטריסט הלהקה רוברט מקדואל היה על ערש דווי בעת כתיבת האלבום והלך לעולמו לפני צאתו) ואף מהרהר במחשבות על החיים שלאחר המוות. האל חשף שמדובר ביצירה הכי אינטימית של הלהקה וזה מורגש מאי פעם. לכל רצועה הסלוט המדויק משלה והכל מתחבר זה לזה במיקס אחד ארוך ומטלטל.
קשה להצביע על היילייטים באלבום שכולו היילייט מתחילתו ועד סופו, ובכל זאת,"Dinosaur"הדרמטי למשל מהווה תצוגת תכלית מושלמת (אחת מיני רבות באלבום) לקולו המהפנט של האל, כשהוא משחק איתו בכל הגבהים ושובר אותו בדיוק במקומות הנכונים עד המפץ הגדול. קליימקס שמנורטל בשניה כלא היה עם שורות הברידג' מ-"Keel Timing"שהופכות פה לפזמון, כשהאל לפתע מרגיע הכל ומבקש שוב ושוב "Hold me now", אפילו שהוא ממשיך וטוען שלא יחזור על הבקשה שלו, כמעט באירוניה. כבר אין מי שיענה לו בצד השני. בוא חבר, אני אחבק אותך.
"The Internet"שחותם את האלבום בעור ברווז, כבר גורם לי לרצות להתייפח על אמת. ברגע השיא שלו, כשנכנסים הדיסטורשנים, זה נשמע לרגע כמו"ניצוצות"של פורטיסחרוף ויתכן שתפלטו ללא שליטה"כן אנחנו שניים, האויב שהוא חבר". אתם לא לבד. אם זה טרם קרה, הצטיידו בטישו, שימו אוזניות ותתמסרו ל-46 הדקות הכי יפות של מוזיקה שיצאה השנה. I will not repeat myself.
קטנה שהיא בעצם די גדולה לסיום:חוץ מהאירוויזיון בסוף השבוע (ליבי עדיין נתוןלדיסקוטקשל דני רופ הליטאיולקטע האוקראיני על ספידיםשזכה בשום כלום, אפילו שאני סבורשלקטע השוויצרילגמרי הגיע לזכות), אם תהיתם למה בריטניה ויתרה על התחרות מראש גם השנה, יתכן שזה בגלל שהתרחש במקביל עוד איזה אירוע מוזיקלי פעוט שעניין את הבריטים הרבה יותר. פסטיבל גלאסטונברי לא יכל כמובן להתקיים גם השנה כמתוכנן, אז הם הוציאו לפועל לייב סטרים מוורת'י פארם עם ליינאפ די מדהים שכלל בין היתר את וולף אליס, מייקל קיוואנוקה, חיים, קולדפליי, דיימון אלברן, ג'ורג'ה סמית', מלא קטעי ספוקן וורד הזויים בין ההופעות (מפיהם של פיג'יי הארווי וג'רביס קוקר, למשל) וגולת הכותרת – בכורה כביכול בהפתעה לדה סמייל,הפרויקט החדש של תום יורק וג'וני גרינווד(!!!) יחד עם המתופף טום סקינר ותחת ניצוחו של נייג'ל גודריץ'. בגלאסטו תימחרו כרטיס לצפייה ב-20 פאונד, אבל במהרה התגלו מלא תקלות טכניות בסטרים לרוכשי הכרטיסים שמצאו עצמם מחוץ לשידור ושטפו אותם בתלונות. פדיחה לא מאוד נעימה, ובצעד חסר אונים החליטו קברניטי הפסטיבל, משפחת איוויס, לפתוח את הצפייה לכולם בחינם דרך לינק גיבוי (שכבר דאגו להקריס שוב בשנייה שהתקלה סודרה, לקראת סטרים פיי-פר-וויו נוסף יומיים לאחר מכן).
אבל אתם עדיין פה בגלל הנזל וגרטל מרדיוהד, ובצדק. כיוון שזה לא זמין יותר רשמית אסור לי אמנם להפנות אתכם לעבר מקורות מפוקפקים כאלה ואחרים, אבל כן אספר לכם שאת הסט הם פתחו עם קטע של רדיוהד שלא שוחרר רשמית מעולם ("Skirting on the Surface",שכבר שיחקו איתו קצת בלייב בעבר) והמשיכו לשבעה קטעים חדשים תחת הפרויקט החדש שנשמע לפרקים כמו הבעיטה האגרסיבית לפנים שרדיוהד לא נתנו לנו כבר שני עשורים. וברור שזה נע בין יופי יופי לוואו, אם תהיתם.כאןגם אפשר להפסיק לתהות ולדגום את הקטע הכי טוב בסט, "We Don't Know What Tomorrow Brings". בין הביצועים התפנה יורק להסביר את מהות השם. "גבירותיי ורבותיי, אנחנו נקראים דה סמייל. לא חיוך במובן של "הא הא", יותר "חיוך" במובן של הבנאדם שמשקר לכם בכל יום". כל כך מכירים ומזדהים.
כבכל פעם, אזכיר שאת כל השירים שפורסמו פה תמצאו תחת קורת גג אחתבפלייליסט 2021 שלי בספוטיפיישמתעדכן ונערך מסביב לשעון באובססיביות חסרת פשרות. נכון לכתיבת שורות אלה, הוא כבר מכיל כמעט 460 קטעים, כולם מהשנה וכולם מענגים במידה כזו או אחרת. מוזמנים מאוד לעקוב ולבדוק בעצמכם מה חדש:
