המילה קאלט נשחקה לאורך השנים, כמו לא מעט מילות תואר בומבסטיות. כשכל אחד מתיימר לקחת לעצמו את התגית הזו, קצת קשה להבדיל מה אמיתי ומה סתם מנסה. אבל "העיר הזאת" מפלרטטת עם המילה קאלט במשך המון שנים. ראשית היו אלו הופעת הקאלט של ההרכב ויקטור ג'קסון (שלפני היו הקאלט בהתהוות, N.O.D), שם ביצעו קטע מוזיקלי-מומחז קצר בשם "הסיפור הבלשי". גאג חמוד שערבב בין סיפור הבלש הקלישאתי לראפ-פואטיקה-פארודיה של פדרו גראס, ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי. אבל זה היה רק לידתו של קאלט.

כשהסיפור הבלשי הפך למחזמר הראפ "העיר הזאת" אי שם ב-2012, הוא לא היה קאלט מיידי. אין דבר כזה קאלט מיידי. במקום זה הוא היה להיט קטן של תיאטרון האינקובטור הירושלמי, שצבר קהל מפה לאוזן, הביא ליוצריו כמה פרסים מכובדים ורץ במשך עשור שלם, הישר למעמד קאלט מוצדק. ועכשיו, בחמישי הקרוב (6.7) יעלה לאקרנים הסרט "העיר הזאת", גרסה קולנועית לסיפורו של הבלש ג'ו ושרה בנט (אין קשר משפחתי, וכבר אין שם אמצעי). וזה, רבותי, כבר יהפוך לקאלט. עוד רגע, רק חכו ותראו.

כשהוזמנתי להנחות את הפאנל שאחרי הקרנת הבכורה לסרט, במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים שנערך בשבוע שעבר, היה ברור לי מה אני רוצה שיהיה הפוקוס לשיחה – הדרך הפתלתלה שעברו השלושה, בדגש על הבימאי והיוצר עמית אולמן, שהיה הכוח המניע לכל הסרט הזה. זו היתה דרך ארוכה ומלאת 'לא', שבסוף גם נעזרה בהדסטארט חסר תקדים לסרט ישראלי, שהוביל ליצירת סרט ז'אנר (אירוע נדיר כשלעצמו בישראל) שכולו אהבה להיפ הופ, סרטי נואר ויצירה מקורית, רעננה, קומית, פארודית ומלאת פלואו ואנרגיה. חלקי השיחה בפאנל המובאים כאן הם רק טעימה מכמה שהיה מורכב ליצור את הסרט הזה, בתקווה והוא יגיע לקהל שלו, ובעיקר, יזכה להפוך לקאלט.

מתי הבנתם שזה אמור להפוך לסרט?
אולמן: "די בשלבים הראשונים של הכתיבה. היה ברור לי שזה הולך להיות הצגה, כי זה היה המשך טבעי של מה שעשינו בהופעות, אבל הרעיון להפוך את זה לסרט הגיע ממש מזמן, כי זה ז'אנר קולנועי בסך הכל".
ג'ימבו: "הופענו עם הסיפור הבלשי בהופעות מוזיקה במועדונים קטנים. עמית למד תיאטרון בניסן נתיב, אני הייתי סטודנט לתקשורת, והוא בעצם הזמין אותנו להפוך את הדבר הזה להצגה. בשלב הזה פשוט אמרתי 'כן', ולא היתה לי את ההבנה שאני אהפוך לעשר שנים לשחקן תיאטרון. זה היה כזה 'כן, אחי'".

היצירה עברה שני מעברים – מההופעות להצגה, ומההצגה לקולנע. מה הפתיע אתכם לגלות במדיום הקולנועי?
אולמן: "לא יודע אם הפתיע, אבל היה ברור שאפשר להראות הרבה יותר מידע, גם עלילתי. ההצגה מאוד מקומפרסת, הטקסט, המילים ולחן, הכל מלא בהמון רפרסים ופאנצ'ים. זה מאוד דחוס, וגם קשה לקלוט הכל בפעם אחת, ממה ששמעתי. הרעיון בסרט היה להעמיס עוד יותר. וגם זו הזדמנות לדייק את המשחק – בהצגה לא כל הופעה היתה מדויקת. עבורי, כשחקן בהצגה, שיגע אותי שהיו רגעים שלא עוברים. כאן היתה לי את ההזדמנות לדייק את זה כמה שאני יכול".

היה עוד אלמנט שנוסף במעבר למסך הגדול – אירחתם בסרט המון ראפרים. איך היה לעבוד איתם?
אולמן: "הרעיון היה ללהק ראפרים, כי הם מבינים את הקטע. עבדתי עם הרבה שחקנים בניסיון להעביר את העניין של איך לשחק ולשיר ראפ, והנטייה של מי שלא מכיר היא לעשות איזה חיקוי של ראפר, או להילחם בזה. עם ראפרים, זה היה נורא כיף לראות כמה זה מתלבש עליהם מהר. הם מבינים, הם יודעים איך לבצע ראפ ולהתכוון. מצד שני, גם שחקנים כמו אלון נוימן או עידן אלטרמן, שניהם מאוד מוזיקלים, הבינו את הקטע".

איך הפכתם את תל אביב לעיר פילם נוארית?
מישה: "זאת היתה השאלה הקשה שלנו. הטסט הראשון שעשינו לפני חמש שנים היה לבדוק את צילומי החוץ, איך תל אביב נראית. אני הכי זוכר מסיורי הלוקיישן את הריח. היינו במקומות הכי מושתנים של תל אביב. באיזשהו שלב הבנו שאנחנו לא יכולים ללכת על אווירת אירופה הקלאסית או גותהם. אז מה עושים? יש פה הרבה בטון, המון ברוטליזם. בואו נלך על זה, בואו נלך על מה שיש".

הסרט גם עמוס ברפרנסים וקריצות פנימיות. מה האהוב ביותר עליכם?
ג'ימבו: "מבחינתי הדבר הכי חשוב היו הקריצות להיפ הופ ישראלי, זה הדבר שאני אוהב. יש בברבוניה (הבר האפלולי של 'העיר הזאת'. מ"ש) על הקיר רשימה עם מלא הרכבים, גם הרכבים שהתפרקו, תמונות של ראפרים ישראלים. ובעיקר יש מעגל ראפ עם שלושה דורות של ראפ ישראלי".
מישה: "אני עשיתי גם את העיצובים לסרט, ויש את העיתונים שרואים. לקח לי המון זמן לעשות את זה, ישבתי והמצאתי כותרות, כתבות. תעשו פאוז ותקראו את השטויות שלנו".
פצצתי: "אני לא בטוח אם רואים את זה בסרט, אבל בצילומים אחד הדברים שהכי נגנבתי מהם היה פריט ממחלקת הארט, שעשו עבודה מטורפת על כל הסרט. היה בקבוק וויסקי שעיצבו לו את התווית, והמזקקה של הוויסקי היתה מקנשה'ס".
אולמן: "שלי זה 'תודה למאיה עדן וחנן'".

ולמי שלא מכיר, מה זה?
אולמן: "מאיה עדן וחנן זה אגדה. אנחנו (אולמן, ג'ימבו ופצצתי. מ"ש) הכרנו בחוג תיאטרון, ובאו אלינו בכיתה י' שני תלמידים חדשים, אחת בחורה, ספיר, והשני חנן. ספיר, כי לא ידענו את שמה, קיבלה אתה כינוי מאיה עדן, וחנן קיבל את השם חנן. אחרי כמה זמן הם ברחו משם, אבל נשארו בתודעה בתור אלו שבאו והלכו. ומאז אנחנו די מודים להם בכל דבר. בכתב, בדיבור. בסרט יש פעמיים 'תודה למאיה עדן וחנן'".

לפני 11 שנים ישבתי איתכם לריאיון ראשון על ההצגה, ושאלתי כמה רחוק אתם רואים את זה מגיע. אז עניתם שאתם 'רק רוצים להופיע עם זה כמה שיותר ושהאולם יהיה מלא'. אשאל את אותה שאלה, אבל הפעם אל תתנו תשובה שלפחדנים – לאן אתם רוצים לראות את זה מגיע.
אולמן: "די רחוק, שיהיה מצידי בכל העולם. אם לא בגרסה הזו, אז אולי בגרסת רימייק באנגלית. יש כבר תרגום מההצגה. ימים יגידו".

• המסך
• העיר הזאת
• קולנוע ישראלי
• המופע של ויקטור ג'קסון
• ג'ימבו ג'יי
• איציק פצצתי
• פדרו גראס
• עמית אולמן
• פסטיבל סרטי סטודנטים

מה הדבר שהכי מסקרן אותך במעבר של העיר הזאת מהצגה לסרט?
עמית:"האתגר הגדול הוא לעצב את העיר. זה בעצם הדבר העיקרי שהמדיום הקולנעי מציע שאין כבר בהצגה. אני יכול להראות את העיר עצמה. על זה אני עובד בימים האלה. יש לי משהו די ברור בדמיון אבל ברור לי שהרעיונות צריכים לפגוש את המציאות. המפגש הזה יכול להיות מתסכל אבל גם להוליד רעיונות שבכלל לא חשבתי עליהם. שם קורית היצירה".
ג'ימבו:"אני מאוד סקרן לשמוע את הפסקול. בהצגה ניגנו על הבמה בתופים מאולתרים, ביטבוקס, גיטרה וקלידים, ועם ארבעת הכלים האלה יצרנו את כל המוזיקה. עכשיו כשאיציק פצצתי (המפיק המוזיקלי של ההצגה והסרט העיר הזאת) עובר לאולפן, זה פותח אינספור אפשרויות ויהיה מאוד מעניין לשמוע את השירים בגרסה מופקת יותר. חוץ מזה בהצגה היינו קאסט של חמישה שחקנים, והתרגלתי לזה ששחקן אחד משחק כמה דמויות. אחד מהקסמים הגדולים בסרט הוא שכל דמות קיבלה פרצוף מדויק עם קול וגיל משלה, והעיר תתמלא במגוון של אנשים שמורכבים מראפרים וראפריות, ושחקנים ושחקניות שאני מאוד אוהב ומעריך".

זיכרון מההופעות עם ההצגה העיר הזאת בחו"ל?
עמית:"אני זוכר בעיקר שניים מסיבובי ההופעות שלנו בחו"ל. הראשון זה הסיבוב בצ'כיה שהיה גם הפעם הראשונה שנסענו לחול עם ההצגה והופענו איתה באנגלית. נראה לי שכולנו זוכרים את זה כשבוע מאוד כיפי בחיינו, מי שהזמינה אותנו להופיע ממש פינקה אותנו והרגשנו כמו כוכבים. השני זה פסטיבל אדינבורו שהיה בדיוק הפוך בהרגשה. חיכו לנו שם הפגנות אנטי ישראליות של בי.די.אס. בהתחלה חשבנו שזה יעבור ושזה לא ישנה, אחרי כמה ימים הבנו שהמפגינים לא יתנו לנו להופיע והם אשכרה הצליחו. הנהלת הפסטיבל נכנעה למפגינים וביטלו לנו את כל 30 ההצגות שהיו אמורות להיות לנו. זו היתה פעם ראשונה בהיסטוריה של הפסטיבל שהחרימו הצגה. זה היה שבר מאוד גדול וכמעט לא הופענו בחול מאז".

ג'ימבו:"אלה שתי ההופעות שגם אני תכננתי להתייחס אליהן, אז כנראה שהן שוות התייחסות בהרחבה. מנקודת המבט שלי הסיבוב בצ'כיה היה הכנה גרועה מאוד למה זה טור בחו"ל. טור בחו"ל עלול להיות במקרים רבים דבר מאוד מעייף כי אתה נמרח בין שדות תעופה, מגיע עייף להופעה ומוטס חזרה הביתה באותו לילה לפני שהספקת לראות את המקום שאליו הגעת. בצ'כיה היה לנו המון זמן חופשי, והצמידו לנו ואן עם מארחים שהראו לנו מקומות שלעולם לא היינו מגיעים אליהם כתיירים כי זה פשוט חורים קסומים שעל פניו אין שום סיבה להגיע אליהם. כל זה היה מלווה בהופעות מלאות, אוכל ושתיה כיד המלך, מסיבות ואקלים אירופאי מזמין. מהצד השני, הביטול שלנו בעקבות חרם של הבי.די.אס באדינבורו היה באמת טראומה גדולה, אחת מתחושות חוסר האונים הגדולות שהרגשתי בחיי. אני מאמין בלב שלם שכשהסרט יצא התרגום שלו לאנגלית יקבל הזדמנות שניה להגיע לקהל מעבר לים".

מה הדמות שהכי נהנית לשחק על במה?
עמית:"תחרות קשה אבל נראה לי שאני הכי אוהב את 'אפי' מתיכון מגשימים. הצלע השנייה בצמד מיקרו ואפי, שני תלמידים שנואשים לאבד את הבתולים עד סוף השנה".
ג'ימבו:"אני בלי ספק הכי נהנתי לשחק את ברנבי, מי שנקרא בפי הקהל 'העוזר של מנשה', דמות מהעיר הזאת עם גינונים עדינים של רוצח קר דם ועברית גבוהה להחריד".

איזו שורה שלך אתה הכי נהנה לשחק או לשיר?
עמית:"'זה מסביר כמה דברים' שג'ו אומר לשרה בנט בסוף העיר הזאת".
ג'ימבו:"נכון להבוקר את 'יצאתי לצוד את הנאצים', הפזמון של השיר 'מאמי אני על זה'".

מילה או ביטוי באנגלית שעדיין אין לו חלופה בעברית והיית רוצה שתהיה?
עמית:"אין לי מילה ספציפית אבל אני אוהב שבאנגלית אפשר להפוך כל שם לפועל.
נגיד – Don’t Michael jackson me, או I'm gonna Zuckerberg this shit. החלופות שיש לזה בעברית יותר מסורבלות".
ג'ימבו:"המילה Priceless מיתרגמת 'לא יסולא בפז'. מדובר בביזבוז זמן יקר, להשתמש בשלוש מילים בשביל להגיד פרייסלס. אם למישהו יש חלופה עברית חדשה לזה, עבורי היא לא תסולא בפז".

שורת ראפ ישראלי אהובה?
עמית:"נפתחו לי בעבר תיקים
ולא חדש לי אזיקים
וזה שווה בשביל לראות אותם
רוקדים"
נימי

ג'ימבו:"סובבוני בשקלים
הלעיטוני בכזבים
ואני כשה תמים
עודני מאמין"
הדג נחש

מה הדבר הכי גדול שלקחת מהלימודים שלך?
עמית:"למדתי משחק בסטודיו ניסן נתיב בירושלים. קיבלתי המון כלים בלימודים שלי, היה לי מורים מעולים, אני יכול לדבר על זה שעות. אם להתמקד בדבר אחד אז נראה לי שהדבר הכי גדול שלקחתי זו רוח העשייה. כלומר למדתי שאני יכול לעשות בעצמי ולא חייב לחכות לאיזה במאי או מפיק ש"יקח" אותי. בסטודיו הפקתי כמה וכמה ערבי תלמידים, בהם גם השתתפתי, ביימתי קטעים ואפילו עיצבתי תאורה. אלו היו הצעדים הראשונים שלי בלייצר מסגרת עבור האמנות שאני רוצה להציג".
ג'ימבו:"אני למדתי תקשורת במכללת ספיר. כתבתי כמה וכמה שירים בהשראת דברים שלמדתי, ובעיקר נהייתי מאוד חשדן לגבי כל מה שמשודר בחדשות, שפעם גמעתי כמידע מהימן".

רגע קסום שהיה לך על במה?
עמית:"כשהייתי בשנה ב' בניסן נתיב, היה ערב של במה פתוחה שתלמידים מארגנים, שם ביצעתי לראשונה שיר ספוקן וורד. זה היה השיר שלי "ירושלים" שלימים גם קיבל עיבוד מוזיקלי ונכנס לאלבום חצי סוגריים. אף אחד בקהל לא הכיר ספוקן וורד, זה היה שונה מאוד משאר הקטעים בערב ובכל זאת זה עבד מאוד. זה היה רגע קדוש בשבילי. גם ההשראה שזה נתן לי וגם התגובות שקיבלתי הבהירו לי שאני רוצה להמשיך לעסוק בזה".
ג'ימבו:"בהצגה האחרונה של העיר הזאת כשג'ו (אתה) מוריד לג'ק (אני) סטירה, היה לנו רגע יפה של הבנה שזו הפעם האחרונה שזה קורה על הבמה אחרי מאות הצגות לאורך כמעט עשור. תמיד היה שם רגע יפה ואינטימי כשחטפתי את הסטירה הזו, אבל בפעם האחרונה ממש הזלתי דמעה וכל הברדק שכרוך בלהתרגש".

אם היית חייב לוותר על דבר אחד: עולם בלי אינטרנט או עולם בלי דת?
עמית:"אינטרנט. לא תזיק לי גמילה מאינטרנט בלי קשר".
ג'ימבו:"אני גם אשמח להיגמל מאינטרנט, רק בעולם בלי דת".

מוזיקה או ספורט?
עמית:"מוזיקה תוך כדי ספורט".
ג'ימבו:"ברמת היצירה ליצור מוזיקה מרגש אותי בהרבה מלעשות ספורט. אבל בדיון הרחב על מוזיקה וספורט כבידור, אני חושב שאין דבר יותר גדול מספורט. עבורי כקהל מעט מאוד שירים, אם בכלל, יכולים לייצר את האקסטזה שמייצר גול ניצחון בגמר בדקה 90, למשל. לזכות המוזיקה אפשר לומר שכשהיא מכה בך חזק אתה לא מרגיש שום כאב, אבל כשמנפצים לך בקבוק על הראש מחוץ לדרבי בבלומפילד כי לבשת צהוב או אדום זה מטופש מאוד ואתה מובהל למיון על שטויות".

השתתפת בשעשועון טריוויה. איך הרגשת בדיעבד? ממליץ?
עמית:"שנינו היינו באחד נגד מאה פעם, כל הקאסט של העיר הזאת, וזה היה די כיף, צחוקים. היינו חלק מהמאה אז זה די רוגיע. הייתי גם במרדף ומה שאני בעיקר זוכר מזה זה כמה זה מלחיץ. בדיעבד התבאסתי על דברים שאני יודע ולא עניתי עליהם. בסך הכל זו חויה מגניבה".
ג'ימבו:"דבר בשם עצמך לגבי הכיף שעשינו באחד נגד מאה. כשהיינו שם המתמודד האחד פנה אלי בתור גלגל הצלה, הוא רצה לשמוע איזו תשובה בחרתי ולמה. אני לא זוכר אפילו מה הייתה השאלה, אני כן זוכר שאמרתי לו שעניתי א' אבל שנדמה לי בעצם שהתשובה היא ב'. אחרי כל ההתייעצות הזאת אברי גלעד ממש המליץ לו לבחור בעוד גלגל הצלה כי התשובה הייתה ג' ויצאתי ממש טיפש. מצד שני מעולם אף אחד לא דיבר איתי על זה, כלומר לא ממש ראו את זה, כלומר אני ממש שורף את עצמי סתם בראיון הזה ויוצא אהבל לחינם".

מה אתה חושב על העיר רחובות?
עמית:"שמע, אחלה עיר, מדי פעם אני מופתע מחדש מהקשר והשייכות שאני מרגיש אליה. אפילו שבכלל גרתי בעקרון, ברחובות היו רב חוויות הנעורים. גרתי כבר בכמה ערים מאז וגם אליהן אני מרגיש חיבור, אבל יש יותר הרגשה של בית ברחובות, בעיקר בגלל האנשים. לפני כמה שנים הלכתי עם פצצתי לתיכון שבו למדנו שנינו, לדבר עם התלמידים. הופתעתי מכמה אני מרגיש קרוב אליהם, בערכים, בצורת מחשבה. אפילו שעברו שנים, היה בזה משהו מאוד מוכר. זה קטע".
ג'ימבו:"מסכים מאוד. אני כותב הרבה במוזיקה שלי על מקומות שגרתי בהם בשנים האחרונות, עוטף עזה ותל אביב, אבל המון פעמים בכלל יוצא לי להציג את עצמי כרחובותי. זה משונה כי אני לא גר שם הרבה מאוד שנים, וקשה לי גם להצביע על מה מייחד את הזהות הרחובותית, אבל מסתמן שיש כזאת".

לתמיכה בהדסטארט להפיכת "העיר הזאת" לסרט קולנוע

• ❤ תרבות
• העיר הזאת
• תיאטרון
• קולנוע
• ג'ימבו ג'יי
• פדרו גראס
• המופע של ויקטור ג'קסון
• ויקטור ג'קסון
• איציק פצצתי

לאלבום הבכורה של איציק פצצתי קוראים "שירים". כן, זה עד כדי כך פשוט. פצצתי (עומר מור. זה מבלבל, הוא יודע) מוכר יותר בתור מפיק מוזיקלי שעבד עם רביד פלוטניק, מיכל לוטן ואבבה, וכמובן היה חלק מההרכב ויקטור ג'קסון (יחד עם ג'ימבו ג'יי ופדרו גראס), איתם זכה בפרס קיפוד הזהב על הצגת הקאלט "העיר הזאת". ובכל זאת, דווקא בין כל כך הרבה שמות, הוא בחר לקרוא לאלבום "שירים", וזה לא כי הוא בא מעיר בשם רחובות.

"חשבתי על השם 'בסוף כל השירים הם שירי אהבה'", מספר פצצתי, "כי הרבה מהשירים בו הם שירי אהבה, ובאיזשהו מקום כל שיר הוא שיר אהבה גם אם הוא לא מדבר על אהבה. בשיר שמדבר על מסיבה יש אהבה לשמחה, בשיר מחאה יש אהבה למי שסובל מעוול. אבל הרגיש לי שזה קצת טו מאצ' לשם של האלבום, וכשחשבתי על השם 'שירים' הרגשתי שהוא מייצג את מה שיש באלבום", הוא אומר וצוחק. "הוא גם נותן פרופורציה נכונה למה שיהיה באלבום – אין פה הצהרה גרנדיוזית מדי שיוצרת ציפייה לא נכונה. קחו את זה באיזי, יש פה שירים. בשם אלבום עושים תיאום ציפיות, ודווקא לקרוא לזה בשם כל כך פשוט הרגיש לי נכון".

הנה תיאום ציפיות קטן בנוגע לפצצתי: הוא זמר בחסד, מולטי-אינסטרומנטליסט, אזרח כבוד באומת הגרוב שמזגזג בין השפעות מפרינס ועד לנפטונז. אה, וגם אין אדם שראה אותו מופיע מבלי לזכור את השואו כאירוע חד פעמי

אולי פצצתי זהיר בנוגע לתיאום הציפיות מכיוון שהוא מוזיקאי יוצא דופן, כזה שכדאי להגיע אליו עם הציפיות הנכונות. אז הנה תיאום ציפיות קטן בנוגע לפצצתי: הוא זמר בחסד, מולטי-אינסטרומנטליסט, אזרח כבוד באומת הגרוב שמזגזג בין השפעות מפרינס ועד לנפטונז. אה, וגם אין אדם שראה אותו מופיע מבלי לזכור את השואו כאירוע חד פעמי. הסיבה לכך היא שפצצתי פועל מחוץ לקופסא, ולגמרי ברורה לי האירוניה של השימוש בקלישאה הזו. אין מה לעשות, זו הדרך היחידה לתאר אותו. שנים של הופעות שונות ומשונות, בין קאברים עם סאמפלר להופעות מאולתרות לחלוטין, הפכו אותו לתופעה שחייבים לראות בלייב, כזה שקוראים לו להפיק אלבום שנייה אחרי שרואים אותו מבצע איזה קסם רגעי בהופעה.

זה, למשל, בדיוק מה שקרה עם פלוטניק, רגע לפני שהתחיל לעבוד על אלבום הסולו השלישי שלו, "ברוכים הבאים לפתח תקוה". הראפר הגיע להתארח לצד פצצתי וג'ימבו ג'יי בערב מוזיקה מאולתר בשם "אהלן" שהתקיים בבית מזיא, אבל הוא לא ציפה ששם ימצא את המפיק הבא שלו. "ג'ימבו בא עם איזה טקסט שאנחנו לא מכירים, אז כמו הרבה פעמים, הוא נתן איזה דימוי כדי להתחיל את השיר. אני הייתי על התופים והוא אמר לי משהו בסגנון 'תנגן לי מקצב של חוסר אונים עם קמצוץ של תקוה', ובסיטואציה הזו אני מנסה להרגיש את התחושה ולנגן מה שיוצא. השיר שהוא התחיל לבצע היה מה שהפך להיות 'רק אש' של ג'ימבו. הוא הגיע לסוף של הבית, הסתכל על מיכל לוטן והיא המציאה במקום את הביטוי 'רק אש', התחילה לשיר אותו. שם בעצם הייתה ההתחלה של השיר הזה. רביד ראה את זה ואחרי ההופעה הגיע אלי בהתלהבות ובעקבות זה התחלנו לעבוד ביחד".

אלמנט האלתור מאוד דומיננטי אצלך. איך מתרגמים את האלתור לחומרים מוקלטים?
"זה כמובן שונה. מוזיקה זה מוזיקה, אבל החוקים על הבמה שונים מהחוקים באולפן. הסטייט אוף מיינד שאני מנסה להיות בו באולפן הוא מצב של לנסות דברים, לא לפסול. הרבה פעמים כשאני מתחיל לעבוד על שיר אני לא יודע בדיוק מה אני עומד לנגן. יש לי רעיון, איזה כיוון, ואני פשוט מתחיל. אני מקליט אותו תוך כדי שאני ממציא, ואז זה נשאר חצי מאולתר. מנסה משהו, ומקסימום זה לא מצליח. המוטו הוא לנסות ולראות מה קורה".

בהופעה האחרונה בבארבי פצצתי ביקש מבעוד מועד מחלק מהקהל להביא כלי מטבח שונים ולשמור את זה בסוד. כשנתן את הקיו, עשרות אנשים מהקהל הפכו לסקשן פרקשן בעוד ששאר הנוכחים הסתכלו בתדהמה

בזכות המוטו הזה, הופעותיו של פצצתי הפכו לשם דבר ברחבי העיר, וגדלו מגיגים בברים לחגיגות בבארבי (הבאה תתקיים ב-28 באוקטובר,בעזרת השאול). קשה לדעת למה לצפות כשמגיעים להופעה שלו, אבל אפשר להיות בטוחים שאתם תיקחו בה חלק. פצצתי נעזר בקהל ככלי נגינה של ממש והופך אותם למשתתפים פעילים. הוא נותן להם תפקידי שירה, מפעיל אותם כמנצח מקהלת ענק, מחלק לגברים ונשים כדי ליצור הרמוניות מרהיבות. בהופעה האחרונה בבארבי הוא ביקש מבעוד מועד מחלק מהקהל להביא כלי מטבח שונים ולשמור את זה בסוד. כשנתן את הקיו, עשרות אנשים מהקהל הפכו לסקשן פרקשן בעוד ששאר הנוכחים הסתכלו בתדהמה. מי שלא רוצה לא חייב להשתתף, אבל זה פשוט מדבק. זה רעיון כל כך פשוט ומרשים עד שהוא עשה לי חשק, בדומה לשיתוף הקהל ביצירה של פצצתי, לשתף אותו במלאכת הריאיון.

"אני קורא לזה חוויה קהילתית חיובית, זה מה שאני רוצה לחוות ולנסות ליצור. חוויה שבה הרבה אנשים חווים משהו חיובי ביחד, עם כמה שפחות שיפוטיות, כמה שפחות ציניות. אני לא אפנה למישהו ואבקש ממנו לשיר את התפקיד הזה, כי אני מוזיקאי ואני לא הייתי רוצה שיעשו לי את זה. אבל כשאני מציע לכל הקהל להשיר, ובזהירות והדרגה, זה עובד. כשכולם שרים ביחד אתה אפילו לא שומע את עצמך, אתה פשוט שומע משהו יפה שאתה חלק ממנו, ואז אין לך מה להיות נבוך".

מה בעצם מייחד את ההופעות שלך מהופעות רגילות? אגב, אם יש לך ניסוח יותר טוב לשאלה תרגיש חופשי.
"השאלה שהייתי שואל את עצמי היא 'איך אתה ניגש להופעה, מה זה הופעה בשבילך?', כי שם נמצאת גם הסיבה שההופעה שלי שונה. עבורי הופעה זה מפגש בין אנשים, ופחות אירוע שאני בא להראות לאנשים כמה אני מגניב, זה לא 'שבו ותראו את הדבר הזה שעבדתי עליו הרבה זמן'. במקום הלהראות הזה, בשבילי הופעה זה לחלוק, זה מפגש בין אנשים שיש בו תקשורת דו כיוונית. כשאתה מופיע בהתחלה יש את הקיר הרביעי המפורסם בינך לבין הקהל, ואין ממש תקשורת, היא מסתכמת בלנגן שירים, לחכות למחיאות כפיים ולנגן את השיר הבא. אני מקשיב גם לקהל, בין אם זה למה שהוא אומר או עושה ובין אם זה לאנרגיה שלו".

אבל זה לא רק ההקשבה, כי אתה ממש נעזר בקהל.
"זה השלב הבא. ההקשבה והפתיחות הן הבסיס, והחלק היותר מופרע זה להפוך את הקהל לחלק מההופעה, חלק מהלהקה בהרבה מובנים. עם השנים הבנתי איך ליצור את מערכת היחסים עם הקהל עד שיהיה מספיק אמון כדי שיסכימו להשתתף בצורה מאוד אקטיבית. כשיש קהל וכולם שרים ביחד זה תמיד יפה".

באלבום ניגנתי על צרור מפתחות, על מנורה, על פינג'אן. מתישהו עבדתי על איזה שיר והטוסטר שלי עשה דינג, וזה ממש נשמע לי כמו חלק מהשיר. אז הלכתי להקליט את הדינג של הטוסטר

אתה מדבר הרבה על ביחד, ועד היום עבדת בעיקר בשיתופי פעולה, אבל על האלבום הזה עבדת לגמרי לבדך.
"נכון, זו באמת השאלה הבאה שהייתי שואל את עצמי. לפני שהקלטתי את האלבום התגבש בי הרצון לעשות אותו כמו שהייתי עושה מוזיקה בתור טינאייג'ר. פשוט להסתגר בחדר עם מכשיר הקלטה, לעשות מוזיקה ולראות מה יוצא. אחד התחביבים שלי הוא להקליט מקהלות גדולות שבהן אני שר את הקולות ואני אוהב לנגן על הרבה כלים, אז היה בא לי לראות מה קורה אם אני עושה את זה לגמרי לבד. אולי אפילו היה בזה אלמנט של מבחן לעצמי, התחשק לי שהפעם זה יהיה עליי".

המבחן העצמי הזה, כך נראה, הוא אלמנט מוביל במוזיקה של פצצתי. כך, למשל, לימד את עצמו לנגן את "'Fallin" של אלישה קיז לבדו על ארבעה כלים במקביל (גיטרה, בס, קלידים ותופים), לבצע שירים בחמש אוקטבות שונות, לקרוע את הגיטרה עם סולו שמורכב רק מתו אחד ולשלב בהפקות שלו מגוון ענק של כלים שמעולם לא נועדו להפוך לכלי נגינה. "הרבה פעמים כשאני צריך השראה או אין לי רעיון מה לעשות, אני פשוט מרים את המבט מסתכל מה יש סביבי. זו יכולה להיות למשל עוגיה, ואז אני מקליט את עצמי לועס עוגיה ומוסיף את זה לשיר. יש דברים כאלה בכמעט כל פרויקט שאני עושה. באלבום ניגנתי על צרור מפתחות, על מנורה, על פינג'אן. מתישהו עבדתי על איזה שיר והטוסטר שלי עשה דינג, וזה ממש נשמע לי כמו חלק מהשיר. אז הלכתי להקליט את הדינג של הטוסטר, ואם תקשיב לאלבום הדינג הזה נמצא בהרבה מקומות שם, הטוסטר שלי. החוכמה היא להיות קשוב מאד למה שקורה סביבך ולהגיד לזה כן, ואז קורים המון דברים מגניבים".

בהופעות ובאלבום יש לך סולו על משולש. מה הכלי הבא שאתה רוצה להביא למרכז הבמה?
"אני ארחיב את השאלה שלך, כי יש לי את הרשות. מה הקטע לנגן על דברים מוזרים ובצורות מוזרות? יש לי פילוסופיה מאחורי זה. מצד אחד יש את האלמנט שזה משעשע ומצחיק, ויש מקום להומור במוזיקה, לאו דווקא רק במילים. אם המוזיקה מצליחה לגרום לך לצחוק, זה משהו מאד מיוחד. מעבר לזה, המחשבה שעומדת מאחורי זה רחבה יותר. גם משולש – שזה כלי שתמיד צוחקים עליו בתזמורת, על הנגן שמחכה כל הקונצרט עד לרגע שבו הוא עושה דינג – יכול להיות הסולן. כל כלי יכול להיות עם ערך מוזיקלי אמיתי, גם אם זה לא כלי אמיתי, כי הסיבה שהוא מלהיב היא איך שמנגנים על הכלי. אני רוצה להאמין שהסולו שאני עושה על משולש יכול להיות לא פחות מלהיב מסולו גיטרה עם מיליון תווים".

אז באווירת שיתוף הפעולה, מה לדעתך צריכה להיות הכותרת לריאיון הזה?
הממ… הדבר הראשון שעלה לי לראש זה משהו עם מוזיקה, זה כל כך רחב הדברים שדיברנו עליהם".

אולי משהו שקשור לתיאום ציפיות. מה אתה אומר על 'מצפים לפצצתי'? על משקל מחכים לגודו.
"זה לא רע, אבל בוא נחשוב עוד קצת. אולי 'איציק פצצתי מתאם ציפיות'".

• מוזיקה
• איציק פצצתי
• תרבות
• במה

• Facebook
• Twitter
• Email

בלי שהוציא אפילו שיר אחד, איציק פצצתי (32) מילא בחודש שעבר את הלבונטין 7 פעמיים בערב אחד, שאליו כל הכרטיסים נמכרו מראש. פצצתי הוא חיית במה: ההופעות שלו הן חוויה כיפית ושונה מאוד מהופעה רגילה – הקהל לא בא רק לראות אלא להשתתף. מה שבטח לא מזיק למכירות הוא המוניטין שלו כמפיק מוזיקלי שנחשב לאס של סצנת ההיפ הופ הישראלית. פצצתי, שנולד ברחובות בשם עומר מור, הפיק כמה מאלבומי ההיפ הופ היותר מוצלחים שיצאו כאן לאחרונה, ובראשם "שפל וגאות" של נצ'י נצ', שזכה בפרס אלבום השנה של אקו"ם.

הרזומה של פצצתי עשיר: הוא הפיק לנצ'י נצ' גם את "ברוכים הבאים לפתח תקוה" מ־2015, ובשנה שעברה יצאו לא פחות משלושה אלבומים שהפיק: "חצי סוגריים" של אמן הספוקן וורד פדרו גראס, "בואו לפני" של הראפרג'ימבו ג'ייו"Lady Falling Down" של מיכל לוטן. פדרו גראס וג'ימבו ג'יי החלו את דרכם עמו בהרכב "המופע של ויקטור ג'קסון", ועם שניהם הוא גם כתב והשתתף במחזות הזמר מבוססי הראפ "תיכון מגשימים" ו"העיר הזאת", שהצליח מעל ומעבר למצופה והקדים את סנסציית ברודוויי האמריקאית "המילטון". בימים אלה הוא מסיים לעבוד על אלבום של הזמרת AvevA.

עוד כתבות מעניינות:
ג'ימבו ג'יי עושה מוזיקה של חבר'ה גם כשהוא לבד. ריאיון
הגורו של הספוקן וורד בישראל מוציא אלבום בכורה
הפופ כבר לא בריא בנפשו, ואלו חדשות מעולות

הריאיון איתו התקיים יום לפני שהוא חוזר מהביקור בארץ לדירתו בניו יורק, לשם עבר לא מזמן והתחיל לעבוד על חומרים מקוריים. פצצתי, המנגן בתופים, גיטרה וקלידים, מספר על הגישה שלו ליצירה ולהופעות בצניעות מעוררת התפעלות – בטח כשהיא מגיעה מאמן שרק לפני חצי שנה הפיק את מופע הפתיחה של פסטיבל ישראל שציין 70 שנה למדינה. כן, זה היה מופע היפ הופ לכל דבר ועניין.

"זה מדהים וכיף לי בטירוף שבאים מלא אנשים להופעות", אומר פצצתי. "תמיד התמדתי בהופעות, גם כשזה היה רק עם קאברים וגם כשכבר התחלתי לבצע שירים משלי. תמיד היה לי חשוב לפגוש אנשים ולחלוק איתם את מה שאני אוהב, ללמוד ולהתפתח מזה, כל הזמן להבין מה אני יכול לעשות כדי לתת לעצמי ולקהל את החוויה שבא לי לתת, שבמקרה שלי היא פשוט חוויה חיובית של חיבור בין אנשים".

תמיד אמרו כן

אלו לא סתם מילים גדולות. בהופעות של פצצתי, שמורכבות בעיקר משירי פופ, פאנק וסול – מריי צ'רלס ועד ביונסה – הקהל הוא חלק מההופעה, ופצצתי יודע בדיוק מה לעשות כדי לגרום לו להרגיש בנוח ולהשתתף ולהשפיע על מה שקורה באולם. "מבחינתי הופעה זה לא 'בואו לראות על מה עבדתי, תעמדו שם ותסתכלו ואז תלכו הביתה'. יש לי משהו שאני רוצה לחלוק אתכם, תחזירו לי ותראו לי מה אתם חושבים על זה. אני מופיע מספיק זמן כדי לדעת לא להקשיב רק לעצמי, לא להיות מרוכז רק באיך שאני נשמע ונראה אלא בחוויה ובסיטואציה ובקהל. אם מישהו זורק לי רעיון אני יכול לזרום איתו. אני מנסה ללכת עם החוק הזה, שהוא חוק קלאסי באלתור – להגיד תמיד כן ואז קורים כל מיני דברים מגניבים".

לדוגמה, פצצתי גילה לאחרונה שהוא יכול לשיר בהופעה שירים שלו, גם אם הם לא גמורים, ולשתף את הקהל בתהליך היצירה שלהם. "ניגנתי שיר חדש שיש לו רק פזמון וכמה חלקים מבתים. כששרתי אותו, מישהו מהקהל אלתר איזה חלק משלו לתוך השיר וכשאמרתי לו כן, הוא פשוט עלה לבמה והפך לחלק מהשיר", הוא מספר. "כאמן על הבמה האינסטינקט שלך הוא להתעלם מכל מיני דברים כאלה או להגיד רגע, אל תבלבלו, אל תפריעו לי. אבל אם אתה משתלט על היצר הזה אתה יכול להגיד 'יאללה בוא נלך על זה', וזה נורא משחרר".

גם בניו יורק זורמים איתך ככה?
"פה יש קהל ששר מילים של שירים שלי שבעצם לא נמצאים בשום מקום ורק בוצעו בהופעות. אבל יש כל מיני טכניקות שבהן אני משתמש כדי לערב את הקהל, גם אם הוא לא מכיר את השירים בכלל. כשמדובר בשיר מוכר, כמו 'Fuck You' של סי־לו שבפזמון שלו קולות רקע, אז הטריק שלי הוא פשוט לתת רגע של שקט. כמעט תמיד יהיה מישהו בקהל שישלים לבד את האו־או־או־אווו הזה. כל מה שאני צריך לעשות זה לתת אישור במבט או בחיוך שאומר שזה אחלה ושזה מה שצריך לקרות, ומכאן הקטע הזה הופך לתפקיד של כל הקהל בשיר".

אחרי כל הזמן הזה בהפקות וקאברים, מלחיץ אותך לבצע שירים מקוריים?
"בחומרים שלי אני מנסה לכתוב משהו אמיתי וספציפי לחיים שלי, ובעברית. לפני הופעות אני משתדל לא להגיד לעצמי שאני לחוץ אלא שאני מתרגש. כי כשאתה לחוץ אתה מצפה שמשהו רע יקרה, ובלהתרגש יש ציפייה למשהו טוב. אז אני לא חושש, רק מקווה שאנשים יתחברו ויאהבו. ואם לא, גם בסדר".

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• מוזיקה
• היפ הופ
• איציק פצצתי
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

ויקטור ג'קסון היא אחת מלהקות הראפ הכי מקוריות ומיוחדות שפועלות בארץ. לתכנית ההופעות החיות שלרדיו הקצה"חי על הקצה" הם מגיעים לסשן של ראפ, גיטרה וביטבוקס.

לכל אחד מחברי ההרכב יש גם קריירת סולו מרתקת משלו – ג'ימבו ג'יי (עומר הברון), איציק פצצתי (עומר מור) ופדרו גראס (עמית אולמן), שישיק ב-5.4 את אלבומו החדש במועדון הבסקולה בתל אביב. בתכנית חגיגית במיוחד לקראת העניין הם הגיעו להתארח אצל קוואמי באולפן, גם כדי לשיר וגם כדי לספר על ההקמה של ההרכב המקורי N.O.D, על החיבור שלהם לשפה העברית ולספוקן וורד, על מחזמר הראפ הבלשי המבריק שהם יצרו, "העיר הזאת", ועל שתי ההצגות המצליחות שהגיעו בעקבותיו – "מקבת" ו"תיכון מגשימים".

בימוי ועריכת וידאו: דייב שחר
סאונד: ירון שראל
מיקס: איתמר כהן
צילום וידאו: שיר רוזנטל
מנחה: קוואמי
הפקה: בר זבדה

• מוזיקה
• איציק פצצתי
• ג'ימבו ג'יי
• חי על הקצה
• פדרו גראס
• חי על הקצה
• רדיו הקצה
• ויקטור ג'קסון
• תרבות