כשאנחנו מילולית מדלגים בין אזעקה לאזעקה, איכשהו מצאנו לנו זמן לשמוח ממשהו טוב באמת. יש לנו שיר חדש לאירוויזיון. קוראים לו "מישל", והוא של נעם בתן, הנציג שנבחר לפני חודש וחצי ב"כוכב הבא". השיר, שלוש דקות בסך הכל להזכירכם, הוצג כמיטב המסורת במשדר ההצגה השנתי והחגיגי ששודר אמש (חמישי) ב"כאן 11".

>> איראן זה כאן: המלחמה סידרה ל"ארץ נהדרת" עוד רגע שיא מצמרר
>> קפה הפוך: בכאן 11 רצו לראיין תל אביבים מנותקים. זה התהפך עליהם
>> לופ החדשות האינסופי מעוות את התודעה. כבר עדיף בידור וריאליטי

אבל גם סביב השיר וגם סביב טקס ההצגה שלו, יש תחושה שמבצע "שאגת הארי" קצת שיבש לתאגיד את התכניות. בניגוד לפעמים הקודמות שבהן הצגת השיר התרחשה במשדר קטן ואינטימי יחסית שכלל כמה ראיונות וקפיצה לקטעי וידאו חיצוניים, הפעם הלכו שם על גדול. הסט של "הכוכב הבא" נבחר, קיבלנו לא פחות מארבעה נאמברים מוזיקליים (לא כולל קליפ העברת השרביט המסורתי), והתחושה היתה שרוצים לייצר כאן שואו – זה היה אמור להיות "מופע החזרה לחיים", אחרי שנתיים של בלדות עצובות סביב טראומת ה-7.10.

מה שקצת הפריע בדרך היו הנחיות פיקוד העורף – האולם, שכנראה היה אמור להיות מלא בקהל, היה ריק, וגם הנאמברים הרגישו קצת המוניים מדי בהתחשב באווירה הטיפה מדוכדכת שהצופים הגיעו איתה. התאגיד קצת טעה כשהחליט ש"דה שואו מאסט גו און". אפשר היה לצמצם קצת את הנאמברים ואת הג'זינג אפ (אולי לבחור שירים טיפה יותר אינטימיים), וזה היה הולם יותר את רוח הזמן סביב המלחמה מול איראן וגם קצת יותר מתאים לסיטואציה של המופע.

ואף על פי כן, לפחות בבחירת המנחה פגעו בול. הילה קורח המשיכה מהעונה שעברה והיתה מדויקת להפליא, הכירה במבוכה הגדולה של להגיש משדר כל כך פומפוזי בעיצומה של האש, וידעה לצחוק על זה כמו שצריך. המונולוג שלה בפתיחה וההגשה שלה לאורך כל הדרך היתה מקסימה – מלאת הומור, מלאת חן, קורח כמו שקורח יודעת להיות. לפחות במובן הזה, אפשר להעריך מאוד את הבחירה ואת המודעות העצמית. רק הערה אחת קטנה, הגב' קורח: ההישג של יובל רפאל הוא לא "חסר תקדים". היה תקדים, כי זכינו ארבע פעמים בתחרות הזאת. נו דיסריספקט.

משדר הצגת האירוויזיון השנתי מתחלק, כמו תמיד, לשלוש מטרות: השלישית, והפחותה בחשיבותה, היא להציג את השיר (גם ככה הרוב המכריע של הציבור ישמע אותו בספוטיפיי); השנייה היא ניסיון לתת פייט לאופ"א בשבירת השיא העולמי במשיכת זמן למרחק (או: איך לקחת שיר של שלוש דקות ולמרוח אותו על כמעט שעה ברוטו של טלוויזיה) – ובמקום הראשון, לדחוף כמה שיותר תכנים מהתאגיד כי זה המאני טיים.

אז מה היה לנו שם? החבר'ה של "מה שתגידו" זרקו הערות סרקסטיות (נחמד, אבל טיפה מאולץ), "קופה ראשית" תרמו את שלהם (במערכון שהיה מאוד מצחיק), בתן אפילו קפץ לביקור אצל רוני קובן, וכמובן שהשתמשו בבמה כדי לקדם את שידורי המונדיאל. באמת שהדבר היחיד שהיה חסר כדי להשלים סרייה זה שאיילה חסון והפאנל שלה היו זורקים קונספירציות שבתן בעצם משת"פ של היועמ"שית או חרטא אחרת. אם לקדם, אז עד הסוף.

אחרי כל משיכת זמן אפשרית, ניתנה הבמה לשיר עצמו, והאמת? באתי עם ציפיות נמוכות יחסית והופתעתי לטובה. "מישל", כמו נועם בתן, רץ חזק מאוד על הטיקט הצרפתי, אבל האמת היא שכמו בשיר של דנה אינטרנשיונל הוא "אומר צרפת אבל הוא די מרוקו". יש פה משהו מאוד מזרחי בוייב (אולי קריצה לצרפת של עכשיו), קצת ישראל (כינורות מזרח תיכוניים), קצת צרפתית, קצת אנגלית – במעין ניסיון לפגוע בכל הקהלים האפשריים עם משהו שיקלע לכולם, ודווקא שם השיר קצת הולך לאיבוד.

אבל "מישל" הוא שיר פופ טוב. הוא כיפי, הוא מזיז את הראש, הוא עדכני מאוד ברוח המוזיקה הצרפתית של עכשיו, והוא אמנם לא קצבי כמו שהובטח, אבל זו בהחלט עליית מדרגה (או שמא נאמר, עליית BPM) ביחס לשני השירים העצובים עד מוות ששלחנו בשנתיים האחרונות. אגב, עוד ספיח מעניין: יש בשיר הזה גם הרבה יותר עברית – בית שלם בתחילת השיר, אחרי שבשנים הקודמות קיבלנו לא יותר ממשפט בסופו. אולי גם זה סממן לשינוי.

הבלגן סביב איראן אמנם פינצ'ר את טקס ההצגה (ולכו תדעו כמה נזק הוא יגרום לנו כשיספרו את הקולות), אבל הנראטיב של ישראל ברור: זכרנו את מתינו, מחינו את הכאב, החזרנו את החטופים – ועכשיו זה הזמן שלנו להתחיל לדבר אירוויזיונית, לייצר שירים שנשמעים כמו יתר השירים בתחרות – יותר מזיזים, יותר גרוביים, פחות דכאוניים וגשומים. זה שיר אחר עם אופי קצת פחות אמריקאי וקצת יותר "ערבי", עם גבר שעומד בפרונט (לראשונה מאז מיכאל בן דוד, שכידוע לא נגמר משהו משהו), ועם ישראל שחוזרת לדבר בשפה של התחרות במקום לצעוק את המסר שלה.

האם זה יעבוד לנועם בתן? אני מהאסכולה שסוברת שכל הדיבורים על פוליטיקה הם די בולשיט. כששלחנו שירים טובים וכיפיים, זה תמיד עבד (למרות כל ההפחדות מה-BDSים, כולל בשנתיים של מלחמה בעזה – שבהן הגענו לנתונים מדהימים מבחינת אהבת הקהל). כששלחנו שירים לא טובים, צקצקנו על האנטישמיות. הפעם שלחנו שיר טוב וזה לכאורה אמור לעבוד. בכל מקרה, כל מה שהתאגיד יכול לעשות זה לשלוח את השיר הכי טוב שיש לנו – והם שלחו של יופי של שיר. כל היתר כבר תלוי באירופאים.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• אירוויזיון
• מלחמת איראן

אז אפשר להגיד מזל טוב (או ברוח התקופה והמועמד, שאפו): נועם בתן הוא הזוכה הגדול של "הכוכב הבא" והוא הולך לייצג אותנו במאי הקרוב (עוד פחות מארבעה חודשים) על במת האירוויזיון בווינה. בתן, שכבר ניסה את מזלו ב"כוכב הבא" (והודח בשלב האודישנים) והגיע למקום השלישי ב"אביב או אייל" – הריאליטי המוזיקלי הנשכח של אייל גולן ואביב גפן (כן, היה כזה דבר) – משלים סיפור סינדרלה מהשמיים, והולך לייצג את כולנו בתקווה, אינשאללה, להמשיך רצף הישגים בכלל לא רע בשנים האחרונות, כולל המקום השני של יובל רפאל בשנה שעברה.

>> יש לנו מנצחת: בדרך לגמר בווינה מפהקים לאסי ורותם בפרצוף
>> מקום להתחבר לעצב ומקום טוב ללב // העיר של שירה זלוף
>> בר בארץ הפלאות ונוסטלגיה לאופרה // העיר של גל דה פז

הזכייה של בתן היא קודם כל זכייה של שינוי: אחרי שלוש שנים של פופ איידולס נשיות גדולות מהחיים (נועה קירל, עדן גולן ורפאל), חזרנו לבחירה גברית – שמביאה טון קצת שונה. בניגוד לדיוותיות של גולן ורפאל, בתן הוא לא "דיווה" (וגם לא "דיוו") – אלא מציע משהו צנוע ופגיע יותר. מעין גבר ישראלי קלאסי, מחוספס אבל רגיש, שיודע להיראות טוב (יתרון לא קטן כשמדובר באירוויזיון) ומרגיש כמו דמות שקל להזדהות ולאהוב אותה.

בתן בלט העונה עוד לפני הגמר – עם "מאדאם", להיט של תוך כדי עונה – דבר שעוזר מאוד למתמודדים לזכות, עוד מאז ימי "נרדם על החולות" של ג'קו אייזנברג – אבל הוא המחשה חיה לכך שלעתים גמר טוב יכול למחוק פערים בצורה דרמטית. בסופו של דבר, בתן הגיע הכי נכון לגמר הזה: חמוש בשתי בחירות מוזיקליות טובות מאוד, בגישה אדירה לבמה ובעיקר בזהות ונראטיב ברור שהוא נשאר נאמן אליו, וזה בהחלט השתלם לו בסופו של דבר.

לכל מתמודד/ת בגמר הזה היה נראטיב ברור: שירה זלוף היא האדג'ית והשונה (מעין גרסת 2026 לנופיה ידידיה); אלונה ארז היא הצעירה אבל לא מה שחשבתם; גל דה פז היא הססגונית שמביאה את הצבע – ולבתן היו שני נכסים עיקריים: הפטריוטיזם והצרפתית. העובדה שהוא ביצע שירים לאורך כל העונה בשפת אמו מאוד עזרה לו, היא היתה היתרון היחסי שלו על זמרות אחרות ובעיקר על קלישאות רבות של העונה – כמו "ביצוע הסול המרגש" (במסגרת המלחמה ארוכת השנים שלי בזמרות שבוחרות לעלות עם "Anyone" של דמי לובאטו).

והנוכחות הצרפתית היא הדבר המעניין ביותר – היא ממשיכה טרנד עולמי: ראינו איך באירוויזיון של השנה שעברה השפה הכי דומיננטית פרט לאנגלית היתה צרפתית, כולל בישראל שהוסיפה בית צרפתי ל"New Day Will Rise" של יובל רפאל (מה שגם התאים לה, כי היא גדלה בבית שדובר את השפה). בקיצור, הבחירה בבתן לא מקרית, היא ניסיון לעלות על גל שעובד באירוויזיון, ואולי להשתמש בו כדי סוף סוף להביא את הניצחון המיוחל.

ברמת האירוע עצמו, חייבים להודות על האמת: זה לא היה גמר טוב מבחינת ביצועים. כשמגיעים לגמר "הכוכב הבא", מצפים למשהו שיעלה מדרגה, שייתן איזו בעיטה, שיצית את הדימיון מחדש או לפחות איזה חיוך. זה לא קרה כאן. רוב הביצועים בגמר הזה לא התעלו לרמה גבוהה. זה התחיל עם גל דה פז, שאני אישית הגדרתי כפייבוריטית, ובחרה לשיר הראשון שלה את "Fame". מסדרת האייטיז העתיקה.

בסופו של דבר, למרות שזו נראתה תחילה כיציאה מגניבה, זו לא היתה בחירה טובה. גם כי מדובר בשיר מאוד מאתגר, אבל בעיקר כי "Fame" מרפרר לעולם תרבותי שרחוק מאוד מהצופה הממוצע של הגמר. מדובר בסרט וסדרה מ-1980 – לפני 46 שנה (!) – וזה לא ששיר הפתיחה נשאר איזה להיט על זמני ברדיו. אני עוד הכרתי אותו כרפרנס עמום מהעבר – צופים שצעירים ממני בעשרים שנה כנראה לא הבינו מה רוצים מהם. תוסיפו לזה את העובדה שדה פז באה פחות חדה מהרגיל, ותקבלו פוטנציאל מבוזבז.

אלונה ארז, שבאה אחריה, הלכה על משהו הרבה יותר "הכוכב הבא" קלאסי – Make You Feel My Love (שכבר בוצע בעונות קודמות של התכנית – עדן גולן, למשל, שרה אותו בעונה שבה היא ניצחה ב-2024) – במקור שיר של בוב דילן אבל מוכר לקהל הרחב בתור הביצוע של אדל (כמו שאמר יהודה ברקן ז"ל – אנחנו עוד נחזור אליה). זה היה יותר טוב מ"פיים", אבל גם לא התעלה לרמה מאוד גבוהה ובעיקר הרגיש כמו משהו ששמענו בעבר.

אחריהן, הגיע בתן עם בחירה מצוינת: "ניצחת איתי הכל" של עמיר בניון הוא בינגו שמסמן את כל הצ'קבוקסים הנכונים. הוא מיינסטרימי, הוא המנוני, הוא מרגש, הוא קולע לטעם הקהל, הוא רלוונטי עד היום (למרות שיצא לפני 22 שנה) והוא מכניס את האמן המבצע ללב (גם הוא, אגב, כבר הופיע בגמר ובוצע על ידי מיטב שרמן, ששרה אותו ב-2022 והפסידה בחוסר צדק מובהק לאליאב זוהר). נדמה ששם יכולתם לראות מה הוביל את בתן לזכייה.

הרביעית היתה שירה זלוף – הפייבוריטית האישית שלי – עם הביצוע הכי מגניב ויציאתי בגמר הזה ל"אהבה" של אושר כהן. זה היה ביצוע טוב, בעיקר כי הוא הצליח לחרוג מהקלישאות: הוא היה כסאחיסטי ולא "מרגש", הוא היה כואב ולא "נעים באוזן". זה קנה אותי, אבל כנראה שפחות את השופטים, שמאז סר חינה של זלוף בעיניהם והם די החליטו לפרק אותה סופית, כולל ניקוד נמוך מאוד בשלב הראשון שרק הקהל הצליח להפוך עם ההצבעות שלו. זלוף העפילה בסופו של דבר יחד עם בתן ודה פז – ואלונה ארז הלכה הביתה.

כך שזלוף קיבלה הזדמנות בשלב השני – אבל לא ממש ניצלה אותה. הגמר הוכיח את החשיבות של זהות מוזיקלית, וזלוף ברחה ממנה עם בחירת השיר השני שלה; "Hopelessly Devoted" של אוליביה ניוטון ג'ון מהמחזמר "גריז". מה הקטע עם רפרנסים שהקהל שלכם לא מבין? אם "תהילה" בקעה ב-1980, "גריז" כסרט יצא ב-1978 (!); למה שמישהו מהקהל שלכם בכלל יכיר את השיר הזה? בכל מקרה, זלוף סטתה מהקו האמיץ והאדג'י שלה ובעיניי נותרה חסרת נראטיב, מה שדי הסביר למה סיימה רק במקום השלישי.

בתן, לעומת זאת, נשאר נאמן עם הביצוע ל"Dernière danse" ("הריקוד האחרון"), שיר בצרפתית שלא הכרתי של זמרת בשם אינדילה, שהיה להיט לא קטן בארץ לפני יותר מעשור. גם כאן – האם הקהל ידע צרפתית? לא, אבל לדעתי הוא כן העריך את העובדה שלבתן היה סיפור לספר, והוא המשיך לספר אותו בדרכו. זה היה הביצוע הכי אירוויזיוני בגמר והוא חתם את הניצחון בצדק. גל דה פז ניסתה להציל את המצב עם ביצוע, שגם הוא לא התרומם, ל"All I Ask" של אדל – אבל היה קשה לנצח את בתן בערב הזה. נוק אאוט משולב של השופטים והקהל הביא לו את הכרטיס לווינה 2026.

ועוד ארבע הערות אחרונות:

1. מוסד השופטים פשט סופית את הרגל.בארה"ב מוכרת התופעה שמכונה "Trophy Syndrome" – התופעה שבה גם מי שנכשל מקבל פרס. וגם פה יש את הדבר הזה: מבחינת השופטים, כולם (חוץ ממי שטיפה מאתגר להם את האוזן) מעולים. כולם מרגשים, כולם זוכים בטוחים, כולם יכולים לנצח בעונה ובאירוויזיון ובגמר ה-NBA ובטקס הענקת פרס נובל. לא יכול להיות שכולם טובים. לא יכול להיות שביצוע סביר מינוס כמו "Fame" מקבל 12 מכל השופטים. אם השופטים לא יכולים להוציא מילת ביקורת, אין להם ערך אמיתי. תנו לקהל להצביע, וגמרנו.

2. אפשר לתת להפקת "הכוכב הבא" קרדיט על הנאמבר של אודיה.בניגוד לפעמים קודמות, לא ניסו להתחכם. העין שלי עדיין מצלצלת מהשחיטה שהעבירו את "חי" של עפרה חזה ז"ל בביצוע של נועה קירל בגמר "הכוכב הבא" 2024. אם עפרה היתה כאן, היא באמת היתה גמורה. נתנו את הבמה לזמרת טובה, אהובה מאוד, שהקהל מתחבר אליה – במקום עוד פעם להביא את יוצאי התכנית או לשלוף שוב את דנה אינטרנשיונל/אילנית/יזהר כהן. הלכו על משהו עדכני ורלוונטי – וזה היה נאמבר מצוין.

3. בסופו של דבר, כל המתמודדים יצאו עם משהו מהגמר הזה.אלונה ארז יצאה עם החיוך וההיכרות הראשונה, שירה זלוף כבר עושה קריירה מחוץ לעונה (וההימור הקטן שלי הוא שהיא גם תצליח הכי הרבה מבין הארבעה), גל דה פז קיבלה בוסט נהדר לקריירה באמצעות הופעות שמושכות את העין – ונועם בתן ניצח, הולך לאירוויזיון ומקבל הזדמנות סוף סוף לממש את החלום הישן. זה היה אמנם גמר לא טוב במובן המוזיקלי, אבל הוא בהחלט כזה ששירת את המתמודדים שלו כהלכה. ואם הם מרוצים, גם אני מרוצה.

4. האם נועם בתן יצליח באירוויזיון?יכול מאוד להיות שכן. השינוי האנרגטי שישראל מביאה, אחרי שנתיים של שירים עצובים (מסיבות מובנות), לבחירה יותר גברית, יותר סקסית במודע ויותר קומוניקטיבית לאוזן האירופית – יכול לעבוד. כאן תצטרך לבוא בחירת שיר טובה שתתאים לבתן. במילים אחרות, נדמה לי שלחן של קרן פלס פחות יתאים הפעם. אפשר לחזור ולהרים – יש לנו את הבחור המושלם בשביל זה.

• המסך
• הכוכב הבא לאירוויזיון
• אירוויזיון
• קשת

ארבעה חודשים לפני האירוע האמיתי, הגיע הזמן לבחור נציג לאירוויזיון: הערב (שלישי) יתקיים גמר "הכוכב הבא לאירוויזיון", שיקבע מי ייצג את ישראל בתחרות האירופית – ממנה, כזכור, כמעט הודחנו. ארבעה מתמודדים הגיעו לקו הסיום – אלונה ארז, גל דה פז, שירה זלוף ונועם בתן – כשאחד מהם ינסה להמשיך את המומנטום הפנטסטי מהמקום השני של יובל רפאל בשנה שעברה.

>> מקום להתחבר לעצב ומקום טוב ללב // העיר של שירה זלוף
>> בר בארץ הפלאות ונוסטלגיה לאופרה // העיר של גל דה פז

אתמול, רגע לפני הגמר, נערך משדר "חשיפת השירים" – אירוע שהוא פרומו אחד ארוך לדבר האמיתי. 57 דקות נטו נערך המפגן הזה, שבגדול הציע שני שפיצים עיקריים (אם מנקים את כל המסביב): הזדמנות להכיר את אחד משני השירים שיבוצעו על ידי כל מתמודד בגמר, וה"דואט בהפתעה" – מעין אדפטציה ל"זמר במסכה" של קשת, שבהם ארבעת המתמודדים בביצוע משותף יפגשו זמר או זמרת שייכנסו יחד איתם לדואט שהוא הקליימקס של הערב.

חוץ משני הדברים האלה (ששווים, במקרה הטוב, עשר דקות של שידור), המשדר הרגיש כמו בזבוז זמן די גדול. לא היו שם יציאות מיוחדות או אירועים יוצאי דופן (עוד אתייחס לאירוע שהיה אמור להיות כזה) – סוג של "הייפינג אפ" לארבעת המתמודדים, ואולי גם הזדמנות לזהות תמונת מצב לפני הגמר – לסמן פייבוריטים, ולתהות לגבי הטון של העונה שתיגמר בעוד פחות מ-24 שעות.

אם להסתכל על המתמודדים וסוג המוזיקה שהם מביאים, התחושה היא שעם סיום המלחמה (לפחות בעזה), גם יצאנו מהפאתוס. הפעם (תודה לאל), כבר לא מתעסקים ב"לספר את הסיפור הישראלי" או "לייצג אותנו מול העולם האנטישמי" (למרות שניסיונות ההדחה בהחלט היו הרמה להנחתה בעניין הזה) – לפחות לא מעל פני השטח. הזמרים כבר לא מחפשים להביא איתם סיפור אישי מרגש (א-לה יובל רפאל). הם סתם זמרים טובים ומוכשרים.

מה שדומה הוא הזהות המגדרית – גם השנה, כמו בעונה שעברה, יש נוכחות נשית די חזקה. שלוש מארבע המתמודדות (דה פז, ארז וזלוף) הן נשים, מה שממשיך את המגמה הכללית בנוגע לייצוג באירוויזיון על ידי קולות נשיים. שלוש הנציגות האחרונות שלנו, נועה קירל, עדן גולן ויובל רפאל, הגיעו מהמין הזה; כשכבר שלחנו גברים לעמדה הזאת, זה נגמר לא משהו – ע"ע קובי מרימי ומיכאל בן דוד. העולם אוהב אותנו כשאנחנו מביאים אנרגיה נשית לבמה, ואנחנו כנראה נמשיך לתת לו את זה גם בווינה.

התהליך שנמשך גם בעונה הזו הוא הנוכחות הבינלאומית החזקה – דה פז וארז, שהן בעיניי שתי הפייבוריטיות ללכת עד הסוף, משדרות חו"ל. במובן הזה, הן ממשיכות את עדן גולן – כאשר יובל רפאל היתה סוג של סטיית תקן, בתור מישהי מאוד ישראלית שנשלחה בגלל הסיפור שלה. על דה פז וארז, לטוב ולרע, אי אפשר להרגיש שהן מכאן – הן נשמעות מדהים באנגלית, הן זמרות פגזיות עם שירים באנגלית (שתיהן גם בחרו שירים לועזיים לגמר), ובאות לא כדי להתבלט בנוף עם הישראליות – אלא להביא משהו שיישמע טוב לאירופאים.

ומול מה שנחשב ל"דבר הבטוח" מגיעים שני המתמודדים האחרים: שירה זלוף, שהיא סיפור הסינדרלה של העונה – מישהי שמביאה משהו מאוד מקורי למסך (שאני אישית מאוד מתחבר אליו); ונועם בתן, שמרגיש כמו קריצה לכיוון תמיר גרינברג: זמר רגיש עם פסנתר וקול ייחודי, שמביא אנרגיה קצת גברית.

גם ברמת בחירת השירים אפשר לראות את ההבדל ביניהם: דה פז הלכה (בבחירה מגניבה מאוד) על "Fame" – שיר הפתיחה של הסדרה משנות השמונים, בביצוע איירין קארה; ארז הלכה על משהו הרבה יותר צפוי ובחרה שיר גמר קלאסי – "Chandelier" של סיה. זלוף, מנגד, בחרה את "אהבה" של אושר כהן – אחד הזמרים הכי פופולריים היום; ובתן הלך על "ניצחת איתי הכל" של עמיר בניון – שיר שכבר נבחר לגמר על ידי מיטב שרמן, שהפסידה לאליאב זוהר ב-2022. אגב, בהקשר הזה יש שיפור – בעונה שעברה, שישה משבעת ביצועי הגמר היו באנגלית; הפעם, לפחות בינתיים, יש 50% עברית על הבמה.

כאמור, מעבר לזה ל"כוכב הבא" היתה עוד כמעט שעה שלמה כדי למלא חלל – וזה נעשה בצורה די מבאסת ובעיקר לא מפתיעה. נאמבר הפתיחה של הגמר אמנם קצת הפתיע עם "וינה" של בילי ג'ואל, אבל בעיניי לא ממש התרומם; אחריו הגיעה המחווה למתי כספי, מחרוזת שבה 11 מתמודדי העונה ביצעו משיריו (מה שגם לא הפתיע או חידש), וגם הקליימקס בסוף – הביצוע ל"אי שם" של אילנית, שבו נכנסה "במפתיע" אילנית עצמה, היה בסדר ולא יותר מזה.

בתחילת העונה, ממש כאן,הימרתי על אלונה ארז כפייבוריטית ברורה– שסומנה כבר מהפרק הראשון. ארז עדיין איתנו (שזה נס, בהתחשב באחוז הניחושים שלי בתחומים אחרים), אבל כשמסתכלים על ארבעת הזמרים – התחושה היא שגל דה פז (שהיא גם זמרת מנוסה יותר בעולם שבחוץ) קצת עוקפת אותה בסיבוב בתור המנייה הבטוחה.

אני, אישית, אייחל דווקא לניצחון של זלוף – בניגוד לארז ודה פז, שהן מדהימות בזכות עצמן, היא היחידה שמביאה משהו קצת יותר מקורי, והוכח שבדרך כלל הבחירות היותר ריסקיות (אפרופו נטע ברזילי) הן אלה שעובדות. התחושה, לפחות נכון לכתיבת שורות אלה, היא שזה יוכרע בין שתי הדיוות ולדה פז, בקרב הזה, יש יתרון מובנה. נחכה ונראה.

• המסך
• הכוכב הבא לאירוויזיון
• אירוויזיון
• קשת

"הכוכב הבא לאירוויזיון" עלתה אמש (שלישי) עם העונה ה-12 שלה, אולי הסממן המובהק ביותר של חזרה איטית לשגרה ולמסלול באווירת פוסט מלחמה. אחרי שתי עונות שהתנהלו בצל מלחמת שבעה באוקטובר – עם ספיישלים כואבים, שירי זיכרון ובחירות מוזיקליות ששרו את הכאב הלאומי – ישראל של סוף 2025 ותוכנית הריאליטי המוזיקלית המובילה שלה רוצות לדפדף.ישראל מבקשת להעביר הלאה את הפרק שלכאורה נסגר עם חזרת החטופים החיים המשמחת ב-13 באוקטובר השנה, ולנסות לדמיין איזשהו אופק אחר. זה בדיוק הנראטיב שמנסה לייצר העונה הזאת. המטרה שמנסים לגבש לעונה הנוכחית ולמנצח שייבחר לייצג אותנו באירוויזיון 2026 בווינה נובעת משתי הוראות ציווי: לחייך ולנצח.

שתי העונות האחרונות של "הכוכב" היו עצובות מאוד, ולפחות מהטון של הפרק הראשון – וגם מחלק מבחירות השירים – אפשר לראות שמשנים כאן אווירה. לצאת מהבלדות קורעות הלב שמילאו את העונות הקודמות (וגם נשלחו לאירוויזיון בסופו של דבר, "הוריקן" ו"יום חדש יעלה" של קרן פלס), אל עבר משהו אחר, צבעוני יותר צבעוני, מגוון יותר, אירוויזיוני יותר – קרקסי, חצוף ומפתיע. כל מה שאנחנו לא יכולנו להרשות לעצמנו כשהמדינה באבל ובטראומה קולקטיבית.

>> תופעת אור אדרי: "הלב שלי הוא משאבה והחברים שלי זורמים בו"
>> וואה וואה וואה: הקאמבק של שם טוב האבי הוא מה שהיינו צריכים
>> וואה וואה וואה: סליחה, הקאמבק של שם טוב האבי לא טוב בכלל

המטרה השנייה היא, כמובן, לנצח. שמונה שנים לא חווינו ניצחון ישראלי באירוויזיון, וההישג הכמעט בלתי נתפס של יובל רפאל בשנה שעברה בשווייץ פתח תיאבון מסוים. בשנתיים האחרונות, המטרה היתה לייצג בכבוד ולא לחטוף יותר מדי שנאה – הפעם יש מסר ברור של עליית המדרגה. הרצון הוא לחפש ווינר – מישהו שלא רק ישיר יפה, אלא גם יוכל לכבוש בסערה את הלבבות הקרים של האירופאים.

בצוות השיפוט לא נרשמו שינויים גדולים: הצוות הבסיסי של העונה שעברה – קרן פלס, איתי לוי, עדן חסון, שירי מימון ואסף אמדורסקי – נשאר, כשהתוספת (אולי כרמז למטרה) היא ארבעה מנצחי עבר – דנה אינטרנשיונל (שהופיעה בפרק אתמול), יזהר כהן, נטע ברזילי ויובל רפאל, שאמנם טכנית לא ניצחה, אבל מבחינתנו וגם מבחינת "הכוכב" נחשבת לכזו שהביאה את הגביע (רק בלי הווג'אראס של לארח פה תחרות).באווירה האופטימית הזאת, גם החל הפרק – עם יובל רפאל, סמל של ניצחון ישראלי; ניצולת ה"נובה" שעלתה לבמה אחרי ניסיון מוזיקלי מועט, כבשה את האירוויזיון בשני ביצועים מרטיטי לב, והביאה את ישראל לתוצאה הכי טובה שלה מאז נטע ברזילי ו"טוי" – מקום שני, כנגד כל הסיכויים. בבחירה קצת תמוהה, היא לא ביצעה את "New Day Will Rise" לבדה, אלא בביצוע סטייל "קולולם" עם כל משתתפי העונה (למה?), אבל הווייב הברור של השמש הכתומה הזורחת בפריים הראשון של הפרק – מבהיר בדיוק לאן העונה מנסה ללכת.

מי שמחפש עוד סימבוליות, ימצא אותה גם בזמרת שפותחת את העונה. אם בשנים האחרונות הטון היה מתנצל, כזה שרק חיפש "בריחה מהמציאות הקשה" – הפעם מי שמילאה את המסך היא אגם חזן, רקדנית בת 17 עם חיוך כובש. החיוך חזר לפנים, אבל לא ממש לביצוע שהיא בחרה – עוד דוגמא לחוקים הקשיחים מדי של "הכוכב הבא", בכל הקשור לבחירות אמנותיות. השיר היה "Never Enough" של לורן אולרד – שיר שקלע לכל הצ'קבוקס של "הכוכב". שיר באנגלית, מבוצע על ידי אישה, בלדת פסנתר מרגשת שנגמרת עם קרשנדו קולי שמעלה את המסך לקול תשואות הקהל.

כמה פעמים עוד נשמע ב"כוכב הבא" את "Anyone" של דמי לובאטו? כמה פעמים לא משנה איזה זמרת תקחו, מאיזה רקע מוזיקלי, בסוף היא תמיד תצטרך לשיר את הבלדה קורעת הלב והאמוציונלית שמנסה להבכי אותנו בכוח? חזן (המקסימה) עברה די בקלות – כי היא הלכה אחרי החוקים, והתחרות מתגמלת את מי שמשרת אותה כהלכה. אבל מי שחוצה את הגבולות – נענש. תשאלו את איתמר ואוריה.

לראשונה מזה שנים ראינו גם צמד זמרים מנסה להתמודד – פורמט שאף פעם לא הגיע רחוק מדי בתכנית (עוד מאז האחים צנחני בימים הראשונים של "כוכב נולד"). הם גם בחרו שיר בעברית, רחמנא ליצלן, את "זה מה שנשאר" של שלמה ארצי. לא רק שהביצוע הזה לא עבר – הוא גם נדחה על ידי השופטת שירי מימון בטיעון ש"היא מחפשת משהו שיחדש לה". יחדש??? את שומעת את אותו שיר כבר שלוש שנים, גברת. ומי שמנסה לחדש או למתוח קצת את גבולות הז'אנר, אולי מקבל מחמאות, אבל לא ממש מגיע לשלבים הגבוהים.

עם זאת, היו כמה ניסיונות בכל זאת להפתיע בפרק הבכורה. למשל, עם צהלה גזית – מישהי שמגיעה, גם ביוגרפית ובעיקר מוזיקלית, מכיוון שונה לגמרי מהרגיל: נולדה בעתניאל שבדרום הר חברון, דיג'ייאית ומנהלת בית קפה, עולה לבמה עם קמנצ'ה (כלי קשת שנפוץ באיראן, אזרבייג'ן וטורקיה) ובוחרת את "על כל אלה" של נעמי שמר ז"ל שפורט שוב על נימי הרגש. הקול המיוחד של גזית (קצת בווייב של לאה שבת האדירה) הצליח לחדור את מעטה הציניות.אם בכל זאת להיות קצת ציני, לגזית שובת הלב יש בעיקר את תפקיד "היציאה של העונה", מישהי שמביאה אדג' וקול אחר, אבל בדרך כלל לא עשויה מחומרים של מנצחת. מה גם שלשלוח מתמודדת שגרה בהתנחלות לאירוויזיון – זה כנראה גשר אחד רחוק מדי עבורנו, ובטח עבור האירופאים שלא ממש מתים עלינו גם ככה.

אחרי הרגע האנושי של הפרק בדמותה של גילי צנעני, ילדה עם חרדה חברתית שעולה לבמה עם "All I Want" של אוליביה רודריגו והצליחה לרגש (גם אם לא מאוד להרשים מוזיקלית), הפרק סוף סוף העלה רמה לקראת הסיום. זה התחיל בדניאל שנצוב – מועמד שקרץ לתמיר גרינברג במידה מסוימת, בביצוע פסנתר מצוין ל"Make You Feel My Love" של בוב דילן (שזכה לקאבר פופולרי של אדל). אבל גם שנצוב, טוב ככל שיהיה, עמד בצל של מה ש"הכוכב הבא" עושה לא מעט בשנים האחרונות – וזה לסמן הזוכה הבאה.

חשבון הטוויטר המצוין "חדשות האירוויזיון" האיר היום את פנינו שבארבע משמונה העונות האחרונות של "הכוכב הבא לאירוויזיון" – המנצח הופיע כבר בפרק הפתיחה (ביניהן נטע ברזילי ועדן גולן). יכול מאוד להיות שזה קרה גם אתמול בערב עם אלונה ארז. כי באמת, היה שם הכל: חיוך ממיס שממלא את המסך, יופי חיצוני לא מבוטל והייתה גם זמרת שפשוט שברה את הכל.

ארז, בת של מוזיקאים ומי שמגיעה לתוכנית בתור זמרת מגובשת (סוף סוף גם מודים בזה בקול רם), נתנה ביצוע שספק אם שמענו בשנים האחרונות ל"At Last" הממיס של אטה ג'יימס. זה היה כנראה הרגע היחיד שבו הגבולות נחצו – כן, גם זו היתה בלדת סול נשית ומרגשת, אבל בניגוד לניסיונות המעושים לעשות עוד מאותו הדבר – זה היה אחר. זה היה שיר פחות "עדכני", יותר קלאסי, וכזה שהרבה יותר חודר ללב.

אחרי שרואים מספיק עונות של "הכוכב הבא", מגיעים אליה עם הגנות טבעיות. זה קצת כמו האמירה הישנה על "זאב זאב". בכל פעם מספרים לך שזה הביצוע הכי מרגש, לוחצים לך על בלוטות הדמע, ושוב חותכים לדמעות של קרן פלס. באיזשהו שלב אתה מבין את השטיק. הפעם משהו הרגיש אחרת. זה היה ביצוע שחצה את גבולות "הביצוע המרגש מהכוכב הבא", זה היה רגע מוזיקלי מפעים של זמרת יוצאת דופן. רגע שבו כל הציניות זזה הצידה.

אני עדיין חושב שישראל צריכה משהו משוגע יותר. מחופף יותר, אמיץ יותר, כזה שינסה למתוח את הגבולות אחרי שנתיים של שירי כאב ואבל. אולי ראפר, אולי זמר מזרחי, אולי תואם אביהו פנחסוב – משהו שייצא מהגבולות של עוד שיר שמחפש רק להדמיע. יש גם רגשות אחרים בעולם. אבל עם כל הכבוד לרצונות שלי – יכול מאוד להיות שהמנצחת של "הכוכב הבא" שוב סומנה עוד לפני שהכל התחיל. והאמת? נראה שדי בצדק.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• הכוכב הבא לאירוויזיון
• אירוויזיון

עם תקוות של מדינה שלמה מאחוריה, יובל רפאל עלתה במצו"ש האחרון אל בימת גמר האירוויזיון בבאזל, המקום שבו נוסדה מדינת היהודים. שם התמודדה מול מכבש של לחצים ושנאה (שנה שנייה ברציפות שאנחנו שולחים בחורה צעירה מאוד לספוג את האש), כדי לייצג את הפופ הישראלי בכבוד – והצליחה להפתיע את כולם. אבלבנוסף לסיפור שלה, במוצ"ש ציינה ישראל עשור שנים לאחד מהרגעים המשמעותיים בתולדות יחסיה עם תחרות האירוויזיון: החיבור עם תחרות הריאליטי המוזיקלית "הכוכב הבא". הרגע שבו התחלנו לקחת את האירוויזיון ברצינות.

>> משחק של דמעות: יובל רפאל לא באה לשחק במגרש האירוויזיוני
>> הטוב, הרע והמביך ברמות: דירוג שירי האירוויזיון של ישראל

נדב גדג', הראשון שנשלח לאירוויזיון מטעם הריאליטי של קשת, החזיר את ישראל לגמר אחרי היעדרות של חמש שנים עם "גולדן בוי" ואפילו הצליח להגיע למקום התשיעי המכובד (יחסית לתוצאות עד אז).זה פתח את השער לעשור הכי טוב של ישראל בתולדות האירוויזיון. כן, היו שתי זכיות רצופות בשנות השבעים עם "אבניבי" ו"הללויה". היו גם שתי ההעפלות הרצופות של אבי טולדנו למקום השני עם "הורה" שלו ו"חי" שכתב לעפרה חזה ז"ל, והיתה, כמובן, דנה אינטרנשיונל ההיסטורית ופורצת הדרך ב-1998. היו גם הצלחות נוספות (אורנה ומשה דץ, שירי מימון) – אבל כשמסתכלים על התמונה הכוללת, אלה היו הבלחות. מקרים ספציפיים שבהם שיר מוצלח או נראטיב טוב עזרו לנצח את הבינוניות הכללית.

ב-42 השנים הראשונות של ישראל בתחרות, רוב הזמן, היינו בינוניים ומטה והשתדלנו לא לעשות יותר מדי פדיחות. ואז הגיע העשור האחרון. והוא מטאורי. לא פחות מזה. בעשר השנים האחרונות, ישראל נעדרה מגמר האירוויזיון רק פעמיים – פעם אחת עם מיכאל בן-דוד (שנבחר דרך "אקס פקטור ישראל"), ופעם אחת כשהתחרות בוטלה בגלל הקורונה. מתוך שמונת הגמרים שבהם השתתפנו, בארבעה הגענו לעשיריה הראשונה – ובשלושה לטופ 5: מקום חמישי לעדן גולן בשנה שעברה, מקום שלישי לנועה קירל לפני שנתיים, וכמובן – הזכייה הבלתי נשכחת של נטע ברזילי ב-2018. מספרים שלא ידענו עד שהגיע "גולדן בוי".

למרות האווירה החשדנית באירופה (שבשנתיים האחרונות הפכה עוינת לפרקים) ישראל הפכה למדינת אירוויזיון חזקה ששווה לספור אותה. ומעבר לעובדה שנשלחו מבצעים נהדרים ושירים מעולים, צריך גם לתת הרבה מהקרדיט לבית הגידול – הלוא הוא "הכוכב הבא לאירוויזיון" של קשת ובעיקר של טדי הפקות. השילוב בין הריאליטי המוזיקלי שחיפש את דרכו אחרי שקיעת "כוכב נולד", לבין התחרות האירופית שהיתה במשבר ארוך שנים מבחינת היחס של הקהל הישראלי ועל סף חוסר רלוונטיות מוחלטת – יצר חיבור מחודש ללב הקולקטיבי של עם ישראל הבוהה בסלון ולסאונד העדכני. זה התבטא היטב גם בטבלאות הרייטינג וגם בהצלחה שאי אפשר להכחש לקיומה ברמת התחרות וההישגים בה.

האמת היא ששורשי החיבור הזה נזרעו עוד קודם: יוצאי "כוכב נולד" שלטו באירוויזיון גם לפני 2015. הראשונה היתה שירי מימון, שנתיים אחרי ניצנים, שנשלחה לטורקיה עם "השקט שנשאר"; אחריה באו הראל סקעת, בועז מעודה ומיי פיינגולד. זה, כמובן, לא היה מקרי; הדבר הגדול ביותר ש"כוכב נולד" עשתה עם לידתה היתה החזרת הכבוד לאמן המבצע. לא סינגר-סונגרייטר עם גיטרה על הכתף, אלא מי שההופעה היא לחם חוקו ועבורו היא לב העניין. זה התחבר באופן מצוין עם האירוויזיון, תחרות שבה לביצוע יש משמעות מכרעת – הרבה יותר מלטיב השיר, איכות המילים או המלודיה הקליטה.

הצעד הטבעי הבא היה החיבור הרשמי, הרגע שבו נדלג על הוועדה המסדרת ששיגרה לא מעט שירים מביכים לאירופה (או על הקדם-אירוויזיון הקצת ארכאי), והעם כולו בוחר את הנציג לאירוויזיון בפריים טיים. להיטי הריאליטי של טמירה ירדני ויואב צפיר הפכו אותם ואת טדי הפקות למכונה משומנת שמייצרת פרפורמרים פופיים ונותנת להם מעטפת מקצועית גם אחרי שהמצלמות כבות. הם הביאו איתם אנשי מקצוע מיומנים כמו דורון מדלי, והפנימו שהמטרה באירוויזיון היא לייצר להיטים סוחפים ומעודכנים עם טאץ' חמקמק של חוצפה ישראלית שרק עין מקומית תבחין בו.

למרות שהחיבור הזה מוכיח את עצמו על הבמות הגדולות של אירופה, להיתוך בין "הכוכב הבא" והאירוויזיון יש גם צדדים פחות חיוביים. בסופו של דבר, מה שראינו מול עינינו בעשור הזה זו סוג של הפרטה זוחלת. האירוויזיון, ברמה הרשמית, חייב להיות פרויקט של רשת שידור ציבורית. הוא גם משודר בכאן 11, תאגיד השידור הציבורי, ששייך לאזרחי המדינה. אבל הליך בחירת הזמר כבר לא מתקיים במסגרת שידורי הרשות הציבורית, אלא בתוכנית הכי פופולרית של ערוץ 12 המסחרי, תוכנית שחברת הפקה מסחרית שולטת בה ביד רמה.

בחירת השיר שמייצג אותנו באירוויזיון, וגם כאן התוצאות מדברות בעד עצמן, נשארה בגבולות החמימים של משפחת טדי-הפקות-הכוכב-הבא-קשת.חמישה שירים שנבחרו בעשור האחרון – "Golden Boy", "Made Of Stars", "Toy", "פקר ליבי" (שלא נשלח ב-2020) ו"יוניקורן" – נכתבו על ידי דורון מדלי. עוד שניים, "Hurricane" ו"New Day Will Rise" שייצג אותנו השנה, נכתבו על ידי השופטת קרן פלס. אתם יכולים לחשב לבד כמה זה יוצא באחוזים.

כבר ראינו לפחות שני מקרים ידועים שבהם נטיית הלב הטבעית ללכת עם אנשי "הכוכב הבא" וטדי הפקות התנגשה בעקרון ההזדמנות השווה לכולם. אתהדוגמה הראשונה והזכורה היטב קיבלנו ב-2018, כש"טוי" של דורון מדלי וסתיו בגר ניצח את "באסה סבבה" של נטע ברזילי עצמה, שרצה כל העונה ההיא על טיקט של יוצרת פופ. במבחן התוצאה, זה עבד כי "טוי" זכה באירוויזיון, אבל אין ספק שהעובדה שלהפקת "הכוכב" יש משקל רב בבחירת הזמר, משפיעה גם על ההחלטה לגבי זהות הכותבים; כך גם קרה השנה, כאשר נשמעו לא מעט טענות מצד יוצרים על כך שהבחירה הוטתה לטובת פלס (שופטת בכירה ב"הכוכב הבא"), שבסופו של דבר השיר שלה הוא זה שיבוצע הערב על הבמה בבאזל.

כלומר, בסופו של דבר השאלה "מי ייצג אותנו באירוויזיון?" עברה מרשות השידור/התאגיד ומבעלותו של הציבור, לשתי חברות פרטיות ומסחריות שאינן חייבות שום דין וחשבון לציבור. ומצד שני,יואב צפיר, טמירה ירדני, דורון מדלי וקרן פלס הם אנשים שיודעים לעשות פופ. הם מקצוענים בתחום הזה, יש מאחוריהם ניסיון משותף של עשרות שנים רבות, ויש להם לא מעט קבלות.הם הצליחו לקחת את שאלת הנציגות הישראלית לאירוויזיון ממעמד די חבוט (ואפילו מגוחך, אם נזכרים בשנות התשעים העגומות) בחזרה למעמד של מדורת שבט לאומית.

היום בערב כולנו שוב נתאחד סביב זמרת ישראלית שתעלה על הבמה מול האירופאים ותייצג את כולנו, אחרי הופעה מצוינת ואף מרגשת בחצי הגמר. בתוך תקופה כל כך מסוכסכת ועצובה, זה משהו שיש לו ערך עצום. גם מי שמתנגד אידיאולוגית להפרטות, חייב להסכים שהשאלה צריכה להיבחן לגופו של עניין: האם טוב יותר, מבחינת האינטרס הציבורי הרחב, שהמדינה תנהל משהו או שגוף פרטי ינהל אותו? בדרך כלל האינטרסים הסותרים בין רווח פרטי לתועלת ציבורית מכריעים בוויכוח, אבל כשבוחנים את ההפרטה הלא רשמית הזאת, אין ולא יכול להיות ספק שהיא הועילה לכל הצדדים המעורבים: המעמד שלנו באירוויזיון השתפר פלאים, התוצאות הרבה יותר טובות, השירים הרבה יותר פופולריים גם ברדיו הישראלי והאירוויזיון חזר ללב של כולנו. והערב, אינשאללה, הם יוכיחו את זה שוב.

• המסך
• קשת
• כאן 11
• אירוויזיון
• הכוכב הבא לאירוויזיון
• פופ ישראלי