אי שם בשנת 2019, "נערות דרי" של ליסה מקגי הגיעה לנטפליקס. הסדרה האירית התגלתה במהרה כאחת הקומדיות המפתיעות של אותה התקופה בזכות הקאסט, וההרפתקאות של ארבע הגיבורות הצעירות, המקום שסיפק רקע עשיר לחוויות נעורים, והכתיבה הוולגרית והקורעת מצחוק של מקגי. פלא שנתנו לה לייצר סדרה חדשה לנטפליקס? גם הפעם אנחנו באירלנד עם רביעיית בנות נוספות, הפעם קצת מבוגרות יותר, בסדרה "איך להגיע מבלפסט לגן עדן".
>>סת' רוגן נתן למעריצי החבובות את מה שהם רצו. והתוצאה די טובה!

הסיפור מתחיל עם שלוש חברות ילדות שחוזרות לעיירה בה גדלו, בעקבות הודעה מסתורית על מת חברתן. הפעם החבורה שלנו מורכבת מסירשה, תסריטאית שמסוכסכת עם השחקנית הראשית בסדרה המצליחה שכתבה ומאורסת לבימאי הסדרה סב; רובין, נשואה פלוס שלושה בנים שתמיד בלחץ, או כעס; ודארה, מעין שילוב מוצלח בין פיבי בופה למיסטר בין, אישה שלא ממש מצאה את עצמה, ומטפלת באם שמכינה את עצמה לבואו של המוות המתוק. למרות שהכל כאוטי לחלוטין, ולמרות שרעיון ה-"חברי/ות ילדות עם סוד אפל מעברם" כבר שחוק, מקגי מצליחה לייצר כאן קומדיה מצוינת, מפתיעה באיכותה שלא נותנת רגע של מנוחה.

הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא מימד המטא – יוצרת טלוויזיה שיוצרת סדרת טלוויזיה על יוצרת שיוצרת סדרת טלוויזיה. כשסירשה אומרת בשלב מסוים "אני חייבת להגיע לסוף הסיפור", ממש הרגשתי שמקגי אומרת את זה לעצמה. הדבר השני שמצליח באופן יוצא מן הכלל הוא הליהוק – בעיקר בגרסאות הצעירות של ארבע הבנות, אבל לא רק. חלק גדול מהצלחת הליהוק נעוצה בעובדה שהם כוללים לא מעט אוכלוסיות מבלי שזה מרגיש מתאמץ מדי. אף אחד לא דוחף לכם את הגיוון לפרצוף, אבל גם אין אך ורק גוון אחד על המסך.

הדבר השלישי – ומה שהופך את כל החוויה לייחודית – זה שלמרות המסגרת הדי בנאלית מבחינה עלילתית, אי אפשר לדעת מה הדבר הבא שנראה על המסך. כשזאק קרגר יצר את סרט האימה "ברברי", הוא סיפר שבתהליך כתיבת הסרט הוא לא ידע מה הוא עומד לכתוב מראש, אלא בנה את הסרט תוך כדי כתיבה. כך זה מרגיש גם כאן, וזה לגמרי לטובה – אני מרגיש שליסה מקגי הפתיעה את עצמה ככותבת, ולכן הצליחה להפתיע גם את הצופים.לאורך כל הסדרה יש מעין תחושה כאוטית לחלוטין – כל דבר נראה כמו קצה חוט שלא מגיע לשום מקום, וזה מרגיש כאילו המציאות בעולם של מקגי היא רסיסים נוירוטיים של חיי היומיום שהולכים ומסתבכים במשהו גדול יותר.

הסדרה הזאת עמוסה בטוויסטים, ולמרות שכמעט כל אחד מהם יכולתי לנחש מראש, הם לא הדבר המעניין כאן – אלא הדרך המפותלת שהדמויות עושות כדי להגיע אליהם.וזה מה שיפה בבניית הסיפור של מקגי: היא מצד אחד נותנת את התחושה ששום דבר לא נכתב מראש, אבל מספקת סוג של תחושה הוליסטית נוסח "דירק ג'נטלי" (זוכרים את הסדרה/ספר הנהדרים?) שצריך פשוט לסמוך על הדרך ועל הכתיבה שלה, והיא תיקח אותנו למחוז חפצנו. למען האמת, זה כל מה שרציתי ממנה.

בעידן הטלוויזיוני הנוכחי אין הרבה סדרות כאלה. למען האמת, זה מרגיש שהיצירתיות נשחקת – בשנים האחרונות, שבהן אני מבקר, אני ניזון מסדרות אולי יותר מאשר כל תקופה אחרת בחיי, והיכולת של תוכניות טלוויזיה להפתיע אותי הולכת ודועכת, אבל כשיש סדרה כזאת שמצליחה להפתיע לא רק בכל פרק מחדש, אלא בכל סצנה מחדש – אני לגמרי בעדה. זה יכול להיות משהו קטן כמו גרפיטי של "נערות דרי" בדרי, או דמות צבעונית שלא ציפיתי לראות על נופי אירלנד. ובוא נדבר לרגע על הלוקיישן. בשנים האחרונות אירלנד הוצגה כמקום די קודר שמאופיין בצבעי ירוק ואפור, במיוחד בסדרות וסרטי מתח, אבל הסדרה הזאת מציגה פלטת צבעים נוספת לאירלנד, ומספקת זווית ראייה שונה וייחודית דרך עיניה של מקגי.

מבט מעיניים חדשות. "איך להגיע מבלפסט לגן עדן". צילום: יח"צ נטפליקס

"איך מגיעים מבלפסט לגן עדן" היא סדרה שחייבים לצפות בה, ולא עבור הטוויסטים. הכתיבה של ליסה מקגי היא פשוט יוצאת דופן ואם חשבתם ש"נערות דרי" מופרעת, חכו שתראו את הסדרה הזאת. היוצרת ממש השתחררה מכבלי ההיגיון, ואיכשהו – הכל עדיין הגיוני. ככה כותבים סדרת טלוויזיה ייחודית ומרתקת – ואי אפשר להוריד מזה את העיניים לרגע.
"איך מגיעים מבלפסט לגן עדן", 8 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• אירלנד

ההצלחה של "נערות דרי" לא באה ביום אחד. טוב, לפחות ההצלחה שלה מחוץ לאי הבריטי. הסדרה הקומית שיצרה ליסה מקגי, על חייהן של ארבע נערות איריות (ונער אנגלי אחד) שפורקות כל עול במהלך שנות הסכסוך בצפון אירלנד, הצליחה כמעט בן רגע באירלנד ובאי הבריטי, אבל ההצלחה לה זכתה מאוחר יותר בקרב הקהל העולמי – גם בישראל – הגיעה באיחור של כשנה, עם הנחיתה בנטפליקס. אבל מרגע והעולם פגש את הסטייל המצועצע והמופרע של הנערות, הוא התאהב בהן בן רגע, וליווה אותן במשך 3 עונות, 4 שנים ו-19 פרקים.

וזה היה רק עניין של זמן עד שמקגי תחזור לנטפליקס עם סדרה חדשה, ונראה שהיה שווה לחכות. "איך להגיע מבלפסט לגן עדן", כמו שאפשר להבין מהשם, לא עוזבת את אירלנד, ולמעשה גם ממשיכה את הטון הייחודי של נערות דרי (גם הבימאי מייקל לינוקס, שאחראי לויזואליה של "נערות דרי", הצטרף). מבחינות רבות, הסדרה הזו מרגישה כמו המשך מאוד ישיר לסדרה ההיא, שכן גם הפעם היא עוסקת בחבורת בנות, רק לקראת גילאי ה-40, ללא קונטקסט פוליטי ברקע ובלי נער אנגלי, לפחות לפי מה שידוע לנו.

העלילה הפעם קצת יותר מונעת מהסיפור, שעוסק בשלוש חברות וותיקות שמקבלות הודעה על מותה של החברה הרביעית לחבורת התיכון שלהן, איתה ניתקו קשר מזמן. רק כשהן מגיעות להיפרד ממנה, הן מגלות שיש פה סיפור הרבה יותר מורכב. איך מורכב? בארון הקבורה יש גופה של מישהי אחרת, ועכשיו הן צוללות לתוך תעלומת ההיעלמות של חברתן מהעבר. הניסיון עם "נערות דריי" מגלה לנו שתיאור העלילה לבדו לא מעביר את הטון, אז אנחנו מחכים לגמוע את 8 הפרקים בבינג' שבוודאות יהיה גם קורע מצחוק, אבל גם מותח – וכמו בסדרה ההיא, אנחנו בטוחים, גם מהדהד רגשית.
"איך להגיע מבלפסט לגן עדן", 8 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• המסך
• נטפליקס
• סדרות מומלצות
• אירלנד

היו זמנים בהם אליסיה סילברסטון (או כמו שישראלים אוהבים לקרוא לה, אלישה) סומנה כמלכה הבאה של הוליווד. הזמנים האלו היו הניינטיז, כך שאתם יכולים לנחש שהרבה השתנה, במיוחד עבור אליסיה היקרה שעברה מתפקיד כוכבת לשחקנית עובדת בסדרות חצי זניחות ("אישה אמריקאית", "מועדון הבייביסיטריות"). אנחנו בטוחים שיש לזה חסרונות, אבל היתרון הוא שמדי פעם שחקנית כזו נופלת על תפקיד ראשי בסדרה חמודה שאילולא הכוכבת שלו לא היינו מגלים, ו"דם אירי" החדשה של רשת Acorn הבריטית/אמריקאית היא דוגמה נהדרת לסדרה כזו – קלילה, כיפית ועם נופי אירלנד.
>>אמאש'ך חד-קרן: כשהאש מלחכת את המשרדים היפים של ההייטק

ב"דם אירי" סילברסטון מגלמת עו"ד קשוחה וציניקנית לגירושין שאת כל פגמיה, פחות או יותר, היא מייחסת לאביה הנוטש שנעלם ביום הולדתה ה-10. כשהיא מקבלת מעטפה מסתורית עם תמונה, מפתח ומספר טלפון מאחורה, היא לא עומדת בפיתוי ומתקשרת כדי להתעמת עם אביה, אבל שם רק שומעת קול אישה שלוחש לה מסר קריפטי. הסקרנות – כמו גם הרצון לסתור לאביה שנעלם 30 שנה – גוברת עליה, והיא מחליטה לצאת ולפגוש אותו. הבעיה היא שהוא נעלם לדאבלין, באירלנד מולדתו, והיא בילתה את כל חייה בלוס אנג'לס.

האמת שזה די נחמד לראות את סילברסטון הכל כך פופית מככבת כאישה כבויה וסרקסטית, שמגלה אט אט שאביה לא נרצח, ואולי אפילו לא באמת נטש אותה. הנופים של אירלנד מספקים רקע מצוין, ואם נודה באמת נראה לנו שהאמריקאים ביקשו מהאירים להנמיך את רמת המבטא, כי קל להבין כל מילה. במילים אחרות, ישש פה תעלומת רצח מעניינת ומבדרת שעוסקת במשפחה לא פחות משהיא עוסקת ברצח, ומצליחה להישאר קלילה ומשעשעת (ואפילו מצחיקה לרגעים) מבלי לצלול יותר מדי לתוך האפלוליות של הנושא. שני הפרקים הראשונים שואבים פנימה מהר, פרק חדש נוסף בכל שבוע ישאיר אתכם בתעמולה, ואפשר רק לקוות שאחת מרשתות השידור בישראל תשכיל לרכוש את הממתק הזה.
"Irish Blood", שני פרקים ראשונים באקורן

• מה רואים הלילה
• פשע
• אירלנד
• קלולס

אם אי פעם נתקלתם בשעת לילה מאוחרת מדי בתוכנית חייזרים של דיסקברי, אתם כבר יודעים שדברים מוזרים קורים בעיירות קטנות. חטיפות חייזרים, תופעות על טבעיות, תושבים עם מספר שיניים חד ספרתי שמספרים על חוויות שאיכשהו יש לנו תחושה שמערבות גם אלהוכול. וזה לא נכון רק לאמריקה, אלא לכל פינה שכוחת אל בעולם (אנחנו באמת צריכים להזכיר את קצרין?). "עיירה קטנה, סיפור גדול", כפי שנרמז משמה, מתעסקת בעיירה אירית כזו, שבה הכל מסביב עטוף בטון מוזר של על טבעי, גם כשהיומיומי מרגיש כמו מדי יום. ולתוך העל טבעי הזה מתפרץ האלמנט הכי לא טבעי שיש – הוליווד.

>>רצח בסגנון נטפליקס: הרבה מתח אין כאן, אבל יא אללה איזה נוף
>>הקונספירציה בישראל היא לא ז'אנר ספרותי. היא אורח חיים

הפער בין העיירה האירית הקטנה (והפיקטיבית) דרומבן להפקה ההוליוודית הענקית שנוחתת שם כדי לצלם איזה סרט היסטורי מופרך מגולמת בדמותה של וונדי פטרסון, בכיכוב האחת והיחידה כריסטינה הנדריקס ("מד מן"), שעזבה את העיירה עזובת האל בגיל צעיר כדי להפוך למפיקה משמעותית בלוס אנג'לס. כמובן שזו הפקת הקולנוע הראשונה שהיא מובילה, וכמובן שהטיפוסים והאירועים המוזרים שמתרחשים בעיר משבשים את הכל, בדיוק כמו שברור שההפקה ההוליוודית משבשת את העיר. רק כשתתאחד עם ד"ר שיימוס פרוקטור (פאדי קונסידיין, "סטלין מת!") היא תתחיל לחשוף סודות שמסתתרים בערך מאז המילניום.

מדובר בסדרה מבית היוצר של כריס או'דאוד, פרצוף חביב (ואירי, כמובן) שמוכר לכם כשחקן קומי וקצת קוורקי מקומדיות כמו "צוות איי.טי" או "מסיבת רווקות", אבל גם יצא כמה סדרות וסרטים חביבים, לרבות הסיטקום האירי החביב "מון בוי". הסדרה החדשה, שנחתה השבוע ב-yes, מכונה סדרת בת דודה לסיטקום ההוא, שכן שחקנים ואנשי צוות רבים חזרו לשתף איתו פעולה במיקס הייחודי שמשלב בין פארודיה הוליוודית וסדרת אירועים על טבעיים בעיירה אירית קטנה ועלובה. יש המון רגעים קומים קטנים (כמו הגאג החוזר על כל הציפורים בעיר), ואת כריסטינה הנדריקס בתפקיד משמעותי שוב, כך שאין סיבה שהבינג' על 6 הפרקים הקצרים שלה לא יהיה בדיוק ההזיה של היום.
"עיירה קטנה, סיפור גדול", עכשיו ב-yes

• מה רואים הלילה
• המסך
• אירלנד
• קומדיה

ביי ביי גיניס, שלום אחרון שפרד'ס פאי: הליאו בלומס נסגר. הפאב האירי השני הכי וותיק בארץ (הראשון הוא המולי בלומס) ייסגר רשמית בסוף החודש. את מכלול הסיבות אפשר להכניס תחת הכותרת "תחושת מיצוי", כפי שמספר גדי חן, מבעלי המקום יחד עם אורי פרוינד, איתי רז ושגיא גפני. "זו תערובת של המון שיקולים. אחרי הקורונה דברים לא חזרו לעצמם, ההתפתחות שחלה בשנים האחרונות בתחום הבירה בשעה שאנחנו מתרכזים בעיקר בגיניס, וכנראה שהמוצר הזה שנקרא פאב אירי כבר אינו מספיק טוב בשנת 2023. קשה להודות בכך אך אני רואה את הדברים כמות שהם".

מוסד הבר האירי פועל בכל העולם על פי אותם כללי אצבע, ועל כן הוא נחשב להימור בטוח. ביפן, באוסטרליה וגם בישראל תוכלו תמיד למצוא בו ריהוט עץ כבד, מסכי טלוויזיה שמשדרים אירועי ספורט, המבורגר סביר לכל הפחות ופיינט גיניס צוננת. ליאו בלומס, על שם גיבור הספר "יוליסס" מאת הסופר האירי ג'יימס ג'ויס, הביא את כל אלה לרמת החייל – אותנטיות ואווירה סולידית (למעט בסנט פטריק'ס דיי, אז כל המקום עומד על הרגליים), מזיגה מדויקת של גיניס מחבית, מבחר בקבוקי וויסקי מרשים ואוכל שהציב סטנדרט בתחום. "עד אז הייתה פלטת טוגנים. פתאום הבאנו שפרד'ס פאי, נקניקיות של אלן טלמור, המבורגר שנטחן במקום מבשר טרי וצ'יפס מיובא מבלגיה. שמנו אוכל טוב בפאב על המפה".

משחקים שהוקרנו בטלוויזיות גדולות, שהתחלפו במסכים דקים, משכו קהל חובב ספורט, ואורחים שלמדו להעריך את היציבות, האווירה והשירות חזרו שוב ושוב. אלא שהזמנים השתנו ואיתם טעם הקהל. בכובעו השני כיועץ ארגוני לקבוצות בתחום המסעדנות זיהה חן את "התעייפות" המוצר ששמו ליאו בלומס. לעומתו, מולי בלומס הוותיק ממנו (23 שנים), עדיין בועט. "מולי ממוקם ברחוב הירקון ושטחו קטן יותר משמעותית. חלק ניכר מהלקוחות הם תיירים ואנשים מגיעים בשביל רוברט (סגל, אחד המייסדים – ש.ב.ד), שמצליח לשמור את המקום אולד פשן ואותנטי. הוא חי את העסק וממנו למדנו הכול".

ליאו בלומס ייסגר רשמית בסוף החודש, אך בפועל הוא ימשיך לפעול עד ראש השנה עם תפריט ומלאי שיצטמצמו עד לסגירה הסופית. בחלל שמתפנה ייפתח עסק אוכל שחן אינו מוכן לשחרר עדיין פרטים על אודותיו, פרט לכך שמדובר בקפיצת מדרגה קולינרית. "הקולינריה הטובה ברמת החייל עובדת מצוין. הדסון היא אחת המסעדות הטובות בארץ, והמקום החדש יהיה דומה לו ברמתו ובחוויה".

את הסגירה יציינו בליאו בלומס בשני אירועים – יום הולדת 20 שיתקיים ביום חמישי (17.8) עם מבצעים ומרצ'נדייז שיחולקו לאורחים, ואירוע פרידה (24.8) עם מבצעי אלכוהול לחיסול המלאי. לחובבי ויסקי כבדים זוהי הזדמנות חד פעמית לפשוט על מלאי של יותר מ-100 בקבוקים ולהתפרע בטעימות. "ליאו בלומס לא גווע אלא מסתיים בטעם טוב. 20 שנה הן מעבר לכל תחזית שהייתה לנו", מסכם חן עוד פרק שמסתיים בתולדות תרבות הבילוי בעיר. גיניס אחרון ברמת החייל ודי.
ליאו בלומס, מגדלי זיו, ראול ולנברג 24, א'-ש' 17:00-01:000

• חדשות האוכל
• ליאו בלומס
• אוכלים שותים
• סגירה
• אירלנד