"חייו ומותו של כוכב פופ" היא תיעוד אותנטי ומרגש לסיפורו של אמיר פרישר גוטמן ז"ל, אבל היא עושה משהו גדול יותר. זו סדרה כואבת ולא פשוטה לצפייה, קצת דחוסה ומכווצת מדי, אבל היא חשובה. היא חשובה לכל מי שמפחד להיות מי שהוא עד הסוף. והיא שיעור חשוב למי שמבטל את המאבק הלהט"בי
הנה הזדמנות לווידוי: בתור ילד/נער מאוד לא אהבתי את "היי פייב". אפשר לייחס את זה לסלידה המתנשאת מתרבות הפופ, אפשר סתם להסתכל על זה בתור קנאה גברית פשוטה באנשים נורא יפים שגם יודעים לשיר בדרך. להקות בנים היו שנואות עליי מאוד, ובראשן התשובה הישראלית שהתגלמה בחבורת הבנים השרירית והחסונה, שהפכה בדרך גם ללהיט מטורף.כמובן שברבות השנים זה עבר לי. הרבה שנים אחרי אותו תיעוב עז, נדמה לי שאני יכול לשים את האצבע על מה שגרם לי לסלוד: תחושת השלמות. "היי פייב" נראו כמו פוסטר של הצלחה גברית; כולם מאושרים, כולם שריריים, כולם יפים בצורה קיצונית (במיוחד אחד מהם), כולם רוקדים עכשיו – שמח, זה מה שבטוח.
>>
אבל בחיים, כנראה שדווקא מי שמנסה לשדר שלמות ויופי בוהקים ונוצצים – צועק את שחסר לו. זו המסקנה העיקרית מ"חייו ומותו של כוכב פופ", סדרה בת שלושה פרקים של הבמאית ציפי ביידר, שליוותה את סיפור חייו שובר הלב של אמיר פרישר גוטמן ז"ל, מי שהיה הכוכב הגדול של להקת הבנים האיקונית שקרעה את הגרונות של ילדות מכל הארץ בסוף שנות התשעים.
בעצם, זהו הסרט השני שביידר מביימת הנוגע לפרישר-גוטמן. הראשון שודר עוד בחייו ונקרא "ההמתנה לחיים", סרט שתיעד את המסע הרפואי הארוך שנגזר עליו בשנים האחרונות לחייו. חוות הדעת מביה"ח איכילוב, הבדיקה שהסתירו, ההכרעה מניו יורק שקבעה שדווקא אין סרטן – כולם כבר מכירים את הסיפור. התחושה הכללית ב"חייו ומותו" הוא שנעשה ניסיון לדחוס את הסיפור והיא מסתיימת נורא מהר. כמעט כל נדבך בסדרה (שאפשר לחלק בגסות לשלושה חלקים – היי פייב, היציאה מהארון, והפאזה האחרונה שכללה גם את המסע סביב הסרטן שלא היה וגם את מותו הטראגי) הרגיש כמו משהו ששווה סרט דוקומנטרי שלם משל עצמו.
![אמיר פרישר גוטמן ז"ל (צילום: אייל נבו)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2024/04/WhatsApp-Image-2024-04-10-at-1.36.49-PM-1000x643.jpeg "אמיר פרישר גוטמן ז"ל (צילום: אייל נבו)")
בחלקים נרחבים שלה זאת סדרה שאינה מספרת סיפור שלם וליניארי, יותר כמו שלושה סרטים נפרדים שחוברו יחדיו, בגלל הקו המחבר שהוא פרישר גוטמן. זה אולי החיסרון המרכזי שלה. בנושא היי פייב, למשל, אפשר היה להרחיב הרבה יותר והוא קצת נעלם בתוך הסרט. יתכן שחמישה פרקים היו עושים צדק גדול יותר עם הסיפור הפתלתל ורב הרבדים של פרישר גוטמן, אך כנראה ששלושה פרקים זה המקסימום שתקציב דוקו ישראלי יכול לשאת.
בצד הטוב, זאת סדרה סופר-אותנטית ומאוד מרגשת. היא לקחה את הסיפור של פרישר גוטמן והביאה אותו למסך באמצעות חבריו הקרובים, ביטאה את הקושי הרב שממנו סבל לאורך כל השנים וברגעים מסוימים באמת הצליחה לגעת ברגש (הסצנה שלי, ואולי זה יישמע מוזר, היא דווקא הרגע שבו גוטמן שר לינאי פרישר, בן זוגו, את "אני לא יכול בלעדיך").
אבל אולי חשוב מכך, וחשוב גם מסיפורו האישי הטראגי של פרישר גוטמן, "חייו ומותו של כוכב פופ" היא שיעור חשוב לאנשים הרבים שמנסים לבטל את המאבק הלהט"בי. האנשים מסגנון עדות ה"מה אתם צריכים מצעד גאווה?", ו"איזה זכויות אין לכם?". כי כשרואים את הסיפור של פרישר גוטמן, שנאלץ להיאבק קודם כל עם עצמו כדי לצאת מהארון ולהיות מי שהוא; כשמביטים על הסביבה שכמעט דחקה אותו אל תוך הארון בחזרה, גם כשכבר יצא בפעם הראשונה; ובעיקר כשמסתכלים על תחושת הטאבו המטורפת שהייתה סביב כל העניין – לא לפני חמישים שנה, אלא בסוף שנות התשעים ואף בתחילת המילניום הנוכחי – מבינים כמה עבודה צריך עוד לעשות כדי להוציא אנשים מחושך לאור.
![אמיר פרישר גוטמן ז"ל (צילום: ניר אברהם)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2024/04/WhatsApp-Image-2024-04-10-at-1.39.46-PM.jpeg "אמיר פרישר גוטמן ז"ל (צילום: ניר אברהם)")
תחושת הבושה העמוקה שפרישר גוטמן היה צריך לסחוב אותו, ההטרדות המיניות שנשארו בצל, החיים הכפולים שאותם הוא היה צריך לתחזק ואפילו ההערות הנוראיות שקיבל ממנחם בן ב"אח הגדול" (2009 – בסך הכל לפני 15 שנה) – רק "כדי שלא יכאב", כמו שאמר השיר, מלמדים כמה הקהילה הלהט"בית הייתה במצוקה אז וגם עד כמה, גם כיום, היא זקוקה להמשך נשיאת הדגל, עד שאנשים לא יצטרכו להתבייש במי שהם.
בתוך הסדרה היה גם מבט מעניין מאוד על הסיפור של היי פייב ועל פריצת הדרך שהיתה בפרויקט הפופי הזה, שניסה לתקוע דגל בתוך ים הרוקסן שמסביב (במובן הזה, אפשר להמליץ גם על הפרק של "שיר אחד" על "יום מעונן", שגם הוא סיפר את הסיפור בעקיפין), חלק שהמחיש כמה "היי פייב" ראויה לסדרה משלה. בתקופה המבלבלת שבה אנחנו נמצאים מוזיקלית, גם זה יהיה משהו ללמוד ממנו.
ובסוף, מעל הכל – עמד היופי הזה. היופי החיצוני שהפך את אמיר פרישר גוטמן לכוכב על, הוא גם היופי שהכשיל אותו בלא מעט נקודות בחיים. ברכה וקללה כמעט תנ"כית – מה שהביא לו את הפסגות הכי גדולות שהיו לו, ומה שגם יצר את החרדות והפחדים.זו סדרה כואבת ולא פשוטה לצפייה, אבל היא חשובה. חשובה לכל מי שנמצא באפלה בחיים שלו ומפחד להיות מי שהוא עד הסוף. הסיפור של פרישר גוטמן נגמר בצורה טראגית, אמנם, אבל לקח חיובי אחד לפחות אפשר ללמוד ממנו: הוא נפרד מן העולם שלם. מוקף באוהבים, צמוד לבן זוגו, עם ילד שהביא לעולם.ענת גוב ז"ל קראה לזה פעם "סוף טוב". לסוף של גוטמן אי אפשר לקרוא טוב בשום צורה, אבל הוא הנחמה היחידה בסיפור שמספרת הסדרה הרגישה והעצובה הזו.
>> "חייו ומותו של כוכב פופ", 3 פרקים, עכשיו ב-yes דוקו
