אם שוטטתם השבוע ברחבי תל אביב, יתכן שהופתעתם לגלות את לוחות המודעות הישנים של העיר, המעוצבים בצורת גליל משונה למראה, כשהם עוטים לפתע יצירות אמנות מרהיבות. זאת לא טעות ולא פרויקט גרילה אמנותי ואנטי-פרסומי. זאת היוזמה החדשה של המחלקה לאמנויות בעיריית תל אביב-יפו.

המבנים המדוברים, שהפכו מזמן לחלק הנוף העירוני, הם למעשה פירים של חברת בזק המהווים חלק ממערך תשתית התקשורת שלה, ולא כניסות לבונקרים תת-קרקעיים כפי שנוטים רבים לחשוב. גם לא כניסה למערכת מנהרות תת-קרקעית שמגיעה מהקרייה לצומת גלילות, כפי שטוענת האגדה האורבנית. הפירים, שבעבר נחשבו בטעות כלוחות מודעות ואף שימשו לצורך זה שנים ארוכות, קיבלו כעת חיים חדשים, והפכו למוקדי אמנות עירונית שמעשירים את המרחב הציבורי.

לקול הקורא שהוציאה העירייה נענו למעלה מ-60 אמנים ואמניות, ומתוכם נבחרו מספר מצומצם של הצעות על ידי ועדה מקצועית. כל יצירה מותאמת לסביבתה הפיזית והתרבותית, ומתייחסת להיסטוריה המקומית ולחיי הרחוב התוססים של העיר. המיזם נועד להעשיר את המרחב הציבורי ביצירות אמנות מקוריות ולשפר את פני העיר.

החדשות הבאמת טובות הן שהפירים נחשבים כעת ליצרות אמנות ציבוריות לכל דבר, ולכן אין לתלות עליהם יותר מודעות מכל סוג שהוא. העירייה קוראת לתושבים ולמבקרים לשמור על היצירות, לכבד את האמנות במרחב הציבורי, ובמקרה שמודעה נתלתה בשגגה ניתן להסירה בעדינות או לדווח למוקד 106.בין האמנים והאמניות שנבחרו לצייר על הפירים:

אורי בן נתן(נ.2000), בוגר המדרשה לאמנות. צייר את הפיר ברחוב יהודה הלוי 48. ביצירתו "נער תופס כוכבים" הוא מתכתב עם ילדותו ועם נופי השדות, ומעבד את חוויית הפחד והתקווה לכדי דימוי פיוטי של שמיים, יירוטים, כוכבים ופרפרים.

בתיה קולטון(נ.1967), אמנית קומיקס, מאיירת וראש מסלול האיור בשנקר, כלת פרס העיצוב של משרד התרבות לשנת 2018, ציירה פיר ברחוב לינקולן פינת כורש. היצירה מוקדשת למרכזניות הטלפון של שנות ה-50 שפעלו באזור, ומשלבת זיכרון נוסטלגי עם שפה ויזואלית עכשווית.

דניאל אוקסנבורג(נ.1992), בוגר בצלאל, צייר את הפיר ברחוב יצחק שדה 43. עבודתו מתמקדת בצמחייה המקומית של תל אביב – הפיקוס, ההיביסקוס וההדרים – ומבקשת להכניס נשימה של טבע ורוגע אל תוך הסביבה האורבנית.

משה טרקה(נ.1981), בוגר מכללת ספיר, צייר את הפיר ברחוב יהודה הלוי פינת בצלאל יפה. ביצירתו מתוארת ילדה הרוכבת על סוס פראי – דימוי של תעוזה, חזון וחופש אנושי, המשקף את הדיאלוג שבין אדם לעולם שסביבו.

פול רוזנבוים, מעצב חזותי רב-תחומי, עלה מקולומביה ובעל שני תארים מבצלאל, צייר את הפיר ברחוב יגאל אלון פינת גבעת התחמושת. בציורו שילב דפוסים וצורות אורגניות בהשראת הצומח המקומי, כמחווה לחיבור שבין העיר לטבע.

• הבועה
• אמנות רחוב
• עיריית תל אביב
• אמנות ישראלית

כל מי שעבר בחודשים האחרונים בפארק המסילה בטח שם לב לעובדה שבפינה של הפארק עם רחוב הרצל מתרחש משהו יוצא דופן. עכשיו אנחנו כבר יודעים במה מדובר: פסיפס הקיר המונומנטלי של האמן אורן פישר, שמשתרע על פני הקיר האחורי של בניין מסעדת "השחף" החדשה.

>> הכל בראש: 18 תערוכות מומלצות שילטפו לכם את המוח בסופ"ש
>> בואו מכות: "רסלינג ישראל הולך להיות הדבר הכי גדול במדינת ישראל"

על הפסיפס, לו קרא "תל אביב אהובתי", עבד פישר במשך קרוב לשלושה חודשים, יום יום, רוב הזמן כשהוא על מנוף. "הבעלים של השחף פנו אליי", הוא מספר. "היה להם ויז'ן להציב על הקיר פסלי עץ. הרעיון היה לייצר משהו שילד יראה וכשהוא יגדל הוא יזכור שהיה מקום כזה בעיר, והרפרנס היה למשל הפיל במסעדת הפיל המיתולוגית. הם ראו פסלי עץ קודמים שיצרתי והציעו לי ליצור כאלה חדשים ברוח המקום.

"כשהגעתי והבנתי מהו הלוקיישן המיועד, מיקום פסיכי במרכז של ההיפסטריאדה המקומית, הבנתי שזה חייב להיות משהו וואו. משהו שמכבד את הלוקיישן. לא הייתי בטוח שפסלי עץ יספיקו. הראש המוגזם שלי התחיל לעבוד".

אחד הרעיונות המרכזיים בפסיפס, כמו בעבודות קודמות של פישר, הוא שלא הכל מתגלה בבת אחת. צריך להשקיע זמן, להתעמק בפרטים, ולגלות בכל פעם עוד דימוי שמסתתר מבין עשרות הדימויים שהיא מכילה

פישר, שחי בשנים האחרונות בקיבוץ סמר שבערבה, התוודע לאמנית פסיפס בקיבוץ, מה שהצית בו את הרעיון. "לא נתקלתי בפסיפס גדול עם נוכחות שמשפיע על המרחב הציבורי בעיר. דמיינתי איך בפארק זה משהו שיכול להוסיף לעיר, כמו תכשיט. משהו שהוא יותר מציור, יש בו גם אלמנט אדריכלי. הלוקיישן הרגיש לי כמו אחריות כבדה, וציור פחות התאים לי למקום הזה. פסיפס שעשוי המון שברים הופך למשהו שהוא כבר חלק מהמבנה. משהו שאולי גם מי שלא מתחבר לסגנון יכול להעריך".

ידעת למה אתה נכנס?
"לא לגמרי, אבל הרגשתי שזה הולך להיות מוגזם. מי שליווה אותי לאורך כל התהליך הוא טל יאסין, שמההתחלה סייע לי בהבנה של כל הפן הטכני, כי אף פעם לא עשיתי קודם פסיפס. הוא גם זה שעבד איתי לאורך רוב הימים של יצירת העבודה בשטח. יצרנו עבודה מקדימה בקיבוץ מחומרים ממוחזרים, שם גם יצרתי את ציפור העץ הגדולה ואת עבודות הברזל שמשולבות בתוך הפסיפס. אחר כך העליתי פוסטים ברשתות וביקשתי למי שיש לתרום חומרים – בעיקר אריחים אבל גם מטבעות. קיבלתי המון תרומות, ככה שרוב העבודה היא בעצם מחומרים ממוחזרים שאחרת היו נזרקים לפח".

הדימוי של העבודה מבוסס על העיר תל אביב. "לא רציתי שזו תהיה פרסומת למסעדה, אלא שהעבודה תנסה לייצג כמה שיותר את העיר, את האווירה השמחה שיש בה. זו יצירה שיש בה עליזות שהיא קצת אוף-קונטקסט לתקופה הנוכחית. רציתי שהיא תשמח אנשים. היא מתארת את הסקייליין של העיר – רצועת החוף והים ומעליה העיר עצמה. ניסיתי לפרוש כמה שיותר אלמנטים מזהים ומזוהים, וגם מחוות לאמנים ולעבודות שלהם בעיר כמו דודו גבע, קדישמן ותומרקין. יש בה דימויים של המזרקה של אגם, של אצטדיון בלומפילד במהלך דרבי, של שדרות רוטשילד. יש בה את הסצנה של רצח רבין בכיכר כולל הירייה, את אוהדי מכבי שוחים בבריכה בכיכר ואת מגדלי עזריאלי עם שושקה מפגינה וניידת משטרה נשרפת. ועוד המון".

מהלך העבודה, מספר פישר, היה שונה לחלוטין מזה שהוא מיומן בו. "הכל חקוק בסלע. אי אפשר למחוק ואי אפשר לצייר מעל. עם כל אבן שהנחתי הרגשתי את כובד האחריות. בסוף כל יום עבודה משמונה בבוקר עד חמש אחר הצהריים הייתי חוזר לפארק עם הכלבה ויושב עוד שעה-שעתיים מול הפסיפס, מסתכל עליו ממרחק ומצלם בטלפון כדי להבין איך אני ממשיך".

"היה דדליין וזה היה קשה פיזית ולוגיסטית. זה גרם לי להרגיש קצת כמו אמן של פעם, שקם בבוקר ונותן עבודה, ומרגיש גם שזו עבודה עבור הקהילה, וייב של מיכאלאנג'לו. אנשים עקבו לאורך כל הדרך והרגישו שהם עוברים את זה יחד איתי"

ואנשים שמסתובבים בפארק? בטח גם הם היו סקרנים.
"כן, קיבלתי המון תגובות ושאלות מעוברים ושבים. מה זה, מי מממן, כמה זה עולה, כמה זמן זה ייקח. אחת המחמאות הכי גדולות עבורי היא כשאומרים שזה נראה כמו משהו שהיה שם מאז ומתמיד. זה היה תהליך מלחיץ, מלא מחשבות, הרגשתי כמו שחקן כדורגל שצריך להביא תוצאות. בדיעבד העבודה באמת זוכה להמון תשומת לב ופרגון, והמון אנשים מגיבים עליה. אבל היה לי חשוב שהיא תהיה סוג של קונצנזוס, שלא יהיו דיבייטים סביבה. בגלל זה הלכתי על העיסוק בעיר. מבחינתי היא כמו מתנה לתל אביב".

אחד הרעיונות המרכזיים בפסיפס, כמו בעבודות קודמות של פישר, הוא שלא הכל מתגלה בבת אחת. צריך להשקיע זמן, להתעמק בפרטים, ולגלות בכל פעם עוד דימוי שמסתתר מבין עשרות הדימויים שהיא מכילה. "זה חלק מהקטע מבחינתי. שאנשים יעמדו ברמזור ממול ויסתכלו בגלל ציפור העץ הגדולה אבל אז ישימו לב פתאום למזרקה של אגם, למשל. זו עבודה שדורשת מחשבה".

כמה קשה זה היה פיזית?
"מאוד. היה דדליין וזה היה קשה פיזית ולוגיסטית. טל יאסין עבד איתי לאורך רוב הזמן, עד שהסתיים התקציב ואז הגיעו חברים ומכרים לעזור. דנה מודן הגיעה באחד הימים ויצרה ריבוע עם דימוי. עברתי חמישה סאבלטים בעיר תוך כדי שכללו המון סחיבות מאחד לשני. זה גרם לי להרגיש קצת כמו אמן של פעם, שקם בבוקר ונותן עבודה, ומרגיש גם שזו עבודה עבור הקהילה, וייב של מיכאלאנג'לו. אנשים עקבו לאורך כל הדרך והרגישו שהם עוברים את זה יחד איתי".

עשה לך חשק להמשיך לעבוד בפסיפס?
"הייתי עושה כאלה בערים גדולות אחרות, בירושלים למשל. וגם לא אתנגד לעשות כאלה בפריז או בניו יורק. זו עבודה שהיא ממש סיזיפית, אבל כמו כל דבר שאני עושה אני מניח שזה ייכנס בדרכים כאלה ואחרות לעבודות נוספות שלי בהמשך".

• ❤ תרבות
• אמנות
• אמנות ישראלית
• אמנות רחוב
• פארק המסילה
• אורן פישר

טליה רסנר היא הבעלים והמייסדת של נולה אמריקן בייקרי, הקפה-מאפיה הייחודי שמתמחה במאפים ומאכלים אמריקאים איכותיים (דיזנגוף 197). היום (שני, 24.2), במסגרת "סיפורים מהמטבח המשפחתי", מיזם של מוזיאון העם היהודי "אנו" וחטיבת האוכל שלו FOODISH, תקיים רסנר מפגש בבייקרי ובו היא תספר על "קייג'ון יהודי: האוכל של הקהילה היהודית בניו אורלינס" ותגיש לאורחים גאמבו כשר.הכניסה חינם. עוד פרטים כאן.

>> ריח של תל אביב הישנה וסמל של קוליות // העיר של ענת ברזילי
>> יופי אנושי שלא קיים בשום מקום אחר // העיר של רון מיכאל

ב-7.10 הייתי בבית, במיטה עם ארי הבן שלי (היום 5.5). חדר השינה שלנו הוא הממ"ד, אז האזעקות לא היו דרמה גדולה. בכל זאת, באזעקה השנייה ההורים שלי כבר עדכנו שיש טבח במסיבה ברעים, ואני זוכרת שזה היה נשמע לי הזוי לגמרי. זה עדיין נשמע לי ככה.הייתי בשוק לגמרי בהתחלה, כמו כולן.ם. בהיתי יום שלם בטלוויזיה (ארי היה כל היום בטלוויזיה השנייה ולא הבין מאיפה כל הטוב הזה נפל עליו…).
למחרת הלכתי לתרום דם בסנטר. יש לי סוג דם o, והרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, לעזור. הייתי שם כל היום עד שבע בערב ולא הצלחתי לתרום. הגיעו כל כך הרבה אנשים, שלא הגיעו אלי בכלל. התור היה עוצמתי. במהלך היום, כשאני עדיין בתור, קיבלתי שיחה מחברה שסיפרה לי שהודיעו שמי שהיה יד ימיני בשנה הראשונה בנולה, עמרי מיכאלי, נהרג.
עמרי היה בן אדם שהיה כולו לב, כזה שרואים אותו בעיניים ובחיוך ובכל דבר שהוא עשה. פרינס צ׳ארמינג, באמת, מהקלישאות. הרגשתי תמיד בטוחה לידו, כמו כולן.ם. הוא היה בלתי מנוצח. אני עדיין לא קולטת שהוא מתושכל זה עדיין כל כך רחוק מלהיגמר.

1.שקיעות בים

הכי קלישאה תל אביבית, אבל לא מזמן הגעתי להבנה שכולנו קלישאות של עצמנו… אני אישה של הצפון הישן אז גבעת הילטון זה ה-go to שלי.

2. פארק הירקון

זה באמת נכס מטורף שיש לעיר, שני רק לים. יש בפארק כל כך הרבה חלקים שונים עם אופי אחר. אני אוהבת מאוד את האזור שקרוב לשכונת חרוזים ברמת גן, איפה שהפארק מרגיש יותר טבע אמיתי. לא מזמן גיליתי גם את הגן הטרופי, מקום מהמם באמצע הפארק שלא הבנתי איך לא הייתי בו קודם. זה בדיוק מה שאני אוהבת – שאני תמיד מגלה בפארק משהו חדש.

3. קפה יעל

אני אוהבת מקומות אמיתיים וזה מקום ממש אמיתי בעיניי. נעים, לא מתיימר, אגבי במובן הכי טוב של המילה, עם אוכל שהוא תמיד ממש טעים ומוקפד.
צייטלין 18

4. הקיר של דור

דור פלג, חבר קרוב ואמן מוכשר, עשה קיר לעירייה ברחוב ראש פינה 25 פינת הרכבת. עבודה מרגשת ויפהפיה, שבקטע מצמרר העבודה עליה הסתיימה ב-6 באוקטובר 2023, מה שהפך אותה למדויקת יותר מתמיד, כמו חץ בלב וכמו חיבוק חם מלא בנחמה.
ראש פינה 25

5. מסעדות שיושבים בחוץ ויש בהן אווירה קלילה

אייבי, התדר ורומנו, פיצה לילה. איכשהו עם השנים, ואולי גם בגלל העיסוק בתחום, בסוף בא לי לשבת במקום נעים, שאני יכולה לשבת בנוחות, לאו דווקא בכיסא ושולחן וסטינג סטנדרטי. להיות באוויר הפתוח ולאכול אוכל טרי וטעים ולא מתחכם. אמיתי.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

זה לא המקום, אלא הסטרס באוויר. ברור שכל מה שקורה פה משפיע על כולנו, אבל היציאה לרחוב כבר מרגישה כמו יציאה לקרב. העבודות בכל מקום, המרחב הצטמצם ממש פיזית בהמון מקומות בעיר, כולם לחוצים ומוציאים הכל על כולם – צופרים, מעירים זה לזה, מתערבים לך בחיים בלי שביקשת, נדחפים בתור, לא מכבדים מרחב אישי… זה קשוח. תנשמו עמוק ותנסו להיות נחמדים אחד לשני. Make love not war.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההרצאות של יערה קידר. הייתי בינתיים ב-2 הרצאות, אחת על הנסיכה דיאנה ואחת על ג׳קי קנדי, אבל אני בטוחה שכל ההרצאות מעולות מעניינות ומהנות בדיוק כמוהן. יערה דוברת רהוטה, אמיתית ומלאת ידע וחן. קשה שלא להתאהב בה. ההרצאות מספקות אסקפיזם לעולם האופנה והאומנות, אבל גם הצצה לעולמן של נשים אייקוניות חזקות ופורצות דרך ושיעור באיך אפשר להעביר מסרים ולהשפיע גם כשהתנאים מוגבלים, להשמיע קול גם דרך אופנה.

איזויצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
#strugglingwithgoodbye הוא שמו של פרויקט של יעל רסנר. כן, היא אחותי, אבל היא גם אמנית רגישה, עדינה ונוגעת ללב. היא מצלמת פרחים נובלים ועוסקת בקושי שבפרידה ממשהו שהיה בו יופי וזמנו עבר. היופי מלא הרגש של הפרחים הנובלים מעורר אצלי, במיוחד מאז השבעה באוקטובר מחשבות על הרבה דברים שהיו ואינם, אבל גם מעורר תקווה שתמיד אפשר למצוא יופי וחמלה, גם במקומות שנראים לנו אבודים.את הפרויקט ניתן לראות כאן.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש כל כך הרבה מטרות טובות. בונות אלטרנטיבה, תרבות של סולידריות, תמיכה בנשים, פליטים. לא חסר לאן לתרום או להתנדב. פשוט תתרמו, תתנדבו, תנו מה שאתם יכולים, מתי שאתם יכולים. גם כשזה קטן, זה טוב לעשות קצת טוב.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
"האחים" עושים עבודה מדהימה מבחינה עירונית, תרבותית וחברתית. יש להם מסעדות מעולות, אבל הם כל כך הרבה מעבר לזה. העשייה שלהם רק הולכת ומעמיקה וזה פשוט מעורר השראה. שאפו.

מה יהיה?
זאת שאלה שאני שואלת את עצמי כל יום, ואין לי תשובה. אני מנסה להתרכז במה שטוב ממש כרגע. השגתי כרטיסים לכבש השישה עשר וזה כבר מנחם את ליבי. יש מלא דברים מהממים שיקרו בשבועות הקרובים, אני מתרגשת.

• העיר שלי
• נולה בייקרי
• חוף הים בתל אביב
• פארק הירקון
• קפה יעל
• אמנות רחוב
• אייבי
• תדר
• רומנו
• מוזיאון אנו ANU

תל אביב של הימים האלה, זה לא סוד, לא נראית במיטבה באזורים נרחבים מאוד שלה. זה קורה בעיקר בגלל ריבוי פרויקטי הבנייה והתשתיות שמשתלטים על כל פינה, עם שלל המפגעים הנלווים אליהם. אין הרבה מה לעשות בקשר לזה בעשור הקרוב (ועם פרויקט המטרו אולי גם אחריו), אבל אפשר בהחלט לצמצם את הנזק האסתטי ובעיריית תל אביב-יפו מצאו כיוון אפשרי נחמד.

>> בשורה לבליינים: הרכבת הקלה מאריכה את שעות הפעילות בלילה
>> יפו ונווה צדק מתחברות: שכונת יוקרה חדשה לצד פארק התחנה

השבוע פרסמה העירייה קול קורא לאיתור אמנים ואמניות המעוניינים להשתתף בפרויקט אמנותי שיתנוסס על גדרות אתרי בנייה פרטיים, במטרה לשפר את חזותם במרחב הציבורי ולהנעים את המרחב. הפרויקט הוא תוצר של פיילוט עירוני שיצא לדרך לפני כשנה וחצי, במסגרתו נבחרו שלוש יצירות של אמנים שונים שקיבלו תשלום תמורת השימוש ביצירותיהם לטובת שיפור חזות גדרות אתרי בנייה ברחבי העיר.

חברות יזמות ובנייה בעיר נחשפו למאגר של מספר יצירות והוצע להן לבחור יצירה דיגיטלית אותה ידפיסו וידביקו על גדר אתר הבנייה. העירייה פטרה מאגרת שילוט את הקבלנים שבחרו לשפר את חזות אתריהם ולקחה על עצמה גם את התשלום עבור השימוש ביצירות. הרעיון המניע הוא סיטואציה של win-win לכולם: המרחב הציבורי מרוויח גדר נעימה ואסתטית יותר, הקבלנים מקבלים אמנות לאתר הבנייה, האמנים מקבלים פרנסה וקידום ותושבי העיר ומבקריה נחשפים לאמנות מקורית מקומית.

נכון להיום, מעטרות יצירות אמנות מתוך המאגר את גדרותיהם של אתרי בנייה בשכונת הדר יוסף, רמפת לאונרדו וכיכר המדינה. לאור הצלחת הפיילוט, הוחלט על הרחבת מאגר יצירות האמנות לשימוש קבלני העיר, וכעת העירייה מפרסמת כאמור קול קורא לאמנים, אמניות, יוצרים ויוצרות המוזמנים להגיש הצעות לדימויים דיגיטליים עד ה-11.8.הנחיות להגשת ההצעות ניתן למצוא באתר העירייה. ביחד ננצח.

• ❤ תרבות
• הבועה
• עיריית תל אביב
• אמנות רחוב
• בנייה

תל אביב היא אולי לא עיר יפה במרבית אזוריה ושכונותיה, אבל היא כן הולכת ומתייפה עם השנים ובעיקר בעשור החולף, כשהניראות של המרחב הציבורי משתדרגת במסגרת ההתחדשות העירונית ושיפור פני העיר. אחד המהלכים שנעשו לאחרונה ותרמו לא מעט לגלואו-אפ העירוני הוא פרויקט אבץ (אמנות במרחב הציבורי) של עיריית תל אביב-יפו, במסגרתו הוזמנו 28 פסלי חוצות חדשים ממיטב האמנים. ועכשיו אתם יכולים לטייל ביניהם ולנשום קצת יופי.

>> זכות הציבור לגעת: מסע בעקבות הפסלים החדשים של תל אביב

אוסף האמנות העירוני במרחב הציבורי יושק באירוע שיתקייםבסופ"ש הקרוב, שישי ושבת, 15-14 ביוני. 24 פסלי החוצות שכבר הוצבו במהלך השנה האחרונה ברחבי העיר תל אביב-יפו, יעמדו בלב הפעילויות השונות שיוצעו למחזיקי ומחזיקות דיגיתל במהלך חגיגת ההשקה, דרכן ניתן יהיה להתוודע מקרוב לעבודות האמנות החדשות: TalkingArt – סיורי אומנות בליווי הדרכה,סדנאות יצירה לכל המשפחה,מפגשיאמן או מסלולי שיטוט עצמאיים באמצעות מפות אינטראקטיביות המכילות את כל הפסלים המוצבים בעיר.את המפה המרכזית תוכלו למצוא כאן, והיא כוללת גם מסלולי טיול אזוריים על פי שכונה ורובע.

כל היופי הזה קורה לאחר שבהמשך לעדכון חזון העיר (2018), גובש מסמך מדיניות להצבת אמנות במרחב הציבור על ידי המחלקה לאמנויות של עיריית תל אביב- יפו. עם פרסומו בשנת 2021, תוקצב פרויקט פיסול רחב היקף, תקדימי מסוגו בארץ, הכולל הזמנה והצבה של 28 פסלי חוצות חדשים ברחבי עיר, שהוזמנו מאמנים רב תחומיים מהמובילים בארץ והצבה מחודשת של 8 פסלים נוספים מאוסף מוזיאון תל אביב. העבודות הרבגוניות מתכתבות עם אופייה של העיר תל אביב-יפו ונותנות פרשנות שונה למרחב ולסוגיות העולות ממנו.

לטובת הפרויקט נבחרו חמש אוצרות ואוצר (עדנה מושנזון, סמדר שינדלר, איה מירון, ורדית גרוס ואודי אדלמן) לעבוד לצד הוועדה העירונית להצבת אמנות במרחב הציבורי בראשות צלילית בן-נבט, מנהלת המחלקה לאמנויות של עיריית תל אביב-יפו.בחודשים הקרובים יסתיים תהליך הצבת כל הפסלים החדשים, אלו יצטרפו ל-184 הפסלים ה'ותיקים' שמוצגים בתל אביב-יפו. כלל הפסלים במרחב הציבורי שהוצבו לאורך השנים, עוברים תהליך קיטלוג במערכת מיוחדת, שבסיומו יוגדרו באופן רשמי כאוסף. תתחדשו.

במהלך החודשים הקרובים, אבץיתחדש בעוד 4 עבודות פיסול חדשות של יעל אפרתי, סיגלית לנדאו, עלמה שניאור וגל וינשטיין, שיצטרפו אל פסלי החוצות של האמנים. אמניות הבאים (ע"פ סדר אקראי): שי עיד אלוני | עמוס קינן | איתן בר טל ואילן גולדשטיין | אפרת נתן | מחמוד קייס | גיא זגורסקי | משה רואס | נועה יפה | הילה טוני נבוק | הילה עמרם | פיליפ רנצר | ניב גפני | אוהד מרומי | שחר פרדי כסלו | גל מלניק | אורי קצנשטיין | ליאורה קפלן | נרדין סרוג'י | אדם יקותיאלי | אסף עברון | יעל פרנק | יעל ברתנא | שירה זלוור | שגיא אזולאי

• הבועה
• ❤ תרבות
• פסלים בתל אביב
• אמנות רחוב
• סיורי אמנות