בול מה שהדוקטור רשם: האם הטיפול הפסיכדלי בדרך למיינסטרים?
השבוע לפני 73 שנה בדיוק נחווה טריפ האסיד הראשון בעולם על ידי ד״ר אלברט הופמן. לאחר חצי מאה בארון התרופות האסור, הסמים הפסיכדליים חוזרים לתמונה ככלי טיפולי לסובלים מפוסט טראומה ואפילו כתחליף ריטלין. טרנד חולף או אוטופיה פסיכדלית?
תארו לעצמכם שיום אחד הסשן שלכם אצל המטפל ייראה ככה: אתם תיכנסו לחדר, תקבלו תדריך קצר ותשכבו על הספה. שני מטפלים ירכיבו עליכם אוזניות עם מוזיקה מרגיעה וכיסוי עיניים. כך יתחיל סשן בן שש שעות תחת השפעתה של פטריית פסילוסיבין (שמן המדעי של פטריות ההזיה). זו לא אוטופיה היפית ביום אחרי הלגליזציה המוחלטת, אלא האפשרות שאליה חותר גל חדש של מחקרים מדעיים וטיפולים אלטרנטיביים, שמציעים פתרונות רדיקליים לבעיות שעולם הפסיכיאטריה המודרני נאבק בהן זה עשורים.
אם הדבר היה תלוי בריק דובלין, האיש שעומד בראש הארגון MAPS (ההתאחדות הרב תחומית למחקרים פסיכדליים), כבר בשנת 2021 היינו יכולים לראות את ה־MDMA מאושר רשמית כתרופה במרשם שפסיכיאטרים היו יכולים לתת במסגרת טיפולית. אחד המחקרים על אודות הסם, אשר נכנס עכשיו לשלב השלישי שלו בארצות הברית (השלב הלפני אחרון, המבוצע על קבוצות גדולות של 1,000 עד 3,000 איש, ובו נבדקים בעיקר יעילות הטיפול ותופעות הלוואי), עוסק ביישומיו של ה־MDMA בטיפול בפוסט טראומה. הטיפול החדשני הוכיח את עצמו עד עכשיו על קבוצה הולכת וגדלה של מטופלים, בהם חיילים ששבו משדה הקרב ואפילו שוטרים, שביום יום יכולים למצוא את עצמם רודפים אחר סוחרים ומשתמשים של אותו סם שהם נוטלים כדי להתמודד עם טראומות שונות שחוו במהלך השירות.
הטריפ הראשון שלי: מושגי יסוד בפסיכדליה
אחת השלוחות של המחקר הזה נעשית כאן, בישראל – מדינה שבה PTSD (הפרעת דחק פוסט טראומטית) והלם קרב הם בעיות לאומיות של ממש. דפנה בורשטיין, מטפלת ברפואה משלימה, היא מתאמת המחקר במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב. “חיפשנו נסיינים בריאים שכבר טופלו במשך שנה בשיטות הקונבנציונליות ללא הצלחה״, היא מספרת לראשונה. “בתחילת סדרת הניסויים, בסופה ושוב לאחר שנה הנבדק עובר אבחון מפורט של מדדי PTSD. התוצאות מרשימות ביותר ומקבילות לתוצאות בארצות הברית ובמקומות אחרים: ירידה חדה בעוצמת התסמינים ועלייה יפה ברמת התפקוד – שיפור ממוצע של 83 אחוז בירידה מרמת PTSD חמורה לרמה בינונית־קלה או להיעדר סימפטומים כלל. חלק מהנסיינים שלנו כבר עברו את בדיקת התוצאות שלאחר שנה, ואנו רואים שהשיפור החיובי שהושג נשמר גם לאחר שנה. אלו אנשים ששנים ארוכות סבלו מדיכאונות ומדחפים אובדניים, חרדה, התקפי זעם, תלות בכדורים פסיכיאטריים. הם התקשו לישון בלילה, לשמור על מערכות יחסים ומקומות עבודה. בתום השתתפותם במחקר אנו מבקשים מהם למלא שאלון על ההשתתפות, והתגובות נפלאות. הם מרגישים שקיבלו את חייהם חזרה, הם מחייכים, הם אסירי תודה. זה מאוד מרגש".
ובכל זאת, מה החסרונות?
“לא מדובר בחסרונות כמו בבעיות שנבדקות: ניואנסים בשיטת הטיפול, כמות ומינון הנטילות, תופעות לוואי. יש הרבה אנרגיה פיזית שתקועה בגוף ומשתחררת בסשן פסיכדלי. לעתים יש בכי, רעידות, צעקות, שחזור של הטראומה ואף עליית זיכרונות מודחקים. זה אינטנסיבי ומאוד מורגש – כמו כמה שנות תרפיה דחוסות בכמה שעות. זה טיפול חווייתי רב עוצמה שייתכן שאינו מתאים לכולם, אבל מרבית ההתנגדויות ששמעתי נבעו מדעות קדומות – אם זה בפקודת הסמים כנראה מדובר בסם מסוכן שיכול לגרום רק לנזק. יש חוסר ידע כללי בעניין ובפרט לגבי ההבדל מסם הרחוב אקסטזי, שזו תרכובת שמכילה שלל חומרים אחרים, רעילים״.
טבלת הביטחון לשילובי סמים מסוכנים
לטיול יצאנו
לא רק ה־MDMA בתמונה. גם פטריות פסילוסיבין, ה־LSD הוותיק, DMT (והמשקה המסורתי המפורסם איוואסקה, ששימש שמאנים פרואנים לטקסים דתיים במשך אלפי שנים ושבו ה־DMT מהווה את החומר הפעיל), מסקלין ואפילו איבוגן – כולם חווים רנסנס מחקרי והתעניינות גורפת מצד מטפלים, חוקרים ואפילו עיתונות המיינסטרים הצטרפה לחגיגה: “הוושינגטון פוסט״, עיתון הידוע בנטייתו השמרנית, פרסם לאחרונה מאמר תחת הכותרת, “LSD יכול לגרום לכם להיות שמחים יותר, חכמים יותר ובריאים יותר. האם כדאי שננסה אותו?״, וגם “הגרדיאן״ הבריטי פרסם לאחרונה רשומה שקראה להחזיר את ה־LSD אל השיח הציבורי. בד בבד, בזמן האחרון נראה שהתקשורת גילתה את המיקרודוסינג, מה שכונה ברולינג סטון “הטרנד החם בעמק הסיליקון״. בזמן שכולנו התמכרנו לריטלין כדי להתרכז בעבודה (או בשלוש עבודות בו זמנית), ההייטקיסטים מקליפורניה מצאו פתרון יצירתי להעניק לעצמם אדג׳ בעולם מאוד תחרותי – נטילת כמויות קטנות במיוחד של LSD מדי יום.
בעוד עבור טריפ “מלא״, הכולל הזיות ויזואליות, נדרשת מנה של בין 50 ל־100 מיקרוגרם, משתמשי המיקרודוסינג נוטלים בין 10 ל־20. המשתמשים לא יוצאים לטריפ, אבל מדווחים על הסגולות האחרות של החומר: האצת החשיבה היצירתית, הקלה בפתרון בעיות, יכולת להתרכז במשימות ופתיחות רגשית. שלא כמו בטריפ רגיל, המשתמש לוקח מנה ויוצא ליום העבודה שלו. המחקרים בנושא מעטים מאוד וכוללים בעיקר דיווחים של משתמשים ולא ניסויים בתנאי מעבדה, ובכל זאת ישנם סיפורים רבים על יכולת מוגברת לפתור בעיות. רבים מרגישים שהם אף נחמדים וסובלניים יותר כלפי הסביבה שלהם.
ובכל זאת, למה דווקא עכשיו, 78 שנים אחרי שה־LSD סונטז לראשונה, כולם פתאום מדברים על סמים פסיכדליים? למה המחקרים קורים כעת? האם כולנו היינו צריכים להקשיב קצת פחות להורים וקצת יותר לחבר ההיפי שלהם עם בקבוק המים המסתורי? מסע ההתחקות אחר התשובה לא מתחיל ב־1938, אז סינתז ד"ר אלברט הופמן את מנת ה־LSD הראשונה במעבדתו, וגם לא חמש שנים מאוחר יותר, ב־19 באפריל 1943, אז הוא צרך לראשונה את החומר וחווה את טריפ האסיד הראשון במהלך רכיבת אופניים (יום הנחגג עד היום בקהילה הפסיכדלית כ"יום האופניים"). הוא מתחיל אלפי שנים קודם לכן, כאשר הילידים של דרום אמריקה גילו, כאמור, את האיוואסקה, והילידים של צפון אמריקה את קקטוס הסן פדרו, כשבמערב אפריקה גילו את האיבוגן ובאירופה את הפטריות.
טרנס מק'קנה, אחת הדמויות החשובות בתולדות התרבות הפסיכדלית, הקדיש להיסטוריה העתיקה של הצמחים האלו את ספרו "מאכל האלים", וגם בישראל היה בהם עניין מחקרי: פרופ' בני שנון, לשעבר ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, חקר את האיוואסקה (גפן הרוחות, בעברית) וטען שהסיפור על בני ישראל, שכזכור "ראו את הקולות" במעמד הר סיני, ככל הנראה התרחש כשהיו תחת השפעה פסיכדלית (סינסטזיה, ערבוב בין החושים, הוא תרחיש מוכר בטריפים).
הגילוי של ד"ר הופמן פתח דלת למחקר ענף, גם אם קצר יומין, של סגולות החומרים הללו: עד שהוצא מחוץ לחוק בסוף שנות ה־60 היה ה־LSD החומר הנחקר ביותר באקדמיה ובשנות ה־50 הוא היה התקווה הגדולה של הפסיכולוגיה (בין המטופלים הישראלים המפורסמים בו ניתן למנות את יונה וולך ואת ק. צטניק, שעבר טיפול בניסיון להתמודד עם טראומות השואה). אחד הניסויים המרתקים באותה תקופה נערך באוניברסיטת הארוורד על ידי מי שהיה כנראה גדול חוקרי הפסיכדליה, ד"ר טימות'י לירי. בניסוי המכונה "ניסוי יום שישי הטוב", ניתנה מנה של פסילוסיבין לעשרה תלמידי תיאולוגיה לפני כניסה לתפילת יום שישי, כאשר לעשרה אחרים ניתן פלסיבו. תשעה מתוך עשרה מהנבדקים שקיבלו את הפסילוסיבין דיווחו על חוויה רוחנית משנת חיים, ושנים לאחר מכן שמונה מתוכם הפכו לכמרים. מבין הנבדקים שקיבלו את הפלסיבו אף אחד לא הפך להיות כומר.
אך התרופה זלגה אל מחוץ למעבדה, והממשל האמריקאי מצא את עצמו ניצב בשנות ה־60 מול תרבות נגד שערערה על הלגיטימיות שלו – והנציגים של אותה תרבות אהבו מאוד LSD. התגובה של הממשל הייתה חדה: הם אסרו על השימוש בחומר גם במעבדות הניסויים. המחקרים הופסקו בן לילה, ודעת הקהל בנושא השתנתה כל כך עד שלקח עשורים עד שהמחקר התלקח מחדש. רשות הסמים והאלכוהול האמריקאית, גוף עם יכולות אכיפה מוגברות, היא זו שהייתה אחראית להקצאת החומר למחקר, והיא דאגה שלא לשחרר את השאלטר.
המגמה השתנתה רק בשנות ה־90. בניגוד לתוכניות הממשלה, ה־LSD כבר הוטמע היטב בתרבות שלנו, וכמוהו גם שאר החומרים ההזייתיים. הנביאים הרדיקליים של הסיקסטיז, כמו טימות׳י לירי וטרנס מק׳קנה, כבר מזמן הפכו שמות למביני עניין, בעוד שילדי תרבות הנגד שכל כך הלחיצה את הממשלה גדלו להיות אנשי העסקים והחוקרים של ימינו. סטיב ג׳ובס ציין שההתנסויות שלו עם אסיד כאדם צעיר היו מהחוויות החשובות בחייו, ונטען שפרנסיס קריק – האיש שפיצח את הגנום האנושי – היה בעיצומו של טריפ אסיד כאשר עשה את הגילוי הענקי (בכל מקרה הוא הודה שהתנסה בסם בשלב כזה או אחר בחייו). בהדרגה התחילו לצוץ יותר ויותר סיפורים על אנשים מצליחים, נורמטיביים, ששינו את העולם ולקחו אסיד בדרך לשם, והסם המסוכן והמפחיד הפך להיות יותר ויותר מקובל. גם הפתיחות ההולכת וגוברת במערב לשיטות חשיבה פחות מערביות – יוגה, מדיטציה, מיינדפולנס – כולן התאימו מאוד לתפיסה הפסיכדלית, שגורסת שבתוכנו יש הרבה יותר ממוח מתודלק בקפאין שקורא כל היום ספרים ומתבונן על העולם דרך אותה פריזמה צרה.
עידו הרטוגזון, דוקטור לתיאוריה של הטכנולוגיה ומומחה לתרבות פסיכדלית, מעורכי המגזין העצמאי “לפסיכונאט״ שלא מזמן יצא גיליונו השני, מספר כיצד אירע השינוי גם בתחום המדעי. “מאז אמצע שנות ה־80 הוקמו כמה ארגונים עצמאיים שתומכים במחקר פסיכדלי, בהם ההתאחדות הרב תחומית למחקר פסיכדלי (MAPS) ומכון הפטר (Heffter). הארגונים הללו ביקשו להימנע מהטעויות שנעשו בשנות ה־60 ולהחזיר את החומרים הפסיכדליים לשיח הציבורי, תוך שימוש בשיח מתון וקל יותר לעיכול – ללא רטוריקה משיחית ובלי לזהות את הפסיכדליה עם מהפכניות פוליטית או חברתית. כיוון שברור לארגונים שמובילים את הגל הנוכחי של המחקר הפסיכדלי שהגל הזה תלוי רבות בשינוי התודעה הציבורית לגבי החומרים הללו, הם נוקטים גם באסטרטגיית מדיה מתוחכמת שמטרתה להסיט את העיסוק בנושא מהשיח ממוקד הפתולוגיה של המלחמה בסמים, ששלט בדיון משך שנים רבות, ובמקום זאת לשתף פעולה עם המדיה ולספק לה את המידע על הפוטנציאל החיובי של החומרים הללו".
האגודה למלחמה במלחמה בסמים
המחקר האחרון שעשה רעש בנושא הגיע מהאימפריאל קולג' בלונדון, שבו החוקרים דיוויד נוט ורובין קרהארט־האריס הצליחו להראות כיצד נראה המוח האנושי תחת השפעה של LSD. הם הזמינו 20 אנשים בריאים להשתתף בסריקת MRI – פעם אחת כשהם נוטלים פלסיבו ופעם אחת כשהם על LSD. השינויים שהתרחשו במוח נראים גם למי שאינו יודע לקרוא פעילות מוח.
“כשמדברים על תפקוד המוח בדרך כלל מדברים על הרשתות, שזה אזורים שעובדים באותו הזמן״, מסביר ליאור רוזמן, דוקטורנט למדעי המוח שעבר ללונדון כדי להשתתף במחקר והיה אחד החוקרים שקרא את סריקות המוח. “לפעמים רשת 2 פועלת בשביל לבצע פעולה מסוימת, ולפעמים רשת 5 עובדת על פעולה אחרת. האזורים האלה יכולים להיות רחוקים אחד מהשני, אבל הם פועלים באותו זמן. כשהמוח נמצא תחת השפעת LSD, אנחנו רואים כיצד הרשתות האלה מתחילות לפתע לתקשר. נוצרת גמישות והמוח יכול לעבד את הדברים שהוא רגיל לעבד אחרת לגמרי. החלק במוח שעוסק בשמיעה יכול להתחבר לפתע לחלק שעוסק בראייה וכך הלאה. נוצרת תחושה של מוח שהוא אחד״.
נוסף על כך, מסביר רוזמן, החלק של המוח שאחראי לראייה שלנו כשהעיניים פתוחות לפתע היה פעיל מאוד, גם כשהמטופלים שכבו כל זמן הסריקה בעיניים עצומות – דבר שמסביר כיצד המטופלים רואים גם כשהעין אינה משדרת אליהם מידע. זה יכול להסביר מדוע אנשים רואים הזיות בעיניים עצומות בזמן החוויה הפסיכדלית. יש הקוראים לזה “העין השלישית״.
אותו צוות חוקרים, אגב, עובד על מחקר נוסף, טיפולי. במאמר העומד להתפרסם בעוד כמה שבועות, מתואר הניסוי הטיפולי הראשוני שלהם עם 12 נסיינים שעברו טיפול נגד דיכאון בעזרת פטריות פסילוסיבין. “אנחנו מטפלים במי שמוגדר כעמיד בפני טיפולים, זאת אומרת ניסה שתי תרופות שונות לטיפול בדיכאון שלא עבדו״. רוזמן מתאר את הטיפול הדומה לשאר הטיפולים הניתנים היום בעזרת חומרים פסיכדליים. “המפגש הראשון הוא בין המטופל לשני המטפלים שלו, ובמהלכו הם בונים אמון ראשוני. במפגש השני המטופל נוטל כמות קטנה של פסילוסיבין, שמרגילה אותו לחומר ומחזקת את הקשר בין המטפלים והמטופל.
"בפעם השלישית המטופל כבר מקבל כמות פסילוסיבין אמיתית, והפעם המטפלים יושבים בצד. המטופל מרכיב אוזניות, מכסה עיניים ויוצא לטפל בעצמו. הרעיון הוא שהמטופל הוא זה שעובר את החוויה בעצמו, שלו יש את הכוח לדעת במה הוא רוצה לגעת. המטפלים שם רק אם הוא צריך אותם. הרעיון בטיפול הפסיכדלי שונה מהטיפול בנוגדי דיכאון. מטרתן של תרופות SSRI היא לגרום למטופל להתמודד עם הדיכאון, להחליש אותו ולאלחש אותו. הטיפול הפסיכדלי הוא בדיוק הפוך – תחת ההשפעה המטופל מעלה מחדש את המקומות הקשים שאיתם הוא מנסה להתמודד, ובעזרת הכלי הזה הוא יכול לקבל פרספקטיבה חדשה ולהתמודד עם הקושי״.
ומה התוצאות?
“זה מחולק לשניים. שבוע אחרי הטיפול, שמונה מתוך ה־12 נבחנו כמי שאינם סובלים עוד מדיכאון, שאלו מספרים מדהימים ויהי מה. אחרי שלושה חודשים, חמישה אובחנו כמי שאינם סובלים עוד מדיכאון. זאת אומרת, חלק חזרו ולא הצליחו להטמיע את הטיפול, מה שיכול להצביע על כך שצריך יותר מטיפול אחד".
ובכל זאת מדובר במספרים מדהימים.
“המטרה שלנו היא שיוכלו לראות את הפוטנציאל שיש לחומרים האלה בטיפול. המחקר על המוח ו־LSD יכול לקבל הרבה מאוד סיקור תקשורתי, אבל מה שבאמת יכול לשנות את התודעה אלו מספרים של אנשים שעברו את הטיפול בהצלחה״.
ועדיין, למרות המחקרים, למרות ההתקדמות ולמרות הכמות הרבה של האנשים שיכולים להישבע בסגולות הרפואויות הנפשיות הגדולות של הסמים הפסיכדלים – הטיפול במחקרים האלה נעשה באופן שמרני ביותר. ממשלות לא ממהרות לשנות חוקים ולפתוח עוד מחקרים, והציבור ברובו עדיין יחשוש כשיציעו לו לגליזציה, אפילו מסוימת, של חומרים ששנים של איסור מוחלט בחוק לא רק שלא הביאו למחיקתם אלא דווקא העצימו את השימוש הבלתי מבוקר בהם.
האם שנים של מלחמה תודעתית מוצלחת בסמים עשו את שלהם? הרטוגזון אופטימי. “אנחנו רואים שינוי עולמי עצום ביחס לחומרים פסיכדליים, בראשם הקנאביס, שהוא סוג של חומר פסיכדלי מינורי. בארצות הברית עברנו בשנים האחרונות למצב שבו רוב הציבור תומך בלגליזציה, ואצל הצעירים הרוב הזה גדול עוד יותר. ‘המלחמה בסמים׳ הפכה שם נרדף למדיניות כושלת, וגם פוליטיקאים שהתחרו במשך שנים מי יהיה קשוח יותר בקריאות לענישת צרכני סמים, פתאום משנים את הדיבור שלהם משום שהם מבינים שתמיכה במלחמה בסמים הופכת מנכס פוליטי לנטל פוליטי. השינוי הוא הדרגתי וייקח עוד שנים רבות, אבל השיח הישן, שהיה מבוסס על הפחדות, סילופים ודה הומניזציה של המשתמשים הולך ונעשה מאוס. הגיע הזמן לשיח חדש שמבוסס על מידע וזהות מועצמת של צרכני חומרים משני תודעה״. כך או כך, קשה כבר לחכות ל־2021.
