קצת כמו המדינה שמתוכה היא בקעה, גם "ארץ נהדרת" חזרה מפגרה בת שבוע לתוך הווייה קולקטיבית שמתמצה בשתי מילים: "מה, שוב?". וכן, כנראה שחזרנו אל בורות המים ולתחושות החרדה המפעמות סביב הדיבורים על תקיפה אמריקנית באיראן והאפשרות של תגובה שתופנה – כמובן – כלפינו. לא ברור מה תעשה תקופת ההמתנה הזאת למדינה, אבל היא בהחלט עשתה טוב ל"ארץ נהדרת".

>> ככה לא מנצחים מכונת רעל: מי אשם בבריחת נתניהו מאחריות?
>> מכה שנית: "אלף מכות" התגברה על כל מכשול בעונתה השנייה

יש משהו בפגרות קצרות של התכנית שמסורתית תמיד מייצר פרקים טובים. אולי זה מרחק הזמן והעובדה שיש עוד שבוע לשייף כמה דברים, אבל גם הפרק ששודר אמש (רביעי) היה אחד הטובים "אם לא ה…" (ריספקט קשת ליבליך), פרק שבו הדבר שבלט יותר מכל הוא האנרגיות: "ארץ" חזרה, ברמה מסוימת, לתפקיד שלה מפרק המלחמה באיראן (יוני 2025): להיות הפילטר שמאפשר לפרוק החוצה את המתח והתחושה הכאוטית דרך צחוק. מה ששונה הפעם מפרק המלחמה ההוא, הוא שיש פחות טאבואים ללחוץ עליהם – העובדה שכלום לא קרה אפשרה לה לרוץ חופשי יותר, וגם באמת להצחיק.

ואולי, בכלל, הסיבה שהפרק הזה כן עבד היא שהפוליטיקאים קצת נדחקו ממנו הצידה. לאחר מערכון הפתיחה המצוין על רשת ההימורים "פולימרקט" ("אם להמר על החיים שלך, לפחות תעשה מזה כסף") – הפאנל הראשון בעיקר התעסק בטאלנטים של מהדורות החדשות ובפרשנות שלהם למצב. ניר דבורי (של ליאור אשכנזי המבריק), אהוד יערי (דמות אנדרייטד, נחזור ונאמר) וכמובן בני סבטי שניצל את חזרת המלחמה כדי לחזור למסך (תפס את עמדת הפרסי שאחרי 7.10 היתה שייכת לאליהו יוסיאן, ונמחקה מהלופ מסיבות מובנות). הפוליטיקאים הגיעו בהמשך, אבל המיקום שלהם היה יותר פרופורציוני ויותר נכון.

בנוסף, ראינו בפרק של "ארץ" משהו שאנחנו בדרך כלל לא רואים: קו עלילתי שהולך לכל אורך התכנית ונוגע לאיש שבאמת מקבל פה החלטות – נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. הוא הופיע כמה פעמים במהלך הפרק, עם המלמולים חסרי הפשר והשאלה הנצחית – יתקוף או לא יתקוף? הפשר של "ארץ נהדרת" למצב היא בעצם שבתקופה המוזרה שאנחנו חיים בה, אף אחד לא באמת יודע, גם לא טראמפ עצמו. המודיעין הרי גם ככה איבד אמון ב-7.10, ועכשיו אנחנו תלויים בין פרשני חדשות שעסוקים בעיקר בעצמם ובמסרי השלטון שהם מהדהדים – או בכל מיני קוראות בקלפים, אפרופו ההופעה של ריקי קיטרו. "ארץ" לא מתיימרת לפרש את המצב הזה, אלא להגיד כמו אואזיס בשעתה – כל מה שאנחנו יודעים, הוא שאנחנו לא יודעים. ועכשיו, בואו נצחק מזה.

ואכן, משהו בשריר הצחוק השתחרר. לא רק בפאנל הראשון, אלא גם בהמשך, מערכונים כמו חמינאי ו"גנרל אכזרי", גולדקנופף ברחובות בני ברק/טהרן או אפילו הפארודיה המדויקת על סרטון "הליכודיאדה" (שהגיעה בתפקיד הבעיטה בבטן), פשוט עבדו נהדר. אפשר היה לראות את זה גם בפרצי הצחוק אצל הפאנליסטים – "ארץ" קיבלה את הגרוב שלה בחזרה. אולי בהשפעת החרדה מהמצב והצורך בפורקן, אולי זה פשוט הכישרון המתפרץ שקיבל חיים חדשים וגב מהמאמן לתקוף גלים גלים.

הסמל המובהק של הפרק המצחיק והאנרגטי הגיע דווקא בסיומו – והוא לא היה קשור למתחים ולחרדות שלנו. זה לא סוד ש"ארץ" מתקשה למצוא את המערכון הרץ שלה העונה: היא פתחה את העונה עם נתב"ג (מה שלדעתי מאוד הצליח, אבל ירד מהפרק מסיבות ששמורות להפקה), המשיך עם ליב יטאנוב – שלא התרוממה, אבל כנראה עשתה רעש בטיקטוק – ושוב, אולי הזמן עשה את שלו, אבל נדמה ש"ארץ" מצאה את להיט הקאלט הבא שלה: הרב תינוקא.

זה מתחיל מחוש הריח הנהדר של "ארץ" לקומיקאים שמסתובבים בעולם הבידור. הפעם הם מצאו את דניאל חן. לא היה צריך להתאמץ מדי – חן הרי מככב בסדרה משלו בהוט ("ילד רע") וגם על הבמות וברשת לא קשה למצוא את הסטנד אפ המעולה שלו. הוא גם הופיע בכמה פרקים קודמים של "ארץ", בעיקר בדמות של מרדכי דוד. אבל נדמה שהפעם הם מצאו לחן את הנישה הנכונה: הפארודיה המדויקת על "הרב ינוקא", אותו רב אופנתי שמשגע את הרשת וכובש את הקהל המסורתי והעאלק-דתי בברכות וישועות, כל עוד אתם מצלמים לרוחב בטלפון.

זה נכתב מצוין, זה הופק נהדר, זה דיבר בשפה שהקהל הרחב יבין וזה גם ישב על היסוד שהפך את ראובן מ"כמעט שבת שלום" ללהיט: החשיפה של הזהות הדתית המפוקפקת. גם כאן יש מישהו שמתיימר לרבנות ולקדושה, אבל בעצם לא ממש בקיא במה שהוא מדבר ויותר עסוק בקידום עצמי ובתדמית. בדרך המצחיקה מאוד והכשרונית מאוד, הצליחו להכניס קצת לתופעת ה"רבנים לעת מצוא", ששוטפת את ישראל, וגם להכניס עוד שחקן נהדר לסגל הנבחרת של "ארץ", שבוודאי יככב בתכנית בשנים הקרובות.

הפרק ה-11 של העונה הזאת ב"ארץ נהדרת" הוא פרק פתיחת החצי השני של העונה (לפחות כרונולוגית), ואם זה מסמן משהו, הרי שתחושת החירום עושה לה עוד קאמבק. "ארץ" חשבה שיש לה עונה קלילה ביד – אבל השבוע המציאות ידעה לדפוק טוב בדלת ולהבהיר (בכפוף להחלטה שרירותית של נשיא לא לגמרי אפוי) שזה זמן לחזור ולבדר אנשים שנמצאים בפחד. עוד נראה האם זה יתפתח ואיך – אבל אתמול, דווקא בעיצומן של שעות מלחיצות, זה היה פשוט מגניב לצפייה ואוורר הרבה מאוד מתח שהצטבר בראש ממהדורת החדשות שקדמה לה. איך אומר הרב תינוקא: מה יש בזה? הבל הבלים.

• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה ישראלית
• קשת
• דונלד טראמפ

אז קצת לפני שחלקנו השיק כוסיות וחגג את סוף השנה האזרחית החדשה, "ארץ נהדרת" סגרה את 2025 ברוח שאופיינית לכל העונה הזו: אפשר (צריך?) להתחיל לחייך. בתוכנית שתמיד התקיימה על המתח שבין סאטירה אנטי-ממסדית ובין בידור להמונים, ההומור הקליל חזר בדלת הראשית. יש הרבה פחות מערכונים שתפקידם לזעזע והבמה ניתנת הרבה יותר לכישרון של השחקנים ופחות לעט הבוערת של הכותבים. "ארץ" מרשה לעצמה להיות משעשעת יותר מהבטן, בהתאם לאירוע הגדול של השנה האזרחית האחרונה: סיום המלחמה ועלייתו של סדר עדיפויות חדש.

>> #התחלנו: 27 סדרות מומלצות שבטח תרצו לראות בחודש ינואר
>> געגועים לקורונה: בינג' קטן וכיפי על האסון הגדול הקודם שלנו

גם מערכון הפתיחה של הפרק היה באותה הרוח בערך: סאטירה עוקצנית על ההתעקשות של נתניהו להגדיר את האסון של השנתיים האחרונות כ"תקומה" – דרך המחשה בתחומים אחרים. זה היה מערכון טוב ומצחיק, שקצת התפספס עם הסיסמא המאכילה בכפית בסיום – איפה שלא היה צריך. הייתה פואנטה מצוינת ואפשר היה להמשיך איתה.

במוקד התוכנית עמדה הדמות הכי מרכזית בעונה הזאת (ובחיים שלנו): הנשיא דונלד טראמפ, בגילומו של עומר עציון. בתוך החליפה האדומה והמצנפת של סנטה קלאוס, "ארץ" הבהירה מי כאן הבוס האמיתי. לכאורה מחלק מתנות לנתניהו או לארדואן, אבל למעשה קובע את גורלם עם ביטחון עצמי מטורף מצד אחד וקלולסיות דמנטית מובהקת מהצד השני. מעבר לכריזמה של עציון, שהופך לכוכב העולה של העונה ה-23, יש כאן הגדרה ברורה – טראמפ הוא הדמות הדומיננטית וכל השאר (נתניהו, הרצוג וגם ארדואן) רוקדים לפי החליל שבו הוא תוקע.

כאן נעשתה הנגדה מאוד מעניינת ברמת הכתיבה: מצד אחד, בנימין נתניהו, שרה וטראמפ רוקדים עם מתנות הכריסמס ושותים כוסות לרגל השנה החדשה, ומירי רגב רוכבת על רכבות הרים בדיסנילנד, אבל רחוק ממיאמי נשארות הבעיות המקומיות, אלה שנתניהו ולהקתו לא ממהרים לטפל בהן. קריית שמונה שמופקרת ונשארת פגועה (סומלילנד? מה עם קריית שמונהלילנד?), והדרום עם מערכון הפרוטקשן, שבעיניי היה הברקה של ממש.

זה לא רק בגלל ההצפה של נושא שבדרך כלל לא חוצה את הרף של המהדורות, אלא גם כי היא היתה פה כתיבה מצוינת. זה היה הסיפור של העבריין שבא לסחוט את ביה"ח סורוקה בבאר שבע, מגלה שאין ממש מה לסחוט ובסוף מגלה שהוא שותף בעיקר לצרות. זאת היתה דרך מצוינת להעביר נושא כואב (ולא אתפלא אם לכותב הבאר שבעי הנהדר, מתן חלק, היה חלק בנושא), ועוד מקרה שבו "ארץ נהדרת" מסיטה את הכיוון מהנושאים המדיניים הלכאורה סקסיים ובוערים – לבעיות האמיתיות שלא תמיד עולות על הרדאר שלנו אחרי כל הסחות הדעת.

עוד הברקה קומית הגיעה מכיוונו של אחד משני הכוכבים הגדולים של הסדרה בשנים האחרונות, יניב ביטון. במערכון שישב סאטירית על נקודה דומה מאוד למערכון הפרוטקשן: ביטון גילם האקר איראני שמבקש להזיק לישראלים דרך הטלפונים ואז מגלה שמה שהם מעלים לרשתות הרבה יותר מביך ומזיק מכל מה שייחשף. אם תרצו, יש כאן אפילו סוג של הודאה של "ארץ" בבעיה של עצמה – המציאות כל כך אבסורדית, שכבר קשה להקצין או להגזים אותה.

ובהזדמנות זו, זמן טוב לברך אורחת ששבה באופן אנדרקאבר למדי: ליהיא האשטג הייתה אחת הדמויות האהובות עליי אבל התפוגגה באופן די מבאס; ופתאום, נדמה שהיא חזרה באדרת אחרת. ליאת הרלב הופיעה במערכון "סיכום השנה בטינדר" (יחד עם עומר עציון), ולמרות שלא היו שם המשקפיים או הקארה, משהו בהתנהגות ובשפה הרגיש מאוד האשטגי. הזדמנות טובה להחזיר אותה לחיינו – כי המציאות באמת פח הפחים.

באופן טבעי, האנרגיות של הפרק התרוממו בעיקר בחלק השני הבידורי והקליל, שהפעם עסק בשני זמרי השנה (נסרין ופאר טסי), אבל התרומם באמת עם ערן זרחוביץ' ולהקת "פורטרט",שביצעה קאמבק קצר יחסית ל"כוכב הבא". במובן הזה, קצת חבל שהלהקה הודחה – היה כאן הזדמנות למשהו יותר מתמשך ומשעשע, אבל כנראה שזו הפעם האחרונה שנראה אותם על המסך של "ארץ" – קצת כמו הדמות של אריק סיני שהיתה מצוינת, ירדה מהר מאוד מהרדאר – אבל תמיד הסבירה פנים.

את התכנית סגרה סדרת המערכונים של ליב יטאנוב שקצת עוברת לי מעל הראש (אולי זה עניין דורי). מערכוני נתב"ג לדעתי הגיעו למקום טוב, ועשו עבודה נהדרת, אבל נדמה ש"ארץ" קצת החליפה את הסדרה ההיא בסדרה של יטאנוב, שאולי עובדת רייטינגית או טיקטוקית, אבל לא באמת מצליחה לשעשע. הכריזמה של תום יער נהדרת, אבל מעבר לדאחקה מתמשכת על תופעת המשפיעניות אין כאן משהו שמחזיק עונה שלמה.

סוף השנה האזרחית מגלם גם, בערך, את מחצית הדרך בעונה של "ארץ" ובהחלט אפשר לתת בה סימנים. כאמור, מינון הסאטירה היחסי ירד (מה שמזכיר שלמשל, הראיון עם אלי פלדשטיין שעורר לא מעט רעש – נעדר מהתכנית) ו"ארץ" קצת חזרה להיות יותר תוכנית בידור עם רגעים סאטיריים מאשר ההפך. האתנחתא הקומית שמסכמת לנו שבוע קשה, ולא המוכיחה בשער שהיא בהחלט יודעת להיות.

יש תחושה שגם "ארץ" – כמו המציאות – מחכה לאירוע הטרנספורמטיבי הבא שייתן לה קריאת כיוון סאטירית. וכמו שאנחנו מכירים את המציאות בישראל, בין אם זה יבוא מבחוץ או מבפנים – הכאפה בדרך והיא אולי גם תחדד את "ארץ נהדרת" בחלק השני של העונה.

• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה
• קשת

זה היה שבוע שבו נדמה שכל המסיכות הוסרו. ממשלת ישראל שמה זין סופית על קורבנות ה-7.10 והחליטה להקים ועדה פוליטית שתכסת"ח אותה ותאשים את כל היתר, פלדשטיין ואוריך נתפסו כשהם מוכרים הודעות מנוסחות לעיתונאים (שבולעים הכל בתיאבון), והמשימה הכי בולטת על הפרק של שר הביטחון היא לסגור תחנת רדיו מצליחה ופופולרית. כמו שכתב המשורר –הכל פה משובש, הכל פה השתבש.
>>למרות שהמופע החדש של דייב שאפל עדיין מצחיק, הוא בעיקר עצוב

ומה שהכי בלט בפרק האחרון של "ארץ נהדרת", ששודר אתמול, הוא דווקא מה שלא היה בו: הקצנה. אם פעם עוד היו צריכים לקחת את אביגדור ליברמן, עוזי כהן, הירשזון או את בנט ולהפוך אותם לקריקטורה – לשים בפיהם משפטים מוגזמים, לאפר אותם אחרת, להשתמש במוזיקה מפחידה – היום פשוט כבר לא צריך. בקטע הראשון של התכנית, זה שבו הוצגו השרים שדנו בוועדה הפוליטית, לא היה שום צורך להגזים את הדמויות של סטרוק, לוין, סילמן, סמוטריץ' ונתניהו. אולי קצת עם הדמות של ואטורי.

רוב הטקסטים הסתמכו על דברים שנאמרו במציאות – כולל הרגע המסכם של המערכון, כשנתניהו והקטארי יושבים אחד מול השני, ומדקלמים מילה במילה את הדיאלוגים של אלי פלדשטיין ויונתן אוריך. המציאות סאטירית הרבה יותר מכל מה שהתכנית תכתוב. והרבה יותר כואבת. למעשה, נדמה ש"ארץ נהדרת" אפילו טיפה "מנחמדת" אותם – לא מתוך רצון להגן עליהם, כמובן, אבל העובדה שהם משוחקים ע"י שחקנים כל כך אהובים (עלמה זק, רועי בר נתן, שני כהן, מריאנו) טיפה מרככת את הכעס שהם מעוררים. ואז אתה נזכר שזה מה שהם עושים במציאות, רק עם כותבים הרבה פחות טובים. ואז בא הכעס.

מול השבוע הכאוטי שעברנו, "ארץ" מצאה רעיון מסדר ששואב מטקסי הפרסים השנתיים, ובעיקר משמש כפארודיה על יוזמה ממשלתית שהופכת לפארסה – טקס פרסי הקולנוע החדש שהקים השר מיקי זוהר. "טרלול השנה" היה הפרס, בו הוצגו נושאים חשובים כמו ביטחון וחינוך, וגם הוצג כמה הממשלה שוב ושוב בוחרת להתריס במקום לפתור בעיות. מי שהולך על סגירת גל"צ במקום טיפול בבעיות הביטחון, שממנה את צבי סוכות ליו"ר ועדת החינוך במקום להתמודד עם הבעיות של המערכת, שממציא יוזמות מופרכות על תנינים במקום לעצור את הדם שנשפך במגזר הערבי.

הסאבטקסט ברור: לממשלה כבר אין רצון, או מטרה לשרת את כלל האזרחים. היא נועדה אך ורק להטריל – או לטרלל – את הציבור שלא הצביע לה, להעלות לאוויר יוזמות נפוחות וחסרות בסיס, פשוט כדי לזכות בפופולריות קלה ובקולות בפריימריז. וכל זה כשבמקביל הפקקים, המחירים וגם האיומים הבטחונים רק עולים כפורחים ככל שהזמן עובר.

פיק אנרגטי מסוים נרשם דווקא בסגמנט שעסק בסגירת גל"צ – והוא קרה עם שובו (המבורך) של רזי ברקאי, בגילומו של ערן זרחוביץ'. הדמות של ברקאי לא הופיעה רבות ב"ארץ", אלא בנקודות מאוד ספציפיות – והפעם הוא גויס, בעל כורחו, לטובת התחנה הצבאית שהוא הסמל המובהק שלה. הרפרנס המקסים לסרט "הלהקה" (עם סצנת הלבן המפורסמת של אלי גורנשטיין) היה רגע שהדליק מחדש את האנרגיות של הפרק – שלא התעלה לרמה גבוהה, בוא נודה, ובהחלט היה קטע ששווה לזכור.

בעיניי לפרק היו עוד שני שיאים עיקריים: אחד הוא מערכון ה"הומקאסט", שהגיע סוף סוף לתופעה במסגרתה שלכל ישראלי (חוץ ממני) יש פודקאסט שבו הוא שופך את ליבו ומספר על חייו. בדרך, המערכון הצדדי והקטן הזה האיר גם את התקופה שבה אין סודות – הכל מתקיים בגלוי, כולל הווידויים הכי אישיים ואינטימיים, הכל מוקלט לעיני כל, עם מיקרופונים תואמים ואווירת עאלק-ג'ו רוגן.

והשיא השני הגיע בסיום, והוא היה בעיניי החלק היותר הולסום של הפרק. וזה היה הסגמנט שבו תמיר בר נשלח לעסקי המילואימניקים, כדי לצלם להם פרסומות רשת. זה מתחבר, כמובן, ליוזמה שערוץ 12 דוחף – הקריאה לסייע לעסקים שמוחזקים על ידי החיילים ששירתו אותנו. אבל מה שיפה ביוזמה הזאת, זה שמעבר לאקט עצמו – שהוא בהחלט ג'נטלמני – היא עשתה עוד שני דברים. הראשון הוא ידעה להצחיק, ולצחוק על פרסומות הרשת הדי מגוחכות שאנחנו רואים, על החוסר המובהק בסטייל (או בכתיבה) ועל האבסורדיות שבמסגרתה הם צוברים פופולריות.

והדבר השני, ובעיניי היותר חשוב, הוא שזה המשך ישיר של מערכוני אשר בקריית שמונה או עם משפחות החטופים. תמיר בר השתמש בהומור ובמגניבות הטבעית שלו כדי לספר את הסיפור של מי שנשאר מאחור – של החיילים שנתנו 500 ו-600 ימים למען כולנו, וחזרו לעסקים בבעיות כלכליות, כאלה שנדרשים לעזרה מהאזרחים. אם תרצו, כך נסגר המעגל של הפרק הזה. מה שהתחיל עם אותה ישיבת ממשלה מגוחכת, שבה הפוליטיקאים עסקו בעיקר בעצמם ובאיך כולם אשמים חוץ מהם – נגמר באנשים שהממשלה אמורה לדאוג להם, ונשארו בלי תשובות.

מה המסר של "ארץ נהדרת" בעונה הזאת? לצד הצורך להצחיק יותר (מה שבהחלט עובד – ע"ע יובל סמו בחליפה של תנין), הוא אולי שכבר אין מה להגזים. "ארץ נהדרת" פעם השתמשה בפימות ובטקסטים שלה כדי לנפח פוליטיקאים ולהמחיש את עליבותם – הפעם היא פשוט צריכה לתעד אותם. צדק מודי בר-און ז"ל, שאמר בשעתו: מה שהתחיל בתור סאטירה, גומר בסוף כדוקו. רצינו "הריקוד האחרון", וקיבלנו ריקוד על הטיטאניק.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה

כיאה לתכנית הסאטירה של מדינת ישראל, גם לעונה של "ארץ נהדרת" יש שיאים ברורים. ברמת האינטנסיביות, תכניות עולות בקצב שלהן סביב מערכות בחירות (מאני טיים, במידה רבה), אבל הפיקים השנתיים מגיעים בתכניות החגים. מאחר ו"ארץ" כל שנה עולה אחרי נאגלת החגים הראשונה, הפיקים מגיעים בעיקר סביב חנוכה, פורים, פסח וכמובן יום העצמאות, הרגע שבו, מסורתית, העונה מסתיימת.ואם כך הדבר – הגענו לשיא הראשון של העונה, ספיישל חנוכה של "ארץ נהדרת" ששודר אתמול (רביעי). הווייב, לפחות מהפרומואים, היה מאוד מסיבתי ועליז, אבל ברור שאירוע אחד העיב על התכנית ועל הלו"ז – הפיגוע במסיבת החנוכה בסידני שבו נהרגו כ-15 בני אדם.

>>

זה מחזיר את "ארץ" למוטיב שמלווה אותה צמוד בשתי עונות המלחמה וגם בעונה הזאת: הגורל היהודי. מתחת למחלוקות הפוליטיות (שם "ארץ" מסמנת קו ברור בחול), כשיוצאים החוצה "ארץ" יודעת להיות מאוד פטריוטית וקוצנית. במובנים מסוימים, כך גם היה הרגע שפתח את התכנית – הדלקת נר רביעי של חנוכה, יחד עם הרב אלחנן דנינו (אביו של אור, שתועד עם חמשת החטופים האחרים במנהרה בעזה, במסגרת הפרק של "עובדה"). סוג של תגובת נגד למה שהם מזהים כהתקפה נגד היהדות: כן, אנחנו ישראלים, אבל בסוף אנחנו גם יהודים.

זה היה רגע יוצא דופן – בעיקר כי קשה היה לדמיין את "ארץ נהדרת" של לפני חמש או עשר שנים עושה כזה מהלך. מעבר לזיהוי הפוליטי, היה ב"ארץ" משהו שמאוד התנגד לדת (לטענת רבים, אפילו לעג לה). אם אחד מכותבי התוכנית בעבר, ליאור שליין, זז לכיוון שפוסל מכל וכל את ה"גם וגם", התוכנית של מולי שגב מסמנת שהיא כן מתחברת לערבוב הזה. תכנית שמתחילה בטקס דתי ונגמרת במסיבת קרחנות עם החיקוי של עופר ניסים. תסתכלו עליהם ותראו את ישראל של 2025.

אם לשאול מונחים מהכדורסל ולחלק את התכנית לרבעים, הרבע הראשון מאוד הושפע מהפיגוע בסידני. לא רק הדלקת הנר, גם המונולוג של נתניהו שמאשים את ממשלת אוסטרליה באי קבלת אחריות, המונולוג של ראש ממשלת אוסטרליה (ערן זרחוביץ' בהופעה היחידה שלו בפרק, אולי בהשפעת הסדרה "מטכליסטים" שעולה השבוע ב-yes) והקטע הטוב ביותר בעיניי ברבע הזה: הרגע שבו עמיחי שיקלי מסביר לפצוע מהפיגוע באוסטרליה למה הוא חייב לעלות לישראל, המקום הכי פחות בטוח ליהודים בעולם.

לצלילי השיר האופטימי בד"כ, "הכל פתוח" של נעמי שמר, הוא שר: "הכל בטוח, כלום פה לא הופקר/ ובאוקטובר לא קרה דבר". ושוב, התחושה היא שהגורל היהודי בבעיה קשה – בין עולם רווי בסכנות ונגוע באנטישמיות, לבין ישראל שמנוהלת על ידי חאפרים ושקרנים עלובים ופופוליסטים.

אחרי שהפרק הזה הסתיים, "ארץ" הרשתה לעצמה להקליל עם קטעים יותר בידוריים באופן טהור ופחות סאטיריים. בכל זאת, חג. יואב קיש, ראש ממשלת פאראגוואי, יצחק גולדקנופף – כולם היו חלק מהעיסה המבולבלת בפאנלים שלא מאוד בלטו, וגם ההחלטה לקשר אותם בכוח להדלקת הנרות בעיניי לא עשתה טוב לתוכנית. מה שבלט לטובה היה שוב החיקוי המבריק של זופי ודני אבדיה – וזו לא היתה ההתייחסות הספורטיבית היחידה בערב.

נושא אחד שנעדר מהתוכנית, למעט הבלחות, הוא המלחמה שמנהלת משטרת ישראל נגד הכדורגל הישראלי ואוהדיו. השבוע האחרון סימן הסלמה בנושא, כשהמשטרה נאבקה באופן חסר פשרות בחולצות נגדה בבלומפילד, אבל אישרה בלי למצמץ את הכנסת דגל ארגון הטרור כ"ך לאצטדיון טדי. כנראה שגם לכותבי "ארץ", שלא נגעו בזה עד היום, זה הציק וקיבלנו התייחסות סטייל "משטרת האופנה" (והתליינים על משקל הדרקונים של דורין אטיאס), שבו בן גביר ודני לוי דירגו את החולצות ונעלבו עד עמקי נשמתם.

אבל אחר כך זה היה פאן, פאן, פאן. הסקשן האחרון של התכנית היה בידורי לחלוטין והתייחס להצגות חנוכה, מופע "נקסט" וגם לעדי הימלבלוי ובן זיני (כי למה לא בעצם?). לא יודע אם זה קשור לפתיחה הקצת כבדה, אבל היה משהו מאוד משחרר ומצחיק בחלק הזה – הדיקציה הלא ברורה של אודיה, חנה לסלאו של רועי בר נתן (שוס בהתהוות) וגם הימלבלוי וזיני שלא מסוגלים לשיר ביחד – כולם עבדו בצורה נהדרת ברמה הקומית, וסיימו את התכנית יפה לקראת הגונג. ליב יאטאנוב פחות הבריקה הפעם – אבל זה גם היה פחות חשוב.

אז מה הססמוגרף של "ארץ" אמר עלינו השבוע? האמת, שהוא בעיקר סימל את הקוטביות של מצב הרוח – מצד אחד משהו כבד ואפילו מתאבל, מצד שני הרצון לדפדף ולעבור הלאה אל המסיבות, אל הנרות, אל הניסים ואל הפקקים של שבוע החג. בין "הנרות הללו" ל"תרימו" של עופרה, בין פתיחה עצובה לסיום שכולו מסיבה – הדבר הכי יציב בחיים שלנו, כרגיל, הוא חוסר היציבות. ובמובן הזה, "ארץ נהדרת" ביטאה בצורה מושלמת את מצב הרוח של צופיה.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה

למפרסמים, כידוע, יש יכולת למקד הלך רוח ולתמצת אותו במשפט קצר וקליט. כמו הפרסומת ההיא ששודרה כאן בשנות התשעים וכללה את השאלה הנצחית: "שגרה זה רע?"; אז בגדול שגרה זה טוב, בטח כשהאלטרנטיבה היא שעפים לך טילים מעל הבית, אבל לפעמים דווקא תקופות חירום, באופן אבסורדי, מצליחות לגבש ולייצר סדר יום – בטח כשאתה תכנית סאטירה שצריכה לעלות עם פרק פעם בשבוע.

>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות ותחקיר שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> קוראים לזה תקווה. אנחנו צריכים ממנה בכמויות של דיסני // אלי ביז'אווי

אבל זו המציאות החדשה שעוברת על "ארץ נהדרת" בעונתה ה-23. המלחמה מאחורינו (למרות שהדים שלה עדיין מורגשים), הבחירות (שאולי יהיו עמדת הזינוק הבאה של התכנית) עוד לא ממש כאן והכל מתנהל באווירת שגרה כשנושאים רגילים שבים וצפים – חוק הגיוס, ועדת חקירה כן או לא, השמדת הדמוקרטיה, ניסיונות להשתקת התקשורת, כל הדברים המשעממים האלה שפשוט קורים בישראל כששום דבר אחר לא מתפוצץ וגונב את תשומת הלב.

וזה גם הווייב שהורגש לאורך התכנית, בטח בחלק הראשון שלה. העיסוק בסופת "ביירון" ולאחר מכן בשפעת, נתן לכותבי "ארץ" הדמנות לקומנט מצוין על המצב שבו אנחנו נמצאים. הרגע שבו יונית לוי כמעט שמחה לדווח שוב על שפעת ועל מזג אוויר בראש החדשות, לא נראה כמו בדיחה על החדשות (למרות שגם ההיסטריה שלהן היתה מוגזמת ואובר דה טופ, כהרגלן) אלא עלינו, שמחפשים אשליה של נורמליות ומתגעגעים לימים שהצרות הכי גדולות שלנו היו גרוטו, שרון אלרועי-פרייס, בדיקות קורונה וקצת גשם שאנחנו נבהלים ממנו כאילו אנחנו עשויים מסוכר.

עם זאת, שוב בלט הפער ההולך וגדל בין הפאנלים לבין הרגעים שבהם התכנית באמת מתרוממת – הן ברמת האמירה והן ברמת ההומור – במערכונים הצדדיים שיוצאים מתוך הפאנל ומשמשים במה ליצירתיות יותר גבוהה.דוגמא אחת לכך היה ה"מפגש" בין נתניהו ומשה רבנו על בימת הכנסת, רגע שבו "ארץ" יצאה מהפוליטיקה הרגילה למקום פילוסופי, לשאלה מיהו יהודי בדיוק – והאם הדת בהכרח סותרת עבודה וגיוס לצבא או שאולי זו המשמעות שלה לפני שהיא עוותה על ידי הפרשנים הנוכחיים שלה בקואליציית החושך שמנהלת אותנו. זו היתה דרך מצוינת להשתמש באירוע אקטואלי כדי להגיד משהו עמוק יותר – וזה היה רגע מצוין. גם הסקץ' של מירי רגב, שהתייחס לתקיפות שעוברים נהגי אוטובוס – היה מצוין והצליח להעביר נקודה.

אבל מעבר לזה רוב התכנית היתה באנרגיה נמוכה יחסית. למעט המפגש (שתמיד עובד) בין ינון מגל לברק סרי (שהולך ומסתמן כחיקוי הטוב של העונה הזאת), או חיקוי משעשע כמו זה של ולדימיר פוטין, זה לא הצליח להצחיק והאמירה די חוזרת על עצמה – פשוט כי החומרים הם אותם חומרים וקשה לחדש כשהמציאות לא ממש מתקדמת. גם פאנל האירוויזיון (נושא ש"ארץ" אוהבת לעסוק בו ובדרך כלל הוציא כמה דברים טובים) לא עבד כפי שניתן היה לצפות.

אבל היה רגע שיא אחד שהיה שווה הכל – והוא הגיע דווקא במערכון נתב"ג. אני מודה שבהתחלה סדרת המערכונים הזאת לא היתה מובנת לי, אבל היא בהחלט גדלה עליי, והפעם היא עשתה את מה ש"ארץ" יודעת לעשות כשהיא במיטבה: להשתמש בכלים סאטיריים ומצחיקים, בכישרון הגדול שטמון בכל אגפיה, כדי להגיד משהו עמוק יותר על החברה הישראלית. הפעם הסלב שהשתתף היה יוסף חדאד – שכבר זכה לחיקוי בתכנית בתקופת המלחמה – אבל זה היה מעבר לקטע של הומור עצמי.

בסיפור שלנו, חדאד יוצא לחופשה בחו"ל, אבל נתקל בחווייה שעוברת על כל ערבי שמגיע לנמל התעופה: החשד המתמיד שמוביל לעוד בדיקה ועוד שאלה. אותו פרופיילינג גזעני שנעשה כאן לאנשים רק בגלל המוצא שלהם או איך שהם נראים. חדאד הוא אולי אחד מפעילי ההסברה הכי בולטים שפעלו במלחמה האחרונה – אחד שהתגייס באופן מלא-מלא לטובת ישראל. אבל בנתב"ג, גם ערבי כמוהו נשאר ערבי (כשבמקרה של חדאד, עוד דואגים לעטוף את זה ב"אתה לא מתבאס אחי, נכון? אלה הנהלים").

יכול להיות שאפשר היה לעשות את המערכון הזה גם עם ערבי-ישראלי שאינו חשוד באירוע ירי ואיומים בנשק על אזרח אחר, אבל בגדול זו דוגמא טובה למקרה שבו "ארץ" משתמשת בכוח שלה כתכנית מושקעת עם שחקנים מעולים וכתיבה מצוינת, כדי לצאת מהלופ הרגיל, ולהאיר לפרצוף שלנו משהו שהיה שקוף בעיניינו. אם להיתלות בוואחד אילן גבוה, גם מערכוני לובה מהעונה הראשונה, או המערכונים של סלמה הרוקחת, עשו דבר דומה – הם עשו את זה מצחיק ומעניין, ובדרך גם האירו זרקור על משהו שלא היה לנו על סדר היום. כמו, למשל, היחסים לבני מיעוטים בנתב"ג.

חדאד הקפיד לתת את הדיסקליימר שהוא אישית לא עבר יחס שכזה, אבל רבים כן – ובכך, גם הוא וגם "ארץ נהדרת" עשו משהו שגדול יותר מכל מערכון: הצבת מראה מול הדברים שאנחנו אוהבים לדפדף. זה לא קרה בדרך שופטת או מטיפה, המאבטחים בנתב"ג לא הוצגו כאנשים רעים, ונראה שהדרך הזו, המצחיקה והקלילה שבה אפשר להאיר מבט על מה שלא בסדר, היא הרבה יותר אפקטיבית מכל מאמר תוקפני ב"הארץ". ואולי, כמו עם לובה, זה יגרום לנו להסתכל אחרת גם על האזרחים הערבים שנמצאים לידנו ועוברים סיוט על לא עוול בכפם. אינשאללה.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה