רק שאלה אחת ויחידה עברה לי בראש בזמן שצעדתי במהירות דרך כיכר הבימה באיחור קל להיכל התרבות: "האם הם ירקדו?". הם, במקרה הזה, הוא הקהל שהגיע לצפות בתזמורת הפילהרמונית הישראלית יחד איתי במוצאי שבת האחרונה (12.7), בעודם מנגנים במופע מחווה לאחד מגדולי מפיקי המוזיקה אי פעם, קווינסי ג'ונס, שהלך לעולמו בחודש נובמבר האחרון בגיל 91. אני רק יכול להניח שהשאלה "האם הם ירקדו" לא נשאלה יותר מדי פעמים על הופעות של הפילהרמונית, אבל הפעם זו היתה שאלה מתבקשת – לאורך כמעט 70 שנות קריירה, ג'ונס הפיק אינספור להיטים מזיזי תחת, ואני לא מכיר אדם אחד בעולם שיכול להימנע מלרקוד לצלילי האלבום הראשון של מייקל ג'קסון.
>>שנזוז לג'רוז? 7 סרטים שראינו מפסטיבל הקולנוע וכדאי גם לכם
>>האנטישמים לא ביטלו אותנו. הם מימנו וחיבקו אותנו. התאכזבתי

מצד שני, אני ממש לא מכיר את הקהל של הפילהרמונית. המופע הזה, שבהחלט לא מרגיש כחלק מהרפרטואר הקבוע של תזמורת סימפונית, הוא גם המופע הראשון שאני רואה באולם לואי. אני בהחלט לא קהל היעד הטבעי של המקום, וכעדות לכך הגעתי באיחור לא אופנתי לאולם (מי ידע שקשה למצוא חנייה במרכז ת"א?!), מלווה בסדרנית מבוגרת שהובילה אותי באולם החשוך לעבר הכיסא. רצה הגורל (או הליינאפ הצפוי), ואת המדרגות ירדתי לצלילי ביצוע תזמורתי נהדר ל"Soul Bossa Nova", כנראה להיט הסולו הגדול ביותר של קווינסי, והשיר שזכה לחיים חדשים בזכות אוסטין פאוורס. הצעידה המהירה לצלילי גרוב הבוסה נובה האייקוני עשו את שלהם, וכבר במדרגה השלישית מצאתי את עצמי כבר מתחיל לרקוד, אבל נאלצתי לעצור כדי לא להיתקל בסדרנית חמורת הסבר, ששלחה אותי להתיישב במקומי.

אחרי הפתיח שלא הקים אף אחד מכיסאו, המופע החל לנוע עם כניסתו של מאור כהן, לבוש בחליפה אפורה ומעט מרושלת, בדומה למאסטר שאת שיריו הוא בא לבצע – פרנק סינטרה. ביצוע חימום שרמנטי ל"Fly Me to the Moon" ושחרור עניבה קל עם "The Best Is Yet to Come" חיממו את הקהל, והגיבוי התזמורתי העשיר את הכריזמה הטבעית של כהן בנפח נוסף, אבל בשלב ראשוני זה של המופע, האירוע נשמר בגבולות המוכר – כאילו חברי ומעבדי התזמורת דבקו בספר התווים המקורי של קיו ולא ניסו להפתיע מוזיקלית, אבל בערב מחווה שמרני שכזה אני לא מצפה ליותר מדי הפתעות.

בשלב הזה יאיר סלוצקי, אחד משני המנהלים המוזיקלים של הערב שישב וניגן עם מחלקת כלי הנשיפה, קם להגיד כמה מילים על קווינסי, ושם את המוזיקה שעמדנו לשמוע בקונטקסט היסטורי מתבקש, לפני שהציג את מורן אהרוני בתפקיד לסלי גור בביצוע ל"You Don't Own Me". באמת שאהרוני היא זמרת ווקאלית מצוינת, וגם פרופורמרית מוצלחת מאוד, אבל גם הפרופורמר הכי טוב לא יכול לסחוף את הקהל כשהעיניים שלו תקועות על המוניטור שמולו. עד הביצוע של "Mad About the Boy" של דיינה וושינגטון היא כבר השתחררה ממנו וסחפה את הקהל עם הקול הגדול, אבל משהו עוד לא לגמרי התיישב לי. בתזמור סימפוני אין לי באמת מושג, אבל בגרוב אני מבין. ובשלב הזה לפחות, הוא לא היה ניכר באולם לואי.

מתעל את סינטרה. מאור כהן במחווה לקווינסי ג'ונס של הפילהרמונית הישראלית. (צילום: רמי זרנגר)

הקסם בהפקותיו העשירות של קווינסי לא הגיע מהתזמור המבריק (אם כי הוא אכן היה שם), ולא ביכולותו למצוא ריף מדבק (וגם זה היה שם), אלא הבסיס לכל הג'אז הזה – הגרוב, אותו מונח חמקמק שאי אפשר ממש להגדיר, אבל אי אפשר שלא להרגיש. וזה לא שלא היה גרוב בהופעה, אבל עד שעלה גיא מזיג לבמה הוא בקושי ניכר. למעשה, בכמה דקות הראשונות של מזיג זה הוא עוד התרחק מהפ'אנק (מי חשב שצריך עוד שיר של סינטרה אחרי זה של כהן?), אבל ברגע שהוא נכנס לקצב הנכון – זה אומר מרגע שהרים גיטרה עבור להיט הכמו-דיסקו "Give Me the Night" של ג'ורג' בנסון – ויחד עם אשפי הגרוב סלוצקי (על החצוצרה) והמתופף רון אלמוג (החצי השני של הניהול המוזיקלי, ויוצא הדורבנים), משהו התחיל לזוז על הבמה, וגם טיפה בקהל. כלומר אף אחד עוד לא קם לרקוד, אבל הגבר המבוגר שישב לצידי החל לתופף על הרגל שלו עם היד.

מחווה לקווינסי ג'ונס של הפילהרמונית הישראלית. (צילום: רמי זרנגר)

בתווך, הזמרות המלוות ויויאן כהן, יעל צורי וקרן קורקוס קיבלו גם הן כמה קטעי פופ שהראו את יכולתן הווקליות, וגם מאור כהן חזר לבמה לגרסה מחוספסת יותר של ריי צ'ארלס, אבל הערב התחיל באמת רק כשהגיעו לשם שהיה ברור שיגיע. סלוצקי תיאר את המפגש של ג'ונס עם מייקל ג'קסון על סט הסרט "The Wiz", ונתן את האות להתחיל את המסיבה כפי שקווינסי התכוון לה. "אם עוד לא נעמדתם", הכריז מול קהל שכולו חד משמעית ישב, "זה הזמן לקום". הביצוע של "Ease on Down the Road" מהסרט היה יריית הפתיחה, ומהר מאוד חצי מהקהל נעמד על רגליו לרקוד בכיסאות ובמעברים, בעוד שהחצי השני כנראה רטן בשקט על הכאוס. אני יכול רק לנחש שהם אורחים קבועים באולם הזה, אבל הלילה הזה הוא יותר פופ וגרוב מאשר סימפוניה קלאסית.

מחווה לקווינסי ג'ונס של הפילהרמונית הישראלית. (צילום: רמי זרנגר)

רק בחלק האחרון של הערב, הרכיב החסר השלים את התמונה. הגרוב התמידי של ג'ונס אמנם נוכח ברקע לאורך כל הערב, אבל רק עם ההתפרצות השמחה של המוזיקה של ג'קסון, בליווי העומק התזמורתי העשיר, היצירה של קווינסי קיבלה את מלוא הכבוד. לאורך כל הערב, כבר מהרגעים הראשונים, היה קל לראות את ההבדל בין הנגנים המעונבים והמנומסים (והכישרוניים להחריד) של הפילהרמונית ובין אלו שגדלו מחוץ למוסדות, וניגנו באופן משוחרר יותר, רופף כמו ה-פ' בפ'אנק, משוחרר כמו תחת שרק רוצה לזוז. שם, איפה שהקלאס פוגש את ה-ass, נמצאת המוזיקה של קווינסי, ושם היא לעד תישאר. במקום שבו כולם רוקדים, ללא הבדלי דת, גזע או גיל. אולי בפעם הבאה גם בעלי המנויים יסכימו לרקוד.
"מחווה לקווינסי ג'ונס", הפילהרמונית הישראלית

• ביקורת הופעה
• ❤ תרבות
• מוזיקה
• התזמורת הפילהרמונית

"ערב טוב סינרמה!", פתח טל מוסרי את מופע האיחוד של צעירי תל אביב שהתקיים אמש בהיכל התרבות. הסינרמה כבר שנים לא שמישה, אבל סביר שרוב הצופים.ות שמילאו את האולם נכחו גם בה, אי שם בין השנים 1990-1993. צופים (שרובן כצפוי צופות) ששייכים לדור ספציפי מאוד, שהשבוע גיליתי לראשונה שיש לו שם – אקסניאלס: מי שנמצא.ת על התפר שבין דור האיקס למיליניאלס. כלומר – ילידי וילידות שנות ה-70 המאוחרות ושנות ה-80 המוקדמות.

>>סוויט שרונה: בית הפנקייק של קית' סיגל ועוד 100 קינוחים מתוקים

2,500 מהן נכחו בהופעה אתמול בהיכל התרבות, ומילאו את אולם המופעים הגדול במדינה עד אפס מקום, ועוד כמה אלפים ימלאו אותו בשתי ההופעות הנוספות שיתקיימו הערב ומחר (18-19.3), עבורן נותרו כרטיסים אחרונים. בלוטות הנוסטלגיה התחילו לפעול עוד לפני שעלו הצעירים לבמה וטל מוסרי (שאגב, לא היה הכוכב הכי גדול של צעירי ת"א אז – אבל היחיד שטוחן במות לאורך כל השנים עד היום), בירך את הקהל. כבר הלוגו "הצעירים של תל אביב" בפונט המוכר, שהוקרן בגדול על מסכי הווידיאו, הריץ אותנו בריוואינד (יענו, אחורה) 30 ומשהו שנה.

לאחרונה נראה מתנוסס על שער ראש1. צעירי ת"א – מופע האיחוד. צילום: רעות ברנע

אני יכולה להגיד שצעירי ת"א הם האימפריה הרומית שלי, אם כי זה לא לגמרי נכון – כולכן יודעות שבוורלי הילס 90210 היא האימפריה הרומית שלי. אבל התקופה היא אותה תקופה, וההשפעה היתה (כמעט) אותה השפעה. וכמו ששיר גוטליב, שאני עדיין חושבת שהיא האישה היפה בעולם, אמרה בפתיחה – אנחנו אמנם כבר לא כאלה צעירים, אבל מצבנו טוב יותר ממצבם של חברי הקאסט של 90210. עצוב, אבל נכון.

למעלה מ-30 שנה מאז שהסדרה, שהיתה פורצת דרך בישראל של ראשית הניינטיז, ירדה מהמרקע. וחלק מהכוכבים, שהיו אז הדבר הכי נפוץ על שערי מעריב לנוער, נעלמו איתה. מעטים מהם נשארו בשואוביז. מלבד מוסרי, שגם קנה תהילה נוספת כחייל לצד חברתו מהלהקה ליאת אחירון ב"ילדים של חורף 73", הרוב התפוגגו אט אט וחלק מצאו את עצמם מהצד השני של המצלמה כמפיקי טלוויזיה (סער פין ויריב יפת), שחקני תיאטרון (אלינור אהרון), מפיקים מוזיקליים (ניר גבע, תומר גוטליב), אנשי שיווק (טל זייברט), אדריכלים (עדי עמרני) או מורות ומחנכות בישראל (שיר גוטליב).

עבור רבים מהם זו הפעם הראשונה שהם עולים על במה מזה 30 שנה, ולעלות שוב מול 2,500 איש זה לא עניין של מה בכך. ההתרגשות היתה ניכרת – גם אצל הקהל שכבר בשיר הכניסה קם על רגליו כי אז מה אם אנחנו בני 45 גם אנחנו יכולים לפזז, אבל בעיקר אצל חברי הלהקה, שבשלב מסוים לא הצליחו לעצור את הדמעות (ב"עוף גוזל", נו מה).

עם תזמורת חיה וללא פלייבק. צילום: רעות ברנע

הערב החל בהצגה קצרה של הנוכחים, צעד חכם שחסך מאיתנו לנסות להבין מי נראה כמו עצמו ומי לא, מי נמצא ומי חסר. בלטו בהיעדרם דנה דבורין, איריס קליין, רינת הלון, שי חדד (שנצפה לאחרונה בשם שי פלד ב"דני הוליווד") ועוד כמה שהופיעו על המסכים, אבל לא על הבמה. האם כל הנ"ל אוכלים את עצמם על שאמרו לא להצעה המפתה? ייתכן מאוד.

אלה שכן נכחו (בתוספת שחקנית חיזוק – רוית הראל – שהגיעה בכלל מסדרה אחרת), ליהטטו על הבמה כאילו לא עבר שבוע מאז הסולד אאוט האחרון בסינרמה. כשמאחוריהם מסכים ענקיים שמראים בכל שיר את המקור שלו מהסדרה (מה שלרגעים קצרים יצא מסינק, כי בכל זאת – ישראל), הם שרו, לראשונה עם תזמורת חיה וללא פלייבק, את רוב הלהיטים הגדולים משלוש העונות של הסדרה.

הם נתנו בבאנגרים המרימים כמו "בוא אל המסיבה", "גבר צעצוע" (שאתן בטח מכירות כ"אומרים שגברים שוביניסטים"), ו"כמו תפילה" האלמותי שבשלבים מסוימים בתולדות התרבות הישראלית היה משמעותי יותר מהמקור של מדונה. אלינור אהרון נתנה בצעדים בדיוק באותו האופן שבו היא נתנה בהם במקור, והקהל, כצפוי – נתן באקסטזה. לצד הקצב וההרמות היו גם רבים מתוך הרפרטואר השקט והמרגש יותר – "צעיר לנצח", "תן כוח" ו"מילה טובה" לסיום. אביבית צמח ובטי כהן, שהיו כנראה הזמרות הכי טובות אז, מפליאות בשירה גם היום, אולי אפילו יותר. גם המצב וגם המלחמה וגם החטופים הוזכרו, כי אי אפשר בלי, וגם לא צריך בלי.

צעירי ת"א – מופע האיחוד. צילום: איריס ממן

את הטקסטים וקטעי הקישור כתבה שחר סגל, בעצמה מעריצה בשנים הנכונות, והם כללו לא מעט הסתלבטויות עצמיות; בדיחות פנימיות שאף אחד לא יבין חוץ מחברי הלהקה ועוד כ-10,000 בנות (טוב, גם בנים); מיני שחזור של הקפה שבו הכל התרחש (שבו אמריקנו בטוח עלה פחות מ-14 שקלים), ומעט (אולי מדי?) הקרנות קטעים מהסדרה עצמה (סליחה אבל גבע אומר לאלינור "זה עכשיו או אף פעם" זה קטע שצריך להיות במקום של כבוד על במה. כל במה).

זה לא חדש ולא סוד שאני סוחבת איתי מאז ולתמיד אובסס לניינטיז. אבל זה לא רק כי סער פין וברנדה וולש ואביב גפן. זה כי באופן אובייקטיבי, האישיות שלי ושל בני ובנות גילי התעצבה בתקופה שחשבנו שיילך ויהיה פה יותר טוב עם הזמן. החמודים האלה, שלפני 30 שנה נפרדו מגבע שהלך לצבא עם "עוף גוזל", מגייסים היום את הילדים והילדות שלהם, וכך גם רוב הקהל שלהם. ההבדל הוא שהיום אנחנו כבר לא בטוחים שיהיה פה יותר טוב עם הזמן. אבל בגלל שהדבר הזה כל כך טבוע בנו, אנחנו איכשהו עדיין אופטימיים.
לא כולל שירות – האיחוד, שלישי ורביעי (18-19.3), היכל התרבות תל אביב.להזמנת כרטיסים

• ❤ תרבות
• מופע
• מוזיקה
• מוזיקה ישראלית
• ❤ תל אביב
• ביקורת הופעה
• היכל התרבות
• לא כולל שירות

כש"הכבש השישה עשר" ניסתה להופיע עם האלבום שלה בשנות השבעים, זה נגמר בכישלון די חרוץ. 46 שנה אחר כך הכל התהפך – הדורות שהאזינו לאלבום כילדים התבגרו, ורפרשו את האתרים בהתלהבות כדי להשיג כרטיסים להופעה. האם היה כאן צורך בנוסטלגיה כדי להרגיש יותר טוב עם המציאות המבאסת? תנוחו.

>> הביט פנימה: הראפ הישראלי הוא הראשון להגיב לטראומה של 7 באוקטובר
>> מבול אלבומים: ינואר הנוכחי הוא חודש היסטורי בתולדות ההיפ הופ הישראלי

אני שונא את הניסיון לחפש סימבוליות בשקל, את הניסיון של כל מיני אנשים לתייג את ההופעה כ"אשכנזית" או כ"כזו שמתגעגעת לארץ ישראל הישנה והלבנה והיפה" (כפי שניסו לעשות לאריק איינשטיין ז"ל אחרי מותו). "הכבש", למרות הזהות הברורה של היוצר שלה, היא יצירה כלל-ישראלית שבאמת באמת מחבקת את כולםוהניסיון הסוציולוגי-עאלק לייחס להופעה איזה געגוע לארץ אבודה – הוא ניסיון דלוח וחסר ערך בעיניי. קודם כל כי הארץ האבודה ההיא לא הייתה נהדרת כמו שמספרים בדיעבד, ודבר שני כי "הכבש" מקבלת את האהדה שלה קודם כל בגלל שהיא יצירה מוזיקלית מדהימה, על-זמנית, מרגשת ונוגעת בכל נימי הנפש. וזה לא משנה מאיפה באת, מה צבע העור שלך או לאיזה מפלגה אתה מצביע. חלאס.

הכל מוכן ליצירה המוזיקלית האדירה שנעשתה כאן. "הכבש השישה עשר" (צילום: אבישי סלע)

אבל אם "הכבש השישה עשר" היא ביטוי למשהו, הרי שהיא ביטוי ליצירה המוזיקלית האדירה שנעשתה כאן לאורך עשורים – לא רק של "הכבש", אלא גם שורת השירים המטורפת שהיתה בחלק השני של ההופעה. מ"מתחת לשמיים" ל"באה מאהבה", מ"לקחת את ידי בידך" ל"אין עוד יום", "סיגליות" ו"עטור מצחך" – שירים מתקופות שונות של יוצרים שונים, כולם חלק מתוך חתיכת קטלוג ישראלי שעומד בסטנדרט הכי גבוה שיש בעולם. וזה רק ממי שהופיע על הבמה בהיכל התרבות אתמול. יש עוד עשרות יוצרים כאלה בדיוק. במובן הזה, האירוע שחגג את המוזיקה המדהימה הזאת – של גפן ורכטר וסנדרסון ורוטבליט, הוא אחד האירועים הכי פטריוטיים שהייתי בהם בחיים שלי. כל כך הרבה דברים טובים עשינו כאן בתרבות העברית ששווה להילחם בשבילם.

למלכה יש כתר: יהודית רביץ ניצחה את הפחד

בסופו של דבר, עם כל הכבוד לגידי גוב, דייויד ברוזה ובוודאי ליוני רכטר – החגיגה אתמול הייתה של יהודית רביץ שחזרה לבמה אחרי שמונה שנות היעדרות. אפשר היה להרגיש את זה מתחילת ההופעה ועד סופה – מהפאנצ'ים הקטנים והמחודדים שנזרקו לעברה (כולל היא עצמה, שאמרה: "לא יודעת מה אתכם, אני ישנתי שמונה שנים"), ועד הרגע שבו יוני רכטר שר ב"שוב היא כאן" – "היא עזבה את הבמה, והנה חזרה" (כשכולם יודעים למי הוא התכוון).

רביץ, מבחינתה – אחרי שמונה שנים שבהם לא הופיעה – הרגישה כאילו מעולם לא עזבה. הקול הצלול, הכריזמה המטורפת, ה"פיל" והרגש שהיא מבטאת – הכל נשאר שם. כנראה שהיא היתה צריכה את הנוכחות של גוב, רכטר וברוזה יחד איתה כדי לעבור את פחד הבמה המסוים שהיה לה – אבל כשהמיקרופון בידיים שלה, הפחד נעלם לחלוטין (כך לפחות זה הרגיש כצופה מבחוץ).

"הכבש השישה עשר" (צילום: אבישי סלע)

גם אריק איינשטיין ז"ל היה מאוד נוכח בהופעה הזו. לא מפורשות, כמובן – אין לו קשר אמיתי ל"כבש השישה עשר" – אבל כמעט יכולת לשמוע את קולו מבצבץ מבין השירים. מחרוזת שירי הילדים שלו, "מה עושות האיילות" שקפץ פנימה בין שירי האלבום וכמובן הרגע המדהים שבו "עטור מצחך" פרץ קדימה – ניסו למתוח את הקו שמחבר בין "הכבש" לבין היצירה של אריק לילדים: היכולת לדבר בגובה העיניים, ליצור לילדים כמו שיוצרים למבוגרים, עם נושאים טיפה אחרים. זה מה שהפך, גם את שירי הילדים של אריק וגם את "הכבש", לקלאסיקות ואולי קצת חסר ביצירה שנעשית היום לילדים.

ד"ש מכוורת (ובלי הולוגרמה של יהונתן גפן)

והיה עוד אדם אחד, שלא היה באולם – אבל רוחו ריחפה מעל העסק. כנראה שיהונתן גפן ז"ל היה מתייחס בצורה קצת צינית למופע הזה; אם הוא היה על הבמה, כנראה הוא היה זורק איזו בדיחה סאטירית עוקצנית כלפי הממשלה, או נתניהו, או בן גביר. ועדיין, א-פוליטית ככל שההופעה הייתה, זו היתה האנדרטה המושלמת ליצירה של גפן – אגב, לא רק דרך השירים של "הכבש"; אלא גם דרך שירי סולו כמו "סיגליות" ו"יהיה טוב", וכמובן דרך קטעי הקריאה (שהצליחו להימנע מהקרינג' של לעשות AI או הולוגרמות – מה שהיה החשש העיקרי שלי) והקול המאוד מזוהה שלו.

הרפרנס הברור של ההופעה, בין אם הוא מפורש או לא, היה הופעת איחוד גדולה אחרת – האיחוד האחרון של "כוורת" באוגוסט 2013. יש הרבה הבדלים בין שתי ההופעות – "הכבש", בסופו של דבר, היא אקט של אלבום אחד; "כוורת" חגגה רפרטואר של שלושה אלבומים. "כוורת" כבשה את פארק הירקון ובריכת הסולטן, "הכבש" הסתפקו בהיכל התרבות (למרות שאם הם היו רוצים פארק – כנראה שהקהל היה שם בכל מקרה). גידי גוב ויוני רכטר אמנם כאן, אבל גם יותר מבוגרים ב-12 שנה.

אריק ויהונתן בטח היו מרוצים. "הכבש השישה עשר" (צילום: אבישי סלע)

ועדיין, יש גם לא מעט קווים מחברים – הייתה רוח מאוד "כוורתית" שריחפה מעל ההופעה הזו. גם הוידאו ארט ברקע (שמאוד הזכיר את מה שהלך על הבמה של "כוורת"), כמובן גידי גוב ויוני רכטר – אבל בעיקר, נדמה לי, המתח המתמיד בין הרצון לחדש ולהפתיע לבין הלחץ הגדול (מהקופות, בעיקר) להישאר בגבולות הגזרה ולשמור על הביצועים כמו שהם. בסרט "שק של סנטימנטים", שעשה אבידע לבני על האיחוד של כוורת, יוני רכטר סיפר איך הוא היה זה שניסה למתוח את הגבולות – לפתוח את השירים, לייצר עיבודים חדשים, להפתיע; אבל די נתקל בחומה בצורה מצד דני סנדרסון וגידי גוב, שהם היו במידה רבה האבות המייסדים של הפרויקט הנ"ל. הם רצו לחזור למקור וזה מה שהיה.

על ההופעה הזאת קשה להגיד את זה. הביצועים מהאלבום הישן של "הכבש" הצליחו לקבל חיים חדשים על הבמה – "ברקים ורעמים" התפתח לשיר קאנטרי-טקסני, "כשאהיה גדול" שגם במקור קרץ לרגאיי הפך לשיר רגאיי פאר אקסלנס על הבמה, שלא לדבר על הברקות קטנות כמו הרגע שיהודית רביץ אימצה מהופעה משותפת עם יוני רכטר ועלי מוהר (מ-2004) – בית נוסף ב"יוסי, יוסי" שבו היא שרה (על אותו הלחן) על יתר חברי הלהקה "האחד הביא גיטרה, השני רק מזמר, השלישי בחור גבוה, מנגן על הפסנתר". רגע שגם העלה חיוך וגם הציף רגשית.

להגניב ולהפתיע: יוני רכטר עשה את זה שוב

לצד הרצון לתת לקהל את מה שהוא רוצה, רכטר הרשה לעצמו גם למתוח טיפה את הגבולות וזה רק שירת את החוויה. הקהל קיבל חוויה הרבה יותר עשירה מאשר אם הם היו מסתפקים בשירים מפעם, כמה ביצועי סולו ויאללה הביתה. רכטר נתן לאנשים תמורה מלאה לכספם עם שירים שגם הצליחו לרגש ולנחם – אבל גם להגניב ולהפתיע. לא אני האיש שידבר על הזכויות שיש לרכטר בעולם המוזיקה, אבל עוד אחת נוספה לו אתמול.

פירקו את כל מה שעמד על הלב. "הכבש השישה עשר" (צילום: אבישי סלע)

"הכבש השישה עשר" נפלו על תקופה שבה מצב הרוח הלאומי קצת הפכפך, נע בין חזרת החטופות רק כמה ימים קודם לבין המציאות שעדיין מבעבעת ותחושת הערפל. ההופעה לא חיפשה לתת פתרונות למצב הזה – היא לא חיפשה להטיף, אלא בסך הכל באה לנחם. ויש בזה ערך.נחמה היא לא דבר שבהכרח צריך להיות מפורש; כל אחד בא להופעה עם הסרטים שלו, וכנראה שכל אחד התרגש משירים אחרים (אני פשוט בכיתי חצי ליטר דמעות כל ההופעה) – אבל נדמה לי שאם היה משהו קולקטיבי, זה עצם הרצון ביד המנחמת הזאת. זו קלישאה מאוד גדולה לשיר "יהיה טוב" כדי להאמין שבאמת יהיה טוב, אבל לפעמים זה כל מה שהיינו צריכים. גם אני באופן אישי לגמרי.

לחיות בישראל בשנה וחצי האחרונות הרגיש כמו לשחות באוקיינוס של כאב, מה-7.10, דרך החיילים שנהרגו כל יום והחטופים שעדיין בשבי, התחושה היא שמשהו עמד באוויר. זה קצת השתחרר עם החזרה של אמילי, דורון ורומי (שגם הוזכרה על ידי רביץ, שנייה לפני הביצוע הממיס ל"מילה טובה"), ועדיין כנראה שזה המטען שאיתו נכנס הקהל הגדול להיכל התרבות.אבל מה שקרה בתוך ההיכל, כשההופעה הזאת השתחררה, זה אוקיינוס של אהבה. אהבה שבאה מהאמנים על הבמה אל הקהל, והגיעה אליהם חזרה. היפי? קלישאתי? סאחי? תקראו לזה איך שתרצו. זו היתה פשוט חוויה שכזו שפירקה את כל מה שעמד על הלב, בדרך לא קלישאתית, עם הרבה הומור ומודעות עצמית, ובעיקר עם מוזיקה גדולה מהחיים.

"הכבש השישה עשר" הגיעה לסיבוב הזה עם ציפיות בשמיים. קשה לעמוד ברף הגבוה שמוצב לך כשאתה סולדאאוט תוך כמה שעות. נדמה לי שאיכשהו, הם הצליחו להתעלות אפילו על הציפיות האלה. מי שיילך להופעה הזאת, בין אם הוא מחפש איזה רגש נוסטלגי ובין אם הוא סתם רוצה להרגיש כמו הילד שהוא היה, יקבל תמורה מלאה לכספו ובדרך, אולי, גם קצת ירגיש יותר טוב.

• ביקורת הופעה
• הכבש השישה עשר
• מוזיקה ישראלית
• יהודית רביץ
• גידי גוב
• יוני רכטר
• דיוויד ברוזה
• יהונתן גפן

קשה להסביר את תופעת מייקל רפפורט. עד השבעה באוקטובר אם היית שואל אנשים בישראל מי זה, כנראה שרובם לא היו מזהים גם עם תמונה.מאז הוא הפך לאחת הדמויות הכי מוכרות בארץ, עם תמיכה מלאה (ובקולי קולות יש לציין) בישראל, הופעות מלאות ואפילוביקור בארץ נהדרת. עכשיו הוא חזר לשתי הופעות נוספות בישראל, והביקוש הראה שהוא צבר לא מעט קהל. אתמול (יום ב') הוא הופיע בבית החייל בתל אביב, והאולם היה מלא עד אפס מקום. בדקתי עוד לפני, וכבר שבוע לפני המופע לא היו כרטיסים, ויש סיכוי שאזלו עוד לפני. מאז עלתה אצלי השאלה – האם אנחנו אוהבים את מייקל רפפורט כי הוא אדם מצחיק, או שאולי זה כי הוא בצד שלנו?

>>קמים לחיים: איך דיסני יכולים ליצור גרסאות לייב אקשן מוצלחות יותר?

מופע החימום של מייקל רפפורט היה הסטנדאפיסט מתן פרץ, אותו אתם ודאי מכירים מהסרטונים של אסף יצחקי שקופצים לכם ברילס או ביוטיוב. אקורד הפתיחה הזה גרם לי לחשוב שאני הולך לקבל מופע סופר פוליטי באווירת רפובליקני-ימני-סאחו-ציוני, בעיקר כי רוב הבדיחות שלו היו צחוקים על ערבים מתפוצצים, ועל להטב"קים מגוחכים שמוחאים למען פלסטין. סך הכל מופע פתיחה חביב, שחלקו כבר קפץ לי ברשת מספר פעמים – אבל באותו הרגע זה הרגיש כאילו הוא מכתיב את הטון שפחדתי ממנו במופע הזה. ואז מייקל רפפורט עלה.

מהרילס לבמה. מתן פרץ בחימום מייקל רפפורט בהופעה בתל אביב. צילום: אריאל עפרון

למרות בדיחה סופר סאחית בהתחלה על הביפרים ("אנא תניחו את הטלפונים ותרחיקו את הביפרים"), המופע התחיל בטון שונה מהצפוי. הוא עבר לספר על הילדים שלו, ודן בשאלה "האם צריך להפליק לילדים שלך?", ומשם המשיך לדבר על גירושים, נישואים, ובסוף הוא גם דיבר על החיבור שלו עם ישראל. בתור אדם שבא מהצד ההפוך לגמרי של המפה הפוליטית, היה לי קצת קשה עם הזקפה הפטריוטית של מייקל רפפורט – הוא לא גר כאן, ואפילו הוא מודה שהוא לא מספיק מכיר את השמות של הפוליטיקאים הישראלים כדי להבין מי המשוגעים שביניהם. הוא לא יודע איזה כאוס הולך במדינה, ובטח לא מרגיש את זה על בשרו. התמיכה שלו ושל אנשים כמותו בהוליווד היא כמובן מבורכת, אבל אחי – תירגע. ולמרות כל זאת, ותרועות הקהל האוטומטיות שמגיעות ברוח "ישראל! פאק יה!", איכשהו ישבתי עד סוף המופע, ואפילו נהנתי ממנו.

הזקפה הלאומית ביבוא מחו"ל. מייקל רפפורט בהופעה בתל אביב. צילום: אריאל עפרון

אני בן אדם שמאמין שצריך ואף רצוי לצחוק על הכל, בלי פרות קדושות ובלי התייפייפות. אני גם הרבה יותר נהנה כשזה מגיע מקומיקאים בצד שלי של המפה הפוליטית, אבל אם אפשר לצחוק על הכל מצד שמאל – זה אומר שאפשר לצחוק על הכל גם מצד ימין. אין כאן חפים מפשע. זה יכול להיות וולגרי ואלים, אבל זה חייב להצחיק. ואין מה להגיד, מייקל רפפורט מספק את הסחורה, בעיקר כי הוא לא עושה הנחות לאף אחד. כשהוא על הבמה והמיקרופון ביד שלו, אף אחד לא חסין: הוא יורד על ג'ו ביידן ועל קמלה האריס, ובאותה נשימה עושה חיים קשים לטראמפ ומודה שאף אחד מהמועמדים לא ראוי. הוא אפילו מגנה את דבריו של טראמפ (בו הוא גם תומך), שטען כי אם לא ייבחר מדינת ישראל תחדל מלהתקיים בנסיון למשוך את קולות היהודים. כלומר, העמדה הפוליטית שלא הסכמתי איתה, לא הפריע לי לצחוק.

הלו, מיסטר ביידן? פאק יו. מייקל רפפורט בהופעה בתל אביב. צילום: אריאל עפרון

רפפורט גם מפתיע טיפה, מרגע שפתאום אכל סיבוב על כל השמות הכי גדולים בהוליווד – חואקין פניקס, לאונרדו דיקפריו, בראד פיט ועוד רבים אחרים. וכמעט תמיד זה מצחיק, גם אם לא תמיד ברור אם הוא רציני או צוחק כשהוא מדבר על ההצטרפות של חלק מהם לאילומינטי. גם כשהפאנצ'ים שלו לא נוחתים באופן מדויק, רפפורט מצליח להציל את עצמו בדרכים מקוריות ולהחזיר אליו את הקהל במהירות, ואלה איכויות של קומיקאי ותיק שתמיד תענוג לראות על במה. סטנד-אפ זה דבר חי ודינאמי, ולראות ניסיון של שנים בא לידי ביטוי על הבמה, זה יכול להיות או שחוק מאד, או מוצלח מאד. במקרה של מייקל רפפורט, זה מוצלח מאד.

אחד משלנו. מייקל רפפורט בהופעה בתל אביב. צילום: אריאל עפרון

אז האם אנחנו אוהבים את מייקל רפפורט כי הוא מצחיק? ובכן, כן. גם. הוא אולי מעורר אנטגוניזם אצל מי שלא מסכים איתו או עם הדרך שבה הוא מגיב, אבל הטיימינג הקומי שלו, האופן שבו הוא מספר את הסיפורים שלו והתקשורת שלו עם הקהל (בין אם הוא שואל שאלות ובין אם סתם מפריע במהלך המופע) מספקות מופע סטנדאפ שכדאי לראות, גם אם אתם לא תומכים בטראמפ או מתענגים על לאומנות. האם הקהל הישראלי מחבק אותו כי הוא אוהב את ישראל? כן, ברור – וזה בסדר גמור. נכון שזקפות פטריוטיות זה תמיד קשה לעיכול, אבל בתקופה כזאת שבה האנטישמיות בעולם במגמת עלייה חדה ואמנים מבטלים הופעות כאן על ימין ועל שמאל, זה רק טבעי שהקהל היהודי יקבל את החיבוק שמייקל רפפורט מציע. וגם יחבק בחזרה בצורת סולד אאוט מראש. עד הפעם הבאה.

• ביקורת הופעה
• במה
• סטנדאפ
• מייקל רפפורט

תאהבו את זה או לא, ללכת להופעה בזמן מלחמה מלווה בתחושת דואליות מבלבלת. כן נו, אותו מעגל מוכר מדי של "הכל נורא –> אולי מגיע לנו קצת להינות –> מרגישים אשמה על שנהנים –> סעמק תחזירו כבר את החטופים –> הכל נורא". גם המוזיקאים עצמם, כך נראה, נושאים על גבם את הדיכאון התקופתי, וזה מרגיש כאילו כל הופעה שראיתי לאחרונה נפתחה בחצי התנצלות. גם זה מרגיש מוזר, אבל בהתחשב במוזרות הכללית של פחות או יותר הכל (מישהו יודע אם הפיראטים התימנים עדיין נגדנו?), נראה לי שזו מוזרות שאפשר לשאת.

>>למה להרוס? הקולנוע הישראלי סוף סוף בכיוון הנכון, אל תעצרו אותו

ובכל זאת, מדי פעם המוזרות הזו עולה שלב, כמו במופע השקת אלבום הסולו השני של כהן, "הביתה", שהתקיימה ביום רביעי האחרון (14.8) במועדון הבארבי החדש. כלומר, היותר חדש. הבאים לנמל יפו המתינו בסבלנות לעלייתו של הכהן הגדול, גם אם נהנו מהסט הקצרצר של די.ג'יי מש, אבל במקומו עלה למרכז הבמה אחד, אלון עדר. זה היה כל כך מפתיע (כי ממתי פותחים הופעה עם אמן אורח לבדו על הבמה?) עד שהוא נאלץ לשבור את הקרח עם בדיחה חמודה, ואמר למיקרופון "היי, אני כהן". רק כשהתחיל לשיר את "כיף לי", השת"פ שלו עם כהן באלבום, הבנתי מה קרה פה.

הגענו הביתה. כהן במופע ההשקה לאלבום "הביתה", 14.8. בארבי נמל יפו. צילום: מתן שרון

הסיבה שדווקא השיר הזה פתח את ההופעה היא כדי להגדיר את הטון לכל מה שבא אחריו, וכאילו לסמן לקהל שכאן מותר קצת להינות, אבל גם להכיל את העובדה שהכל מבאס כרגע. האחד לא נגד השני, אלא חי יחדיו כדיסוננס קוגנטיבי ישראלי למהדרין. "גם כיף לי, וגם לא". כמה פשוט, ככה קולע. אחרי שעדר ירד מהבמה, כהן התחיל מההתחלה. סליחה, "מההתחלה", שיר הפתיחה המצוין של האלבום, שהכניס את הקהל לזיגזג שהולך להיות בהמשך הערב. מה לעשות, זה אלבום כזה, שנע בין השלווה שמספק בית טוב לבין החרדה שמחכה שם בחוץ. זו בדיוק הסיבה שהקהל צעק בקול גדול ומשוחרר את הפזמון של שיר הדיכאון/באנגר הקיצי "עד הקיץ", ויא אללה איזה כישרון הוא אוחנה.

גם האירוח של ג'ימבו ג'יי התאים לתוכנית האמנותית הדואלית הזו, ולא רק כי השיר המשותף שלהם מדבר על ניסיון לשמור על השפיות, אלא גם בשל המטען שקיבל הראפר מהעוטף בתור תושב מפונה. זה גם היה המשך טבעי לשיר אהבה לעוד חבל ארץ שננטש, "נוסע לצפון" שבוצע בטון רך יותר, שאז המשיך ל-"כוכב אחד" מהאלבום הקודם, סוג של זריקת אופטימיות מוזיקלית בתוך כל הדאון על הצפון והדרום הפצועים. נראה כאילו אפילו כהן הרגיש מוזר עם הזיגזוג, כי ברגע אחד הוא ממש אמר "טוב, בואו נחזור לחלק המבאס". מודעות עצמית תמיד היתה אחת מהתכונות היותר מוצלחות של הראפר.

כוכב אחד. כהן במופע ההשקה לאלבום "הביתה", 14.8. בארבי נמל יפו. צילום: מתן שרון

עד שהאחיות קרקוקלי עלו לביצוע של הסינגל "שקרים", הקהל כבר היה לגמרי בתוך הסירה המתנדנדת המוזיקלית הזו, מרשה לעצמו להיסחף לכל כיוון, בין אם זה "חוזר" הפנומנלי, "לא כזה עמוק" המדבק או ההפתעה שהיא סקשן הראפ-האוס שנולד בקטלוג של כהן. החלק הזה נבנה להופעה באופן חכם ביותר – זה התחיל בביצוע נהדר ל"שמיניות", בו גם בלט המפיק לירי אחאי, שתפקד על הקלידים והמוזיקה יחד עם די.ג'יי מש. משם הגיע השיר המאתגר "סקס אמיתי", שהצליח לעבור ללא מבוכה למרות שהוא מציג שיח פתוח על מיניות בהופעה של ראפר מבלי להשתמש במילה ביצ'ז. הסיום של "מתפזר", עם הופעת האורח של הכישרון העצום יא נה, הרים את הבארבי לאטמוספרה עם שיר שהוא משבר אקזסטינצאליסטי מרגיע, כי כולנו רק אבק של כוכבים, הולכים ומתפזרים.

את ההדרן פתח כהן לבדו, עומד מאחורי עמדת הדי.ג'יי כדי לבצע את השיר הקשוח ביותר באלבום – לביצוע, לכתיבה ולעיכול – "גבול", שמבטא באופן ישיר מאוד את התסכול ההולך ומתגבר מהמציאות שסביבנו. זה היה ביצוע ערום, חשוף ועוצמתי ביותר, במיוחד לאור הנאום הקצר שנתן כהן על המשמעות החדשה שנטענה למונח "הביתה", שהיה שם האלבום עוד לפני המלחמה. הנאום נחתם במילים "שכל מי שצריך לחזור כבר הביתה כבר יחזור הביתה. ושכל מי שצריך ללכת הביתה כבר ילך הביתה". הביצוע של "גבול" כבר הרגיש כמו שחרור קיטור בפני עצמו.

סיום מפרק. כהן במופע ההשקה לאלבום "הביתה", 14.8. בארבי נמל יפו. צילום: מתן שרון

ובהתאם לתזזיתיות, גם הפעם אחרי האגרוף הגיע הליטוף, עם שיר הנושא של האלבום, שנטען בכל המשמעות שכבר נטען. הביצוע של כהן עם קטלין אלגדו לשיר הנושא היה קסום, והרגיש בעיקר כמו שחרור של המון רגשות שנטענו במהלך התקופה האחרונה, המופרעת הזו. זה עדיין מרגיש מוזר לצאת להינות מקצת מוזיקה בתקופה מטורפת שכזו, לכן טוב שיש גם הופעות דואליות שכאלו. משהו שעוזר לעבור דרך כל הרגשות כדי שבסוף, אחרי הכל בתקווה אמן, נצליח כולנו לחזור הביתה.

• ביקורת הופעה
• מוזיקה ישראלית
• ❤ תרבות
• מיכאל כהן
• מוזיקה