בישראל, כידוע, אין מדע בדיוני. גם (טוב, נו, בעיקר) כי אין תקציב, אבל גם כי מי שרוצה לברוח מהמציאות יכול למצוא יופי של אלטרנטיבות בקולנוע ובטלוויזיה האמריקאים. היצירה הישראלית, לפחות בשנים האחרונות (וביתר שאת אחרי 7.10) מבקשת להביא את ההפך הגמור: ריאליזם. היפר ריאליזם. יצירות שהן לא רק אמיתיות על אנשים אמיתיים, אלא מצולקות. כאלה שבהן לא מסתירים את התפרים, לא מתקנים עם פוטושופ, לא מבקשים מהצ'אט לכתוב וגם לא מחפשים מטאפורות דרך עולמות פנטסטיים. דברים שרק המציאות האפורה והמשעממת, של ישראל הבינונית והסבירה, יכולה לייצר.

>> ואינם נראים: בטלוויזיה של היהודים אין ערבים. קווים לדמותם
>> מציבים לכם מראה: 10 סדרות על הנושא שתעשיית הבידור הכי אוהבת

הגל ההיפר-ריאליסטי שולט ביצירה הישראלית כבר כמה שנים, מ"מטכליסטים" ו"ילדחרא" של yes, דרך "ילד רע" של HOT ושורה של סדרות אחרות שמציפות לאחרונה את המסך. אחת מהסדרות המובילות בז'אנר הזה היתה "המפקדת" – הדרמה בכיכובה של אלונה סער על המציאות של מפקדות בטירונות, היתה להיט תאגידי לא קטן. עכשיו, הבמאית שמאחוריה, עטרה פריש, מביאה לנו יצירה דומה שנאמנה לחוקי הז'אנר: כמה שיותר אמיתי, כמה שיותר מצולק, כמה שפחות פנטסטי.

קוראים לה "כל האימהות משקרות", דרמת ספורט קומית שעלתה אמש (שני) בכאן 11, כשבמוקד הסדרה עומדת אלי (מאיה מרון), אם חד הורית שחיה בדירה ביפו עם הילד שלה וחיה חיים די ריקים, אבל אז החיים גוררים אותה לתוך עולם אלטרנטיבי – קבוצת כדורשת של אימהות, שמנסות דרך הספורט "להתעורר על החיים שלהן" – לנצח בספורט כדי לנצח את המכשולים שלהן במציאות.

ובקבוצה, כמו בכל סדרת ספורט טובה ("טד לאסו" היא כנראה הדוגמא המושלמת), יש כל מיני טיפוסים. דינה היא המתוקה והאופטימית, יאנה היא הלסבית האכזרית, ששון היא הנסיכה המפונקת. כל אחת יושבת על סטריאוטיפ אחר, אבל כולן מחפשות בספורט – ובכדורשת – את המפלט מהחיים הלחוצים שהן מנהלות כאימהות. כולן רוצות לברוח, ולקוות שניצחון על המגרש יוכל להוציא אותן מעבדות לחירות. לפתוח להן שער לגאולה.

בדרך, זו גם קריצה לתוך עולם ספורטיבי די אלטרנטיבי, אפילו בתוך ספורט הנשים. מדובר במיזם "מאמא.נט" שקיים כבר יותר מ-20 שנה ומפעיל לא פחות מ-108 ליגות ברחבי הארץ, אבל כולו רחוק מאוד מאור הזרקורים. זו לא ליגה שמצטלמת, הן לא משודרות בטלוויזיה, הן לא הקצפת. הן "ספורט להמונים" אמיתי, משהו שבא מהרחוב ונועד לתת לנשים הזדמנות לפרוק ולנצח בזכות עצמן.

גם הבחירה בסוג הספורט, כנראה, לא מקרית. הקבוצה מיפו הייתה יכולה לשחק כדורגל או כדורסל – ענפים מיינסטריימיים וקלים לעיכול לקהל הרחב – אבל דווקא הכדורשת נבחר, גם כי הוא פחות מוכר וצפוי, אבל אולי גם כי הוא יותר ספורט של אנדרדוגים (או אנדרדוגיות, במקרה הזה) שבו לא צריך להיות גבוה, או מוכשר במיוחד, צריך פשוט להכות כמה שיותר חזק. לצרוח ולהעיף כדורים באוויר. והקבוצה מיפו היא הכי גרועה בליגה, אנדרדוג של האנדרדוג, התחתית שממנה האימהות מגיעות לאימונים ולמשחקים. מכאן, אפשר ממש רק לעלות.

את טביעת האצבע של פריש כבמאית בהחלט אפשר לזהות. יש לא מעט קווי דמיון – גם ברמה הפרסונלית – ביחס ל"מפקדת". זה לא רק הפסקול שמזכיר (יוצרות הפסקול: גלי גבעון וגל עובד); זה גם הקצב, הסצנות המעניינות והמפתיעות ובעיקר, כמו "המפקדת", גם הסדרה הזו לא באה לעשות נעים לקהל שלה. היא מתארת נשיות אחרת, הרבה יותר מבוגרת וכואבת ומנוסה מהבנות של "המפקדת", ועדיין יש שם סוג של אחווה בין הדורות. המסר המובלע הוא שלא משנה אם את מ"כית בת 20 או עורכת דין בת 45, בשני המקרים את בתחתית שרשרת המזון ותצטרכי להילחם על כל מה שיש לך.

ברמת הליהוק – מאיה מרון היא הכוכבת הגדולה של הסדרה ובצדק. אני אישית מאוד אוהב את מרון (עוד מימיה ב"כנפיים שבורות" ו"בטיפול", אבל גם כאורנה מסדרת הקאלט "הבורר"), וזה סוג של תפקיד קאמבק עבורה אחרי שנים שבהן לא היתה בפרונט של יצירה כלשהי. גם אגם רודברג, שפרצה לעולם המשחק עם התפקיד הנהדר ב"חזרות", ממשיכה את המומנטום ואפשר בהחלט לציין גם את צחי הלוי – שמביא את כל הכריזמה (והסקס אפיל, לא נכחיש) ישר למסך.

בישראל, אין היצע גדול של סדרות ספורט טובות ובטח לא מסורת של הז'אנר, אבל בהשוואה לסדרות הספורט מהעולם הגדול – "טד לאסו" או "ווינינג טיים" – גם כאן הספורט משמש כמעין בוחן אישיות של הדמויות. הנשים של קבוצת הכדורשת מיפו מגיעות ממקומות שונים, ממגדרים שונים, מצבעים שונים – אבל כשהן עולות למגרש, הן בסופו של דבר רק דבר אחד: הן נשים, בתוך עולם גברי, שמנסות לפלס את דרכן, לעלות למגרש, להעיף כדורים באוויר ולצעוק את החלומות שלהן. גם אם הם רק לברוח שעה מהילדים, מהבעלים הקפריזיים או מהעבודה. סמול ויקטוריז.

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• סדרות ישראליות
• סדרות מומלצות

רוב האנשים יזהו את ברט קריישר בתור הסטנדאפיסט השמנמן נטול החולצה עםהסיפור המטורף על הטיול שלו במוסקווה. הוא אף פעם לא היה ג'רי סיינפלד או כריס רוק, אבל הוא די בלט בסצנה האמריקאית בשנים האחרונות בזכות הרשתות החברתיות. כעת הוא עובר לשלב הבא באבולוציה של קומיקאים אמריקאים – סדרה המבוססת על חייו בנטפליקס בשם "ישוחרר ברט".

>> אני מטא: "וונדר מן" של מארוול מצליחה במקום בו רבים נכשלו
>> ואינם נראים: בטלוויזיה של היהודים אין ערבים. קווים לדמותם

הסדרה עוקבת אחרי הניסיון של משפחת קריישר להשתלב בשכונת בברלי הילס ובבית ספר פרטי אליטיסטי, אליו נרשמות שתי בנותיו של ברט. המשפחה עצמה מורכבת מברט בתפקיד האב המביך של המשפחה, אשתו ליאן קריישר (ארדן מירין הנהדרת) ובנותיו. הבכורה היא ג'ורג'יה (אווה ריאן) שסובלת מבריונות והצעירה היא איילה (לילו לאנג) הישירה ובעלת לקויות הלמידה. הדילמה המרכזית של ברט, לאחר שהוא מסב נזק תדמיתי לבנות שלו בבית הספר, היא האם להישאר נאמן לעצמו או ליצור לעצמו תדמית חדשה ולנסות להשתלב בחברה שהוא רחוק מלהתאים לה.

מיד בהתחלה אנחנו רואים את חוסר ההתאמה של ברט לקהילת בית הספר בהתנהלות מול ההנהלה ומשפחת ואנדרתל, משפחה עשירה שהעומד בראשה, לנדון (כריס וויטאסקה) הוא מנתח פלסטי עשיר שעומד גם בראש החבורה אליה ברט רוצה להתקבל. קריישר הצליח לכתוב פה דמות כל כך מעצבנת במהות שלה, שאתם תרצו לתת לה אגרוף לפנים דרך המסך בכל פעם שהיא פותחת את הפה. עם זאת, הוא חייב להיות נחמד אל ואנדרתל כדי להיכנס למעגל הפנימי ולקבל השפעה.

עם כל קומיקאי אחר זה כנראה לא היה עובד. לקריישר יש פשוט מספיק קסם אישי ומספיק חוצפה כדי שזה לא יהפוך למאוס תוך שני פרקים. לא מדובר באיזו קומדיה סופר מבריקה, אבל הוא עושה עבודה מצוינת בלחשוף כמה מעצבנים יכולים להיות אותם הורי אליטה ובכלל, יש פה ביקורת חברתית די חריפה וכמעט לא מעודנת על מערכת החינוך ובתי הספר הפרטיים ועל החברה האמריקנית. קריישר אמנם לא מציג גזענות, אבל לגמרי נכנס באפליה על רקע מעמדי-תרבותי. זאת אומרת, מי שלא מתיישר עם הנורמה החברתית ועם המעמד הכלכלי, הוא מוקצה.

לאורך הדרך הבת הצעירה ביותר, איילה, משמשת לו כמעין מצפן מוסרי ותזכיר לו שהיא אוהבת את אבא שלה בדיוק כפי שהוא, עם חולצה, בלי חולצה, בעיקר בלי חולצה, וולגרי ומשולח רסן. יותר מהכל מהנה התחושה הקרינג'ית שנוצרת כשרואים דמות שעומדת לעשות משהו שהיא ממש, אבל ממש לא אמורה לעשות, ואתם אומרים בקול "לא-לא-לא-לא-לא!", מה שקורה כמעט בכל שנייה שבה קריישר נמצא על המסך. זאת תחושה שלא חוויתי זמן רב בטלוויזיה ואני חייב להגיד שזה עובד מצוין עם ההומור האדג'י שלו.

עם זאת, אחרי 30 שנה הטרנד של קומיקאים ו/או מוזיקאים שיוצרים קומדיה על חייהם מתחיל קצת להימאס. קריישר מצליח לחמוק מזה כי הוא יצר סדרה די כיפית עם דמויות די מבדרות, וגם אם עולים ממנה ניחוחות של ימין אמריקאי היא עדיין קורעת מצחוק. קריישר הולך עד הסוף עם הקומדיה שלו, ואפילו שכל הסדרה עסוקה בזה שהדמות שלו מתנצלת על כך, הוא לא מתנצל על זה לרגע. זה גם סוד הקסם. "ישוחרר ברט" היא קומדיה לא מתוחכמת, לא עדינה ולא מתפשרת. אבל מיצינו את הקונספט. הרעיון שחוק. חיים של קומיקאים זה לא כזה מעניין. בואו נגיד שאם זאת תהיה סדרת הקומדיה האחרונה שמבוססת על חייו של סטנדאפיסט, ספק אם מישהו יצטער.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• סיטקום

מאז "מלחמת האינסוף" ב-2018 מארוול עשו לא מעט, אך רק מעט מזה באמת שווה צפייה. בכל הנוגע לקו הזמן הקדוש של מארוול אנחנו מקווים שהגעתו של ד"ר דום תזרים קצת דם חדש לעניין, אבל דווקא בגזרת היצירות שמתקיימות ביקום של מארוול ועומדות בפני עצמן – גם סגנונית וגם עלילתית – יש כמה הצלחות. "מון נייט", "דרדוויל" החדשה או "איש זאב בלילה" הן כאלו, וגם הסדרה החדשה "וונדר מן", שעלתה השבוע בדיסני+, לא מרגישה כמו שום דבר שמארוול עשו בעבר. ובאופן די מוזר, הם מצליחים היכן שרבים אחרים נכשלו – בשלב המטא.
>>

אבל קודם כל, בואו נדבר על הסיפור.במרכז הסדרה עומד סיימון וויליאמס (יאיא עבדול מאטין השני), שחקן צעיר ודי כושל, ללא קשרים או פרוטקציות, שרק רוצה להגשים את החלום שלו להפוך לשחקן מתודי.אני מכיר שחקנים, הם לגמרי יכולים להיות עם די מעצבן, אבל סיימון כל כך מעצבן שזה כמעט בלתי אפשרי לעבוד איתו, כי הוא "שחקן חושב". שחקן טוב יודע למצוא את האיזון בין להביא דברים מעצמו לדמות ובין להיות פלסטלינה בידו של הבמאי. סיימון הוא יותר חרסינה בידו של הבמאי –הוא תקוע בראש של עצמו, מחפש הצדקות וביוגרפיה מלאה לדמות, וחולם להיות הדניאל דיי לואיס הבא.

החלום זה נראה כמעט אבוד אחרי שחותכים את הדמות שלו מהסדרה "אימה אמריקאית" (כן, מסתבר שריאן מרפי קיים ב-MCU), ועל הדרך בת הזוג שלו נפרדת ממנו, אבל דמות אחרת ומוכרת מה-MCU – טרוור סלאטרי (בן קינגסלי), הלא הוא "המנדרין" שהכרנו עוד ב"איירון מן 3" – מגלה לו שמחפשים שחקן חדש עבור רימייק לסרט גיבורי העל הישן "וונדר מן". סיימון, שגדל על הדמות, מרגיש שזה התפקיד שהוא נועד לו, ויחד עם סלאטרי יוצא למסע להשיג את התפקיד. אה כן, ויש לו כוחות על.

בדרך כלל, כשאנחנו פוגשים לראשונה דמות מהיקום הקולנועי של מארוול, ההתמקדות היא בכוחות כי זה מה שמעניין. עם "שי-האלק", לדוגמה, היה פרק זמן לא מבוטל שהוקדש להסתגלות שלה לעובדה שהיא גדלה לאישה עצומת מימדים. אפשר ללכת אפילו אחורה יותר, ולהסתכל על טוני סטארק שלאורך כל הסרט הראשון עסק בלבנות את חליפת האיירון מן. הכוחות הן הכוח המניע של ה-MCU וזה עבד בעיקר בהתחלה, אבל כאן ההתמקדות היא בלספר סיפור, וכוחות העל הן רק מאפיין של הגיבור. אמנם כזה שמהווה חלק מרכזי מהעלילה, אבל הוא ממש לא במרכז. אז איך הוא גם מקדם את העלילה?

ובכן, כתוצאה מאירועי "מלחמת האזרחים" ביקום הקולנועי הזה אנשים עם כוחות צריכים להיות רשומים, וסיימון לא רשום. לא רק זה – האולפנים לא רוצים להעסיק אדם עם כוחות (כדי לא לשלם ביטוח יקר), כך ששחקנים עם כוחות על לא יכולים בכלל להשיג תפקיד. האמת? מגניב שהם עשו את זה, ויותר מגניב איך שהם ניגשו לזה עם פרק שמוקדש אך ורק להסבר הזה. ובכלל, זה כנראה אחד הסיפורים שהכי הושפעו מסרטי מארוול הקודמים, מבלי שזה מרגיש בכלל כמו סרט של מארוול, אלא יותר כמו סדרה ב-HBO, כשהמאפיין המרכזי שלה הוא המטא – זאת סדרת גיבורי על, על יצירת סרט גיבורי על.

המטא בסדרה הזאת לא עוקצני כמו "הסטודיו", אלא מאופיין בהרבה ניים-דרופינג וצחוקים על חשבון במאים, יוצרים, וההפקה עצמה. כמובן שאין פה מטא-ביקורת על דיסני – בכל זאת מדובר בדיסני, חברה שיש לה אפס יכולת לבקר את עצמה – אבל ייאמר לזכותם שהם מצליחים ללכוד את התחושה של לא מעט שחקנים באמצעות נקודת המבט הזאת, בין אם מדובר בהופעת אורח של ג'וש גאד ובין בתזכורת התמידית שתמיד יש שם גדול יותר. הם עוד יותר הצליחו לקלוע עם העבודה מול במאי, והתסכול שיכול להגיע מזה.

העניין המפתיע באמת הוא שהמטא בדרך כלל מופיע כבית קברות ליצירתיות – לצורך הדוגמה, כל סרט על יוצר שנמצא במחסום כתיבה או כל יצירה שמדברת על היצירה, או יצירה שמדברת על "הפנים האמיתיות של הוליווד". מארוול לקחה כלי עלילתי די מאוס, והפכה אותו למשהו מעניין כשהציבה אותו ב-MCU. בכל זאת מדובר במארוול, אז אני לא ממהר לשמוח, אבל נראה שמישהו שם סוף סוף מצליח להביא דברים מקוריים ואיכותיים. זה כבר הורגש בשנה שעברה עם "ספיידרמן הידידותי מהשכונה", אבל זה משמח לראות שגם בתוך היקום הקולנועי הלעוס ביותר אחרי "מלחמת הכוכבים" מצליחים להביא משהו יצירתי שלא עשו קודם. מארוול כיוונה לאיכות וסיפקה אותה, גם אם מדי פעם זה מלווה בבן קינגסלי פשוט צועק את מה שהם עושים (זה קורה לא מעט בסדרה, זה קצת צורם, אבל לא פוגם בחוויית הצפייה).

"וונדר מן" היא סדרה טובה של מארוול – היא לא מרגישה כמו טריילר לדבר הבא, אין בה סצנת אפטר-קרדיטס, היא מקורית ומגניבה ומספרת סיפור על אדם שלא מחפש להיות גיבור, אלא להגשים את עצמו בתור שחקן. יאיא עבדול מאטין השני הוא ליהוק מושלם לתפקיד, ובן קינגסלי משלים אותו בתור הסיידקיק שמדבר קצת יותר מדי כמעט באופן מושלם. לצד השימוש המינימלי בכוחות, זה מרגיש כמעט מושלם. לא אשקר, הייתי רוצה שהכוחות שלו יפריעו אולי קצת יותר במהלך הסדרה, שנקבל עוד הצצה למה הוא מסוגל לעשות ועל פי הקומיקס הוא גם ניהל מערכות יחסים עם קרול דנברס – קפטן מארוול – ועם וונדה מקסימוף. האם נזכה לראות את זה בעתיד? מי יודע. אני רק יודע שאחרי שנים של פרויקטים גרועים עד בינוניים, מארוול הצליחה ליצור סדרה שעומדת בפני עצמה עם קאסט מעולה, שלא מדברת על גיבור על סטנדרטי, אלא על אדם עם כוחות שמשמשים כמכשול, ולא יתרון. הוא לא רוצה להיות גיבור, אלא רק שייתנו לו צ'אנס להוכיח שהוא שחקן נפלא.
"וונדר מן", 8 פרקים, עכשיו בדיסני+

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• דיסני+
• מארוול
• MCU

כשישבתי לראות את "יריבות לוהטת", הסדרה החדשה של הרשת הקנדית "קרייב" שעלתה השבוע ב-HBO Max רק ידעתי שמדובר בדרמת ספורט רומנטית. אחרי הפרק הראשון הבנתי שזה שקר. כשהגעתי (בקושי רב) לפרק האחרון, כעסתי על בזבוז הזמן וכשראיתי שהביקורות והצופים משבחים את הסדרה, כבר איבדתי את זה לגמרי ולא הבנתי מה לעזאזל פספסתי. אז בואו נעשה רגע סדר.

>> כן, נראיתם מוזר ב-2016. אבל לא מוזר כמו הסדרות והסרטים האלה
>> מה הם מבינים? הסדרות שהפכו ללהיט למרות שהמבקרים שנאו אותן

"יריבות לוהטת" מספרת על שני שחקני הוקי מקבוצות יריבות שמפתחים מערכת יחסים רומנטית על רקע ההתכתשויות שלהם על המסך. שיין הולנדר (הדסון ויליאמס) הוא הקפטן של נבחרת מונטריאול. הוא ילד טוב, בסך הכל, נורא מקובע ועם רגליים על הקרקע. מולו משחק איליה רוזנוב (קונור סטורי), הקפטן ממוצא רוסי של הבוסטון ריידרס. הוא הצד היותר פרוע בזוגיות הזאת. הוא קשוח, אבל אוהב להנות והוא לא מפסיק לתאר את שיין כאדם משעמם.

את מערכת היחסים הזאת שהתחילה בחדר ההלבשה אנחנו מבקרים כל פעם במועד שונה, וכך למעשה סיפור שהחל ב-2008 בפרק הראשון כבר הגיע לשנת 2016 תוך שלושה פרקים. זאת אומרת שאין הרבה זמן לכל שלב ושלב במערכת היחסים שלהם, ואנחנו מקבלים שלושה פרקים שמהווים מונטאז' אקספוזיציוני להחריד ליחסים שלהם. אני אקצר לכם: אין פה דרמה ואין פה כמעט ספורט. יש פורנו גייז רך ומעט רומנטיקה.

בואו נשים רגע דברים על השולחן: הבנתי שזאת לא סדרה שמיועדת לגברים סטרייטים, ואין לי בעיה עם סדרות להטב"קיות וגם לא עם סצנות סקס חד מיניות. אבל גם אם היה מדובר בגבר ואישה – אני רוצה לקבל סיפור. והסיפור לא קיים. ובמעט שקיים יש המון בעיות. קודם כל, מדובר בסדרה שמתמקדת ביריבות בין שני ספורטאים. היריבות הזאת כמעט ולא קיימת על המסך, ובמעט הזמן שביא קיימת היא מתרחשת מאחורי הקלעים ולא על המגרש. למען האמת זה מרגיש כאילו יוצר הסדרה, ג'ייקוב טירני, לא ראה הוקי מעולם וכנראה גם התעצל לעשות עבודת תחקיר. אבל בסדר, נגיד שההוקי הוא רק תירוץ כדי שתהיה דרמה. למה, למען השם, אין דרמה?

שיין אמור להיות הדמות הראשית. הוא אמור להניע את העלילה ולהיות הדמות המעניינת יותר והמורכבת יותר. עם זאת, טירני בחר להקשות דווקא על איליה. בעוד שיין מתמודד עם חיים די נוחים והורים שנותנים לו כל מה שהוא רק רוצה, איליה מתמודד עם החיים הכפולים ברוסיה שיכולים לסכן את חייו, עם אבא גנרל רוסי וחולה אלצהיימר שאף פעם לא מרוצה מהישגיו של בנו ואח נרקומן שסוחט ממנו כסף. החיים של שיין לא כאלה קשים או מורכבים. הסיבוך היחיד הוא להיות הומוסקסואל בענף ספורט גברי, אבל כבר דנו בנושא בצורה הרבה יותר רהוטה וטובה ב"טד לאסו". הצד של שיין לא חידש לי שום דבר. רוב הקונפליקטים שלו הם פנימיים, מול עצמו, ולא מול הסביבה שלו. אותי פחות מעניין לראות על המסך אדם שאוכל תסביכים עם עצמו.

אז מה קרה כאן בעצם? סדרה שהיה לה פרמיס די טוב, עם קאסט לא רע בכלל, הפכה לפנטזיה אירוטית חסרת פואנטה. האם זה אי פעם היה אמור להיות יותר מזה? אני לא בטוח. איך זה הפך להיות כזה להיט? ובכן, כשמסתכלים על עידן הסטרימינג ועל ההיסטוריה של השידור הטלוויזיוני, לא באמת קשה להבין. אחרי "הסופרנוס" כולם רצו ליצור עוד "הסופרנוס". כתוצאה מזה קיבלנו את "שובר שורות" ועוד סדרות רבות אחרות ששאפו לגדולות וכוונו גבוה. שירותי הסטרימינג שינו הכל. הכמות הפכה לחשובה יותר מאיכות והניסיון לייצר להיטים מידיים גבר על הרצון לייצר סדרות שייזכרו למשך שנים.

זה בדיוק מה שקורה ב"יריבות לוהטת". ולמרות שאפשר היה לקחת את סדרת הספרים עליה הסדרה מבוססת ולעשות ממנה משהו אשכרה טוב, אנחנו מקבלים טלנובלה להטב"קית סמי-פורנוגרפית שלא מתקדמת לשום מקום – והקהל מריע.אני תמיד מאמין שאסור לזלזל בקהל, כי אם ההיסטוריה הוכיחה משהו זה שאפשר להאכיל את הקהל בחרא והוא יגיד תודה, אבל כשמאתגרים את הקהל ונותנים לו יצירות בעלות משמעות הוא מעריך את זה הרבה יותר. "יריבות לוהטת" היא לא סדרה כזאת ולא נועדה להיות כזאת. היא ממלאת את התפקיד שהיא אמורה למלא – להיט פרובוקטיבי רגעי שאמור למשוך את הצופים ובעיקר את הצופות, אבל מגיע לנו יותר. לשיח הכל כך חשוב על הומופוביה בספורט מגיע הרבה יותר מפורנו רך במסווה איכותי, אפילו אם הוא מצולם ממש יפה.

• ביקורת טלוויזיה
• HBO
• גייז
• להט"ב

אז אחרי שבעונה הראשונה היא הצליחה להשיג נתוני רייטינג טובים (יחסית לערוץ) ואפילו לקבל מועמדות לפרס האקדמיה – "מי זאת" חוזרת בעונה שנייה. סדרת המערכונים הנשית בכיכובן של מגי אזרזר, ג'וי ריגר, נעמה אמית ואושרית סרוסי, שעלתה למסך באוגוסט 2024 עוד תוך כדי המלחמה, חוזרת הפעם לישראל של פוסט המלחמה – אבל ממשיכה באותו טון: פאן, פאן, פאן.

>> מה נסגר כאן 11: אל תשאירו את הסדרה הזאת בגטו הערבי שלה
>> בפעם המיליון: בקשת הולכים על בטוח עם ריאליטי שמרני מאי פעם
>> כן, נראיתם מוזר ב-2016. אבל לא מוזר כמו הסדרות והסרטים האלה

וכידוע, גם בימי מלחמה אבל גם בתקופות שגרה, לא מובן מאליו לעשות כיף בטלוויזיה. בארץ, גם בתוך העידן הלכאורה פרוע שאנחנו חיים בו, בשביל כיף צריך סיבה. צריך נימוק, עיקרון סאטירי או ביקורת על החברה, כדי פשוט להצחיק. היופי ב"מי זאת" הוא שהיא מתעלמת לחלוטין מכל המגבלות האלה. היא מצחיקה עד הסוף, באופן הכי אותנטי, ובלי לשים זין על שום דבר ואף אחד.

שני דברים תפסו אותי במיוחד בעונה הזאת: האחד הוא נוכחות גברית מוגברת על המסך. לא מעט שחקנים גברים (ביניהם, בין היתר, איתי זבולון, עומר עציון, ירמי שיק בלום וגיא אדלר) נכנסים פנימה, ובעצם נוכחותם מעשירים את הסדרה – לא רק בגלל הקומדיה שהם מביאים, אלא גם בגלל שבירת החוקים – אפילו בכל מה שקשור למונח "סדרה קומית נשית".

זו לא סדרה שמתארת נשים רק מסוג אחד או רק מהסוג הצודק. למרות שהיא נשית, היא לא בהכרח פמיניסטית במובן המקובל. יש בה נשים היסטריות, דפוקות, משוגעות, מניאקיות – בדיוק כמו שיש שם גברים כאלה. היופי ב"מי זאת" הוא שהיא לא שיפוטית – היא צוחקת על כולם, גברים ונשים, בצורה שווה. וזה מה שהופך אותה לכל כך משחררת ולכזו שיכולה לגעת גם בצופים שאינם נשים (כמוני).

בסדרת מערכוני "זוג בשחיקה", למשל (אזרזר יחד עם עומר עציון, שממשיך את הפריצה מ"ארץ נהדרת"), האישה היא לא מלאכית והגבר הוא לא בן זונה בהכרח. שניהם קצת אבודים בתוך הקשר הזה, שניהם מנסים להעיר אותו בדרך המגושמת שלהם, שניהם מתעצבנים במהירות ועולה להם הדם לראש ושניהם ממהרים להתפייס כדי בכל זאת להישאר (רגע אחרי שנשבעו במזוזה שהם הולכים). האנושיות, במובן הזה, מנצחת את התפיסה של איך קומדיה נשית צריכה להיראות. וזה אדיר לא רק כי זה נכון, אלא בעיקר כי זה ממש ממש מצחיק.

ויש גם את אלמנט הכנות: "מי זאת" עובדת מצוין, זו העונה השנייה, בגלל שהיא לא מבלשטת. היא אומרת אמת על בני אדם, כולל את האמיתות שהם מנסים להחביא – מגזענות דרך חוסר ביטחון ועד מרדף אחרי לייקים ברשתות החברתיות. "מי זאת" היא המראה הטובה ביותר שיכולה להיות לחולשות שלנו – אבל לא באופן מתריס, אלא באופן חם. מחבק. כזה שמנסה להגיד לך – על משקל השיר של סנדרסון – ש"אחרים דפוקים איתך".

עוד כיוון מעניין שתפסה הסדרה הוא סוג של רוטציה (אם להשתמש במונח סטרייטי לגמרי מעולם הספורט): מגי אזרזר אמנם ממשיכה להיות הכוכבת של הקבוצה, אבל לאושרית סרוסי ניתן תפקיד הולך ומשמעותי יותר – כמעט שווה ערך לזה של אזרזר. גם ג'וי ריגר, שבעונה הקודמת קצת התחבאה והרגישה לי מכונסת מדי, פורצת כאן – היא לא קריקטורית כמו אזרזר וסרוסי, אבל כן מצליחה לגעת ולעשות את שלה בדרך עדינה יותר. וכשהיא נכנסת לנעליים של נגה ארז – זה עובד בצורה יוצאת מן הכלל.

אם נשים בצד את כל התיאוריות, "מי זאת" מצליחה בעיקר שהיא מצחיקה מהבטן. לפעמים, הצחוק עצמו הוא הסיפור. המערכונים שלה כתובים היטב, מבוצעים בצורה נהדרת ומביאים למסך משהו שלא רואים הרבה: קומדיה סלפסטיקית, שטחית לכאורה, שמצליחה לעבוד ובדרך גם להגיד משהו. היא לוקחת את חוסר הביטחון המובנה שקיים בכל הצופים (לא משנה מאיזה מגדר הם באים), שמה אותו מעל פני השטח, ובדרך גם מרסקת אותו. בתקופה קצת מבולבלת וחרדתית (כמו כל החיים שלנו כאן), היא ממתק נהדר ששווה לקחת הלאה. לא יותר, אבל גם לא פחות.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קומדיה ישראלית
• כאן 11