כבר שנה עברה מאז שדונלד טראמפ החל את הקדנציה השניה והכאוטית שלו כנשיא ארצות הברית וזה מרגיש כאילו עבר עשור. החטופים חזרו, הפסקת האש מתערערת, תקפנו באיראן בחסות ארה"ב והפכנו למדינת חסות על מלא. בו זמנית, טראמפ פיתח אובססיה חדשה לגרינלנד, פתח במלחמת תעריפים נגד העולם, ניסה ונכשל בתיווך בין רוסיה לאוקראינה וחטף את נשיא ונצואלה ממיטתו. אמריקה של טראמפ היא כאוטית, לא צפויה ובעלת גישה אימפריאליסטית קיצונית. והטלוויזיה שיוצאת ממנה תנסה לספר את הסיפור הזה שוב ושוב.

>> הצעה שאי אפשר לסרב לה: 30 הסדרות הכי טובות ב-HBO Max
>> זה עולם של פרובוקציות: הפרסומות שחירפנו את מדינת ישראל

הסדרה החדשה של סטרלין האג'רו ("כלבי השמורה"), "כל האמת", היא הגרסה המודרנית של "פחד ותיעוב בלאס וגאס" והיא מציבה מראה לארה"ב דרך מסע בעקבות חקר עיתונאי של האמת.אית'ן הוק, אחד מהשחקנים הכי אנדרייטד בהוליווד בעשרים השנים האחרונות, הוא לי רייבון, עיתונאי חוקר בטולסה שמכנה את עצמו "היסטוריון-אמת", מקצוע שהוא המציא לעצמו כפי שאני המצאתי לעצמי את הטייטל "כתב לענייני חנונים".

רגע לפני פרוץ העלילה, לי מפרסם כתבת עומק על משפחת וושברג, אחת המשפחות החזקות בטולסה ומיד לאחר מכן אחד מבני המשפחה מתאבד, לכאורה. האירוע הזה שולח את לי למסע בעקבות המוות לצד דמויות משונות, קהילה נאו-נאצית במסווה של כנסייה לשיקום עבריינים, ילידים אמריקאים, חברות נדל"ן והממשל המקומי. כמו שצ'יילדיש גמבינו אמר – זוהי אמריקה.

ממבט ראשון, אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בסתם עוד תעלומת רצח, כשלמעשה מדובר באלגוריה לחברה האמריקנית. לי רייבון מייצג את האזרח הקטן שרודף אחר צדק – עיתונאי ספק היפי ספק ימני שהתפכח ואף נושא קעקוע של דגל הקונפדרציה על זרועו. מנגד יש לו את דונלד וושברג (קייל מקלכלן), פוליטיקאי שמנסה להיבחר כמושל. יחד עם רייבון אנחנו נחשפים לקשרים בין הממשל לבין גלוחי הראש. זה לא במקרה. פעמים רבות דובר על התמיכה בטראמפ בקרב נאו-נאצים בארצות הברית, ו"כל האמת" מדברת על הנושא מבלי שזה ירגיש מאולץ. במקביל, בעלי האינטרסים ובראשם משפחת וושברג, פועלים מבלי להבין את עוצמת הנזק שהם מחוללים. הקשר הזה הוא בעצם מה שמצית את הסדרה ומניע אותה.

בדרך אנחנו נתקלים בשלל דמויות מכל הקשת הקוסמופוליטית של ארה"ב, החל מחברי כנופיות ילידיות וכלה בסוחרי קוויאר פיראטי. כמעט כל דמות מייצגת פלח אוכלוסיה אחר בחברה האמריקאית שמקבלת כאן ייצוג מקטן עד גדול. אחד הייצוגים היותר מרגשים בסדרה היא ביתו של לי, פרנסיס (ריאן קיירה ארמסטרונג), שמנסה ללכת בעקבותיו של אביה עד שהיא מבינה מה הוא מפסיד במרדף שלו אחר האמת והצדק.ייצוג נוסף מעניין בסדרה הוא חוקר פרטי אפרו-אמריקאי בשם מרטי ברונר, שנשלח על ידי המועמד לתפקיד המושל. הוא מסמן את התופעה של אפרו-אמריקאים תומכי טראמפ, שלא מבינים את הנזק שהם עושים בתמיכתם.

הסדרה הזאת היא לא רק ניתוח מדויק של אמריקה, היא גם ניצחון קטנטן לשמאל האמריקני, כי היא מצליחה להציג עמדות שמאלניות בסדרה שכוללת מגוון רחב של ייצוגים ועם דמויות שקל לאהוב, מבלי לייצר דה-הומניזציה לאף אחד מהצדדים. כלומר, חוץ מלנאו-נאצים אבל נראה לי שיש קונצנזוס שזה עדיין בסדר. לאף אחד לא אכפת מרגשות הנאצים. אבל בגדול יש בסדרה הזאת ייצוג לכל פלחי האוכלוסייה מבלי שזה מרגיש Woke יתר על המידה. זאת פשוט סדרה טובה שמטיחה ביקורת נוקבת על אמריקה של טראמפ.

אז למה זה בעצם רלוונטי לצופה הישראלי הממוצע? כי הימין הישראלי מעריץ את טראמפ ואחרי שהוא החזיר את החטופים יש הסכמה – טראמפ טוב ליהודים. עם זאת קיימת בעייתיות עם זה שבעקבות עליית טראמפ לשלטון, ארגונים נאו-נאצים שמפנטזים על אמריקה הלבנה מרימים את ראשם. בסדרה, לצורך העניין, הם נכנסים תחת מעטה של כנסייה. יוצרי הסדרה לא צריכים להגיד את זה מפורשות כי בארה"ב כולם יודעים – משמעות הדבר היא הטבות מס. זאת אומרת שהארגונים האלה יכולים מאוד בקלות להתחזק בחסות המדינה – וזה, כידוע, לא טוב ליהודים.

כל זה מגיע כשזה עטוף בהופעה מצוינת של אית'ן הוק כמין גרסה מודרנית של האנטר ס. תומפסון, מבלי שהוא מאפיל על הקאסט המצוין גם כן של הסדרה הזאת. זאת סדרה כאוטית שמציבה מראה לחברה כאוטית אף יותר ויותר מכל – היא רלוונטית. לכולם.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• דיסני+
• סדרות מומלצות

אחרי 12 פרקים, "זמן אמת" – תוכנית התחקירים הוותיקה של התאגיד – סיימה אתמול (שני) את העונה התשיעית שלה, עונת פוסט מלחמה קלאסית. אם העונה הקודמת, ששודרה תוך כדי מלחמת שבעה באוקטובר, התמקדה בעיקר באבל ובסיפורים הקשים, עכשיו הגענו לפתיחת שלב המסקנות שבו אנחנו נוברים במה שהיה, ומנסים לראות מה השתבש:מהתחקיר שפתח את פרשת שדה תימן, דרך המלחמה המטונפת של לשכת רה"מ במשפחות החטופים ועד תפקוד המשטרה ואפילו כתבת "בעלי הבית" על מחוללי ההפיכה ביהודה ושומרון – כל הכתבות נושאות בתוכן את אותו DNA: סיימנו לכאוב את האסון המטורף שעברנו, בכינו את כל הדמעות ועכשיו הזמן לנסות ולברר מה לעזאזל קרה. ומי אשם.

>> הקונצנזוס האחרון שלנו: יצירה אפית שכל ישראלי צריך לראות
>> זה עולם של פרובוקציות: הפרסומות שחירפנו את מדינת ישראל

ושאלת האשמה עמדה בלב תוכנית סיום העונה. זו שאלה שעוסקת פחות בשבעה באוקטובר ויותר במה שקרה אחריו – הקמפיין המאסיבי שנוצר כאן, על שלל שכבותיו, כדי להרחיק את האחריות על האסון מהממשלה וספציפית מבנימין נתניהו.התחקיר של בר שם-אור וארנון גל הלך אל נבכי מכונת הרעל ובחן איך פעל המגה-זורד התקשורתי שעסק בזריעת נראטיב ברור מאוד: כולם – אבל כולם – אשמים, חוץ מבן אדם אחד. הרמטכ"ל וראש אמ"ן וראש השב"כ ויאיר גולן ושקמה ברסלר והפרקליטות ובתי המשפט – כולם גרמו לאסון, ורק האדם החזק במדינה לא היה חלק מזה.

יש משהו כמעט כואב פיזית בצפייה בתחקיר הזה. בעיקר כי אתה מבין לעומק כמה הפוסט-אמת ניצח, כמה הנראטיב של פוליטיקאי אחד מיומן והמון עושי דברו – הצליחו בסופו של דבר לנצח את האמת הפשוטה, האמת שלפיה שלטון שאחראי לטרגדיה כל כך גדולה חייב לשלם בכיסא שלו.כשאתה מביט בעיניים של האנשים שנשבעים בהן צדקם שלנתניהו אין גרם של אשמה – אתה כמעט מתייאש. ובעיקר אתה שואל את עצמך האם אתה והם חיים באותו עולם. כשאתה רואה איך אנשים שהיו אמורים לדאוג לביטחון שלנו היו אחראים להכפשה של גורמי הביטחון תוך כדי האש – ולהצתת מלחמות בין ישראלים לבין עצמם בזמן המלחמה הכי קשה שעברנו – זה הופך את הבטן מבפנים. לא פחות.

ואכן, יש והיה כאן ראש ממשלה שנחוש לשרוד פוליטית בכל מחיר, שגלגל את האשמה ממנו והלאה, לא רק דרך שריו חדלי האישים אלא גם באמצעות מכונה שלמה שכוללת את ערוץ 14 ואת נאמניו הפוליטיים מבחוץ, שהתפקיד של כולם היה לזרוק בוץ על כל גורם אפשרי – כדי לנקות את האיש ששלח אותם. אבל עם התחקיר הזה יש גם בעיה: הניסיון לשרטט את הקשר בין לשכת רה"מ וחבריה לבין תיאוריות הקונספירציה על "הבגידה מבפנים".

מי שצופה בתחקיר מקבל את הרושם שכמאמר שירו של דודו אהרון, "הכל זה מלמעלה": בתוך לשכת רה"מ יושבים מפעילי תיאטרון בובות ומושכים בחוטים, והם גם הפעילו את תיאוריית "הבגידה מבפנים". בעיניי זה רחוק מהמציאות. האם זה שירת אותם? בוודאי. אבל הצורך של ציבור מוכה טראומה בקונספירציות שיעשו לו סדר – לא התחיל ב-7.10 וגם לא במכונת הרעל.

כל טראומה לאומית, בכל מקום בעולם, מכילה בתוכה את הנתיב לקונספירציה. עוד מאז רצח הנשיא ג'ון קנדי בארה"ב, רצח רבין בישראל, הקורונה, 9/11 – כל אחד מהאירועים הקשים האלה הוביל אחריו גל של אנשים שניסו לחפש את "האמת" דרך תיאוריות קשר סבוכות. לא כולן הגיעו מהשלטון, חלקן היו ממש נגדו (למשל, התיאוריה שלפיה ג'ורג' בוש היה אחראי לפיגועים במגדלי התאומים; או שהקורונה הונדסה במעבדה על ידי חברות התרופות שרק רצו שנקבל חיסונים).הסיבה שבגללה אנשים הלכו שבי אחרי תיאוריות הקונספירציה, בעבר כמו באסון שהתרחש עלינו, היא כי הם מחפשים פשר למשהו שאין לו פתרון. אירוע טראגי כמו שבעה באוקטובר מייצר שבר אמיתי בנפש של בני אדם והם מחפשים מזור לכאב הזה, שלפעמים הוא גדול מנשוא.

וכאן נכנסת הקונספירציה – כנחמה הגדולה ביותר.אנחנו מחפשים הסבר או תשובות שיניחו את דעתנו והמציאות האמיתית אפורה וקשוחה מדי, אז מיד בורחים לתחם הפנטזיה בהסברים קונספירטיביים. הרבה יותר קשה להאמין שצה"ל הגדול קרס בשנייה ושסינוואר היתל בנתניהו כמו ילד, ולכן הרבה יותר נוח, באופן אבסורדי, לחשוב שהיה מישהו מבפנים ש"בגד". האלטרנטיבה לקונספירציה היא שהקיום שלנו כישראלים שביר מאוד – ולזה אנחנו ממש לא רוצים להאמין.

כא נכנסים הגורמים הזדוניים (שלחלוטין קיימים), שתפקידם הוא ליצור דיסאינפורמציה בשירות של פוליטיקאים וגורמים בעלי כוח, שיגרמו לנו להאמין בזה. אבל ההתפרצות העממית של הקונספירציה לא קרתה בגללם, וגם לא כתוצאה ממעשיהם. היא בקעה מהנפש האנושית ומהרצון שלה להסבר ולפשר – גם עבור מה שאין לו פשר. הם רק עשו בה שימוש זדוני.

אני שונא גדול של תיאוריות קונספירציה. אני חושב שקונספירטורים מצאו לעצמם סיפור טוב להאמין בו (ובעיקר שהם פשוט בלתי נסבלים), אבל אני מאוד מבין את מי שמחפש את הפיתרון הקל הזה. זאת הבריחה מהכרה במציאות הכואבת, הדרך שלהם להתמודד עם הדבר הכי קשה שעברנו כישראלים אי פעם. לצד העובדה שזה לא צריך לקרות ושמדובר בבולשיט טהור – אפשר גם להבין מאיפה זה בא. בסוף, לכולם היה קשה להתמודד עם האירוע הזה – וכל אחד ברח ממנו בדרך אחרת.

מה שבאמת מטריד הוא לא מה שהתפרסם בתחקיר הזה – אלא מה שלא היה שם. העובדה שבימין הביביסטי פועלת מכונת רעל אכזרית וקיצונית, היא דבר ידוע שכבר התפרסם בתחקירים בעבר ("החמ"ל הסודי של בלפור" של ספי עובדיה ב"עובדה", למשל). מה שחסר הוא המערכת החיסונית שהיתה אמורה להגן עלינו מהרעל הזה – התקשורת, ובעיקר האופוזיציה הפוליטית, שהיו אמורות להילחם בשקר ולהתנגד לו, אבל בעיקר שירתו אותו או התקפלו בפניו. לימין היה נראטיב ובקרב הישיר, במקומות שבהם דברים נחתכו, לא היה מולם נראטיב נגדי. רק ברחוב. לא יותר.

יש משהו אירוני בכך שביום שבו התחקיר מתפרסם – בני גנץ, מי שנחשב לאחד מראשי המחנה הליברל-דמוקרטי (ואולי כבר אינו כזה יותר), מסיר את "החרם מנתניהו" (שגם הוא מנטרה שקרית של מכונת הרעל), כי זו תמונת המצב הכואבת שיוצאת מהתחקיר הזה: צד אחד מגיע מאוד מוכן ומאוד נחוש למען המטרה שלו, בעוד חלקים נרחבים מהצד השני עדיין משתכנעים בקלות ב"אחדות" ריקה מתוכן, עם אנשים שמגדירים אותם – ממש תוך כדי מלחמה – כאויב מבפנים. בפרפראזה על השדר הגדול יורם ארבל – ככה לא מנצחים מכונת רעל. כך מנציחים אותה, ובדרך גם את הממשלה הכי רעה ומזיקה שהיתה אי פעם למדינת ישראל.

• ביקורת טלוויזיה
• מחדל נתניהו
• שבעה באוקטובר
• כאן 11
• זמן אמת

ככל שעובר הזמן, אני משוכנע יותר ויותר שסטיבן נייט הוא גרסה משודרגת של ריאן מרפי. הסגנון של שני היוצרים אמנם שונה בתכלית, אבל כמו מרפי, גם יוצר "כנופיות ברמינגהאם" הפך למפעל ליצירת טלוויזיה. למרות שנייט יצר לא מעט סרטים לפני כן, הוא פרץ לתודעה הציבורית עם פיקי בליינדרז, ומאז שהסתיימה ב-2022 הספיק לייצר את SAS: Rogue Heroes לאמזון פריים, "שושלת גינס" לנטפליקס, שתי עונות של "אלף מכות" ויש אפילו סרט של פיקי בליינדרז בדרך. עבור תקופה של שלוש שנים זה לא מעט תוכן, ואחרי שמסיימים את העונה השנייה של "אלף מכות", גם ברור שהוא לא מתכוון להפסיק.
>> "אואזיס במדבר" היא מפגן עוצמה זוגי של קומדיה וכימיה

הסדרה, שעונתה השנייה נחתה בשבוע שעבר בדיסני+, מספרת כזכור על בחור ג'מייקני בשם חזקיה (בסדרה מבטאים את שמו 'הזקיה', אבל כולנו יודעים שזה חזקיה) שהגיע ללונדון כדי להגשים את יעודו כמאלף אריות, אך מתאכזב לגלות שהוא למעשה האריה שהעולם רוצה לראות בכלוב. הגילוי הזה מגלגל אותו לעבר העולם התחתון של האיסט אנד בלונדון, שם הוא מגלה כישרון חדש כמתאגרף. במקביל, הסדרה גוללת את סיפורה של מנהיגת 'כנופיית הפילים' מארי קר – כנופייה המורכבת מנשים בלבד – כאשר את העונה הראשונה סיימנו ברגע דרמטי במיוחד בין שני אנשי העולם התחתון, לאחר שחזקיה גילה את מעורבותה של קר ברצח חברו מהמולדת, אלק.

בהתאם, העונה השנייה מתחילה דווקא מהריחוק בין השניים, אבל האמת היא שהעונה הזו כלל לא מתמקדת בקו העלילה הזה – למעשה, נייט עושה בחירה נועזת, ונותן לפרוטגוניסט שלנו לקחת צעד אחורה בהובלת העלילה. עם תחילת העונה הזו, יש תחושה של אחרי פיצוץ ממנו כולם נפגעו. מארי וחזקיה, כאמור, לא בקשר, שוגר גודסון (סטיבן גראהם) איבד מכוחות והשפעתו לטובת הטיפה המרה, ואחיו "צוף" מנהל את הבר, אבל מרגיש שמשהו בו נשבר לאחר שאחיו פיצץ אותו באלף מכות.

בפועל, מארי מנסה לאחד את הכנופיה שלה לטובת משימה נועזת, וחיזקיה מנסה לחסל האחראי על מותו של אלק. אך במקביל, מתחת לאף של כולם, צומח להם אויב משותף – בלש המשטרה ואנס מורטה, ששם לעצמו מטרה ללכוד את מארי קר. והסיבה שהוא נבל כל כך טוב לעונה הזו היא שלמעשה, זה לא מרגיש שהוא מופיע הרבה. מורטה הוא נבל שמנהל את רוב ענייניו מאחורי הקלעים, ונמנע מעימותים ישירים, אך הוא ממש לא פוחד להפעיל כוח מופרז, או לחילופין, לסחוט את חברי קהילת איסט אנד.

מעבר לכך, מאוד נהניתי מהעבודה שעשו על דמותו של שוגר גודסון. אם בעונה הקודמת הוא היה אנטגוניסט מובהק, לאורך העונה הזאת התסריטאים נתנו לו יותר רגעי חסד, שהופכים את הדמות להרבה יותר עגולה. אלו רגעים שהופכים את שוגר למורכב יותר, ובמקום להיות אותו אגו-מניאק מהעונה הקודמת, הם נותנים לנו גם סיבה לאהוב אותו, ולקוות שהוא ישרוד. ובכל פרק שעבר שמחתי יותר ויותר מהליהוק המושלם של סטיבן גראהם המוכשר, שיוצק לתוך הדמות אנושיות ועומק שמונעים מהדמות להגיע למצב מעורר רחמים, גם כשהוא בשפל.

גם כנופיית ארבעי הפילים מקבל יותר מקום העונה, ואנחנו זוכים לצלול יותר לתככים הפנימיים של חבורת הכייסות, וגם לראות את מארי עצמה זוכה לטיפה יותר עומק, כשהיא צריכה מצד אחד להתמודד עם המלכה האם, מצד שני להרוויח מחדש את אמון חברותיה. אם לקראת סוף העונה הקודמת היא נכתבה באופן קצת רופף, עכשיו נדמה שנייט הבין את הפוטנציאל של הדמות האדירה הזו, שמניעה את העלילה לא פחות מחזקיה. למעשה, כל הדמויות עובדות יחד כמו מכונה משומנת, ואיכשהו נייט הצליח לבנות קו עלילה שלם לכל אחת מהדמויות המרכזיות, כמו גם לדמויות המשנה. והכל בעונה הזאת עשוי כל כך טוב – מקרבות האגרוף ועד השיאים הדרמטיים – עד שדווקא זה מה שמעלה לי חשש לגבי מעמדו היחסית חדש של נייט כמפעל טלוויזיוני מהלך.

חישוב זריז (בעזרת צ'אט GPT) מגלה שגם סטיבן נייט מייצא בערך פרויקט בכל שנה, בעוד שריאן מרפי מעורב בממוצע בשני פרוייקטים בשנה. עם זאת, לפי הניתוח, נייט נמצא במגמת עלייה בעוד מרפי נע במגמת ירידה. אני בהחלט בעד עוד פרויקטים של נייט, כי עד כה מכל מה שהוא עשה רציתי לקבל עוד – אבל אני גם מפחד שהוא ילך בעקבותיו של מרפי, ויהפוך מיוצר עם מגע זהב לכזה שזורק לאוויר כמה שיותר פרויקטים, מנסה לירות בכולם, ורק לפעמים מצליח לפגוע. האם זה יהיה גורלו של נייט? אני מאוד מקווה שלא, אבל אין לדעת. לפחות בנתיים אנחנו מקבלים סדרות מצוינות כמו "אלף מכות", שהתגברה על כל מכשול אפשרי בעונתה השנייה, הרחיבה את העולם והעמיקה את הדמויות – בדיוק כפי שעונה שנייה צריכה לעשות. רק שיחזיק מעמד.
"אלף מכות", עונה 2, עכשיו בדיסני+

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• דיסני+
• אנגליה

בטלוויזיה הישראלית, כידוע, קשה לעשות כיף. כשעושים טלוויזיה שהמטרה הטהורה שלה היא פאן – זה בדרך כלל נגמר באחת משני דרכים; או שהמבקרים קוטלים, או שהצופים מוקרנג'ים. אין כמעט באמצע. כך זה היה עם השעשועונים ותכניות האירוח של פעם, כך זה עם הריאליטי והדוקו-ריאליטי של היום – וכך זה היה תמיד עם קומדיות. כל הז'אנרים הללו תמיד נראו נחותים לעומת הדרמות – האורים והתומים של היצירה בטלוויזיה.

>>הקונצנזוס האחרון שלנו: יצירה אפית שכל ישראלי צריך לראות
>>פרינס, וופל בלגי וסמים קשים: "פרח" לא קל לצפייה ולא משחרר מהגרון

אולי בגלל זה כל הכיף עבר אט אט למקום הרבה פחות ממושטר: האינטרנט. לא מעט כוחות גדולים בעולם הקומדיה של השנים האחרונות הגיעו משם – אודי כגן היה הדוגמא המובהקת ב"משיח", אבל גם שמות כמו תום יער, רועי כפרי או ניב מג'ר קודם כל שמו את הקומדיה שלהם על הרשת כבר לפני יותר מעשור – ואחר כך עלו על הגל שהביא אותם לטלוויזיה.עוד צמד כזה שלפחות חצי ממנו מאוד הצליח מקבל עכשיו תשומת לב מהתאגיד בסדרת רשת חדשה. מדובר בגיה באר-גורביץ' ויוגב יפת. היא מוכרת לכם כמובן מ"ארץ נהדרת" (בלי שהרגשנו היא כבר שש עונות בתכנית), אבל את הדרך היא התחילה ביוטיוב.

בעמוד מצליח למדי בשם "גיה ויוגב" (כמעט 50 אלף מנויים), שיתפו פעולה באר-גורביץ' ויפת בסרטוני קומדיה קצרים ("בנהאל" הכי הצליח, אבל יש עוד ים קומדיה שהם עשו יחד), ופתחו את השער דרכו באר-גורביץ' פרצה קדימה. יפת, מנגד, נשאר מאחורי הקלעים – למשל, כשביים את "בלאדי מורי" הנהדרת.אבל עכשיו, באר-גורביץ' ויפת חוזרים לשתף פעולה בסדרה קצרה, קומפקטית ומגניבה רצח. קוראים לה "אואזיס במדבר", והיא קצרה מאוד – חמישה פרקים בלבד, שמונה דקות כל פרק. תוכן שמותאם בדיוק למדיום שבו הוא חי – הפלטפורמות הדיגיטליות של כאן 11.

למרות הזמן הקצר שעומד לרשותם, זאת יצירה שמצליחה להיות פרש ובאמת להצחיק. הםלא לבד כאן: יפת ובאר-גורביץ' מחוזקים בלא מעט שחקנים שמצטרפים, כולל כמה שמות מפתיעים (מאיה ורטהיימר קופצת לביקור, גילת פאקינג אנקורי מבליחה ואפילו שחף רז – אקס "האח הגדול" והזוגיות עם טליה עובדיה – עושה יופי של תפקיד). אבל זה בעיקר מפגן עוצמה קומי של שניהם, וגם מפגן מרהיב של כימיה (בכל זאת, הם גם בני זוג), שמצליח לייצר להם משהו מגניב ויפה ביחד.

הבשורה הגדולה ביותר של "אואזיס במדבר" היא הנונסנס – משהו שכבר חששנו שחלף מהעולם, אבל איכשהו חזר ודווקא לשידור הציבורי. יחד עם "יקומות" של רועי כפרי, שגם היא חוגגת את חוסר המשמעות והקומדיה הטהורה (האידיוטית ועם זאת נשגבת), גם הסדרה הקצרה שלפניכם לפעמים דבילית אבל בעיקר מצליחה לגרום לך לחייך עד העומק. לא חשבנו שאפשר ליהנות ככה מיצירה עד שהיא באה ודפקה לנו בדלת.בדרך, היא גם מצליחה להשחיל סאבטקסט. לא בקטע עמוק, כי אין שום דבר עמוק שם, אבל כן בקטע שמצליח ללטף כאב במילים, לומר משהו על חברות, על מערכות יחסים, דרך העטיפה של ההומור הקליל ודרך הכישרון העצום של יוצרי הסדרה. בסוף הפרק אתה צוחק, אבל לאורכו אתה גם מצליח לחשוב על כמה דברים. זה הופך את הפאנץ' לחזק יותר.

"אואזיס במדבר" היא הברקה – אבל אולי גם הבטחה. כי מה שקולטים בסדרה הזו, יותר מכל, זה כמה באר-גורביץ' ויפת יכולים לעשות יותר. העוצמה הדחוסה בשמונה הדקות של פרק ב"אואזיס" – יכולה הייתה גם להתפרש ל-24 דקות, במה שלא רק שלא יפגע – אלא אולי גם יעשיר ויאפשר לפתוח אותה לעוד מקומות. יכול להיות שזה השלב הבא של הזוג הזה ובכל מקרה, יהיה מעניין לראות אותם גם הלאה, בין אם ב"ארץ נהדרת", או בארץ אחרת.

• ביקורת טלוויזיה
• סדרת רשת
• כאן 11
• יוטיוב

בתרבות הישראלית, כמו בחברה כולה, אין הרבה אמנים שאפשר להגדיר אותם כ"קונצנזוס". כמו שכתבה המשוררת, אנחנו ילדי התקופה, התקופה היא פוליטית וכל דבר, כולל מוזיקה, כבר נצבע מהר מאוד בצבעים האלה. מותו של אריק איינשטיין ז"ל בנובמבר 2013 היה לא רק אירוע כואב – הוא גם היה סמלי: אחד הזמרים הגדולים האחרונים שבאמת כל ישראל אהבה. צפון ודרום, מזרח ומערב, מרכז ופריפריה, חילונים ודתיים.יותר מ-12 שנה עברו מאז וקשה מאוד לחשוב על מישהו שמקבץ סביבו כל כך הרבה אהבה. אחד המועמדים הבודדים לתואר הוא אביתר בנאי.

>>האדם שמאחורי הפארוק: יוסף שילוח שילם מחיר כבד על אמירת האמת
>>חשבון הלטרבוקסד של "מיקי זוהר" הוא הבדיחה הנכונה של הרגע
>>פרינס, וופל בלגי וסמים קשים: "פרח" לא קל לצפייה ולא משחרר מהגרון

בנאי הוא לא רק אחד האמנים הכי מצליחים היום בישראל, הוא גם כנראה האמן שהקהל שלו הכי מגוון. אפשר לראות את זה בהופעות שלו, בין אם אלה חילונים גמורים שבאים בשביל החומרים הישנים (וספציפית האלבום הראשון), או חובשי כיפות שמגיעים בגלל החומרים החדשים והאמוניים יותר. אלה שרים בהתלהבות את "אורייתא", אלה באים לצעוק את "תיאטרון רוסי" (myself included) – אבל כולם יתחברו בשירה התפילתית של "יש לי סיכוי".והשיר האייקוני הזה, אולי הגדול בקריירה של בנאי, פותח את היצירה הדוקומנטרית שכולם חיכו לה זמן רב.

"סיכוי להינצל: מסע אל תוך האור והחושך של אביתר בנאי" (על שם אותו שיר) היא סדרה תיעודית חדשה שעוררה ציפייה גדולה בקרב מעריציו – ולא רק. כבר כמה שנים שהיא מרחפת באוויר בדרגות באזז משתנות – קצת כמו הדוקו על ערן זהבי – וגם כאן הברנז'ה רחשה שמועות רבות על "הדוקו של אביתר בנאי". מיטיבי הלכת אפילו זוכרים את הקליפ של "פרגולה", שיר שיצא לפני תשע שנים באלבום "לשונות של אש", עם קטעים שנראים כמו חלק מסרט תיעודי ואכן נלקחו מראשית הפרויקט. בימים ההם הוא נולד, והשבוע הוא סוף סוף עלה לאוויר ב-yes דוקו.

האיש שעומד מאחורי היצירה האפית הזאת הוא דורון צברי – לדעת רבים (וגם לדעתי) הדוקומנטר הבכיר בישראל, שעזב הכל וליווה במשך עשור באופן צמוד את בנאי על מנת לספר את הסיפור שלו: אמן שהתחיל עם שם המשפחה הכי מכביד בהיסטוריה הישראלית, בן לשושלת אנשי הבמה, כולל האח מאיר ז"ל, אחד הזמרים הכי טובים שיצאו מהארץ הזאת. הפריצה וההצלחה בן לילה, האלבום שהפך לקלאסיקה, ואיתו החרדות, הבעיות הנפשיות, ההתמכרות והחזרה בתשובה, שהובילה אותו למקום שבו הוא נמצא היום.

מה שיפה בעבודה של צברי היא העובדה שעל אף מעמדו כיוצר דוקו שהוא כוכב בפני עצמו, הוא כמעט ולא נמצא בפריים. זה לא מובן מאליו, כשחושבים על סדרות דוקומנטריות מהסוג הזה. ביצירות קודמות של צברי אפשר היה לראות אותו הרבה יותר על המסך – ב"מדריך למהפכה" הוא ממש כוכב הסרט, אבל גם ב"בית שאן סרט מלחמה" (האגדי) או ב"מלך הרייטינג" המופתי על דודו טופז ז"ל, צברי שם – מראיין, נוכח.הפעם, נראה שהוא זז לחלוטין הצידה. רק עין מאוד מיומנת תמצא אותו בעומק התמונה. הבמה ניתנת לבנאי – כולל סצנות שמאוד מזכירות את "מחוברים"; בנאי לבדו מול מצלמה, לעתים גם מחזיק אותה. צברי לוקח על עצמו תפקיד הרבה יותר צנוע בדוקו הזה – הוא שם כדי לסדר את הפרטים ולבנות את העלילה, אבל מי שמוביל את הדוקו הזה הוא בנאי עצמו. הוא המספר של הסיפור. לא אף אחד אחר. וזה רק מוסיף. הרבה בגלל הדמות שלו שקל מאוד להתאהב בה.

ובעשותו זאת, צברי עשה עוד דבר אחד גדול: הוא מפענח את הקונצנזוס סביב אביתר בנאי. מה הופך אותו לכל כך אהוב? היצירה שלו לא תמיד קלה לעיכול וגם לא מאוד מיינסטרימית. היא אמיצה, קשה, מורכבת ולא משהו שגלגלצ יכולים לנגן בכיף שלהם עם דיווחי התנועה. מה שעומד בסרט זה שבנאי הוא אנטיתזה למציאות השבטית והמקוטבת שאנחנו חיים בתוכה. בתוך עולם של "או או", הוא מייצג קלאסי של גישת ה"גם וגם". הוא אמנם אדם דתי, שהקדיש את חייו לאמונה לצד המוזיקה, אבל אין בו את מה שמפריע לנו אצל יותר מדי דתיים – הנחרצות.

בניגוד לרב אורי זוהר, למשל, שחזר בתשובה ושלל באופן מוחלט את העולם החילוני ומה שהוא מייצג; או אריאל זילבר, שבא מהחילוניות והיום בז לה במפגיע – בנאי לא מחפש להתרחק, לא מהעבר שלו וגם לא מהקהל הישן שלו. בהופעות הוא תמיד שר את החומרים הישנים – כולל את השירים שקשה לו איתם. הדוגמא הקלאסית היא השיר "יונתן" מהאלבום האחרון, "שיחות שלום". בשיח הישראלי הדפוק, כמעט בלתי נתפס לדמיין אדם דתי שכותב שיר אהבה ותודה ליהונתן גפן ז"ל, לגידי גוב, לאריק איינשטיין – סמלים מובהקים של ישראל החילונית. אביתר עשה את זה ובצורה יפהפיה כהרגלו.

גם הסיפור שלו, כפי שמתבטא בדוקו, הוא לא סיפור של אדם ש"ראה את האור". בנאי בהחלט מאמין באמונה שלמה, אבל הוא לא מנסה להעמיד פנים כאילו הכל הסתדר. סימני השאלה לא נעלמו בעקבות המהלך הדרמטי שלו, אם כבר הם רק גברו. בנאי לא מציע פיתרון קל שבו אם רק תחבוש כיפה או מגבעת ותניח תפילין, הבעיות ייעלמו. הוא נשאר פרובלמטי,שואל שאלות, מורכב, גם הרבה אחרי החזרה בתשובה. העובדה שהוא אמיתי עם עצמו הופכת אותו ואת היצירה שלו לפתוחה יותר גם עבור הקהל הרחב.

יש בסדרה הזאת משהו שהולם מאוד את בנאי. היא מאוד רגשית. דווקא בגלל הנונשלנטיות שבנאי משדר, הנכונות שלו לפתוח את עצמו – כולל צדדים לא מחמיאים כמו קנאה, כעס ווידויים לא פשוטים שלו על עצמו – היא כמו תרופה שהמציאות שלחה בתקופה מסוכסכת. לצד הנבירה המוזיקלית והאנקדוטות, יש כאן סיפור של אדם יוצא דופן, אדם שפתח את הלב ונכנס אל הלב בדיוק באותה הדרך. המעריצים של בנאי יאהבו את הסדרה, אבל לא רק הם צריכים לראות אותה: כל מי שמוזיקה ותרבות ישראלית פועמת בליבו. ואולי גם מי שמחפש זרקור קטן של תקווה, דרך היהדות החומלת שבנאי מציע, בדרכו הנונשלנטית ובקול הקסום והשמיימי שהפכו לקונצנזוס ישראלי אחרון. ואולי גם לנו יש סיכוי.
>> "סיכוי להינצל: מסע אל תוך האור והחושך של אביתר בנאי" // 4 פרקים // yes דוקו, yesVOD ו+STING //

• ביקורת טלוויזיה
• yes
• אביתר בנאי
• דורון צברי
• דוקומנטרי
• סדרות מומלצות