לתעשיית רשתות הפיצה יש בעיה שהם מנסים לפתור כבר הרבה הרבה זמן – הקינוח. אם תחשבו על זה לרגע מנקודת מבט מסחרית, תבינו שבניגוד למסעדות ועסקי אוכל רבים, אין באמת קינוח שהורגלנו להזמין יחד עם הפיצה שלנו. וזה לא שלא ניסו למצוא לכך פתרונות, לרוב על בסיס חומרי הגלם שגם כך קיימים בפיצריות – שבלולי בצק, מקלות אפויים עם מטבלים מתוקים ופיצות שוקולד שונות הוצעו לאורך השנים במגוון רשתות פיצה, ובמידות שונות של הצלחה. אבל אף אחד עוד לא הצליח לפצח את הקינוח המושלם לפיצה, אולי למעט הרשת שמציעה בן&ג'ריז.
>>לבית הקפה החדש בכרם התימנים יש שף בעל כוכב מישלן מפריז

דווקא מפאפא ג'ונס, רשת שיחסית לעמיתיה קרובה יותר לגרסה האמריקאית שלה, הייתי מצפה שיהיה פיתרון מוצלח יותר לסוף הארוחה, אבל לא – רק שתי גרסאות שונות לרול בצק עם קצת שוקולד ומנת "הקשה של הפיצה" עם מטבל קיט קט. לכן על פניו, להביא השף פטיסייר/מותג מצליח דודו אוטמזגין לשיתוף פעולה עם הרשת היא החלטה נהדרת, שמטרתה ליצור – גם אם במהדורה מוגבלת – סדרת קינוחים חדשה לרשת שתקלע לטעם הישראלי. הבעיה היא שסדרת "The Sweet Edition" לא רק מבוצעת בבינוניות, אלא גם מתומחרת בהגזמה.

התוצר של אוטמזגין מורכב מ-3 פיצות קינוח שמתיימרות להביא משהו חדש לקינוחי הפיצות. וכשקוראים את רשימת הרכיבים, על פניו הם באמת מרגישים כמו חידוש – פירות יער, קרם שקדים, קראמבל ומושגים נוספים שמגיעים מעולמות הפטיסרי, שמנסים למכור לנו מחדש בצק פיצה כמינימום קרואסון מדופדף לעילא. הבצק של פאפא ג'ונס באמת מצוין כבצק פיצה, והרשת בדרך כלל מתאפיינת בנדיבות עם חומרי גלם מוצלחים, אבל כנראה שבכל הנוגע למתוק חייבים לקצץ קצת בפינות, וחבל שכך, כי התוצאה שמגיעה בסוף ללקוח לא שווה את כל המאמץ והפוזה של קינוח אלגנטי.

אבל נתחיל לדבר תכלס – "ריקוטה רויאל" היה הראשון שניסיתי מבין השלושה, המבוסס על מה שאני מניח שהוא בצק פיצה אישית (22 ס"מ), ומכוסה בתערובת של ריקוטה וקרם וניל "במתכון סודי", עליו מפוזר קראמבל סטנדרטי עם אבקת סוכר. למרות שבסך הכל יש חשיבה נכונה למנה הזו, בפועל נוצר ביס מאוד יבש – התנור הפך את קרם הריקוטה-וניל ליבש וכמעט קשיח, שיחד עם הבצק והקראמבל יצר ביס מייבש פה ברמות של לעצור באמצע לשתות. הקראמבל עצמו היה מוצלח ומתקתק במידה (והוא עוד יחזור אלינו בשני הקינוחים הבאים), אבל בלי שום גורם נוזלי/קרמי שירכך את הנגיסה, נשאר רק מדבר עם זיכרונות של מתיקות.

אחריו ניסיתי את ה"גולדן אלמונד" – המבוסס על קרם שקדים, "נגיעות שוקולד חלב נמס" ואותו קראמבל ממקודם. תקוותי שקרם השקדים יצליח להיות קרמי התבדו, אבל לא פחות גרוע מכך – אותם נגיעות שוקולד חלב נמס שמובטח בפרסומים התגלו כחתיכות שוקלד צ'יפס שלא נמסו, אלא נשרפו קלות על ידי תנור הפיצה. אין לי מושג איך או למה זה קורה מבחינה כימית, אבל אני רק יודע שכשפתחתי את המגש הקטן, הייתי בטוח לרגע שאלו צימוקים. כמכלול, הגולדן אלמונד הרגיש יותר כמו קרואסון שקדים דאשתקד, שמתחרה רק ביובש של קודמו.

דווקא מנת "היער האדום" (שם חצוף, אבל נחליק על זה) הצליחה איפה שהאחרות כשלו, ולמרות שהיתה מבוססת על אותו קרם שקדים וקראמבל, היתה קרמית יותר ולא ייבשה את הפה בכל נגיסה. זאת הודות לכמות מכבדת של פירות יער שפוזרו מעל, ובתהליך החימום הגירו מיצים שריככו את הקרם היטב. הבעיה היא שאותו תהליך חימום הפך אותן לחמוצות מעבר לגבול הסביר, ואת איזון הטעמים בביס למשובש לחלוטין. וזה חבל, כי זו באמת היתה יכולה להיות המנה שמצילה את הפירמה. מזל שלפחות הפיצה שהגיעה לפני היתה טובה.

נראה שלמרות שהרעיון היה טוב, והתכנון לקח בחשבון את מגבלות הרשתות, הביצוע לוקה בחסר והורס את המנות שיצר אוטמזגין. אולי זה כי בסניף לא שמו מספיק קרם שיספק שמנוניות כקונטרה לקראמבל, ואולי חצי דקה נוספת בתנור הפיצה מייבש את הכל, אבל כך או כך – זה לא מוצר ברמה של פאפא ג'ונס, ולא של דודו אוטמזגין. אבל גרוע מכל זה, רק בסיום ראיתי את המחיר שלו – 49.9 ש"ח, למה שהיא בסוף בסך הכל פיצה אישית מתוקה. אולי הצהרותיהם על חומרי גלם איכותיים נכונים, אולי הם באמת טוחנים במקום את קרם השקדים (חחחח), אבל זה לא משנה – כי שום דבר לא מצדיק מחיר כזה על מוצר קינוח פיצה פשוט, שעולה לרוב בטווח שבין 25 ל-40 ש"ח לכל היותר. וזה כבר לא רשלנות, זו חוצפה של ממש, ומשהו שמשאיר טעם חמוץ בפה, אפילו יותר מפירות יער אפויים מדי.
מהדורת "The Sweet Edition" זמינה בסניפי פאפא ג'ונס ובמשלוח

• אוכלים שותים
• ביקורת משלוח
• פאפא ג'ונס
• קינוחים

שנת 2026 נפתחה עם חדשות שעשו לי, ואני מניח לכל אוהב המבורגרים מזדקן בעיר, קוועץ קטן בלב. אחרי 20 שנות פעילות, ובערך עשור של קרטוע, מסעדת וולפנייטס צלו את ההמבורגר האחרון. אז נכון, הזמן לא עשה להם טוב: הפיכה לרשת, שינוי להמבורגר כשר ושינוי שם המותג ל"קלאסיק" היו רק סממנים להרס המותג, וזה היה רק עניין של זמן עד שהדלק נגמר. אבל כמו בכל פעם שמוזיקאי זקן הולך לעולמו, כך גם סופו של המבורגר היסטורי לעיר מעלה את השאלה – האם אנחנו מתייחסים כמו שצריך לאנשים, ומזונות, שבנו את העיר? האם אנחנו נותנים להם את תשומת הלב והכבוד הראוי להם?
>>הבון טון: 7 מסעדות שמחזירות את המטבח הצרפתי למרכז השולחן

במקרים רבים, כמו זה של וולפנייטס, אין מה להאשים את הציבור –אכלתי את הבורגר שלהם לפני כ-4 שנים, ולא פלא שהוא נשכח מהתודעה. אבל דווקא רשת אגאדיר, שבעוד שנה תציין 30 שנות להקמתה, ראויה להרבה יותר תשומת לב. בשוק ההמבורגרים הכל כך רווי של תל אביב, זה באמת לא קל לבלוט – והעובדה שאותה המבורגריה תל אביבית הפכה לבסוף לרשת עומדת כנגדה – אבל כמעט בכל ביקור במקום או ספיישל חדש שיוצא זה ניכר שגם אחרי שלושה עשורים, אגאדיר עושה הכל כדי להישאר רלוונטית, מעניינת וחדשנית. בשנים האחרונות זה גם ממש עובד לה.

עברו בערך שלושה חודשים מאז שהיללתי בהתרשמות רבה אתהקריספי צ'יקן שיצר עבורם השף תומר טל, וברשת לא נחו על זרי הקציצה. בסוף שנת 2025, בדיוק לערב הסילבסטר, הם השיקו ספיישל של בורגר יפני יוצא במינו, היאקוזה קראנץ' בורגר. מי שהספיק לטעום ממנו באותו היום נהנה מהמבורגר שמבוסס על קציצת וואגיו, אבל בכנות פחות מעניין אותי בשר ויראלי, כך ששמחתי לגלות שהיאקוזה שרד בתפריט, פשוט עם קציצה רגילה של אגאדיר – אותה קציצה בשרנית, בעלת טעמי גריל עמוקים ועסיסיות מוצלחת. רק כשטעמתי אותו גיליתי שהקציצה היא בכלל לא הסיפור, כי ההמבורגר הזה עטוף במארז תוספות ורטבים שהופך את חויית האריכה למשהו אחר לגמרי מכל בורגר אחר בעיר, ומזכיר שעם כל הכבוד לכל הבורגר שפים שיש פה, לאגאדיר יש עדיין מה להביא לשולחן.

זה מתחיל באיולי יוזו ואצות ווקאמה שמספקות אומאי עמוק, וממשיך בג'ינג'ר כבוש, תיבולטוגראשי, שמן צ'ילי וגם וואסבי שמגיע ממרום גולן – מיקס שמתערבב בתוך הביס עד חוסר אבחנה בין הטעמים, אבל משאיר המבורגר חמוץ-פינקטי בטעם עז שמחמיא מאוד לטעמי הגריל של הקציצה. לתוך כל המיקס המפתיע הזה מצורפות גם ערימת אטריות אודון פריכות – יציאה מוזרה שהייתי שמח אם היו מגיעות בכמות קצת קטנה יותר, אבל בהחלט אלמנט שמוסיף פריכות מצוינת לביס המפתיע הזה. התוספות הייחודיות והיצירתיות מצדיקים מחיר גבוה שכזה (89 ש"ח לבורגר וצ'יפס בתיבול טוגראשי חרפרף), גם אם זו מנה שכדאי לשמור לאירוע מיוחד, או לכל הפחות לחגיגה יפנית.

זהו לא הבורגר ספיישל היחיד שמציעים כעת באגאדיר – יחד עם היאקוזה הושק גם הקנטינה, המבורגר בסגנון מקסיקני ששובר את המסורת של "פשוט זרקו על זה אבוקדו וקראו לזה מקסיקני". כלומר כן, ברור, יש עליו אבוקדו, אבל הפעם מישהו אשכרה התאמץ לבנות סקאלת טעמים שהופכת אותו להמבורגר בטעמי בוריטו מוצלח. מעבר לאותו אבוקדו צפוי (שמגיע בפרוסות שקצת נופלות עם כל ביס) וצ'ילי אדום מתבקש, הלחמניה משוחה ברוטב קונפי שום עם סרירצ'ה, מכוסה בכוסברה וכרוב לבן, ובליבה הברקה – דיסקית של טוסטאדה תירס כחול, שזה למעשה סוג של נאצ'ו פריך אחד גדול (אם כי הצבע הוא בבירור סגול), עליו נמרח פריחולס, אותו קרם תבשיל שעועית מקסיקני. זץ מפלח לימון שמוגש לצידו, ויש לכם את אחד הביסים המרעננים של המבורגר שאכלתי בשנים האחרונות. גם פה המחיר לא זול (99 ש"ח עם צ'יפס), אבל שווה עבור החוויה.

שני ההמבורגרים האלו, לצד הנאם טאק בורגר החביב שהושק במאי, והקריספי צ'יקן האדיר מלפני כמה חודשים – שהם בעצמם סוג של המשך לסדרת ספיישליי שף של יונתן רושפלד וארז קומרובסקי – מוכיחים שאגאדיר הם לא סתם עוד רשת שמנסה להתחרות בהמבורגרי שף, אלא שחקן משמעותי במגרש ההמבורגרים. הלוואי ומסעדות אחרות שמרגישות צורך להישאר מקובעות לתפריט הרגיל ילמדו מהם איך לצאת להרפתקה קולינרית, ולהישאר בחיים. הלוואי והקהל יזכור שגם אם הקציצה לא מפונפנת כמו החדשות יותר, לאגאדיר יש עוד המון מה ללמד את הילדודס. הלוואי ובאגאדיר רק ימשיכו להביא יציאות טעימות ומעניינות כמו אלו, גם כדי שאנחנו לא נשכח שגם מי שהיה פה קודם, יודע להישאר עם המבט לעתיד.

• אוכלים שותים
• ביקורת משלוח
• המבורגר
• אגאדיר

המרדף הבלתי נגמר אחר חוש הטעם והעניין הישראלי, שלא לומר הטיקטוקי, דוחק את רשתות הפיצה להתנסות במגוון טעמים ומגשים שיתפסו את תשומת הלב. כבר התרגלנו למגשים מטעם שפים, ואז מגשים של משפיענים, וגם מגשי שת"פ עם מותגים כבר לא זרים לנו. כך שאין הפתעה יוצאת דופן במהדורה המיוחדת החדשה של פאפא ג'ונס, "סדרת הדבש", תוצאה של שת"פ עם מותג הדבש הוותיק יד מרדכי. יותר מזה – נראה לי שכבר נתקלתי בגרסה כזו או אחרת של שתי הפיצות הטריות האלו.

צמד הפיצות החדשות של פאפא ג'ונס מתאחדות לסדרה החדשה (האם 2 זו סדרה? שאלה פילוסופית) בעזרת הדבש שמוזלף עליהן בסיום האפייה, אבל מייצגות – כל אחת בדרכה – וריאציה שונה על פיצות ויראליות אחרות. הראשונה היא "סוויט ברי", שמבוססת על רוטב שום (הגרסה של פאפא ג'ונס לפיצה לבנה), עם גבינת ברי, אגוזי מלך וגרידת לימון שמסתיימת במריחות דבש, קריצה ברורה למתכון הטיקטוק הוויראלי שהניח גושי ברי עגולים שלמים על בצק פיצה, בשילוב אגוזים ודבש. השנייה, "הוט האני", כבר מתקרבת לקלסיקות שהכרתם גם בפיצריות טרנדיות, ומערבבת בין גבינת מסקרפונה וחתיכות צ'ילי עם זילוף דבש לפיניש.

ברשתות החברתיות לפחות, הפיצות האלו נראו מדהים. הפרסומות הציגו גושי ברי עצומים ומבריקים מדבש. פיצות שנשלחו למשפיעניות כאלו ואחרות הרגישו כמו חגיגה של גבינות ייחודיות ומתקתקות נוצצת. בפועל, שני המגשים שהגיעו אלי נראו כמו פיצות רגילות למדי, בתוספת ניצוץ דבשי עדין. זה לא בהכרח נורא, אבל כרגיל מבאס לראות שאין אמת בפרסום ושמוצרים שמגיעים לקידום אצל משפיענים הם לא בהכרח מה שיגיע אליכם. כשמדובר בפיצות שעולות כל אחת 96.90 ש"ח, זה כבר ממתחיל להיות מכעיס.

הפיצה "סוויט ברי", למשל, נראתה שונה לגמרי מהתמונות, כאשר גושי הברי המרובעים שבתמונה הפכו לריסוסים פזורים על הפיצה, וכמות אגוזי המלך המופרעת הומרה בכ-5 חתיכות אגוז לכל סלייס. זו דווקא החלטה נכונה, כי גם בלי כמות מופרעת של אגוזי מלך, זו היתה אחת הפיצות המרירות ביותר שטעמתי. חתיכות הברי דווקא היו נחמדות, אבל אגוז מלך שטובע בגבינה לא מחזיק מעמד ברעננות לאורך זמן, וגרידת הלימון הקפואה שפוזרה על הפיצה רק הדגישה את המרירות, שגם זילוף דבש הגון שכיסה אותה לא הצליח להסתיר. עקרונית מדובר ברעיון לא רע, בפועל הגרסה המתועשת של הפיצה הוויראלית היתה בלגן לא מוצלח, והשאירה טעם מתוק-מריר, עם דגש על האחרון.

לעומתה, ה"הוט האני" היתה הברקה של ממש. כלומר, גם היא לא נראית בשום צורה כמו בפרסומות, אבל לפחות היא מצדיקה את עצמה בשילוב טעמים מצוין. שלוליות המסקרפונה שמשבצות את הגבינה שעל הפיצה מספקות עדינות מתבקשת לאיזון החריף של הצ'ילי, וריבת הבצל המתוקה-חריפה היא יציאה מצוינת, למרות שבדקתי, ואין בה אפילו פרומיל בצל (היא מורכבת מסוכר, סלק, תירוש, שמן סיבי גזר, קנולה, קינמון). הדבש שנמזג על כל זה מוסיף מתקתקות מסיימת, ועם רוטב הפיצה הדומיננטי יותר יש פה מנה שצריכה להיכנס לתפריט הקבוע, או לפחות לעשות ביקורים בימי ראש השנה. כנראה שזה המקסימום שאפשר לצפות מפיצות שרוצות להיות ויראליות – קצת הצלחות, קצת פספוסים והמון העמדת פנים במחיר מוגזם.
"סדרת הדבש" נמכרת בסניפי רשת ואתר פאפא ג'ונס ב-96.90 ש"ח, אז מוצעת גם במבצע: פיצה מסדרת הדבש ופיצה קלאסית ב-69 ש"ח לכל אחת, בהזמנת שני מגשים משפחתיים.

• אוכלים שותים
• ביקורת משלוח
• פאפא ג'ונס
• דבש

כבר שנים שאני מהלל את הקריספי צ'יקן של אגאדיר בפני כל מי שרק מוכן לשמוע. במהלך גל העוף הפריך שתפס את ישראל (סוף סוף!) בחמש פלוס השנים האחרונות, גם רשת ההמבורגרים הצטרפה עם גרסה משלה לכריך הנוסק, ומספיק רק ביס אחד כדי למוסס את הסקפטיות ולהודות שמדובר באחד מכריכי העוף המטוגן הטובים בהיצע המקומי – הר מכובד של חתיכות פרגית עסיסיות, פריכות מוצלחת, שילוב טעימי חריף וקולסלאו מוצלח שיוצרים ביס מסורתי מושלם שאין באמת סיבה לשנות. אבל מי צריך בכלל סיבה?
>>קאוואיי: בית הקפה היפני "קוהי" מספיק חמוד בשביל לחסוך לכם טיסה

כחלק מהמאבק מול המבורגריות בוטיק טרנדיות שמקבלות (באופן טבעי) הרבה יותר אהבה מרשת וותיקה, במהלך השנתיים האחרונות החליטו באגאדיר לפתוח את המטבח ואת הקציצה שלהם לכמה מהשפים היותר מוכשרים פה בארץ, ויצאו עם מהדורות מיוחדות של השפים יונתן רושפלד, ארז קומורובסקי ורז רהב – לא תכסיס חדש, אבל בהחלט כזה שהביא כמה המבורגרים יצירתיים במיוחד, וגםטעימים לרוב. עכשיו הגיע תורו של הקריספי צ'יקן, שהופקד בידיו של לא אחר מהשף הנהדר תומר טל (ג'ורג' וג'ון, ובקרוב מסעדה בדה ג'ורג').

כאב לילדה צליאקית, השף לקח על עצמו משימה באמת מאתגרת – להכין קריספי צ'יקן ללא גלוטן, שגם יצליח לעבוד כמנת רשת גדולה. הוא גם קרא לו "קריספי צ'יקן אדיר" (66 ש"ח, 76 עם צ'יפס), שזה שם שצריך לעמוד מאחוריו. לשם כך יצר טל בלילה של 5 קמחים ללא גלוטן, והוסיף הברקה יצירתית במיוחד עם ציפוי דבאייל, אותו חטיף חומוס מטוגן שתמיד בילדות חשבתם שהוא ביסלי פלאפל ותמיד טעיתם. בתור בן זוג של צליאקית, אני מבין עד כמה התוצאה היא לא פחות ממהפכנית. ולא רק כי גם צליאקים ונמנעים מגלוטן יכולים לאכול אותו (בהזמנה עם לחמנייה לל"ג, ותוודאו שקיבלתם את זו עם השומשום), אלא גם כי הוא משנה את המשחק בכל הנוגע לפריכות.

יש הרבה דרכים לייצר פריכות, כמו שיודעת כל אמא שטיגנה שניצל בביסלי, אבל הדבאייל הוא תגלית גאונית – יצירת שכבה מחוספסת ופריכה מראש, שמצליחה להחזיק גם זמן רב במשלוח ועדיין להישאר קראנצ'ים כשם שיצאה מהטיגון. חתיכת הפרגית הגדולה (שבניגוד למנת הקריספי הרגילה כאן, לא מגיעה בשני חלקים) תופסת יותר מקום מהלחמניה, ושילוב הטעמים הרענן של של גסטריק (רוטב צרפתי מתוק-חמוץ) פלפל שיפקא, עגבניות, כוסברה וג'ינג'ר חותכים את הטעם באומאמיות נהדרת, גם אם הג'ינג'ר לא לגמרי מורגש. חרפרפות מצטיינת מכסה את הכל, והביס הכולל מתערבב בפה בסחרחורת של טעם, מרקם וצליל קראנץ' נאה.

לצד המנה הפריכה שלחו לטעימה מאגאדיר גם את המבורגר הנאם טוק, שנוצר בשיתוף פעולה עם מסעדת נאם המעולה והושק אי שם בחודש מאי. בניגוד לקריספי שבאמת הצליח להביא משהו חדש, המנה הזו הרגישה יותר כמו גימיק – אמנם מוצלח מאוד יחסית, אבל עדיין גימיק. מדובר בהמבורגר רגיל שמקבל מעטפת טעם משמעותית בעזרת איולי נאם טוק חריף, חמוץ ומלוח (בפרסומים אומרים "כמו בתאילנד", אני אומר "כמו בנאם"). עלי נענע, כוסברה וחתיכות שאלוט מוסיפים רעננות, ופיזור של קאו קוואה (אורז קלוי טחון) וצ'ילי יבש מוסיפים מרקם מחוספס שמאפיין את הבישול התאילנדי, וכמובן את החריפות המתבקשת.

הביס הכולל מהנה, אבל הופך למונוטוני יחסית במהרה, ולא סתם סלט הבקר הנפלא נאם טוק מגיע בכמות מדודה – די מתיש ללעוס כל כך הרבה בשר עם הטעם הדומיננטי הזה בפה. עד חצי ההמבורגר כבר איבדתי רגישות בחוש הטעם, והתעייפתי. מזל שנשאר עוד ביס מהצ'יקן לריענון הטעם, בין היתר כי זוגתי הצליאקית לא יכלה לאכול עם הלחמנייה הרגילה שהגיעה.

אגב, לידיעת עובדי אגאדיר – בפעם הבאה שאדם מחייג לסניף בתהייה אם הלחמנייה שהגיעה אליו נטולת גלוטן או רגילה, קל מאוד לגלות זאת: הביטו בלחמנייה רגילה, ואז הביטו בלחמנייה ללא גלוטן שמוגשת ברשת. כמו שתראו, על נטולת הגלוטן תמיד תמצאו שומשום, ועל הלחמנייה הרגילה שלכם אין. כדאי שתתרגלו להבדל, כי עם הקריספי צ'קן אדיר שכזה (לעזאזל, השם היה נכון), הצליאקים והנמנעים מגלוטן ינהרו לסניפים, ולא רק הם.

• ביקורת משלוח
• אוכלים שותים
• ביקורת מסעדות
• אוכל רחוב
• אגאדיר
• קריספי צ'יקן

אם תיכנסו ברגעים אלו ממש לעמוד האינסטגרם של פיצה האט, תמצאו לא פחות מחמישה סרטוני משפיענים שעלו ממש בשעות האחרונות. שם אכלני הרשת מהללים את המנה החדשה "האטצ'וס", שהושקה היום ברשת הפיצריות. סיסמאות משפיענים כמו "אתם חייבים לנסות", "השילוב המושלם שלא ידעתם שאתם צריכים" ואפילו "שיתופי פעולה שפשוט שינו את המציאות" נזרקים לאוויר, על רקע צילומי גבינה נמתחת והבטחות לקראנץ'. בעולם האמיתי, בינתיים, אף אחד לא באמת המציא מחדש את הפיצה, אבל ההאטצ'וס מתגלה כתוספת חביבה להיצע המנות של האט. עד שמגלים את המחיר.
>>שימו ביט: פסטיבל "ערביט" פורץ את חומות יפו עם מופעי מוזיקה ערבית

תל אביב כבר מכירה לא מעט מנות נאצ'וס עמוסות גבינה ותוספות. אחת מהן היא שלי. לא שאני רוצה להתרברב או משהו כזה, אבל מנת הדוריטוס-גבינה שלי (מתכון בסוף הטקסט) מאכילה תל אביבים רעבים (אותי) כבר לפחות 13 שנים, ולגמרי נגנבה (בגרסה מרודדת להפליא) ממנת הנאצ'וס העמוסה והכבר מיתולוגית של טאקרייה. גם מסעדות מקסיקניות אחרות מציעות כבר שנים מנת נאצ'וס עם תוספות וגבינה, אבל כנראה כשרשת בינלאומית מייבאת את הפורמט לארץ, פתאום זה איכשהו חדש לכולם. אבל אין מה להתלונן, כל המרבה הרי זה משובח. במקום זה, אני מעדיף לבחון את המנה כשף חובב ותיק, ויש לי משהו להגיד לפיצה האט – יש לכם עוד מה לשפר.

הרעיון הבסיסי בהחלט מצוין: שיתוף פעולה בין הקראנץ' של דוריטוס לערימות הגבינה של פיצה האט. על פניו, גם כמעט כל הרכיבים מתאימים – דוריטוס טבעי (טעם נטרלי, מרקם קראנצ'י קשיח), רוטב עגבניות (חשוב מאוד כדי לייצר עומק טעם), בצל סגול ופלפל אדום (מוסיף רעננות ופריכות טבעית) חלפיניו (חייבים חריף), מצופים במוצרלה וצ'דר. משום מה מישהו החליט שזה גם רעיון טוב להוסיף גבינת שמנת למיקס, אבל תיכף נגיע ללמה זה היה רעיון רע, אבל עוד לפני כן בואו נדבר על העטיפה.

המנה מגיעה בקופסה משולשת, מסוג הקופסאות שמתאימים למשולש פיצה אחד, ומונח על נייר אפייה מקופל. הבעיה היא שאחרי משלוח, כל המנה הופכת פחות או יותר לגוש אחד, וגם כשפתחתי את הקופסה ואת נייר האפייה – המנה קפאה בצורת משולש. זה לא נורא בפני עצמו (אם כי פחות אינסטגרמי מאצל המשפיענים), אבל כשהתחלתי לתלוש חתיכות דוריטוס הבנתי את הבעיה היותר חמורה בגרסת המשלוח להאטצ'וס – הזמן. תראו, יש מנות שיכולות להחזיק זמן בחוץ. פיצה היא דוגמה נפלאה לזה. אבל מעבר הזמן לא עשה טוב להאטצ'וס.

הגבינה התקשתה לשכבה אחת שלא ממש נדבקה לדוריטוס, שמצידם נעו בין שני מצבי צבירה: הראשון הוא קשיח ופריך (שכבה עליונה), והשני הוא עיסה רכה וגושית שספגה את הרוטב ואת גבינת השמנת עד שטכנית אני חושב שהיא נחשבת לדיסה. דיסה טעימה כמובן – זה דוריטוס, גבינה, רטבים וירקות, קשה לטעות – אבל עדיין דיסה. כך נוצר מצב שהייתי צריך לבצוע את גוש הגבינה, לאסוף מהתחתית רסק דוריטוס, ולאגרף את הכל לביס אחד שאמנם היה סליזי כמובטח, אבל גם הרגיש מעט שפל בכל הנוגע למרקם, נוחות ושרידות כללית של המנה.

כל זה היה נמנע, אגב, אם רק היו מגישים את המנה במגש גדול יותר. פיזור של הנאצ'וס והרכיבים על שטח גדול יותר לא היה נותן לרטבים להתנקז לתחתית, וכך יותר דוריטוס היו שורדים את הטיול. אני בטוח שטעמה ומרקמה של המנה משתפרים כשאוכלים אותה באחד הסניפים, אבל אם אתם מציעים אותה למשלוח, אולי כדאי שתדאגו שגם הוא יעבור כמו שצריך. על אחת כמה וכמה אם הלקוח משלם על זה מחיר מלא של… 39 ש"ח?! בחישוב זריז שלי, מדובר פחות או יותר בחבילת דוריטוס אחת, משהו כמו חצי חלפיניו פרוס, שמינית גמבה, חצי בצל סגול, שתי כפות גבינת שמנת, ולא מעט גבינה מעל. איך זה לא עולה 20 ומשהו ש"ח, כמו כל מנת צד נורמלית?

אין שום רע בהאטצ'וס (אולי חוץ מהלחם המילים המאוד מאולץ), אבל זו לא מנה משתלמת במשלוח. במיוחד כי חומרי הגלם – למעט רוטב העגבניות והגבינה המוגזמת של האט – נמצאים אצלכם בבית. וזו בדיוק ההזדמנות להכיר לכם את המתכון: חבילת דוריטוס (אני ממליץ על גריל), מפוזרת טוב טוב על נייר כסף בגודל התבנית. מעל טפטפו בנדיבות רוטב צ'ילי מתוק. כסו בגבינת עמק או מוצרלה או מה שיש לכם בבית, והכניסו לתנור שחומם ל-180 מעלות למשך כ-8-10 דקות. את התוצאה אוכלים עם טבילה בשמנת חמוצה. זה יעלה לכם בערך 9 ש"ח.
האטצ'וס, 39 ש"ח. עכשיו בכל סניפי רשת פיצה האט

• אוכלים שותים
• פיצה האט
• ביקורת משלוח
• נאצ'וס