Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
רוק אנד ראמבל: המהלך שיעלה לנטפליקס חמישה מיליארד דולר
הסטאר חזר לבקר. דה רוק (דווין ג'ונסון) ב"Raw", ינואר 2024 (צילום: יחסי ציבור/WWE)
ענקית הסטרימינג תשלם חצי מיליארד דולר בשנה תמורת זכויות השידור החל מינואר 2025 של כל תוכניות ואירועי ה-WWE, ובמרכזן התוכנית השבועית המרכזית בשידור חי, "Monday Night Raw". העסקה צפויה להביא לנטפליקס מיליוני מנויים חדשים בארצות הברית וברחבי העולם
את שנת 2023 סיימה נטפליקס כשהיא נחשבת למנצחת במלחמות הסטרימינג, כשמרבית המתחרות שלה בארצות הברית, למעט דיסני+, עוברות טלטלות וקיצוצים ומחפשות שותפויות אסטרטגיות. את שנת 2024 פותחת נטפליקס בהכרזה שנראית קצת מטורפת: ענקית הסטרימינג תשלם חצי מיליארד דולר בשנה, כל שנה למשך עשור, כדי להעביר אליה את זכויות השידור של תוכנית דגל שבועית אחת. בום.
לתוכנית הזאת קוראים Monday Night Raw, והדגל הוא הדגל של ה-WWE, והבום הזה נשמע כמו חבטה כבדה ומבוימת היטב של קרב היאבקות מקצוענית. נטפליקס תשדר החל מינואר 2025 את התוכנית השבועית המרכזית של ה-WWE, מהתוכנית הנצפות ביותר בארצות הברית בכבלים בשידור חי, שזכויות השידור שלה היו עד כה בידי NBCUniversal על שלל זרועותיה. על פי הדיווחים, נטפליקס הסכימה להכפיל את מה ששילמו עד כה המתחרים תמורת זכויות השידור. נטפליקס תוכל לסגת מהחוזה אחרי חמש שנים במקרה שלא יוביל לתוצאות המצופות או להאריך אותו בעשור נוסף.
נטפליקס תשדר את התוכנית בלעדית בארה"ב, בריטניה, דרום אמריקה וטריטוריות נוספות שיתווספו עם הזמן, לא ידוע בשלב זה אם ומתי תהיה ישראל ביניהן. בנוסף, תהפוך נטפליקס גם לבית של התוכניות השבועיות המשודרות מחוץ לארצות הברית, "סמאקדאון" ו"NXT". ההסכם כולל גם את שידורי הלייב של אירועי הרסלמאניה, סאמרסלאם ורויאל ראמבל – כולם אירועים שמושכים עשרות מיליוני צופים מסביב לעולם – ואף את הפקתן של סדרות עתידיות וסרטים דוקומנטריים. לאורך השנים הצליח ה-WWE לייצר כוכבי ענק כמו דווין ג'ונסון וג'ון סנה, והם מקפידים לחזור לזירה מדי פעם כדי לא לשכוח מאיפה באו (או במקרה של ג'ונסון, להפוך לשותף בחברה).
Dwayne Johnson has been granted full ownership of ‘The Rock’ trademark name.
He has also joined the board of directors for the TKO Group the merged company of WWE and the UFC.pic.twitter.com/3cDSn9lNnw
נטפליקס מגיעה באיחור מסוים לזירת שידורי הספורט החיים בסטרימינג, אחרי שאמזון נעלה זכויות שידור על משחקי יום חמישי ב-NFL לעשר שנים, בעוד שירות הסטרימינג פיקוק זכה ל-23 מיליון צופים בשידור סטרימינג ראשון של משחק פלייאוף ב-NFL. בשנה האחרונה התנסו בנטפליקס במספר שידורים חיים, הראשון שבהם היה המופע של כריס רוק בשידור חי במרץ 2023, אך זו הפעם הראשונה שהיא נערכת לשידור אירועי ספורט גלובליים בהשקעה כבדה. מעריצי ה-WWE בישראל ירוויחו, לגבי כל השאר עוד נראה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מה רואים הלילה: גבירותי ורבותי, הנשיא הבא-הבא של ארצות הברית
אם טראמפ היה נשיא אז בטח שגם הוא יכול. "רוק הצעיר" (צילום: יחסי ציבור/NBC)
באופן משונה למדי, הסיטקום שבה דוויין "דה רוק" ג'ונסון מגלם את עצמו כמועמד לנשיאות ארצות הברית בשנת 2032 שמספר את סיפורי ילדותו, הגיעה כבר לעונה שלישית. באופן לא פחות משונה, היא מתגלה כסדרה די חמודה ואינטליגנטית. אוקיי אז שיהיה נשיא
בכלל לא מוזר לחשוב שדוויין ג'ונסון יתמודד על נשיאות ארצות הברית ב-2032. עד אז הוא כבר יהיה מיליארדר בן 60, כשעל חגורת האליפות שלו חרוטים הישגיו כספורטאי, שחקן, בדרן ואחד האנשים האהובים ביותר בארצות הברית, ואם מישהו כמו דונלד טראמפ יכול אז למה לעזאזל שלא יבוא גם מישהו נחמד. כל זה לא הופך את "רוק הצעיר" לאירוע טלוויזיוני פחות משונה, ומה שאפילו יותר משונה זה שאנחנו כבר בעונה השלישית של הסיטקום המבוססת על חייו של ג'ונסון, ובה הוא משחק את עצמו ב-2032 כמועמד לנשיאות ארצות הברית.
ב-NBC (ושירות הסטרימינג שלה פיקוק) חידשו את הסדרה לעונה שלישית למרות הרייטינג הנמוך של העונה השנייה (כ-2.5 מיליון צופים לפרק), בעיקר בגלל שלא מעט מבקרים התאהבו בה. היא מתרחשת על ארבעה צירי זמן שונים, כשאת "דה רוק" הצעיר מגלמים שלושה שחקנים שונים שממוקמים ב-1982, 1987 ו-1992 (והוא עצמו מספר את הסיפור לאחור ב-2032, כאמור), והאופן שבו היא חוזרת לאחור ומדלגת ביניהם מייצר טריפ פיל-גוד מתוק-מריר של נוסטלגיית אייטיז וניינטיז שקשה להתנגד לה. זה כמו "שנות הקסם" רק עם מכות, או כמו "כולם שונאים את כריס" אבל כשכולם אוהבים את דוויין.
ואכן, "רוק הצעיר" מתגלה בעונה השלישית שלה כסיטקום אנדרייטד למדי. היא משעשעת באופן נעים וחסר יומרה, היא כתובה ומופקת היטב, ובתור בונוס מיוחד כולה מחווה אחת גדולה של אהבה לאגדות הגדולות של ה-WWE. דוויין ג'ונסון היה מהגדולים שבהם כמובן, אבל גם אביו, רוקי ג'ונסון, היה מתאבק סופרסטאר, והוא גידל את בנו לצידם של גדולי הרסלמאניה של כל הזמנים ואף הכניס אותו לזירה כשהיה בן עשר, כך שעל המסך מתחוללת כל הזמן במקביל חגיגה של רפרנסים והופעות אורח למעריצי הז'אנר, מבלי להפריע לצירים המרכזיים של העלילה. טלוויזיה די כיפית בסך הכל. הרבה יותר מ"המתמחה".
גיבור-על נגד הכיבוש: "בלאק אדם"? מארוול עשתה את זה טוב יותר
היי רגע, אתה לא הזה מההוא? דוויין "דה רוק" ג'ונסון ב"בלאק אדם". צילום: יח"צ
גם הכריזמה המפורסמת של דוויין "דה רוק" ג'ונסון לא מצליחה להציל את הנבל/גיבור החדש/ישן של DC מהאיחור הלא אופנתי שדפק, אבל דווקא שחקני המשנה - רובם ממוצא ערבי - הופכים את הסרט לחצי מעניין. הם, והעובדה שמדובר בגיבור-על שהוא סרבן שירות שנאבק בכיבוש
נתחיל בקצת רקע: בתחילת שנות האלפיים החלו בהוליווד לפתח פרויקט קולנועי שנועד להתבסס על הדמות של קפטן מארוול, הידוע גם כשהאזאם, של DC קומיקס (שלא לבלבל עם הקפטן מארוול של מארוול). האולפן רצה את דוויין ג'ונסון, שאז עוד נודע כ-The Rock, לתפקיד גיבור-העל הילדותי, ובלאק אדם נועד להיות האנטגוניסט שלו. אבל ג'ונסון היה מעוניין דווקא בדמות הנבל. בחלוף השנים הפרויקט התפצל לשני סרטים, וג'ונסון, שכוכבותו הלכה והתעצמה לממדים כבירים, הלך עם האינסטינקט הראשוני שלו וגם הפיק את "בלאק אדם", שעקבות הדי.אן.איי. של "שהאזאם!" עוד ניכרות בו. כמו בסרט על הילד שהופך לגיבור-על ונלהב לגלות את כוחותיו, גם כאן יש לנו נקודת מבט נערית שמעניקה חן לדמות האטומה של גיבור-העל, שהוא בעצם אנטי-גיבור שמקבל יחס של נבל.
הפתיחה מאוד לא מבטיחה. אנחנו מקבלים סיפור היסטורי מזורז בגוונים עכורים (סטייל זק סניידר) על איזו ממלכה מזרח תיכונית עתיקה בשם קאנדק, שבה שלט דיקטטור איום (מרוואן קנזרי, שחקן ממוצא טוניסאי) שרצה לעצמו את כל הכוח שבעולם. לצורך כך הוא שאף ליצור טבעת מיוחדת, כלומר כתר, והעביד רבבות אנשים בכריית חומר נדיר בשם אדמנטיום – אה, סליחה, אטרניום – עד שאחד העבדים החליט למרוד. חבורת מכשפים העניקו למורד כוחות-על, אבל התוצאה היתה בעייתית משהו. בקיצור, כבר ראיתם ושמעתם את הסיפור הזה ביותר מדי סרטים.
חמשת אלפים שנים מאוחר יותר קאנדק כבושה על ידי כוחות קולוניאליסטיים מערביים כלשהם. דימוי המחסומים שבהם התושבים המקומיים תקועים במשך שעות נראים מוכרים ממהדורות חדשות וסרטים תיעודיים (של יואב שמיר, למשל), אבל בשביל לא להתחייב פוליטית קוראים לכובשים אינטרגאנג. מסיבות לא ברורות לוחמת חופש בשם אדריאנה (שרה שאהי, שחקנית ממוצא איראני) מנסה לאתר את הכתר הפלאי והמסוכן ההוא, וכשהעניינים מסתבכים היא אומרת כמה מילים עתיקות ומעוררת לחיים את בלאק אדם (ג'ונסון).
עבור הקאנדקים בלאק אדם הוא הגיבור המיתולוגי שניצח את הדיקטטור האיום (ולכן הם בנו פסל ענקי בדמותו בלב עיר הבירה) אך סוכנת הממשלה האמריקאית אמנדה וולר (ויולה דיוויס), שנראתה לאחרונה ב"יחידת המתאבדים", מחשיבה אותו לנבל-על שצריך ללכוד לפני שיגרום נזק קטסטרופלי. לצורך העניין מגויסים ארבעה גיבורי-על רשמיים שעושים כאן את הופעת הבכורה הקולנועית שלהם.
על הנייר הם אמנם נולדו בשנות הארבעים, אבל משום שהגעתם למסך הקולנוע התמהמהה, כולם נראים כחיקוי של דמויות שהכרנו בסרטים ביוניברס המקביל של מארוול – הוקמן (אלדיס הודג', שגילם את ג'ים בראון ב"לילה אחד במיאמי") דומה לפלקון, דוקטור פייט (פירס ברוסנן) מאוד מזכיר את דוקטור סטריינג' (גם מבחינת העיצוב החזותי של הקסמים שהוא מחולל) וכו'. בקיצור, איך שהם מגיעים לקאנדק חברי "חברת הצדק" מתחילים ללכת מכות עם בלאק אדם, ולא נותנים לו בכלל הזדמנות להתבטא. והם, לכאורה, באו להשכין שלום.
לוקח קצת זמן להבין, אבל דווקא זה מה שהופך את הסרט לחצי מעניין. בלאק אדם הוא גיבור-על סרבן. כמו לשהאזאם יש לו מגוון כוחות-על, אבל הוא לא חש שליחות כלשהי אלא פועל באופן אינסטינקטיבי, והאינסטינקטים שלו אלימים – הוא למשל נוהג להיכנס דרך קירות. מי שרואה בו גיבור-על הוא אמון, בנה בן העשרה של אדריאנה, שעל קירות חדרו תלויים פוסטרים של סופרמן וגיבורי-על נוספים. אמון (בודהי סבונגוי, שחקן ממוצא מצרי) מתעקש ללמד את בלאק אדם איך להתנהג כמו גיבור-על, ומחפש בשבילו משפט קליט שיזוהה איתו. אבל בלאק אדם לא ממש קולט את העניין, והפער בין הציפיות של הנער לביצועים של גיבורו מניב את רוב ההומור בסרט.
אמון אחראי לא רק על נקודת המבט הנערית שתורמת לסרט מידה של חן (ורפלקסיביות טיפוסית), אלא בשלב מסוים הוא גם הופך למניע של הדרמה, שגורם לבלאק אדם להתחיל להתנהג כמו הגיבור המיוצג בפסל. כמה חזרות מתוזמנות היטב אל סיפור הרקע שהוצג בפתיחה חושפות פנים שונות של דמותו, ומעלות שוב את השאלות שנשאלו בצורה מעמיקה ומעניינת יותר בטרילוגיית "האביר האפל" של כריסטופר נולן לגבי מיהו ומהו גיבור.
הכריזמה הידועה של ג'ונסון עובדת גם כשהוא שומר על פנים חתומות ומניח להומור לגלוש על שריריו העטויים בבגד גוף שחור. השאלה אם הוא טוב או רע או איכשהו גם וגם (כי הכל יחסי ומה שקובע זה התוצאות) נרמזת באחת מהבלחות הבימוי היותר מוצלחות של הסרט (אין הרבה כאלה) שבהן התמונה והפסקול רומזים ל"הטוב, הרע והמכוער" של סרג'יו לאונה. הבלחת בימוי אחרת, שבה האקשן עובר פתאום לסלואו מושן המלווה ב"Paint It Black" של הרולינג סטונס, פחות קולעת. הבמאי הספרדי ז'אומה קולייט-סרה שחתום על סרטי אימה ומותחני אקשן של ליאם ניסן יודע את העבודה, אבל לא מעבר לזה. האקשן לא יותר מבסדר והעיצוב החזותי לא מסגיר ש"בלאק אדם" ניחן בתקציב של מאתיים מיליון דולר.
על החן המסוים של הסרט אחראים בעיקר הצעירים שבחבורה. לצד אמון, שכבר הוזכר, מופיעים שני גיבורי על חמודים – קווינטסה סווינדל ("בטיפול") היא סייקלון ששולטת ברוח ובננו-בוטים, ונואה סנטינאו ("משפחת פוסטר") הוא אטום סמאשר, שיכול לשנות את המבנה המולקולרי של גופו ולגדול כמו אנטמן וכמו אליס בארץ הפלאות – יכולת שגורמת לו מבוכה מסוימת. כמה רגעים מעלי חיוך יש גם לכרים, אחיה של אדריאנה, המגולם על ידי הסטנדאפיסט ממוצא פלסטינאי מוחמד עמר. במילים אחרות, כל הדמויות המזרח תיכוניות בסרט מגולמות על ידי שחקנים עם שורשים באזור, פרט לכוכב עצמו. עושה רושם שבינתיים זה לא עורר צקצוקים. כי כולם אוהבים את דוויין ג'ונסון, וזהו.
3 כוכבים Black Adam בימוי: ז'אומה קולייט-סרה. עם דוויין ג'ונסון, פירס ברוסנן. ארה"ב 2022, 124 דק'
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
דה רוק ועוד 8 מתאבקים שהפכו לשחקנים טובים (וגרועים)
באמת דומה לסלע. דוויין "דה רוק" ג'ונסון, מתוך "מהיר ועצבני". צילום מסך
לרגל חגיגות 50 שנה לדוויין "דה רוק" ג'ונסון (מה? אתם לא חוגגים?!) נזכרנו שהוא לא המתאבק הראשון שעבר מהזירה למסך - מי תמיד בחר תסריטים גרועים, מי מרסק אותנו מצחוק ומי הפך למלך הטראש? אופס, אנחנו מקווים שהם לא קוראים את זה כי אנחנו כל כך נחטוף מכות
המתאבק שהפך לשחקן, דוויין ״אל תקראו לי יותר דה רוק״ ג׳ונסון, חוגג היום חמישים שנים של הרמת גבה שחצנית. במהלך הקריירה שלו הוא הספיק להופיע בעשרות שוברי קופות, לככב בכמה מערכונים מצחיקים ב"סאטרדיי נייט לייב״,לפרסםטקילה, לעשותראפ,ליצור ולככבבסדרת טלוויזיהבה הוא רץ לנשיאות ומספר בפלאשבקים על הילדות שלו. אבל כפי שרובנו יודעים, ג׳ונסון התחיל את דרכו כמתאבק מקצועי בליגת ההיאבקות של ה-WWE, שם הראה לראשונה את הכריזמה, ההומור וכמובן הגוף המטורף שלו. והוא לא היחיד – לא מעט מתאבקים מקצועיים ניסו לעשות את הקפיצה לעבר כוכבי קולנוע, אבל אף אחד לא הצליח כמו דה רוק. למה זה? בואו ננתח על בסיס כמה דוגמאות.
https://www.youtube.com/watch?v=5mKj97UWE9E
האלק הוגן: כישלון אחר כישלון
האלק הוגאן היה המתאבק הכי מפורסם בשנות השמונים, והרבה יותר מפורסם מ"דה רוק" בתקופת שיאו כמתאבק. ילדים אהבו אותו, היה לו לוסדרה מצויירת,מסעדת פסטה, אבל בשום שלב לא באמת הצליח למנף את ההצלחה הזאת לקריירה קולנועית, וזה לא שהוא לא ניסה. אחרי הופעה סבירה ב-״רוקי 3״, הוגאן ניסה את מזלו בסרט אקשן בכיכובו בשם ״ללא חוק ומעצורים״ ואז ניסה לפנות לילדים עם מספר קומדיות בהם הוא משחק דמות שרירית משונה: חייזר ב-״קומנדו עירוני״ מטפל ב״אומנת עם שרירים״ או איש שחושב שהוא סנטה קלאוס ב״סנטה עם שרירים״ – אף אחד מהם לא היה הצלחה מסחררת עם המבקרים או הקהל. לא רק שלא היו לו את יכולות המשחק של ג'ונסון, הוא גם בחר שוב ושוב בתסריטים גרועים. בשנים האחרונות הוגאן ידוע בעיקר בקשר לפרשיות שקשורות לגזענות או קלטות סקס, אז לא נראה שקאמבק נמצא בעתידו.
אנדרה הענק: תפקיד אחד ענק
לפעמים מספיק תפקיד אחד בשביל להיות חקוק לנצח במוח של אנשים, וזה עוזר אם אתה גם אדם בגובה 2.24 מטר. אנדרה הענק, שכיכב ב-WWE בשנות השבעים והשמונים, ידוע בעיקר היום בזכות הופעתו כ״פזיק״, הענק החביב בקומדיה הקלאסית ״הנסיכה הקסומה״. מעבר למשפט של איניגו מונטויה, ולמילה ״Inconceivable" אנדרה הוא כנראה החלק הכי זכור בסרט, בזכות הקול הנמוך הדיסטינקטיבי שלו, והעובדה שהפך דמות שיכלה להיות מפחידה לחמודה ואהובה. אנדרה היה יכול בעצם לשחק רק תפקיד אחד, לעומת ג'ונסון, שיכול לשחק איזה שלושה וחוזר עליהם. אנדרה נפטר ב-1993, אבל השאיר מאחוריו תפקיד אחד גדול ומספר סיפורים מטורפים.
ג׳ון סינה: מרסק מצחוק
אם יש מתאבק לשעבר שיכול להגיע לרמת ההצלחה של דוויין ג׳ונסון, זה כנראה ג׳ון סינה. יריב לשעבר של דה רוק ב-WWE. סינה התחיל את הקריירה הקולנועית שלו בצורה לא-מזהירה בסרט של כוכב הסרטונים הויראלים ״פרד״, אבל פרץ באמת בתור החבר המטומטם של איימי שומר בקומדיה ״אסון מהלך״ שם הפיגן יכולות קומיות אמיתיות. מאז הספיק לחבור לג׳ונסון בסדרת ״מהיר ועצבני״ ולגנוב את ההצגה בסרט ״יחידת המתאבדים״ עד כדי כך שהדמות שלו זכתה לסדרה בכיכובה, פיסמייקר (שגם נכנסה לרשימה של הספוילר,20 הסדרות שחייבים לראות עכשיו),ולפתיחהכי טוב של סדרה בשנים האחרונות. לסינה יש יכולות קומיות שאין לג'ונסון, אבל גם אין לו את האינסטינקטים העסקיים שהפכו אותו לשם דבר.
דייב בטיסטה: היאבקות למתחכמים
דייב בטיסטה הלך על כיוון אחר מחבריו המתאבקים. למרות שגם הוא השתמש בגודל הפיזי שלו במספר סרטי אקשן, תפקיד הפריצה שלו היה בסרט גיבורי העל ״שומרי הגלקסיה״, ונראה שהוא רצה להיות יותר מסתם בריון. בתור דראקס המשמיד ב״שומרי הגלקסיה״, בטיסטה לא רק היה החלק הכי מצחיק בסרט, הוא היה גם החלק הכי מרגש בסרט, והפגין יכולות משחק מרשימות. לאחר מכן הופיע בסרטים יותר ״מתוחכמים״ כמו ״בלייד ראנר 2049״, ״חולית״ ובקרוב ״רצח כתוב היטב 2״. אבל תפקידו הכי טוב הוא עדיין דראקס, הבריון המצחיק, הטיפש והרגיש שכולנו אוהבים. בכל מקרה, נראה שבטיסטה לא רוצה להיות כוכב כמו ג'ונסון, אלא כוכב אחר.
רודי פייפר: מלך הטראש
כשבמאי הז׳אנר האגדי ג׳ון קרפנטר החליט ללהק את התפקיד הראשי לסרט המד״ב הסאטירי שלו ״הם חיים״ ב-1988, הוא בחר דווקא ברודי פייפר, מתאבק ידוע, אך לא כוכב ענק. אבל אפשר לסמוך על קרפנטר, כי פייפר סיפק הופעה מדהימה בתור נאדה הבריון המבולבל שזורק משפטי מחץ לכל עבר (הרבה מהם באו מפייפר עצמו) בזמן שנלחם בחייזרים. אבל לפייפר היה עדיף לעשות כמו אנדרה הענק ולפרוש אחרי הסרט הזה, כי חוץ ממנו הקריירה שלו מלאה בזיבלוני מד״ב כמו ״Hell Comes to Frogtown" ולא הרבה הצלחות בסגנון ג'ונסון – למרות שהוא גם הספיק להפתיע בשתי הופעות קורעות ב״פילדלפיה זורחת״ בתור המתאבק המשוגע ״דה מניאק״, לפני מותו ב-2015.
ג׳סי ונטורה: מטורף למושל
קריירת פוסט-ההיאבקות של ג'סי "הגוף" ונטורה קשורה באופן מובהק לזו של אחד, ארנולד שוורצנגר, שלמרות גופו המרשים, לעולם לא עסק בהיאבקות מקצועית. בשנת 1987 ונטורה הופיע בתפקידי משנה בשני סרטים של שוורצנגר – "הנרדף", סאטירה דיסטופית בה שיחק מתאבק, והסרט היותר מפורסם, "הטורף", בו שיחק אחד מחברי הצוות של ארנולד שמלווים אותו למשימה בג'ונגלים שם הם פוגשים חייזר מסוכן. ונטורה לא רע בשני הסרטים האלו, ויכל להמשיך לקרייה מכובדת בקולנוע, אבל בחר דווקא בקריירה פוליטית כשב-1999 נהיה מושל מינסוטה, בדומה לשוורצנגר שנהיה מושל קליפורניה כמה שנים לאחר מכן. כיום ונטורה ידוע בעיקר בזכות חיבתו לצד הימני של המפה הפוליטית ותיאוריית קונספירציה שונות. הוא היה יכול אולי להיות כוכב כמו ג'ונסון, אבל בחר בפוליטיקה, ועוד לא טובה במיוחד.
ביל גולדברג: סנטה יהודי
במשך שנם ביל גולדברג היה הנציג היהודי הגדול של ה-WWE. כמו שג'ונסון ייצג בגאווה את המורשת הסמואית שלו עם קעקועים מסורתיים, כך גולדברג ייצג אותנו עם השם הסופר-יהודי הזה. מה שהופך את זה להיות עוד יותר מוזר שהתפקיד העיקרי שלו כשחקן היה סנטה קלאוס! והוא אפילו לא הראשון ברשימה הזאת שעשה זאת. גולדברג כיכב בסרט האימה-טראש "האמת על סנטה" בו הוא משחק גרסה רצחנית של אב חג המולד המפורסם, שרוצח בעיקר יהודים המגולמים בהופעות אורח על ידי אנשים כמו פראן דרשר וג'יימס קאן. ג'ונסון בחיים לא היה מסכן את הקריירה המוקפדת שלו על תפקיד שערורייתי כזה – כשהוא הופיע בסרט עם אזכור לתרבות שלו, זה היה "מואנה", מחזמר מתקתק של דיסני.
ג'ורג' סטיל:טור הזהב
ג'ורג' "החיה" סטיל, היה ידוע בתור דמות מאיימת: גדול, קירח, שעיר במיוחד. אבל תפקידו הקולנועי המפורסם דווקא די רגיש, ונוגע לנושא הכתבה הזו. ב-"אד ווד" , יצירת המופת של טים ברטון על עשייה קולנועית, סטיל מגלם את המתאבק המקצועי טור ג'ונסון, אחד המתאבקים הראשונים שעשה את המעבר לשחקן, שנשכר על ידי הבמאי אד ווד לשחק בסרט שלו. ג'ונסון חושב שהוא מכוער מדי, אבל ווד מעודד אותו והוא הופך לחלק מהמשפחה המוזרה שבסרט. בסצנה האהובה עליי, טור שואל את דמותו של ביל מארי מה קרה לניתוח שינוי המין שלו, סצנה מאוד רגישה ומצחיקה בסרט שמלא ברגעים כאלה. דוויין ג'ונסון אולי לא שיחק בזבל כמו טור ג'ונסון, אבל הוא גם לא הופיע בסרט ברמת "אד ווד".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הוא נראה כמו אל שירד מהאולימפוס. זה לא רק הגובה (1.96 מטר) והשרירים, אלא הפנים המסותתים. אבל מה שמייחד את דוויין דה רוק, לשעבר ג'ונסון, בקרב שרירני המסך הגדול הוא הקלילות וההומור העצמי, שמציפים אותו מעל לחומרים הנחותים של מרבית סרטיו. השילוב הזה הוא שהפך את שחקן הפוטבול והמתאבק לשעבר לכוכב קולנוע מספיק גדול בשביל להיכלל ברשימת "100 האנשים המשפיעים ביותר" של המגזין "טיים" שפורסמה באפריל השנה. ג'ונסון (44) הופיע שם בקבוצת ה"טיטאנים", לצד מארק צוקרברג והאפיפיור, והיה היחיד ברשימה שאכן ניחן בממדים של טיטאן. הבמאי פיטר ברג כתב את הטקסט שנימק את בחירתו. "יש לו אישיות פתוחה ומצודדת לב שגורמת לאנשים להרגיש ממש טוב כשהוא בסביבה. שלא כמו גיבורי אקשן אחרים, דוויין מוכן לצחוק על עצמו… תוכנית העל שלי: דוויין הופך למושל פלורידה תוך שמונה שנים ולנשיא תוך 12". בתחילת יוני ג'ונסון עצמו אמר למגזין "GQ" שהמחשבה להיות מושל, ואולי אפילו נשיא, קורצת לו.
ג'ונסון כבר גילם את נשיא ארצות הברית כשהתארח ב"סאטרדיי נייט לייב" בתפקיד "דה רוק אובמה" – דמות זועמת ועילגת שמתפרצת, כמו הענק הירוק, מתוך הנשיא המנומס כשסנטורים סוררים מטריפים את דעתו. "אתה מזמין נתניהו בלי לשאול. אתה אוהב ישראל? אולי אתה צריך ללכת לבקר ישראל", הוא נהם והשליך סנטור מחלון הבית הלבן. ג'ונסון התארח ב"סאטרדיי נייט לייב" ארבע פעמים, אבל הופעותיו שם לא הוציאו ממנו את המיטב, משום שנסמכו בעיקר על ממדיו המוגזמים. בהופעותיו הקומיות הטובות ביותר הוא משחק נגד הנתונים, כמו ב"רווח וכאב" (2013), שבו הוא מגלם אסיר משוחרר שפנה לנצרות ועכשיו הוא פקעת של נוירוזות. "למה גרמת לי לעשות לך את זה?", הוא קובל בפני טוני שלהוב רגע אחרי שהמם אותו בחבטת אגרוף אדירה. "יש לי אחריות. ישו בכבודו ובעצמו בירך אותי בהרבה כישרונות. אחד מהם הוא להחטיף למישהו מכת נוקאאוט! פפה אתה בסדר?".
הוא הגיע מזירת ההיאבקות לקולנוע כמלך העקרבים ב"המומיה חוזרת" (2001), דמות מיתולוגית שזכתה בסרט משלה שנה אחרי כן. הביקורות היו רעות אבל ההכנסות נאות, ודה רוק המשיך לשני סרטי אקשן ("המרדף", "בראש מורם") שבהם גילם גברים קשוחים שיודעים להרביץ בסלואו מושן. כישלונם הקופתי דחף אותו לנסות משהו אחר ובקומדיה עתירת הכוכבים "בי קול" (2005) הוא הפתיע בתפקיד משנה מצחיק להפליא ונוגע ללב כשומר ראש הומו שנורא רוצה להיות זמר קאנטרי (הוא שר שירים נשיים מובהקים) ושחקן. הסרט קיבל ביקורות איומות אבל "יוצא הדופן היחידי בתהלוכה הזאת של טיפוסים דוחים הוא שומר הראש ההומו המגולם עם הרבה הומור טוב על ידי דה רוק", כתבה מנולה דרגיס, מבקרת הקולנוע של ה"ניו יורק טיימס": "מקסים ומצחיק באופן לא צפוי, דה רוק עוטה את שריריו ואת התפקיד בקלילות. אף שדמותו קורבן לעלבונות גסים, הוא מנטרל את עוקצם על ידי הפיכת הדמות לחתלתול והוא גונב את ההצגה… מונולוג האודישן שלו (דיאלוג מתוך 'מעריצות צמודות' שבו הוא מגלם את שני התפקידים) הוא הסיבה היחידה להמליץ על 'בי קול' כשיצא ב־DVD".
"בי קול" פיצל את הקריירה שלו לשני מסלולים – תפקידי משנה קלילים וחינניים בקומדיות מצליחות ("שחק אותה סמרט" שבו השיל לראשונה את כינוי הזירה שלו, "החבר'ה האחרים") לצד תפקידים ראשיים כגברים קשוחים וחתומי פנים בסרטי אקשן כושלים. הוא היה צריך למצוא דרך לשלב את ההומור והשרירים, וזה מה שהציעו לו "רווח וכאב", "הרקולס" וסרטי "מהיר ועצבני". ג'ונסון לוהק לסרט החמישי בסדרה (2011) אחרי שוין דיזל קרא תגובות של אוהדים שרצו לראות אותם יחד. הסרט הכניס כ־250 מיליון דולר יותר מזה שקדם לו, והכנסות הסרטים הבאים קפצו בטור הנדסי. ג'ונסון סוף סוף הוכתר ככוכב על ובדצמבר 2013 המגזין "פורבס" דירג אותו כשחקן הכי רווחי, על בסיס הכנסות עולמיות של 1.3 מיליארד דולר של חמשת סרטיו באותה שנה.
ב"סוכן וחצי" ג'ונסון מגיש את הופעתו המלבבת ביותר בתפקיד ראשי. הוא מגלם חנון שמן שהשיל את המשקל והפך לסוכן חשאי אימתני, אבל עמוק בפנים הוא עדיין אותו חנון שמן וכמה לידידים שאוהב לשיר במקלחת. כשהוא מתקטן בהתרגשות כלבלבית לצד קווין הארט הנמוך ממנו ב־30 ס"מ הוא מצחיק ונוגע ללב, וכשהוא מתפשט ורוקד ערום מול המון רב כהצהרה של "היה נאמן לעצמך" (גם אם שרירים מנופחים בכל זאת עדיפים על שומן רוטט) מתחשק לרקוד איתו.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
