1. מועדון הבלוק

2. הפאי ושדרות רוטשילד

3. מנטה ריי/עלמה ביץ׳

החוף האהוב עלי בעיר ב-20 שנה האחרונות. על אף הפופולריות שלו הוא עדיין החוף הכי תל אביבי וביתי בעיני. השקיעות שם הן הקלישאה התל אביבית האולטימטיבית (בקטע טוב) וכמובן שהקיוסק המשודרג שם עם האוכל המעולה וכוס הרוזה האיכותי משדרג את כל חוויית המשתמש בים התל אביבי ההו כה מטונף ומזוהם.

4. דליקטסן/הרצל 16/הוטל מונטיפיורי

5. יד אליהו/חורשת יגור

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• בלוק
• דיג'ייז
• רותי ברודו

טיון אין עם אלה גוטמן \\ מניו אייג' לטראנסים

תעודת זהות

בגיל 15 נחשפה אלה גוטמן, הכוהנת הראשונה של העמדה, למוזיקת ניו אייג׳, לסגנון הבאוהאוס וללהקות כמו ג'וי דיוויז'ן וזה קרה לגמרי במקרה. היא חזרה לארץ אחרי טיול בלונדון וחיפשה את זה פה. כלומר, את המוזיקה משם. בתור באר-שבעית, הייתה מבלה במועדון הבלונטק ותופסת טרמפים לתל אביב. כאן בעיר בילתה במועדון הפינגווין. ההתאהבות שלה במוזיקה הייתה חזקה ומהירה. בתחילת הקריירה קראו לה גימיק אבל מהר מאוד היא הוכיחה את עצמה והמפלט הפרטי שלה הוא בחדר השידור בזמן תכנית הרדיו שלה.

"מה שיפה במוזיקה בכלל, זה החיבור לאנשים שאילולא המוזיקה, לא היית מכירה אותם בכלל", מספרת גוטמן, "ככה הכרתי את כל החבורה שבדיעבד מאוד השפיעה על הסגנון המוזיקלי שלי, דרך אנשים שבילו איתי והתחברנו על בסיס המוזיקה שהתפתחה לז׳אנרים שונים והאחד שאני המשכתי אתו – הטראנס".

באר שבע>>ירושלים>>תל אביב

כשסיימה את שירותה הצבאי נסעה לחפש את עצמה בארה"ב – אבל לא מצאה. "כשחזרתי, גיליתי שפתחו רדיו בבאר שבע ובגלל שרציתי ללמוד תקשורת, זה נראה לי מאוד טבעי ללכת לשם. אז הלכתי וביקשתי לשדר וכמובן שלא הסכימו כי מי הייתי בכלל. אבל הייתי נחושה מאוד אז חזרתי וחזרתי וחזרתי עד שנתנו לי ספוט שידור". לאחר מכן היא התקדמה לעוד משבצת, שם הייתה לה כבר את האופציה להביע את עצמה מוזיקלית ובשנת 1994, הגיעה ההזדמנות לה קיוותה. "שלומי אדלר התקשר לרדיו, הוא היה אז כתב עיתונות והוא אמר שמחפשים שדרנית ברשת ג׳ ושהוא חושב שאני מתאימה! הוא הסביר לי מה לעשות ושלחתי קלטות שידורי דמו וכשהגעתי לשם, גיליתי ששידור הניסיון זה בעצם לייב ברדיו בשש בערב אחרי רובינזון שהיה אז אחד השדרנים החזקים והמבריקים. זה היה מרגש מאוד, שידור שהוא רק מוזיקה שאני אוהבת, האוס וטכנו וטראנס ובתום השידור, הודיעו לי שהתקבלתי ועברתי לגור בירושלים ולשדר שם".

הדרך של גוטמן מאותו שידור בבאר שבע ועד לתכנית משלה נסללה בזכות העקשנות שלה. רק לאחר מכן, בעלי מועדונים וליינים מחיי הלילה ביקשו ממנה להגיע ולשים את אותה המוזיקה שהיא משדרת – ברחבה. "הייתי כל כך בטוחה בעצמי שאמרתי ׳מה זה בייסיק, ברור שאני יכולה׳ ואז הבנתי את המרחק בין לשדר בלילה לבין לתקלט, וזה שנות אור. אבל מאוד אהבתי את ההבדל בין לשבת לבד בידיעה שאנשים מאזינים לי – לבין לראות את האפקט על קהל אז החלטתי לעשות את זה בצורה מקצועית".

"ביקשתי מחברים שילמדו אותי לתקלט והתאמנתי שעות בבית. רציתי להיות הכי טובה. באר שבע הייתה העיר הראשונה שהביאה את הכבלים ויום אחד פתחתי טלוויזיה, שמתי M.T.V ופתאום אני רואה סרטון של פסטיבל בברלין, מצעד האהבה. פשוט ידעתי ישר שלשם אני רוצה להגיע. ב-97 התחלתי לנגן בחו"ל – בהולנד ובדרום אפריקה וב-98 עשו את מצעד האהבה הראשון בארץ. ב-99 כבר ניגנתי באפטר של המצעד פה והיו אנשים מברלין שהזמינו אותי לנגן שם במצעד בשנת 2000, החלום התגשם ומשם נפתח לי העולם וניגנתי בפסטיבלים גדולים בארה״ב ובאוסטריה".

מיצוי, שחיקה וחזרה

"ב-2002 התרחקתי מהעמדה. הגעתי למיצוי אחרי שהגשמתי את החלום הגדול ופתאום איבדתי את המטרה. עם כל האהבה למוזיקה, הרגשתי שאין לי יעד. קיפלתי את הפטיפונים ותרמתי את כל התקליטים וכמה שנים אחר כך, ב-2006, חזרתי אבל בווליום מאוד נמוך. ב-2016 התקשר אליי רועי פריצי פרידמן ואמר לי שהוא עושה יומולדת בברקפסט ושאני חייבת לבוא לנגן. למרות שלא כל כך רציתי, הוא היה משכנע מאוד. באירוע שלו, במועדון, מאחורי העמדה, נפלה לי ההבנה שאני לא יכולה לעזוב את זה ולא משנה כמה אני אתכחש – זה המקום שלי. אחרי זה כבר ביקשתי מאמוץ טוקטלי לנהל אותי ואת הבוקינג שלי והכל חזר באינטנסיביות". זה במקביל כמובן לעשייתה ברדיו שנמשכה והיא "לא יודעת מה היתה עושה בלי זה".

ושוב: סטופ. ופליי

"בקורונה כמובן לא עשיתי כלום שזה לא היה רע – זה היה רע מאוד. אני בנאדם של עשייה ואני לא ידעתי לשבת בבית – אבל זה מה שלמדתי מהתקופה. למזלי לא קרסתי, כי היה לי את הרדיו. הרבה אמנים הם חרדתיים מטבעם וזה מאוד קשה לנו לא להופיע ולעסוק בתחומנו; זה כמו להיות סוללה בלי מטען. זה גרם לי ללמוד לא לקחת שום דבר כמובן מאליו ומתוך התקופה נולדו תוכניות לשנתיים הבאות שאת חלקם עדיין אסור לי לגלות".

גוטמן חזרה להיות עסוקה תוך כדי ניהול חיי משפחה מלאים כשהיא לא מתקלטת או משדרת. בחמישי (היום) היא תתחיל בלייטהאוס ולאחר מכך תעבור לארט קלאב. בשישי בצהריים היא כבר באשקלון ואחר הצהריים בבאר שבע ובשישי הבא במרפסת ברמת ישי. "בגדול, אני עובדת על מופע שמשלב את אחת מלהקות המחול יחד עם סיפור החיים שלי. המטרה היא להעביר אותו במוזיקה ובשפה של ריקוד מודרני יחד עם וידאו ארט, רקדנים וכמובן דיג׳יי. זו עבודה שהתחילה בקורונה וזה מאוד מרגש". לסיכום היא מציינת כי "בסופו של דבר זה גם שואו ביזנס, אנשים משלמים כסף בכניסה ואת לא יכולה לבוא ולא להביא את עצמך לגמרי. זו עבודה קשה ואני תמיד זוכרת ששום דבר לא מגיע לי וכל גיג הוא חד פעמי. אם אני אהיה חרא, לא יזמינו אותי עוד פעם".

5 טראקים נבחרים

1. טראק קורונה שעזר לי למצב רוח ואופטימיות

2. שיר שהוא מוטו לחיים מאז שאני ילדה. דבר שאמא שלי תמיד אמרה לי

3. אלבום אהוב במיוחד

4. שיר כשאני צריכה השראה

5. השיר שהכי מרים לי. אין לי הסבר. פשוט עושה לי את זה ביג טיים

• טיים אאוט\טיון אין
• חיי לילה
• דיג'ייז
• דיג'יי
• מצעד הגאווה

• Facebook
• Twitter
• Email

ביום שישי האחרון, ארבע מהדי.ג'ייז המובילות בעולם כיום – פגי גו, נסטיה, נינה קרביץ ודה בלאק מדונה – הופתעו למצוא את עצמן על עטיפת EP חדש של מפיק ודי.ג'יי אוקראיני בשם ואקולה. בתחילת מרץ הוא העלה לאינסטגרם את תמונת העטיפה, שבה הן מצוירות בתוך מעבורת חלל בצורת איבר מין זכרי, והקדיש להן בפוסט את "הזין הכי יפה שהן אי פעם יוכלו לפגוש". חודשיים אחר כך הפוסט הגיע לעיניהן של התקליטניות, ו‏למעט קרביץ הנשים הללו העמידו את הבחור במקום, בגיבוי המעריצים וכמה ממגזיני המוזיקה האלקטרונית. ואקולה מחק את חשבון האינסטגרם שלו ונעלם מכל הרשתות החברתיות – לא לפני שטען שהובן לא נכון וש"זו הייתה בדיחה" (הרי ידוע שלפמיניסטיות אין חוש הומור).

ברור לחלוטין שמדובר במקרה של די.ג'יי שמרגיש מאוים על ידי נשים מצליחות יותר ממנו ושחרדת הביצוע גורמת לו להתבריין. העניין הוא שהוא ממש לא היחיד – בעולם המוזיקה, בטח ובטח במוזיקה האלקטרונית, עדיין יש שנאת נשים וניסיון להקטין את הישגיהן על סמך המגדר שלהן. רק לפני שנתיים התפרסם ריאיון עם הדי.ג'יי קונסטנטין – אחד ממייסדי הלייבל הגרמני Giegling, שבו הוא רמז לכך שנשים בדרך כלל גרועות יותר מגברים כתקליטניות. אחרי שהרשת געשה, גם הוא טען שדבריו הוצאו מהקשרם.

המקרה מסוף השבוע האחרון רק מראה שלמרות עליית המודעות החברתית ‏וחרף ליינאפים של פסטיבלים שמנסים ליצור שוויון מגדרי, הרעיון שנשים יזכו להכרה בינלאומית עדיין מפחיד לא מעט גברים. השילוב של היתממות והתקרבנות בסיטואציות מהסוג הזה כבר מזמן לא עובד על אף אחת. יואילו ואקולה וחבריו חסרי הביטחון ברחבי העולם לקחת אחריות על ההתבטאויות שלהם, וכמאמר המשוררת ע. אברג'יל: מי שלא טוב לו, יום טוב לו.
הכותבת היא תקליטנית, עורכת ושדרת בגלגלצ

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• דיג'ייז
• שוויון
• מיזוגיניה
• עירוני
• מוזיקה

• Facebook
• Twitter
• Email

די.ג'ייז רבים עושים דרך עקלקלה וארוכה לעמדה. בכל זאת, רוב המתבגרים מקבלים לבר\בת מצווה גיטרה חשמלית ולא פטפונים, ודי קשה להיכנס לברגהיין גם אחרי שעוברים את גיל ההתבגרות. יש די.ג'ייז שנכנסו לתחום אחרי שהיו חברים בלהקות, יש שהיו אספני מוזיקה כפייתיים, ישנם מלחיני חדר שינה, מוזיקאים קלאסיים שהתפקרו וחולי רדיו. חאקים מרפי, שיתקלט מחר (שישי) בברקפסט, היה רקדן. לא, לא רקדן בלט, בילי אליוט לא היה שורד יום בדאונטאון שיקגו. מרפי רקד שיקגו פוטוורק – תופעה עירונית מקומית, מעין ברייקדאנס בעמידה או טוויסט באקסטרים, שמושפעת מהיפ הופ ובמסגרתה הרקדנים מתחרים זה בזה בבאטלים אינטנסיביים.

"התחלתי לרקוד בתיכון. אני והצוות שלי היינו ילדים, אז הכניסו אותנו בעיקר למסיבות של ההיספנים ושל הפורטוריקנים, אפילו שהיינו שחורים", מרפי נזכר. "אחר כך מצאנו את עצמנו מסתובבים בין כל מיני מסיבות מחתרתיות מוזרות באתרי בנייה תת קרקעיים. בשיקגו יש כל כך הרבה אקשן, אבל הכל מחולק לסצנות ולתת סצנות: סצנות שחורות וסצנות היספניות, הסצנה של הדרום והסצנה של הווסט סייד. התחלתי לתקלט כי זו הייתה המוזיקה שרקדתי לצליליה".

נשמע קצת קשוח.

"אנשים היו נכנסים לסכסוכים כל הזמן. אתה רוקד, האדרנלין עולה, דברים קורים. היו צוותי ריקוד שהפכו לכנופיות, אבל אני התרחקתי מזה, ניסינו לא ללכת מכות. היינו צעירים ממש, אבל ראיתי דברים – מישהו חוטף מכה בעורף. לפעמים יריות. גדלתי במרחק מסוים מהאלימות אבל היא כן הייתה נוכחת. החברים בצוות שלי רצו רק לרקוד ולפגוש בנות, זו הייתה המטרה שלנו".

זו עדיין המטרה. אולי אני נאיבי, אבל איך תחרות ריקוד מובילה למכות? זה נשמע כמו משהו מ"סיפור הפרברים".

"באטלים מולידים סכסוכים, יריבויות. לפעמים מישהו שם ידיים על בחורה של מישהו אחר. ריקוד יכול להפוך להיאבקות בשנייה".

איך ההתחלה שלך בתור רקדן השפיעה על האופן שבו אתה מתקלט?

"זה גרם לי להסתפק בצד הרקיד, המינימליסטי של הדברים. בפוטוורק המוזיקה לא תפסה מקום מרכזי, היא שם בשביל לתת לרקדנים להפגין את היכולות שלהם. מצד שני, התחלתי לתקלט כי הדי.ג'ייז בסצנה שגדלתי בה שעממו אותי. זה חרפן אותי, אתה גדל בשיקגו, יש חנויות תקליטים בכל פינה, אלפי תקליטים בכל חנות, למה אתה מנגן את אותם תקליטים שוב ושוב?".

זן הטכנו הייחודי של מרפי הוא אכן מינימליסטי, גרובי בטירוף ושחור במובהק, מפעפע וכמעט ג'אזי ברגעים מסוימים. מצד שני, הוא מאופיין גם ברכות טריפית־חללית, ללא רמז לסאונד תעשייתי מיליטנטי. כמו די.ג'ייז רבים, גם למרפי עיסוקים נוספים: בשנים האחרונות הוא הקים שני לייבלים – Machining Dreams ו־ Synapsis. והוא חצי מהצמד אינרספייס האפלייף, לצד Ike Release.

בשלב הראשון תקלטת בעיקר בסצנת הפוטוורק. מה ניגנת בתחילת הדרך?

"חיפשתי מוזיקה שתהיה בקצב של טכנו, אבל עם פחות דגש על ההפקה, עם יותר שירה. חיפשתי וחיפשתי עד שמצאתי את האסיד ואת הדיפ האוס. אחר כך הייתה לי תקופת דיסקו ארוכה".

לפני שהדיסקו חזר לאופנה.

"כן! נכנסתי לדיסקו והייתי קונה מלא תקליטים משומשים. בתחילת שנות ה־2000 גיליתי את הסצנה הצרפתית, והיא פשוט מגנטה אותי. מאוד אהבתי את I:Cube. במיקסטייפ הראשון שלי היו טרקים של שמות כמו Cashmere, די.ג'יי סניק, לארי הרד. בסוף זה הסאונד שחזרתי אליו".

גדלת בשיקגו, מולדת ההאוס. איך נראית הסצנה שם עכשיו?

"ענקית ומשתנה כל הזמן, יש סצנה ספציפית לכל סגנון מוזיקה. מכיוון שיש הכל מהכל, אנשים מוצאים את מי שהכי דומים להם והולכים איתם למסיבות, שבוע אחר שבוע. הסופר היפסטרים והסופר Pאנקיסטים והסופר גטו – אותם אנשים בכל סוף שבוע".

נשמע כמו מקום מדהים לגדול בו, אבל זו בטח גם סצנה מאוד תחרותית.

"בטירוף. הרבה מהיח"צנים ובעלי הליינים שמרימים מסיבות לא רוצים לשמוע על שמות חדשים, על פרצופים חדשים. הרבה מהאנשים שגדלו שם נאלצו לבנות לעצמם קריירה בדרך עקיפה. קודם לעזוב את שיקגו, להצליח במקום פחות קשוח ואז לחזור".

חאקים מרפי ופרד פי, ברקפסט, שישי 23:30

• מסיבה
• ברקפסט קלאב
• דיג'ייז
• ראיון
• חיי לילה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

מי שיעבור על התמונות המופיעותבעמוד הפייסבוק של הדי.ג'יי הבריטי אלן פיצפטריק, ימצא שני סוגים של אימג'ים – הראשון הוא תמונות די.ג'ייז קלאסיות שבהן פיצפטריק נראה עומד בעמדת התקלוט, על אוזניו אוזניות, והוא ממקסס או מניף יד שרירית אל עבר קהל משתולל. בשני – פיצפטריק נראה קשוח וחמור סבר, קצת כמו קלישאה של בסיסט בלהקת מטאל: גדול, קירח, מקועקע, חובב קפוצ'ונים שחורים. נדמה שהוא אוהב להצטלם לצד עצים וצמחים או כשהוא נשען על קיר. כמעט כל התמונות מעוררות במתבונן הערכה מהולה בפחד, אך כשמדברים איתו בסקייפ, למטאור מסאות'המפטון יש דיבור בריטי מנומס והתשובות שלו קצרות ושקולות. פיצפטריק מתגלה כאדם בדיוק כמו המוזיקה שהוא יוצר ומתקלט: רציני, אפקטיבי וענייני.

המפץ הגדול בחייו של פיצפטריק התרחש לפני קצת יותר מחמש שנים, כשהוציא את אלבום הבכורה שלו, "Shadows in the Dark״ (חובב חשכה אמרנו?), בלייבל השבדי הכביר Drumcode. מאז הוא הלך ונהיה שם דבר בבריטניה ומחוץ לה, וכיום כבר קשה לצפות באיזה מקום בעולם יתקלט בסוף השבוע הבא. מחר (שישי) הוא יבקר בבלוק, בערב שזכה לכותרת הדרמטית Urban Decay ובלבו טכנו על סוגיו השונים.

לרוב טכנו הוא לא התחנה המוזיקלית הראשונה של חובבי הז'אנר. איפה אתה התחלת?

“כשגדלתי הייתי מוקף בסאונדים בריטיים מהניינטיז: UK גראז׳, דראם אנ׳ בייס, אסיד האוס והרבה מאוד BBC Radio 1 (תחנה המשדרת מגוון רחב של מוזיקה אלטרנטיבית בשעות הערב – ע״ק). כמו כן, הגעתי למועדונים בגיל צעיר מאוד. היינו קונים תעודות זהות מזויפות כדי להיכנס למקומות. כשהייתי בן 14 רכשתי את הפטפונים הראשונים שלי ושעות על גבי שעות התאמנתי במיקסים. את הטכנו גיליתי בשלב מוקדם יחסית, ומיד הרגשתי בבית עם התופים והגרוב. במשך תקופה ארוכה תקלטתי דברים אחרים ודווקא כשהתחלתי להפיק מוזיקה משלי, מצאתי את עצמי חוזר לסאונד הזה. ואז התחלתי לנגן במסיבות בית שעליהן קיבלתי מחמאות, ולאט לאט עלתה בי המחשבה: שיט, אני חושב שאני יכול לעשות את זה. הסתכלתי על די.ג׳ייז כמו סאשה, ג׳ון דיגוויד וקרל קוקס והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים״.

אז מה שמשך אותך למקצוע היה הצד הטכני של התקלוט, פחות הצד הארכיוני־מוזיקלי.

“כן, הייתי מרוכז מאוד בפטפונים. וזו גם העצה שלי לכל מי שעושה את צעדיו הראשונים בתחום: קודם כל תתמקצע בצד הטכני של התקלוט. אף פעם לא ממש ניגנתי בשום כלי נגינה, הכלי שלי תמיד היה הפטפון. אני קונה תקליטים כמו משוגע״.

כמה אחוזים מהשבוע שלך אתה מעביר בסטודיו?

“בדרך כלל אני נמצא בסטודיו יומיים בשבוע, אבל למרבה הצער אני לא באמת יוצר מוזיקה במרבית הזמן. יש כל כך הרבה דברים שמפריעים לי לשבת להקליט – או שאני מאזין לטרקים שאני צריך לגיגים של סוף השבוע, או שאני עושה פרומואים, בודק מיקסים, עובד על ענייני יחסי ציבור וכדומה. למרבה המזל, דווקא כשאני בדרכים יוצא לי לשחק הרבה עם לופים, ליצור כל מיני חצאי דברים שמאוחר יותר יכולים להתפתח למשהו. אני יכול להתחיל מקיק־דראם שמגניב אותי, או להפך, למצוא את עצמי מזמזם איזו מלודיה ולתת לטרק להיפתח מהאמצע. אני אף פעם לא יודע איפה אני מתחיל ואיפה אסיים״.

העשייה שלך מובנית יותר או אינטואיטיבית יותר?

“מובנית יותר, אף שאני כן אוהב להיתקל בדברים בטעות. תמיד נחמד להיזכר שגם כשאתה עושה בחירות מסוימות התוצאה יכולה להפתיע אותך. אתה יכול לנסות למצוא איזשהו סאונד ספציפי ופתאום הטרק מקבל תפניתאחרת לגמרי; לנסות לכתוב משהו שיתאים לרגעי השיא של המסיבה ופתאום יוצא לך קטע דאב־אמביינט. אבל עדיין, יש שיטה במה שאני עושה״.

מתברר שהיסודיות והשיטתיות של פיצפטריק פחות או יותר מתחילה ונגמרת במוזיקה. הוא מופתע לשמוע שמצאתי דפוס קבוע באופן שבו הוא מצטלם או בסוג השמות שהוא נותן לקטעים שלו. הוא אפילו לא הקדיש הרבה מחשבה לכך שלהבדיל מהצד המוזיקלי של היצירה שלו, בכל הנוגע לאסתטיקה הוא שומר על קו טכנואידי די קלאסי, שלא לומר שמרני מעט. “רוב השמות שאני נותן לטרקים שלי הם רפרנסים לסרטיאייטיז, שהיו האלמנט המשמעותי השני בילדות שלי, לצד המוזיקה״, הוא אומר, “אולי אני קצת נוסטלגי, אבל אני אוהב לחשוב על הימים שבהם הייתי מקליט קטעים מהרדיו ואז הולך לקולנוע, או להפך. זו הדרך שלי לשמור על הדברים שהשפיעו עליי קרובים וחיים״.

אגב, שמעתי שהסטודיו שלך מלא מרצ׳נדייז של סרטי אייטיז. מה יש לך שם?

“אני בדיוק נמצא בסטודיו עכשיו, ומהמקום שאני יושב בו אני רואה דגם של הדלוריאן – הרכב מ׳בחזרה לעתיד׳, את סטרייפ מ׳גרמלינס 2׳, את מוגוואי מ׳גרמלינס 1׳, סטורם טרופר ענק ודגם של דארת׳ ויידר בגובה מטר מ׳מלחמת הכוכבים׳. וגם קובייה הונגרית״. פתאום הוא לא נשמע קשוח כל כך.

אתה מגיע לנגן סט בוקר בבלוק. אתה אוהב לנגן בשעות כאלה?

“בדרך כלל אני מנגן בפיקים של מסיבות, אז הפעם תהיה לי הזדמנות לשלוף קטעים מלודיים יותר שאני לא מנגן בדרך כלל ולהוריד קצת את האינטנסיביות. זה כיף לא פחות״.

אלן פיצפטריקהבלוק, שישי 24:00.עוד יתקלטו בבלוק: אקסטרוולט, עשהאל וויס, דיפה ובירי. בסקוואט: אסף שמואל ונדובה, עומר ושקד, סטפן בזבז. בלאונג': שי אפלברג וירין לידור

[tmwdfpad]

• טכנו
• דיג'ייז
• חיי לילה
• תרבות