אם לא הבנתם שנזקי המלחמה הממושכת מגיעים רחוק, אין המחשה יותר טובה מהנזק המשני שספגה סצנת האוכל – עםיותר מ-40 מסעדות, ברים ובתי קפה שכבר סגרו בעקבות המלחמה. זה מדכא, זה בלתי נמנע כל עוד המלחמה נמשכת. וכעת עוד שני מקומות אהובים מצטרפים לרשימה הארורה, ובמקרה שניהם חומוסיות – משאוושה הוותיקה שניסה להתחדש ברחוב הרכבת, והבן של הסורי בפאתי שוק הכרמל.

>>תרבות של מחאה: מוסדות התרבות בת"א נסגרים לקראת ההפגנה הערב

נתחיל עם הוותיקה – חומוס משאוושה נסגר לאחר לא פחות מ-22 שנים, בהם האכיל אותנו בחומוס גלילי מופלא. לפני פחות משנה, בעקבות הריסת הבניין ברחוב פינסקר בו היה ממוקם, עבר משאוושה ממשכנו המוכר אל עבר רחוב הרכבת. "קיוויתי שהמקום יתרומם", אומר לנו עמוס בר, הבעלים. בחודש דצמבר 2023 פגשנו אותו בלוקיישן החדש דאז, והוא סיפר שהוא חושש מהמיקום ומהעובדה שהוא רחוק מהים, שכן חלק נכבד מלקוחותיו היו תיירים. תשעה חודשים אחר כן, מסתבר שהחשש היה מוצדק. "היו רגעים שהיה נדמה שכן, אבל לצערי בסופו של דבר זה לא קרה כמו שצריך, אז הבנתי שהגיע הזמן להיפרד". יום הפעילות האחרון של חומוס משאוושה יהיה ב-15.9. "כולם מוזמנים", מספר בר, ואנחנו רק נוכל להתגעגע.

החומוסייה השנייה שהודיעה על סגירתה היא "הבן של הסורי" (או לפחות הסניף המקורי בכרם), שהיא סיפור שונה של שושלת חומוס משל עצמו. ראשיתה בחומוסיית הסורי המיתולוגית שבכרם, שנסגרה לפתע וללא התרעה אי שם ב-2014. זכי – הסורי המקורי – נעלם כלא היה,וכשהסתברה הטלנובלה המשפחתית, נשארנו עם אבק ושמועה אודות המתכון שגנב שוטף הכלים. לאחר כל הפרשה, "הבן של הסורי" נפתח על ידי אבי משעניה, בנו של זכי, ובמהרה התייצבה כיורשת האמתית היחידה של הסורי. התור נבנה מחדש, והחומוס במרקם המנצח בעל עיסת הפול ממעל התייצב בכרם התימנים.

כעת, כעשור לאחר פתיחתה, שי אברמוב – הבעלים הנוכחי – הודיע על סגירתה ב-1 באוקטובר. ולא, לא יהיה "הנכד של הסורי"."הבנייה שגמרה על אלנבי גמרה גם עלינו", מסביר אברמוב. "ויחד עם המלחמה וזה שהשוק ריק, לא ראיתי איך אפשר להמשיך ככה’’. עם זאת, הסניף של "הבן של הסורי" בשכונת מונטיפיורי ישאר פתוח, כך שיש עוד תקווה לחובבי הפול. אבל מה יהיה עם חובבי החומוס? אל תצפו לעזרה מרפי גינת.

• אוכלים שותים
• משאוושה
• הבן של הסורי
• חומוס
• סגירה

יובל שפריר הוא מוזיקאי, מתופף, מפיק ומעבד מוזיקלי, חבר לשעבר בלהקות פורטיסחרוף, שונרא, הזבובים וכנסיית השכל, ויחד עם חיים שמש הוא הרים על רגליו את "אנשי המוזיקה" שיעלה בפסטיבל ישראל הקרוב. במסגרת המופע יעלו ברי סחרוף, מארינה מקסימיליאן, אלון עדר, קרולינה ועלמה גוב שישתפו פעולה עם חמישה יוצרים ויוצרות צעירים מהנגב המערבי ומצפון הארץ (יערה כהן, טליה דנציג, אמרי שריף, אגם ג'רמי ותומי גדג') במפגש ייחודי וחד פעמי עם מקורות ההשראה שלהם. המופע יתקיים בקיבוץ דורות ב-12.9 ובתיאטרון ירושלים ב-18.9.עוד פרטים וכרטיסים באתר הפסטיבל

>>

1. חומוס הסורי (לשעבר)

רוב העצמות שלי בנויות מהחומוס שאכלתי שם בשנות התשעים. כל הסנריו שם היה מושלם, עם שלושת האחים שמריצים את המקום, שהמבוגר תמיד נשען על השולחן באותה זווית ומתבל את המנות. היום יש את חומוס הכרם בסמטת בית השואבה ואת הבן של הסורי בכרם (שהתבשרנו בסופ"ש על סגירתו) שהחליפו אותו בשבילי.

2. קריית המלאכה

האולפן החדש שלי פה, ושעות אחה"צ פה כשנהיה שקט והאור מתרכך הן לא פחות מקסומות. רק בשנה שאני פה נפתחו 3 מקומות חדשים של מוזיקה חיה ובכלל, האזור נראה בהתפתחות חיובית.

3. מוזיאון תל אביב

יש לי הזכות והכבוד להיות נכדו של משה קניוק שהקים את המוזיאון עוד במשכנו הישן ברוטשילד, כך שיש לי קשר רגשי למקום. תערוכה טובה היא עדיין הדבר שהכי פותח לי את הראש ומדרבן אותי יצירתית.שאול המלך 27

4. נמל יפו

גרתי שם מגיל 18 עד 24. רוב החברים שלי באותה תקופה היו דייגים בנמל, והחיים הפשוטים של הנמל הם זכרון מתוק שאני נושא איתי עד היום.

5. סמטת יל"ג

עד שעברתי לגור בה לא ידעתי על קיומה. סוג של אקס טריטוריה בעיר, עם גינת דבורה ממול וציוץ ציפורים. אני חי שם כבר 20 שנה ואשמח גם למות שם.

מקום לא אהוב בעיר

אגף הגבייה בעירית תל אביב-יפו. היות והעירייה אוהבת לגבות דמי ארנונה מופקעים מאולפנים של מוזיקאים נאלצתי לבלות שם לא מעט. הלו!! אנחנו מוזיקאים, לא עורכי דין!

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"טווס" בתיאטרון הבית! ללא ספק ההצגה שהכי הפכה לי את הראש בתקופה האחרונה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אשתי ואני נוהגים להתמכר ביחד לסדרות בנטפליקס או סלקום טי וי. עכשיו זאת סדרה איטלקית מעולה בשם "המלך". תענוג.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לצערי שאלה קלה היום. כל מה שקשור לחטופים ולמפונים ראוי לתרומה ולמעורבות אישית מקסימלית.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הוא אמנם לא תל אביבי אבל העסק שלו, אברהם הוסטל, נמצא בתל אביב. וקוראים לו מעוז ינון. יזם חברתי עם הלב במקום הכי נכון שאפשר.

מה יהיה?
אותו דבר אבל אחרת.

• העיר שלי
• פסטיבל ישראל
• מוזיקה ישראלית
• הבן של הסורי
• קריית המלאכה
• מוזיאון תל אביב
• נמל יפו
• אברהם הוסטל
• תיאטרון הבית

אייל דץ הוא במאי ויוצר קולנוע תיעודי ("אסתיר פני", "עשרה ימים באוקטובר") ואיש תוכן מהמעלה הראשונה, בעברו מבכירי "טיים אאוט" לדורותיו חרף העובדה שהוא ראשל"צי במקור. סרטו החדש, "משהו פיקנטי: סיפורו של משה בדש", עוסק באימפריה הקטנה שהקים בדש על התפר שבין האייטיז לניינטיז, תשלובת פיקנטי, שהפכה לרשת הלואו-קוסט הראשונה בישראל לפני שמישהו בכלל שמע על המונח והכל עבד מצוין עד שיצרניות המזון הגדולות, לטענתו, ביצעו בו חיסול ממוקד.הסרט ישודר במוצ"ש, 20.4 ב-21:30, כאן 11.

>> העיר של מתן יאיר: לאפה שתופחת 30 שנים בטאבון ובתי קולנוע שאינם
>> העיר של יסמין קיני: סלון לארח בו וריח ממסטל של לחם

1. הבן של הסורי

בשנת 2011, בהיותי עורך במגזין שאתם קוראים בו עכשיו, ייסדתי מדור די דבילי שנקרא "השאלות של תל אביב". הקונספט היה כזה: הקוראים שואלים שאלות שקשורות לתל אביב, אני שולח את כתבי העיתון לגלות את התשובה. כדי לקצר תהליכים הייתי כותב את השאלות בעצמי ומנצל את ההזדמנות ואת ההון האנושי והזול שעמד לרשותי כדי לענות עליהן. אחת הסוגיות החשובות שטופלו במדור ז"ל נגעה לחומוסיה האהובה עליי, "הסורי" ז"ל, ולשאלה האם הסורי מנגב עם האגודל כשהוא מכין את המנה. מאי פלטי יצאה לתחקיר וחזרה עם תשובה ברורה, פועל יוצא של תצפית של שלוש שעות (כעורך, תמיד שאפתי למקצועיות): הסורי לא מנגב עם האצבע, רק עם הכף. מאז הסורי הספיק להיסגר אולם מהר מאוד תפס בנו את הכף או את השרביט (או את האגודל למי שלא מאמינים למדיה המסורתית) ואני המשכתי איתו. כל שישי בצהריים כבר קרוב לעשור. מנת הקומפלט שלו (חומוס פול ביצה) היא עדיין הטובה בעיר לדעתי (כדאי להגיע כמה שיותר מוקדם כי הבציר של הבוקר הוא המשובח ביותר).
הלל הזקן 10

צריך להרים לכולכם. לכל התל אביבים שלמרות הפחד, חוסר התקווה והעובדה שאנחנו חיים כרגע בעולם הפוך- בוחרים לא להתייאש. אתם חשובים והאהבה שלכם תנצח

2. Slowness

אלי, חבר טוב, פתח לפני שנה עם עוד כמה שותפים מלון בקיבוץ מורן וניסה למכור לי את זה "כמקום הכי תל אביבי מחוץ לתל אביב". אמרתי לו שהוא לא צריך לסחור בביזנס שלו כאילו אני מדריכת יוגה מבבלי. זה אני, לא באמת אכפת לי. כל מה שאני מחפש כשאני יוצא מהעיר זה קצת ירוק, לרבוץ בתוך גיגית ענקית של מים, ואנשים שלא ידברו איתי על נדל"ן. לשמחתי, סלואונס עונה על כל הקריטריונים האלו ועוד. מומלץ מאוד לסופ"ש מחוץ לעיר אבל כזה שלא כולל מגע עם משפחות ישראליות מרובות ילדים (גם המסעדה של המקום סבבה).
קיבוץ מורן

3. קפה לב

כל כך הרבה בתי קפה אהובים שהיו לי כבית שני נסגרו לי על הראש בעשרים שנה שאני גר בעיר הזאת, שאין ברירה ונאלצתי להפסיק להיקשר: לבריסטות, מלצריות, טוסט גבינה, כדורי שוקולד של פעם, פלייליסטים שלא מבזים אותי, שולחנות עקומים, עשרים שאלות, שירותים עם פוסטרים של הופעות בלבונטין. כל מה שאני צריך היום זה מקום שיחזיק מעמד איכשהו ושאפשר לשבת בו שש שעות רצוף על שלוש כוסות אספרסו. לשמחתי קפה לב, שממוקם בתוך בית ליבלינג, הוא הדבר הכי קרוב לבית קפה תל אביבי שלא יורק לך בפנים ואומר שזה מאטה. העיצוב מושלם, המחירים זולים ושי טרא ליטמן מכין סנדוויצים טעימים מאוד ושם מוזיקה מעולה, כמה כשרון בילד אחד יא אללה.
בית ליבלינג, אידלסון 29

4. לדין

את האוגנדה אין צורך להציג. אחד המקומות היותר יציבים בעיר ומהברים הבודדים שמצליחים להישאר נאמנים לאיזו רוח יחסית אלטרנטיבית. לפני כמה חודשים, פתח איתמר ויינר הבעלים מקום סמוך, לדין, שמוקדש בעיקר להופעות. בצעד אסטרטגי מדויק הוא הציב את חברי הטוב דודי ודיש (מיסשייפס, סודה בר ז"ל) על האירוח והפך את החלל החדש ישן הזה לאופוזיציה לאופוזיציה.
סמטת בית הבד, צמוד לאוגנדה

5. מועדון אגרוף לומפיני

בגלל שאני גר כל כך הרבה שנים במרחק הליכה מדיזנגוף סנטר נוצרה סימביוזה בינו לבין מבנה הנפש שלי. בקומה 3 שוכן הסופר אגו, המקום שבו אני הולך לראות סרטים בקולנוע לב, מתחכך בקולגות בפרימיירות ומתנהג כבן תרבות. במרתף של חניון 4- נמצא האיד ומועדון האגרוף תאילנדי שבו אני מתאמן. שם שוכנת החיה. בניגוד לדעה הרווחת אני וחבריי למועדון האגרוף לומפיני ( תחת הנהגתו של המאסטר בועז פולני) לא מגיעים לשם כדי לפרק זעם או לשחרר כעסים. אגרוף תאילנדי (אם התמזל מזלך ויש לך מאסטר כמו בועז) הוא עבודה של תיקון המידות: חסרה לך ענווה? תלמד שם ענווה. חסר לך ביטחון? תלמד שם ביטחון, חסרה לך שליטה עצמית? תלמד שם שליטה עצמית. כל תלמיד והעבודה שהוא צריך לעשות על עצמו (ובנוסף, אם מתמידים נוצרות קוביות בבטן שזה הכי חשוב).
דיזנגוף סנטר, חניון מינוס 4

מקום לא אהוב בעיר

רחוב בוגרשוב. כל האנשים שם נראים לי כמו ניצבים והרחוב עצמו נראה לי כמו סט של רחוב תל אביבי בסדרה שהייתי נאלץ לכתוב אם הייתי צריך לשלם מזונות.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אלכס פרפורי, צלמת רחוב שהפכה בתוך שנה לאייקון תל אביבי, לקחה כמה מהסרטונים הנפלאים שלה מהשנה הנוראית שעברנו וקשרה אותם יחד ליצירה אחת שלמה שמלווה על ידי השיר "יושב על הנייר" בביצוע דאנה איבגי (השיר המקורי נכתב ובוצע ע"י אריק איינשטיין וידוע אולי יותר בשם "אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן"). לא הייתה פעם אחת שצפיתי בקליפ הזה ולא בכיתי. פאקינג פעם אחת אפילו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אביתר בנאי מנחם אותי כבר משנת 1997. הקסם של אביתר לדעתי נובע מכך שהוא מנחם ומתנחם בו זמנית. אלבום הקאברים שלו "עוגן במים" הוא לא האלבום הכי טוב שלו אבל הוא מאוד מדויק לתקופה. במיוחד אהבתי את הביצוע שלו לשיר "הדייגים" של ארז הלוי. שיר שמילותיו הסתומות (בקטע טוב) מכסות לדעתי על רובד מיסטי שמתכתב עם סיפורי המעשיות והחלומות של רבי נחמן (מה הכוונה הנערה מחייכת מתוך ראשם של הדייגים? איך זה בכלל אפשרי טכנית?).

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מני ורסס, העורך של הסרט החדש שלי "משהו פיקנטי", מתנדב כבר כמה שנים ב"תרבות של סולידריות" ודרכו נחשפתי לקסם שהן עושות ועושים שם. ממליץ לכםלהעביר להם את כל כספכםאו לפחות להגיע ולהתנדב שם באריזות של משלוחי מזון לפסח.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לכולכם. לכל התל אביבים שלמרות הפחד, חוסר התקווה והעובדה שאנחנו חיים כרגע בעולם הפוך- בוחרים לא להתייאש. אתם חשובים והאהבה שלכם תנצח.

מה יהיה?
תל אביב תישאר תל אביב.

• העיר שלי
• דוקומנטרי
• הבן של הסורי
• קפה לב
• אוגנדה
• אגרוף תאילנדי
• בוגרשוב
• תרבות של סולידריות