החומוס המשובח של הבוקר ומכות לתיקון המידות. העיר של אייל דץ
"העיר שלי": המדור שבו תל אביבים אהובים בוחרים את המקומות האהובים עליהם בעיר. והפעם: אייל דץ, יוצר ובמאי קולנוע תיעודי ואקס שלנו, משגר במוצ"ש את סרטו החדש על אימפריית "פיקנטי" בכאן 11. סחטנו ממנו המלצות על מנת הקומפלט הטובה בעיר, על מקום שהוא אופוזיציה לאופוזיציה ועל מקום מחוץ לתל אביב (בושה!)
אייל דץ הוא במאי ויוצר קולנוע תיעודי ("אסתיר פני", "עשרה ימים באוקטובר") ואיש תוכן מהמעלה הראשונה, בעברו מבכירי "טיים אאוט" לדורותיו חרף העובדה שהוא ראשל"צי במקור. סרטו החדש, "משהו פיקנטי: סיפורו של משה בדש", עוסק באימפריה הקטנה שהקים בדש על התפר שבין האייטיז לניינטיז, תשלובת פיקנטי, שהפכה לרשת הלואו-קוסט הראשונה בישראל לפני שמישהו בכלל שמע על המונח והכל עבד מצוין עד שיצרניות המזון הגדולות, לטענתו, ביצעו בו חיסול ממוקד. הסרט ישודר במוצ"ש, 20.4 ב-21:30, כאן 11.
>> העיר של מתן יאיר: לאפה שתופחת 30 שנים בטאבון ובתי קולנוע שאינם
>> העיר של יסמין קיני: סלון לארח בו וריח ממסטל של לחם
1. הבן של הסורי
בשנת 2011, בהיותי עורך במגזין שאתם קוראים בו עכשיו, ייסדתי מדור די דבילי שנקרא "השאלות של תל אביב". הקונספט היה כזה: הקוראים שואלים שאלות שקשורות לתל אביב, אני שולח את כתבי העיתון לגלות את התשובה. כדי לקצר תהליכים הייתי כותב את השאלות בעצמי ומנצל את ההזדמנות ואת ההון האנושי והזול שעמד לרשותי כדי לענות עליהן. אחת הסוגיות החשובות שטופלו במדור ז"ל נגעה לחומוסיה האהובה עליי, "הסורי" ז"ל, ולשאלה האם הסורי מנגב עם האגודל כשהוא מכין את המנה. מאי פלטי יצאה לתחקיר וחזרה עם תשובה ברורה, פועל יוצא של תצפית של שלוש שעות (כעורך, תמיד שאפתי למקצועיות): הסורי לא מנגב עם האצבע, רק עם הכף. מאז הסורי הספיק להיסגר אולם מהר מאוד תפס בנו את הכף או את השרביט (או את האגודל למי שלא מאמינים למדיה המסורתית) ואני המשכתי איתו. כל שישי בצהריים כבר קרוב לעשור. מנת הקומפלט שלו (חומוס פול ביצה) היא עדיין הטובה בעיר לדעתי (כדאי להגיע כמה שיותר מוקדם כי הבציר של הבוקר הוא המשובח ביותר).
הלל הזקן 10
צריך להרים לכולכם. לכל התל אביבים שלמרות הפחד, חוסר התקווה והעובדה שאנחנו חיים כרגע בעולם הפוך- בוחרים לא להתייאש. אתם חשובים והאהבה שלכם תנצח
2. Slowness
אלי, חבר טוב, פתח לפני שנה עם עוד כמה שותפים מלון בקיבוץ מורן וניסה למכור לי את זה "כמקום הכי תל אביבי מחוץ לתל אביב". אמרתי לו שהוא לא צריך לסחור בביזנס שלו כאילו אני מדריכת יוגה מבבלי. זה אני, לא באמת אכפת לי. כל מה שאני מחפש כשאני יוצא מהעיר זה קצת ירוק, לרבוץ בתוך גיגית ענקית של מים, ואנשים שלא ידברו איתי על נדל"ן. לשמחתי, סלואונס עונה על כל הקריטריונים האלו ועוד. מומלץ מאוד לסופ"ש מחוץ לעיר אבל כזה שלא כולל מגע עם משפחות ישראליות מרובות ילדים (גם המסעדה של המקום סבבה).
קיבוץ מורן
3. קפה לב
כל כך הרבה בתי קפה אהובים שהיו לי כבית שני נסגרו לי על הראש בעשרים שנה שאני גר בעיר הזאת, שאין ברירה ונאלצתי להפסיק להיקשר: לבריסטות, מלצריות, טוסט גבינה, כדורי שוקולד של פעם, פלייליסטים שלא מבזים אותי, שולחנות עקומים, עשרים שאלות, שירותים עם פוסטרים של הופעות בלבונטין. כל מה שאני צריך היום זה מקום שיחזיק מעמד איכשהו ושאפשר לשבת בו שש שעות רצוף על שלוש כוסות אספרסו. לשמחתי קפה לב, שממוקם בתוך בית ליבלינג, הוא הדבר הכי קרוב לבית קפה תל אביבי שלא יורק לך בפנים ואומר שזה מאטה. העיצוב מושלם, המחירים זולים ושי טרא ליטמן מכין סנדוויצים טעימים מאוד ושם מוזיקה מעולה, כמה כשרון בילד אחד יא אללה.
בית ליבלינג, אידלסון 29
4. לדין
את האוגנדה אין צורך להציג. אחד המקומות היותר יציבים בעיר ומהברים הבודדים שמצליחים להישאר נאמנים לאיזו רוח יחסית אלטרנטיבית. לפני כמה חודשים, פתח איתמר ויינר הבעלים מקום סמוך, לדין, שמוקדש בעיקר להופעות. בצעד אסטרטגי מדויק הוא הציב את חברי הטוב דודי ודיש (מיסשייפס, סודה בר ז"ל) על האירוח והפך את החלל החדש ישן הזה לאופוזיציה לאופוזיציה.
סמטת בית הבד, צמוד לאוגנדה
5. מועדון אגרוף לומפיני
בגלל שאני גר כל כך הרבה שנים במרחק הליכה מדיזנגוף סנטר נוצרה סימביוזה בינו לבין מבנה הנפש שלי. בקומה 3 שוכן הסופר אגו, המקום שבו אני הולך לראות סרטים בקולנוע לב, מתחכך בקולגות בפרימיירות ומתנהג כבן תרבות. במרתף של חניון 4- נמצא האיד ומועדון האגרוף תאילנדי שבו אני מתאמן. שם שוכנת החיה. בניגוד לדעה הרווחת אני וחבריי למועדון האגרוף לומפיני ( תחת הנהגתו של המאסטר בועז פולני) לא מגיעים לשם כדי לפרק זעם או לשחרר כעסים. אגרוף תאילנדי (אם התמזל מזלך ויש לך מאסטר כמו בועז) הוא עבודה של תיקון המידות: חסרה לך ענווה? תלמד שם ענווה. חסר לך ביטחון? תלמד שם ביטחון, חסרה לך שליטה עצמית? תלמד שם שליטה עצמית. כל תלמיד והעבודה שהוא צריך לעשות על עצמו (ובנוסף, אם מתמידים נוצרות קוביות בבטן שזה הכי חשוב).
דיזנגוף סנטר, חניון מינוס 4
מקום לא אהוב בעיר
רחוב בוגרשוב. כל האנשים שם נראים לי כמו ניצבים והרחוב עצמו נראה לי כמו סט של רחוב תל אביבי בסדרה שהייתי נאלץ לכתוב אם הייתי צריך לשלם מזונות.
השאלון
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אלכס פרפורי, צלמת רחוב שהפכה בתוך שנה לאייקון תל אביבי, לקחה כמה מהסרטונים הנפלאים שלה מהשנה הנוראית שעברנו וקשרה אותם יחד ליצירה אחת שלמה שמלווה על ידי השיר "יושב על הנייר" בביצוע דאנה איבגי (השיר המקורי נכתב ובוצע ע"י אריק איינשטיין וידוע אולי יותר בשם "אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן"). לא הייתה פעם אחת שצפיתי בקליפ הזה ולא בכיתי. פאקינג פעם אחת אפילו.
איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אביתר בנאי מנחם אותי כבר משנת 1997. הקסם של אביתר לדעתי נובע מכך שהוא מנחם ומתנחם בו זמנית. אלבום הקאברים שלו "עוגן במים" הוא לא האלבום הכי טוב שלו אבל הוא מאוד מדויק לתקופה. במיוחד אהבתי את הביצוע שלו לשיר "הדייגים" של ארז הלוי. שיר שמילותיו הסתומות (בקטע טוב) מכסות לדעתי על רובד מיסטי שמתכתב עם סיפורי המעשיות והחלומות של רבי נחמן (מה הכוונה הנערה מחייכת מתוך ראשם של הדייגים? איך זה בכלל אפשרי טכנית?).
לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מני ורסס, העורך של הסרט החדש שלי "משהו פיקנטי", מתנדב כבר כמה שנים ב"תרבות של סולידריות" ודרכו נחשפתי לקסם שהן עושות ועושים שם. ממליץ לכם להעביר להם את כל כספכם או לפחות להגיע ולהתנדב שם באריזות של משלוחי מזון לפסח.
מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לכולכם. לכל התל אביבים שלמרות הפחד, חוסר התקווה והעובדה שאנחנו חיים כרגע בעולם הפוך- בוחרים לא להתייאש. אתם חשובים והאהבה שלכם תנצח.
מה יהיה?
תל אביב תישאר תל אביב.