נתחיל מהסוף: נכון לשעה שבה נכתבות שורות אלה, עדיין לא ברור מה יהיו התוצאות של החיסול הגדול – אותה תקיפה אתמול אחר הצהריים של כוחות צה"ל על אדמת קטאר, שכוונה נגד בכירי חמאס שיושבים שם. יכול מאוד להיות שכשתקראו את הטקסט הזה, הפעולה הוכתרה בהצלחה – ושורת הרוצחים השפלים (אין לי שם אחר כלפיהם) אכן נאספה אל הגיהנום שמגיע לה. אבל כשמסתכלים על החדשות בישראל ואיך שהן הגיבו לאירוע הזה – נראה שזה כמעט לא משנה.

ליממה הזאת היה קונטקסט ברור – שנטוע עמוק ביממה של שלשום. יום שני ה-8.9, שהחל עם רצח ששת הישראלים בפיגוע בירושלים ונמשך עם היוודע מותם של ארבעה חיילי צה"ל בג'באליה, היה בפשטות יום מדכא. יום חסר אופק, יום שבו רבים מאיתנו שקעו בייאוש טוטאלי – שמתחבר לתחושת חוסר התוחלת שמלווה את המלחמה כבר חודשים ארוכים.אז איך ממשיכים לקיים את הריטואל? הרי לכם הטוויסט בעלילה. הפורקן. הנקמה שחיכיתם לה, סרט ההמשך שבו הגיבור סוגר חשבון עם הנבל. "החתונה האדומה". חיסול חסמב"אי, גדול מהחיים, בשושו מוחלט, שבו בבת אחת מחסלים את כל צמרת חמאס בקטאר. ניצחון מוחלט מול כאב מוחלט. ה"זבנג" שאולי אחריו גמרנו. סוף הסופים.

אחר הצהריים, נדמה היה שהטוויסט הזה מגיע. זה התחיל כמו כל "ימי החיסולים" שהכרנו בעבר מהמקרים של יחיא סינוואר וחסן נסראללה. זה תמיד מתחיל באיזשהו "פיצוץ מסתורי", אחר כך מגיעים המקורות הישראליים וממקדים, הגרפיקות נשלפות מהארכיונים ומעל הכל – הנראטיב. "האם X חוסל?", נשאלת השאלה וסביב נזרקים הדיווחים הסותרים, עד שמגיעה ההודעה הרשמית – שנותנת את האות לאופוריה. חיסלנו. סגרנו את החשבון הישן.

וכשמסתכלים על השידורים אתמול – נדמה שלפחות ב-12 וב-13 רצו מאוד ללכת בלי ולהרגיש עם (או להפך). הם חגגו את האירוע משל היה חיסול (כולל התמונות של כל אותם בכירי חמאס חוגגים ב-7.10), רק בלי החיסול עצמו. לא היתה אף עובדה ממשית שהעידה שאכן קרה הדבר – אבל כל המסביב כבר היה שם. הפרשנויות ליום שאחרי, הטקסטים הדרמטיים של קושמרו ("חאלד משעל לא היה שם", הוא אמר בפתיח למהדורה, "אבל גם אליו עוד נגיע"), פרומואים שמבטיחים את "כל הפרטים על החיסול בקטאר" – וכמובן מוריה וברקו, שקפצו את הכריש עם קליפ קופצני על רקע השיר "חרבו דרבו" של נס וסטילה וההבטחה "כל מי שחיסל, כל מי שתמך – כל כאלב ביג'י יומו".

אלא שבמציאות, הבסיס שעליו נוצרה אווירת ה"חיסלנו" היה די רעוע. אישור רשמי לא היה לכך שמישהו מצמרת חמאס חוסל – כאמור, עד שעת כתיבת שורות אלה. מה כן היה? אלון בן דוד שדיבר על "ביטחון בצה"ל שהפעולה הסתיימה בהצלחה", אוהד חמו שסיפר על "ארבע גופות שהגיעו לבית החולים המרכזי בדוחא" (כן, כששולחים פצצות כל כך חזקות, כנראה שמישהו ימות מזה), עמית סגל שכבר חילק את הכתרים על הפעולה בין המוסד לשב"כ, שברי אינפורמציה מפה ומשם – אבל שום דבר החלטי, כפי שהיה בחיסולים המוצלחים הקודמים.

זאת שוב הוכחה לעד כמה החדשות עובדות בתחום הרגש – ופחות בתחום היבשושי והמרובע של העברת מידע. כי גם החדשות, כמו הנפש הישראלית הממוצעת, שיוועו לחדשות טובות כלשהן. מאחר ואין אפשרות להביא את הקליימקס הרגשי בנושא החטופים (והסיכוי לשחרר אותם, כנראה, לא התחזק כתוצאה מהפעולה הזאת – בין אם היא מוצלחת או לא), קיבלנו את התחליף שהוא הנקמה – הראש המשופד של חליל אל חיה, או מוסא אבו מרזוק. התחושה שהצלחנו לסגור את המעגל – ואולי גם לעשות צדק רגשי עם הטראומה הנוראית ההיא מה-7.10, לפני כמעט שנתיים.

אבל האמת הפשוטה היא שאת הטראומה ההיא – הדבר היחיד שירפא הוא חזרת החטופים. ואחרי כל ה"ח'רבו דרבו" בסוף זו השאלה שרטטה – לפחות אצלי בלב: מה איתם? האם אחרי המהלך הזה יהיה סיכוי שמשהו משם יתקדם? גם בקטע הזה, היו המון רגשות ומעט מאוד עובדות. גם המהדורות התמסרו לפרטים החשאיים מאחורי הפעולה, ופחות בשאלה איך זה לוקח אותנו הלאה – איך זה פותר את הפצע האמיתי בלב של רוב הצופים? איך האירוע המאז'ורי הזה – בין אם קרה או לא קרה – פותר את הבעיה הכי גדולה שמונחת לפתחנו?

זאת היתה המשימה האמיתית של החדשות, בעולם נורמלי. לנסות ולסדר לנו את הראש – להסביר לנו מה קרה, ולנסות לבאר מה הולך לקרות. אבל אנחנו לא חיים בעולם נורמלי, אנחנו חיים בישראל של 2025 – ובעולם הזה, המהדורות בעיקר היו שם כדי לנסות ולחבר אותנו לחוויה רגשית. לא היה כאן אמוציות של חזרת חטופים, ולא היה כאן פיתרון או איזושהי דרך לעתיד טוב יותר. החיבור היה לכעס ההוא – הגולמי, שיצא מכולנו ב-7.10. לתחושת הבגידה והעלבון האמיתיים ששררו בתוכנו ביממה ההיא, וברצון לראות את "עצרת הדין" – כמאמר המבצע – מתרחשת.

שני אנשים בכל זאת בלטו לטובה, לפחות בעיניי. אחד היה אהוד יערי – שממשיך לעשות עבודה טובה ביכולת לברור את המוץ מהתבן, לספר מה חשוב ובעיקר להביא את האמינות למסך (בניגוד לכל מי שמסתמך על קומוניקטים – בין אם זה מלשכת רוה"מ, דובר צה"ל או דיווחים סותרים ערביים, אף אחד מהם לא גורם יותר מדי אמין); והשנייה הגיעה דווקא בסוף היום.

רעות ענבר, הפעילה האינטרנטית שמוכרת לכם בעיקר אם אתם שמאלנים, התארחה אצל "אברי ושרקי" – ונדמה לי שמכל הקקפוניה שרצה חצי יממה בערוצים השונים, היא זו ששמה את האצבע על הנקודה הנכונה. היא דיברה על כך שאין באמת על מי לסמוך. שבכל התיאטרון הגדול הזה שחיינו בתוכו, בין קטאר לארה"ב לישראל לעולם הערבי לאיראן, אין גורם אחד שאפשר להסתכל עליו ולנסות להבין מה לעזאזל קורה במציאות. התחושה היא שאף אחד מהגורמים הללו לא מספיק אמין, ולא מספיק בצד שלנו, כדי שנוכל לדעת ממנו איפה אנחנו לעזאזל חיים. מה אמיתי, ומה פייק.

הדבר העצוב הוא שזה מה שבדיוק אני מצפה מהמהדורות. כולנו חיים כבר כמעט שנתיים בתוך ערפל די סמיך – ומחפשים לנסות ולהבין את המצב. לראות אופק – לאו דווקא חיובי, אלא סתם לדעת לאן הכל הולך. והתחושה היא שאף אחד לא עושה מאמץ להפיג את הערפל הזה – לא הממשלה, שעסוקה בספינים ובהשמצות; לא הצבא, שעד שהיה בו גורם אמין שתיווך לנו את המציאות, הוא הוחלף בדו"צ קצת יותר נוח לשלטון; ולמרבה הצער, גם לא התקשורת – שעסוקה בקליפים וגרפיקות ופחות בניסיון להגיד לנו לאן הולכים.

יכול להיות שבכירי החמאס הארורים אכן חוסלו. יכול להיות שלרגע אחד, גם בלב שלי יהיה פורקן מסוים מהרצון הברור לראות קצת צדק בתוך המציאות המזעזעת הזאת. אבל אחרי האבל של ה-8.9, והכמעט אופוריה של ה-9.9, ב-10.9 אנחנו ממשיכים לגשש את דרכנו קדימה. ועדיין מחכים לאיזה שובל של אור שיבקע מתוך הערפל בחושך.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• החדשות
• אקטואליה
• מלחמת שבעה באוקטובר

בואו נודה באמת: כולנו מרגישים היטב את תחושת הלופ. התחושה המוזרה הזו שהכל חוזר על עצמו. חמש השנים האחרונות לבדן – שנעו בין בחירות, מגפה עולמית, בושה ענקית בנבחרים שלנו או סתם תחושה שהדברים לא הולכים למקום יותר טוב – מלוות בהרגשה התמידית שהכל נמצא במעגלים. שאפילו בחדשות, שאם נאמין לשם שלהן אמורות להגיד לנו מה חדש, קצת סובבות סביב עצמן. אמש שודרה הכתבה השנתית של "אוי גוועלד, הצעירים המופקרים לוקחים סמים ושותים אלכוהול באילת!", ונזכרנו בעוד כמה כתבות שבחדשות אוהבים למחזר.
>>אלון אבוטבול ז"ל: פרידה מכוכב הקולנוע האמיתי הראשון בישראל
>>מה חדש בדיסני: 8 סדרות וסרטים שכנראה תרצו לראות בחודש אוגוסט

הצעירים המופקרים

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא בן נוער מופקר ומושחת, שעוד מעז לשתות אלכוהול בעיר הקדושה והחסודה אילת. בתפריט תמצאו משפטים ברוח "אני לא מבינה איפה ההורים שלהם?", "עצוב לראות לאן הנוער מידרדר", וכמובן – האשמות כלפי התרבות החילונית/מערבית הרדודה, או לחלופין הממשלה הפושעת של ביבי. נראה שהכתבים שכחו את צעירותם, כי בני נוער בכל העולם נוטים לברוח ולעשות שטויות (כמובן בגבולות מסוימים), ובכל דור ודור חייב המבוגר לצקצק ש"הנוער של היום", ובכן, "הוא לא הנוער של הלילה". קיו להטיית ראש של יונית.

הזמר הוותיק

כולם מכירים את הזמר הוותיק. הוא כתב "נכסי צאן ברזל" (עוד קלישאה), השירים שריגשו מדינה שלמה (עוד קלישאה), אבל עכשיו – הפלא ופלא – הוא צריך לקדם משהו (דיסק או הופעה גדולה בהיכל התרבות), ולכן הוא מתראיין. הוא יספר איזה אנקדוטה חמודה על שיר שהלך לאיבוד, או לחן שקרה במקרה; יספר קצת על האלבום החדש (בכל זאת, לא בשביל זה באנו?) – ואז מגיע רגע השיא של הראיון: הרגע שבו המראיין חמור הסבר שולף את השאלה הקבועה של "אז מה דעתך על <הרכב/זמר פופ עכשווי>?". וכאן התשובה מתחלקת לשניים – אם הזמר יבאס את המראיין, הוא יגיד שהם דווקא סבבה והוא זורם עם הזמן. אבל אם הוא ירצה לרצות – הו הו! אז חרצובות הלשון ייפתחו, והזמר הוותיק ועז המבט יספר כמה המוזיקה הזאת לא אמיתית, ומזויפת, ומהונדסת משיקולים מסחריים. כל זה לעומת הפופ המתוק שהוא עשה בסבנטיז, שלא נעשה בכלל כדי למכור תקליטים – אלא בשביל הנשמה. טוב אחי.

הליכודניקים המצקצקים

כולנו מכירים את זה: הכתבה הנוסטלגית, שבה נהוג להביא את "ותיקי הליכוד" (כולל כאלה שהיו חברי כנסת מהליכוד לפני חמש דקות ממש), שאוהבים להתנשא ולהרים את האף על הסבב הנוכחי של הליכודניקים, חסרי ה"הדר הבית"רי". זה נשמע נורא משכנע, עד שאתה נזכר מה היה היחס בזמן אמת לשרת החינוך לשעבר לימור לבנת, מה כולם חשבו על בני בגין ועוזי לנדאו כשהם ממש היו בכנסת, וגם -כן ידעתם שאני אגיע לזה- כמה מפחיד היה אריק שרון כשהוא נבחר ב-2001. בקיצור, אל תתפלאו אם עוד כמה שנים תראו בכתבות האלה את טלי גוטליב וחנוך מילביצקי, מסבירים למה "הליכוד איבד את הדרך", עם טון מתגעגע לממלכתיות של פעם. להקיא כל פעם מחדש.

השיגעון התורן

כן, יש טרנד לוהט, הורים יקרים – והילדים שלכם כבר מכורים אליו. בין אם זה פוגים, פוקימון גו או בומברדילו קרוקודילו, כתבי החדשות תמיד יודעים להיות עם יד על הדופק, החל מחודש אחרי שהטרנד דועך. כל הלהיטים כבר כאן: הורים שמודאגים מזה שהילדים "כבר לא משחקים בחוץ" (גם אתם כבר לא מייבשים ביצות), פסיכולוגית שמספרת שהרבה יותר טוב "לא להיכנע לתכתיבים חברתיים" (ואז לקבל מכות ממי שכן), וכמובן – מחלקת היח"צ המאושרת של המוצר, שמרוויח המון זמן מסך בין הפרסומות, מכתבה במהדורת חדשות לכאורה רצינית. אבל אין לזה קשר, כמובן. אנחנו רק מדווחים.

הלשעבר

כולם מכירים את "הלשעבר". כל מה שאתם יודעים עליו זה שהוא היה בכיר באחת ממערכות הביטחון, לא שזה קל לפספס, כי תמונה שלו במדי חאקי נמצאת סנטימטר מהראש שלו בפריים המדוקדק שהכינו לו במשרד יחסי הציבור. "הלשעבר" בא להתראיין, והוא תמיד מודאג. מודאג לא חלילה מהאיומים החיצוניים שלנו (כי איתם זה קלי קלות להתמודד), אלא מהמצב בתוך החברה הישראלית. הו, השסע הקדוש. הוא יסביר בנחרצות אין קץ כמה המצב הנוכחי מוביל את ישראל לאבדון, וברמיזה הוא יקרוץ כמה פעמים ש"כמה חשוב שאנשים חדשים (אני) וכוחות רעננים (אני אני) ומפלגות חדשות (אני אני אני אני) יזרימו דם חדש למערכת הפוליטית". הוא כמובן לא מדבר על עצמו, חס וחלילה. רק על המצב שבוער מסביב. למען הסר ספק – יש בעיות אמיתיות, וחשוב שאנשים שאכפת להם מהמדינה ידברו תמיד. אבל רק כשהראיון ייגמר, תיזכרו שלא מזמן גם הוא היה חלק מהמערכת הזאת. לפעמים אפילו ממש באסון שעיצב את חיינו בשנים האחרונות.

יואב גלנט בריאיון ליונית לוי ועמית סגל. צילום מסך, קשת 12

מזג האוויר הקיצוני

איך ערוצי טלוויזיה אוהבים מזג אוויר קיצוני. איך הם אוהבים את הפריימים של עצים עפים בסופה, של שכונת הארגזים מוצפת במים בפעם המיליון, את המשאית שבקושי מצליחה לשרוד – או מהצד השני, את החום ש"לא ראינו כמותו" (כל שנה מחדש), שיאי הטמפרטורות שכל הזמן נשברים ואת נקודות הקיצון. יכול להיות שיש לזה סיבה? עזבו, תמשיכו להראות אנשים מזיעים בפריים. איך הם אוהבים לשלוח את החזאי התורן לאמצע כביש איילון, לעמוד שם בקור מקפיא ולהסביר לכולם ש"הסופה יחזקאל נכנסת כרגע לארץ ותחלוף בעוד מספר ימים", או ש"גל החום יהיה כאן ואז יעבור מתישהו". איך אמר טדי נגוסה? במזרח התיכון חם. כל כך חם. ולפעמים פחות חם. זה לא חדשות.

למה השמאל מפסיד

המועד: בדרך כלל אחרי מערכת בחירות שבה בנימין נתניהו מנצח (אתם יודעים, האירוע הנדיר הזה שקורה פעם בשנתיים). המשתתפים: בדרך כלל אותם פרצופים. חברי כנסת לשעבר ממרצ, סוציולוגים שונות, פעילים חברתיים – אפשר להרכיב רשימה כזאת בשלוף מהראש. וגם הטיעונים הם תמיד, מה לעשות, אותם טיעונים ישנים – כן, השמאל התנכר לפריפריה ולאוכלוסיות מוחלשות; כן, אחוזי ההצבעה בתל אביב נמוכים יותר מבעפרה ובני ברק (אחלה גרף, מרשים!); כן, החרמות ו"רק לא ביבי" הן אסון (לא, כי לשתף פעולה עם ראש ממשלה מושחת עם לשכה מלאה בסוכני קטאר זה פנטסטי). יאללה גם כן, שמענו אתכם. ואז עוברות שנתיים, ויש עוד בחירות, והכתבות נשלפות מהארכיונים – עם הצ'חצ'חים והגרבוזים וכל מה שביניהם. למה השמאל מפסיד? אולי כי אתם משעממים ת'תחת.

מחירי התיירות עולים

ז'אנר אהוב מאוד על עורכי חדשות. קודם כל, כי זה כסף ועיסוק בכסף בדרך כלל מושך אנשים. שנית, זה נוגע לתחושת ה"פראייריות" של האזרח הישראלי. הנה, החברות הרעות דופקות אותנו במחיר. בדרך כלל זה בא בתוספת ראיון עם משפחה (פריים אהוב – אבא עם ילדה על הירך) שמסבירה כמה "המחירים על חבילות נופש הם עושק", ו"כבר אי אפשר לבלות בחופשה". ואז אתה שואל את עצמך – מי קהל היעד? במדינת ישראל, גם צופי החדשות, יש רבים שלא מצליחים בכלל לחשוב על חופשה בחו"ל – כי הם עניים מדי, או סתם בני אדם שעסוקים הרבה יותר בהישרדות יומיומית (לפעמים פיזית) מאשר בשאלה "מתי סוף סוף ניסע לרודוס?". בסוף, זה קל מאוד לייצר את האייטמים האלה, כי הם עובדים בדיוק על סוג האנשים שמייצרים אותם – סחים ממעמד הביניים שמתמרמרים על טיסה ללרנקה. ואז אתה גם נזכר שמחירי החופשות תמיד עולים בקיץ, עד שהם נרגעים אחרי החגים. כל פאקינג שנה מחדש.

לאן נעלם…

בדרך כלל כתבות כאלה מגיעות באולפן שישי, רגע לפני שמקפלים את האולפן ומזמינים מונית לאמנון אברמוביץ'. כתבת "לאן נעלם…." – הזמר הגדול, השחקן הגדול, הדמות המיתית שכולנו הערצנו. בדרך כלל זה מתכתב עם סוגת "הראיון עם הזמר הוותיק" (ראו סעיף 3), אבל לפעמים זו נראית כתבה ממש מושקעת – עם חומרי ארכיון, וקטעים נדירים ושירים שאף אחד לא שמע! בשורה אמיתית, אתם חושבים? תחשבו שוב, כי בדרך כלל בסוף הכתבה (ולפעמים גם באמצע שלה) מבהירים שכל הכתבה הזאת בכלל נועדה לקדם את סדרת הדוקו החדשה על "לאן נעלם…." – שתשודר בקרוב בכבלים או בלוויין. כל מה שראיתם בכתבה, תוכלו לגלות בקצת יותר אריכות בסדרה האמיתית שעליה ממש עבדו אנשים ותשודר עוד מעט. מה הכתבות האלה נותנות? יח"צ לסדרה, אבל בעיקר פילר לאולפן שישי כדי למלא עוד כתבה רגע לפני שארז טל וקטורזה נכנסים לפריים. בפועל מדובר במפעל שסוחט מדוקומנטרים את כל המיץ שיש בהם, רק כדי שיקבלו את הבוסט של אולפן שישי. טכנית זה כשר, אבל המיחזור הזה כבר ממש מסריח.

• המסך
• החדשות
• טרנד
• כאן 11
• ערוץ 12
• חברת החדשות

אני טיפוס לא נוסטלגי מטבעי. כשאני שומע את צירוף המילים "פעם היה יותר טוב", בא לי בדרך כלל לתת אגרוף לדיסק של הנסון שיש לי בבית (לא, כי אתם שמעתם רוק מתקדם כשהייתם בני 12). נוסטלגיה היא תעלול שהמוח שלנו מבצע על עצמנו כדי לגרום לנו לחשוב כשהיינו צעירים יותר, העולם היה טוב יותר. זה בדרך כלל לא נכון ולפעמים זה מרגיז במיוחד.ובכל זאת, יש תחום אחד שבהחלט היה יותר טוב פעם: החדשות בטלוויזיה.

>> התקשורת הישראלית חצתה את נקודת האל חזור. לא תהיה לה תקומה
>> רק ככה נראה ניצחון. שמישהו יכריח את נתניהו לצפות בסרט הזה

זה לא שהמציאות בסוף שנות התשעים היתה איזה גן עדן – גם לנו היה את הפיגועים שלנו ואת הפחדים שלנו ואת הטראומות הלאומיות שעברו בסך כל כמה שנים (מרצח רבין ועד האינתיפאדה השנייה), אבל לפחות כשהגעת למהדורה של שמונה בערב, האמנת שהחדשות אמורות לשרת אותך. לספר לך מה קורה. לעשות סדר.אבל קרה משהו לחדשות בטלוויזיה מאז. אנחנו רואים יותר חדשות מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה, ועדיין מרגישים שאנחנו יודעים פחות.

זו תקופה של מבוכה גדולה ושל ייאוש גדול. למרות שבחוץ יש שמש קיצית, כולנו חיים בתוך ערפל קרב כבר יותר משנה וחצי. אחרי הטראומה המכוננת של שבעה באוקטובר נכנסנו לתוך מלחמת הענק הזאת ששואבת הכל – החרדות מכל התפתחות ומכל שם חדש למבצע צבאי (הם נורא יצירתיים כשהם רוצים), החברים שהולכים למילואים מאות ימים, הירידה למקלטים פעם בכמה שבועות שכולנו התרגלנו אליה, ה"הותר לפרסום" שחובט לך בבטן כמו בוקס וכמובן הצל הכבד של החטופים שלא הוחזרו.

בניגוד למשוכנעים (שאיכשהו יותר משוכנעים ככל שהמציאות נהיית יותר מבולגנת), אני מאמין גדול במחנה הנבוכים. אלה שהבינו בשבעה באוקטובר שהם לא מבינים, שהורידו פרופיל ושבעיקר מחפשים את הדרך החוצה מהכאוס שיש מסביב. בדיוק במקום הזה אמורות להתייצב החדשות, לתווך לנו את המצב, לנסות ולהסביר, ובעיקר להיות הנציגים שלנו מול השלטון – להשתמש במנדט שניתן להם מהציבור (גם אם אתם ערוץ מסחרי) ולנסות להוציא מהם בדל של אמת שהם מנסים להסתיר בכל הכוח.

ולא, אני לא מדבר על ערוץ 14. הוא בצד של נתניהו ועובד למענו, והוא יסובב את העובדות בכל דרך שתתאים לנראטיב שנתניהו רוצה לשווק לציבור. לא סתם נתניהו מתראיין רק שם (או לאנשי הערוץ ברוחם שפשוט עובדים בערוצים אחרים). רק הם מסוגלים לבלוע את הקול-אייד שלו ולשתוק. אצלם הכל על השולחן. אני לא מצפה מהם לדבר וגם פחות צופה בהם. זה חסר טעם.החשבון שנפתח לי הוא עם הערוצים המסחריים וספציפית עם קשת 12, כי בפרפראזה על ספיידרמן, "עם רייטינג גדול – באה אחריות גדולה". קשת 12 הוא הערוץ הנצפה ביותר, בפערים שרק הולכים וגדלים עם פרוץ המלחמה. הוא המקום שאליו אנחנו הולכים כדי שיתווך לנו את המציאות. והתחושה היא שבמקום להתמקד במשימה הזאת בוחרים לנו לתווך שם משהו אחר.

אני לא חושב שיש שם אידיאולוגיה. רוב העיתונאים של קשת 12 (האמיצים שבהם מודים בזה בקול רם) כנראה לא מתים על השלטון הנוכחי. אבל כמי שמתבונן בהם, אי אפשר להתחמק מהעובדה שבחדשות 12 עובדים לא בשביל זכות הציבור לדעת – אלא בשביל אהבת הקהל. קצת כמו שנתניהו מחזיק בשלטון כדי להישאר בשלטון, בקשת 12 מחפשים רייטינג כדי להמשיך ולקבל עוד רייטינג. הם עסוקים בליטוף הציבור הדואב שצופה בהם בניסיונות לעודד אותו או לאלחש אותו, לא בניסיונות להסביר לו לאן אנחנו הולכים ולמה כל כך כואב לו.

לממשלה אין אינטרס להסביר לנו את הדרך. לזה כבר התרגלתי. התרגלתי שראש הממשלה לא מדבר עם האזרחים, שאין "מאסטרפלאן", שאין איזשהו חזון גדול מלבד צמד המילים הסתום "ניצחון מוחלט" (שמיום ליום מתברר כשקר עלוב). אבל שם אמורים להיות עיתונאים. כאלה שלא עסוקים ביחסי ציבור ופירוטכניקה, אלא חוצבים את המציאות בסלע ומנסים להסביר לנו – וסליחה על הפשטנות – וואט דה פליינג פאק איז גואינג און. ואין כאלה.

הדוגמא המובהקת היא הפתיח של "אולפן שישי", תוכנית הדגל של חדשות קשת 12. והתוכנית החשובה ביותר של השבוע נפתחת בהרצאה פטריוטית. המגיש, בדרך כלל דני קושמרו אבל לא תמיד, מגיע לא בתור איש החדשות שמנסה לספר לנו מה קורה – אלא בתור המאמן שלנו במחצית. או מרצה בגריי. או קואוצ'ר להעצמה.עשר דקות נטולות מידע שמסכמות את אירועי השבוע בקליפים מוזיקליים (למה זה בחדשות?), עם סיסמאות גדולות על המסכים מאחור, ולפעמים אפילו נאום קורע לב של אחד מבני משפחות החטופים. לדברים של משפחות החטופים תמיד יש מקום, אבל מה החשיבות של זה לשיח שלנו? איך זה עוזר לנו להבין יותר טוב את המצב? אנחנו מבינים שהמצב קשה, אנחנו קרועים מהסיטואציה, אבל כל זה לא החכים אותנו במילימטר יותר מהמקום שבו היינו.

התחושה היא שהחדשות בטלוויזיה, ובעיקר בחדשות 12, פשוט ויתרו על התפקיד שלהן. הן מבינות שאת החדשות בזמן אמת אנחנו מקבלים מהסלולרים (בדרך כלל מקבוצות טלגרם קיקיוניות ועמוסות פייק עם שמות כמו "חדשות בזמן אמת"), ומחפשות לחזור לתפקיד המסורתי של ערוץ 2 הישן מאז הקמתו – להיות הקונצנזוס. המקום שאליו האומה הולכת שטופת דמע וקסם להניח את הרגליים אחרי עוד יום קשה בישראל. לרגש אותנו, להפחיד אותנו, להצמיד אותנו למסך – רק שנישאר לצפות וכמה שיותר.

זו הסיבה שהם נתנו את המשבצות התקשורתיות המפנקות לאיתמר בן גביר ושיחזרו אחד לאחד את הטעות שהתקשורת האמריקנית עשתה עם דונלד טראמפ – עד שהפירומן הבזוי נבחר לראשות מכבי האש של המדינה. מאותו המקום, בתחילת המלחמה, נתנו את הפלטפורמה הזאת לאליהו יוסיאן המטורלל שחושב שהדרך לנצח את איראן היא להפוך לאיראן. ואחר כך הם שידרו פרסומות בכיכובו.

וכך הפכו החדשות לקרקס. מהפאנלים הבלתי נגמרים (כמה אנשים כבר אפשר להושיב ליד דסק?), הראשים המדברים שאיכשהו אף פעם לא מתקרבים לאמת, חברי כנסת זוטרים שלא יודעים כלום אבל מקבלים מסך זמן כי… ככה, שרים בכירים שכבר מתראיינים אבל למעט בודדים כבר לא שואלים אותם שאלות קשות על חוסר התפקוד של משרדם, כי גם הם חלק מה"חדשואו", המופע הבידורי שמתכנס באולפנים עם מסכים ודסק מאחורה.

תאגיד השידור הישראלי מבחינה זו את העבודה הכי סבירה. המהדורה שלהם לפחות מנסה לספק תמונת מצב ולא להשתתף בקרנבל הרגש הזה. אבל זו טיפה בים. והתחושה היא שברוב המהדורות ובתוכניות האקטואליה, רוב הזמן, אנחנו מופקרים לגורלנו.זו תקופה נוראית להיות בה ישראלי. מדינה שלמה הולכת בתוך חושך ענק שמקיף אותה ורק גובר, עם מנהיגות שעסוקה בעיקר בעצמה ותחושה עמוקה שאף אחד לא נמצא שם בשבילנו, במיוחד מי שהיה אמור. אולי כשזה ייגמר נוכל סוף סוף לאסוף את השברים ופשר יהיה להתחיל מחדש. בינתיים נשארות רק השורות שכתב אריק איינשטיין ז"ל: "והימים, ימים קורעים/ הלילות, לילות קרים/ הקירות, קירות חלקים/ ואנחנו לבד. לגמרי לבד".

• ביקורת טלוויזיה
• החדשות
• אקטואליה
• מלחמת שבעה באוקטובר

בסטורי שפרסמה אמש כתבת המשפט של התאגיד, תמר אלמוג, נראה טל ברמן צועד את צעדיו הראשונים אל תוך אולפן החדשות. החיוך המבויש, שהיה מנת חלקו עוד מימי "פרפר לילה", עדיין נותר בצידי הפה; אבל חוץ מזה? לא המון. הוא היה לבוש חליפה מהודקת ועניבה שחורה בתוך אולפן חדשותי קלאסי – משהו שלא היית מדמיין שברמן יהיה חלק ממנו לפני 20 או 30 שנה. בסרקסטיות הוא זרק "יום רגיל, הא? צריך הרבה לדבר", וצחק.

>> החיוכים בכיכר החטופים הדגימו את הפשטות הבלתי נסבלת של השחרור
>> מה יש לצחוק: איך ההומור הישראלי שרד את המלחמה? בקושי

ואכן, הגורל דפק לטל ברמן וואחד מהדורה לפתוח איתה: בעיצומה של תקופה סוערת בחדשות, בין שובו המבורך של עידן אלכסנדר אתמול, ביקור הנשיא טראמפ במזרח התיכון, ושעתיים לפני המהדורה שמו לו דובדבן על הקצפת – חיסול של בכיר חמאס, מוחמד סינוואר. על הבהילות שבה נכנס למשבצת, תעיד העובדה שלמעט עמית הררי, השליחה לאירוויזיון, אף אחד אפילו לא בירך אותו (כמו שנהוג במחוזותינו) על הג'וב החדש במהדורה. הוא נכנס לנעליים האלה וישר התחיל לרוץ בתוכן.

כמעט שלושה חודשים עברו מאז ההודעה שהפתיעה את עולם התקשורת, כשבתאגיד השידור הישראלי החליטו לתת את עמדת מגיש המהדורה המרכזית, את הכיסא של חיים יבין, לטל ברמן – מי שהחל את דרכו כמגיש חתרני ונועז בגלי צה"ל, הגיש שורה ארוכה של פורמטים קליליים ומשעשעים, ולפתע נכנס אל תוך חליפת הברזל של מגיש המהדורה המרכזית, בעיצומה של מלחמה. אמש הוא יצא לדרך, בתזמון שהוא כמובן לא מקרי.

הרבה דברים השתנו מאז הוקם תאגיד השידור החדש, על חורבות רשות השידור לפני שמונה שנים. דבר אחד נשאר זהה: הידיעה שלערוץ יש שני נכסים מרכזיים, שאין להם תחליף. אחד הוא המונדיאל (אולי הרגע הבולט שבו ברמן כיכב בסלון של כל עם ישראל כמגיש השידורים), והשני הוא שבוע האירוויזיון – שחזר להיות מדורת השבט של בשנים האחרונות. בכל שנה זה השבוע שבו בכאן יודעים שהכסף מדבר, שזה הזמן לעשות מהלכים ולנסות למשוך את תשומת הלב מהערוצים המסחריים. במקרה הזה, ברמן היה "הפתעת מאי" אם תרצו.

אז איך היה? חייבים להודות שהתחושה הסובייקטיבית היא שברמן נבלע בתוך האולפן הגדול שסביבו. הוא מגיש מאוד מיומן ומהוקצע (בכל זאת, השתפשף במשך קרוב ל-30 שנה על המסך), אבל מי שמחפש את ברמן הקליל והקלאסי – של הפודקאסט "לא כוחות" עם שרון דוידוביץ' או של "בוקר חדש" – לא הגיע למקום הנכון. בסוף, מדובר במהדורת חדשות, והיכולת שלך להביא ולבטא את עצמך בתוכה מצומצמת.

עם זאת, ברמן בהחלט מורגש בניואנסים. השיחות שלו עם הכתבים מגיעות ממקום שונה מזה של מרבית מגישי החדשות. ברמן, עם כל ניסיונו, לא מזוהה עם עולמות החדשות, ולכן הזווית שממנה הוא משוחח עם גילי כהן או רועי קייס קצת יותר מייצגת את הישראלי הנבוך שיושב מול המסך ולא בקיא בכל השטיקים האקטואלים. זה כיוון שאם יתפתח עשוי לקרב אל המהדורה את הקהל ולהפוך את השיחה לנגישה יותר, ולכן גם בולטת בתוך מבול החדשות שניתך עלינו מדי יום. הוא הצליח לדחוף כמה חיוכים באייטם ה"בומברדילו קרוקודילו" ובדיאלוג המשעשע עם אסף ליברמן ועקיבא נוביק בבאזל. שם אפשר היה לראות משהו מטל ברמן שאנחנו אוהבים ומכירים מחוץ לחליפה. זה היה מעט מדי, מן הסתם. בכל זאת, חדשות.

וחשוב לשים לב גם לעובדה שהמהדורה שהגיש ברמן אתמול הייתה בת לא פחות משעתיים ושמונה דקות, בערך 45 דקות של הארדקור ניוז שעושות את מה שהמהדורה אמורה לעשות, וזה לספר מה חדש; ועוד שעה ורבע שהיא "החדשות" בתפקידן הנוכחי, כלומר לספק לצופים שכבר יודעים מה חדש איזו שכבה נוספת.זו היתה מהדורה עמוסה בכתבות מגזין – סדרת הכתבות של קייס על "הדרך לסעודיה", ההצצה (המעניינת מאוד!) לסדרת הדוקו המתקרבת על יהודה משי זהב, או הכתבה עם נדב גדג' על רקע האירוויזיון. זה הרגיש יותר כמו מין "אולפן שישי" מאשר מהדורת חדשות קלאסית. אולי זו ההכרה של התאגיד בתפקידה של המהדורה, ואולי זה גם המקום שממנו ברמן נבחר – ע"ע התפקיד שמילא ב"היום שהיה" – לא לספר מה חדש, כי כולם כבר יודעים, אלא לנסות לעשות סדר בעולם כאוטי.

מהדורת החדשות של כאן 11, מאז היווסדה, סבלה מתדמית די אפורה. גלריית העיתונאים שעובדים שם היא ללא ספק מרשימה – אבל אין בה כוכבי תקשורת מובהקים. רועי שרון, מיכאל שמש, גילי כהן, סולימאן מסוודה ואחרים הם עיתונאים טובים אבל אינם כתבים-כוכבים דוגמת עמית סגל, אלון בן דוד או רביב דרוקר של המתחרים, ובעמדת המגיש נעשו מספר ניסיונות לבנות דמות שתוביל את החדשות, אבל אף אחת מהן לא הצליחה להבקיע.הבחירה בטל ברמן נועדה לצאת מהקופסה. רשות השידור הישנה שידרה משהו מאוד ארכאי – היא היתה מזוהה עם מגישים אפורי שיער, עם קורקטיות ועם מסמך נקדי. טל ברמן הוא, לכאורה, ההפך מזה – אבל זה עדיין לא מורגש. השאלה שהעליתי כאן היא מי ינצח – ברמן או החליפה. במונחי הספורט: החליפה מובילה, אבל יש עוד הרבה זמן על השעון.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• טל ברמן
• החדשות

למי שגדל בשנות התשעים המשפט הזה תמיד ירגיש מוזר: טל ברמן יוביל את מהדורת החדשות המרכזית של כאן 11 ביחד עם טלי מורנו. כך פורסם הבוקר, במה שעורר באזז מחודש ברשתות ובמרבצי הברנז'ה. ברמן, שהחל את הקריירה שלו במחוזות ההומור הצעיר הפרוע ("מוטל בספק" בגלי צה"ל ולאחר מכן "פרפר לילה" בערוץ 2), התפתח בשנים האחרונות כמגיש סולידי ב"היום שהיה" ובאולפן המונדיאל, והפך להיות האיש שיושב על הכיסא של חיים יבין.

>> איתי אנגל הוא גיבור עיתונות אמיתי. ולא בגלל שהוא משוטט בדמשק
>> כולנו הרוסים: זאת סדרה קשוחה. ויעקב זדה דניאל מתפוצץ על המסך

אז מה קורה כאן? זה תהליך שנמשך כבר עשורים: המעבר ממחוזות הסאטירה, ההומור והבידור אל המיינסטרים, הפריים טיים והאקטואליה. זה כולל מעבר של פרסונות טלוויזיוניות-בידורית כמו יאיר לפיד ומירב מיכאלי אל הפוליטיקה, אבל גם זליגה מתמדת של מי שהחלו את דרכם כילדי סאטירה אדג'יים אל עמדות שידור אקטואליות ופוליטיות, מאברי גלעד שהפך למטיפן טלוויזיה אוונגליסטי ועד ליאור שליין שנואם על הבמה בקפלן ומשגר מניפסטים על עתיד המדינה. אפשר לאהוב או לשנוא את זה, אבל הגבול בין בידור ואקטואליה מטושטש כבר עשורים ויתכן שבשלב הזה כבר קיים רק בדימיון שלנו. ובכלל, רק זקנים זוכרים שטל ברמן היה פעם פרוע ושובב.

מעבר לזה, מדובר בצעד ברור של חטיבת החדשות בכאן 11 לנסות ולרענן את התדמית האפרפרה של המהדורה המרכזית שלה.רבות נכתב, גם כאן, על כך שיש למהדורה כלים לא רעים – בעיקר שורת עיתונאים די מרשימה (גילי כהן, רועי שרון, מיכאל שמש, סולימאן מסוודה) – אבל בניגוד לקשת 12 שתפסה את מקום מהדורת השבט, והמהדורה של חדשות 13 שתפסה מקום קצת יותר אדג'י ומזוהה פוליטית, המהדורה של כאן נשארה חסרת אופי. כתוצאה מכך, היא מפסידה באופן קבוע אפילו לחלטורה של ערוץ 14. בכאן 11 ידעו לייצר להיטים בתחומי הדרמה והדוקו, אבל החדשות – ולא משנה כמה מהלכים עשו שם – לא מספקות את הסחורה. במונחי כדורגל היו אומרים שזה דורש זעזוע.

וכאן נכנס לתמונה טל ברמן, שמסמל כניסה של דור אחר לחליפת המגיש המרכזי. ברמן שונה לחלוטין, בביוגרפיה שלו וגם באופי שלו, ממגיש החדשות הקלאסי שהתרגלנו להכיר בארץ וגם בארצות הברית – המגיש עז המבט וחד הלסת, האובייקטיבי, הבלתי תלוי, "הבורר ההגון" (או לפחות מי שחשבנו שהוא הגון). האבא המקורי הוא כמובן חיים יבין, אבל גם יעקב אילון המשיך את המורשת הזאת, מעין מגישי-על ביוניים שתמיד שם כדי לספר לנו מה קרה ומה קורה.

ברמן לא עשוי מהחומרים האלה. דמותו התקשורתית התגבשה בשנים האחרונות בתכניות הבוקר שהוא מגיש – הרומן ארוך השנים עם אביעד קיסוס, אבל גם התכנית שהוא מגיש היום ב-99FM יחד עם אביה פרחי ותם אהרון. שם הוא נוקט בגישה הרבה יותר גלויה כלפי המציאות – הוא יודע מאוד להיות ביקורתי, לומר את דעתו בלי לכבס מילים ולבטא רגש טהור. אמנם גם ליונית לוי יש פודקאסט (מוצלח), אבל קשה לראות אותה נותנת מונולוג שעורק לרוק של שנות התשעים, כפי שברמן עשה לאחרונה (והפך את הרשת).

גם מבחינה דורית יש כאן מהלך שפונה לקהל צעיר יותר. ברמן אינו צעיר יותר מיונית לוי וצעיר רק בשנתיים מאודי סגל, אבל הוא שייך לדור תקשורתי אחר ומדבר אל דור אחר, בני ה-30 עד 40 שגדלו איתו ב"פרפר לילה", המשיכו איתו לתוכניות הבוקר ו"היום שהיה", ועכשיו מגיעים למהדורה המרכזית. כשחושבים על קהל היעד הקלאסי של כאן 11 בטלוויזיה הלינארית (בניגוד לקהל בדיגיטל), קהל שהם במידה רבה ירשו מערוץ 1 הישן של עידן רשות השידור ברוממה, ברור שיש כאן כוונה להגדיל את מאגר הצופים.

אבל המינוי של ברמן מעיד גם על השינוי בתפקיד שאותה מהדורה מרכזית ממלאת בחיינו. אני בן 37 (38 תכף, אני דוחה את הקץ), ואני עוד זוכר איך פעם המהדורה הייתה מרכז החיים – איך בעולם הישן, היית מגיע לשמונה בערב כדי לדעת מה קרה היום. העיתונים סיפקו לך את חדשות הבוקר, והיו את המהדורות כל חצי שעה ברדיו אבל הן נמשכו חמש דקות. המהדורה ואיתה המגיש האיקוני יצרו את הרגע שבו – עם תרועת החצוצרות של אות הפתיחה – קיבלנו את סיכום קורות היום והרגשנו שאנחנו יודעים מה קורה.

התפקיד הזה, כמובן, מת. היום אנחנו מקבלים את החדשות ישר לסמארטפון, מודעים לכל מה שקורה בזמן אמת (לפעמים אפילו לפני הזמן, ותודה לטלגרם), ולשעה שמונה בערב אנחנו מגיעים כבר אחרי גלגול החדשות השני או השלישי. גם הטלוויזיה עברה את אותו תהליך, כשלוחות המשדרים שלה נכבשו טוטאלית על ידי משדרי חדשות ואקטואליה שונים (בהשפעת המלחמה, אבל גם לפניה).

אז מה המהדורה אמורה לחדש? היא לא. התפקיד שלה השתנה ועכשיו היא באה יותר לסכם לנו את היום ופחות להביא חדשות במובן הטהור שלהן, סקופים, תחקירים, דברים שלא ידענו. הן מספקות תכנים מגזיניים (שפעם היו שמורים למהדורות הסופ"ש וכיום קיימים בכל מהדורה יומית), פרשנויות ודעות (שפעם לא היה להן כמעט מקום במהדורה) ומנסות לתת משהו אקסטרה. ברמן כבר התנסה בתפקיד הזה, כשהגיש בשנים האחרונות את "היום שהיה" – תכנית שזה בדיוק ייעודה. נדמה שזה גם התהליך שעובר עכשיו על המהדורות המרכזיות.

תפקיד נוסף שהתחדד היטב אחרי שבעה באוקטובר הוא התפקיד הרגשי. מגישי החדשות כבר מזמן יצאו מהפוזיציה הישנה והמאובנת, ומותר להם להזיל דמעה, להביע דעה ולהביע רגש. זה לא בהכרח דבר חיובי, אבל זאת המציאות, והדוגמא המובהקת היא דני קושמרו. רק תנסו לדמיין לעצמכם את חיים יבין בשנות השבעים מסביר שלא צריך להכניס אפילו כפית מים לעזה, או לועג ליחיא סינוואר (עד כמה שהוא ראוי ללעג). אנחנו בעולם אחר וגם המינוי של ברמן מבשר על כך.ברמן הוא לא איש של חליפות. הוא הרבה יותר מתאים לטי שירטים עם הדפסים. השנים האחרונות אמנם קצת נרמלו את זה, אבל המבחן שלו יהיה סביב השאלה כמה מטל ברמן הוא יצליח להביא גם אל התפקיד החדש, והאם החליפה תשנה אותו – או שהוא ישנה אותה.

• המסך
• טל ברמן
• כאן 11
• החדשות