"גדלתי על דיסני" זה משפט שיכולים להגיד רבות ורבים בכל מקום ובכל גיל, וזה כנראה חלק מהעניין. אז… גדלתי על דיסני. עוד לפני שהלכתי על שתיים, הסתובבתי בכל הבית על ארבע כמו הפילים ב"ספר הג'ונגל". למדתי לשרוק בזכות נעימת הפתיחה של התרנגול מ"רובין הוד", ומחוּג ציור הייתי חוזר בדילוגים – כי ככה הגמדים מ"שלגיה" לימדו אותי שחוזרים מהעבודה. הקסם, היצירתיות, המוזיקליות וההומור שביצירות האלה מלווים אותי מאז.

>> תל אביב באורות: שוק כריסמס בנמל יפו, שוק חנוכה בכיכר הבימה
>> היאפא והחיה: 19 מקומות שכיף לאכול ולשתות בהם בשוק הפשפשים

כשיצא "היפה והחיה", השני בגל התחייה של סרטי האנימציה הקלאסית של דיסני בתחילת שנות ה-90' אחרי "בת הים הקטנה", הייתי בן-עשרה אבל כבר קהל שבוי. שזה אומר – אחותי הקטנה צופה, אבל אני זה שמתלהב. לימים, ולגמרי במקרה, זה היה המחזמר הראשון שראיתי (ב-1996) והראשון שתרגמתי לבמה מקצועית (ב-2006). אני זוכר את ההתרגשות. רציתי לצקת פנימה את כל מה שאהבתי ונהניתי ממנו לאורך השנים, את ההומור והרגש, החריזה הטבעית והחן, ובמחזמר שבלבו הכמיהה "לשוב להיות בני אדם" – גם את החום והאנושיות.

היה לי חשוב לפנות לקהל הילדים בדיוק כפי שאהבתי שפנו אלי כצופה צעיר, בתשומת לב ובהערכה, ועם דגש על אותם ערכי יצירה כמו למבוגרים – בלי חנופה מסוכרת או בדיחות מרָצות הורים מעל לראש של הילדים – אלא ליצור נוסח עברי נאמן, עשיר וקולח, בגובה העיניים והלב של הצופים כולם, כחלק מחוויה משפחתית. שאיפה ששותפים לה כל יוצרי המחזמר, ששב בימים אלה אל הבמות: משה קפטן הבמאי, ליאור רונן המנהל המוזיקלי ואביחי חכם הכוריאוגרף, איש איש כמיטב כשרונו הרב בתחומו, ויחד רצינו להגיש לקהל מנה של תיאטרון מוזיקלי איכותי ושכל צופה ייקח ממנה איתו הביתה את מה שהוא אהב. ול"היפה והחיה", לצד הסיפור הקלאסי, יש הרבה מה להציע.

ראשית, דמויות בלתי נשכחות: לומייר וקוגסוורת', הפמוט הצרפתי והשעון הבריטי, דואו-קומי נהדר שבן פרי ואוראל צברי ממלאים בתועפות כישרון ונשמה. מאדאם דוּּ-תֵה, הקומקומית הלבבית, שגם שרה את שיר הנושא האלמותי, והופקדה בידיה הנאמנות של כוכבת הילדים הנצחית חני נחמיאס (לראות אותה נכנסת שוב לתפקיד ולתלבושת המאתגרת, כאילו לא חלפו עשרים שנה, היה קסם בפני עצמו). גסטון המאוהב ובעצמו, ולֵפוּ עבדו הנאמן והאהבל (אך חינני), שמגלמים באופן כובש וקורע אברהם ארונסון ואדיר שטיבלמן.

וכמובן היפה והחיה, גיבורי הסיפור, מי שדרך המפגש ביניהם לומדים להתבונן אחרת על עצמם ועל העולם ובגרסה הבימתית הנוכחית זוכים לצמד מבצעים, שמצליח לנסוק גם בשירים שלא הופיעו בסרט, אלה שמרחיבים את המנעד הרגשי (והקולי) של הדמויות – ליהי טולדנו המפעימה בשיר "בְּאור אחר", ויחזקאל לזרוב שחודר ללב גם מבעד למסיכה ב"חיה מושפלת".

ואם הזכרנו שירים, אז היפה והחיה מציע כמה מהיפים שבשירי דיסני, שזה לא פלא כשעל המלאכה מופקדים ענקי יצירה בדמות אלן מנקין על המוזיקה וטים רייס על המילים. מ"בּל", שיר הפתיחה, שכבר בסרט נראה כאילו נלקח מתוך מיוזיקל, ומציג את הכפר ואת הגיבורה שובת הלב, דרך "לכבודךְ", שיר האירוח האולטימטיבי, שהופך לנאמבר בימתי שגדל וגדל ומותיר גם מבוגרים פעורי פה. "גסטון", שיר הערצה לכלי ריק, שמרוב שהוא מצחיק שוכחים כמה הוא חכם וכמובן "היפה והחיה", שיר הנושא שפורט על כל לב.

אם גם אחרי שלושים שנה, היפה והחיה הוא "כמו ניגון עתיק, שלעד חוזר…". זה כנראה גם בזכות כמה רכיבים שקיימים בו עוד מהימים שהיה אגדת עם צרפתית, שהזכירה לנו שהיופי חבוי בפנים, והזהירה מפני דעות קדומות. דמויותיהם של היפה והחיה משתנות רק כשהן מסכימות להיות פגיעות, להודות בטעויות, ולתת מקום לאחר, ושינוי לטובה שחל באדם (או בחיה) כתוצאה מהכרה בטעות ובאחר זה בטח לא נושא רע לעסוק בו, אם לא לייחל לו, בימים האלה.

בהצגות שהתקיימו בקיץ, כשכלי-הבית שרו ״כשנשוב להיות בני אדם", הכמיהה לצאת ממצב מנוון ונטול אופק כמו עברה מהבמה לקהל. ולא פלא, שכשצ׳יפ הילד-ספל אומר לאמו: "אני לא יודע מה אני מרגיש אבל זה עושה לי פרפרים בבטן", והיא עונה "קוראים לזה תקווה", רטט של התרגשות עבר באולם. גם מזה אנחנו צריכים, ואם אפשר בכמויות של דיסני.
>> המחזמר "היפה והחיה" ישוב לבמות המשכן לאמנויות הבמה (דה וינצ'י 28, תל אביב) בחנוכה הקרוב, בין התאריכים 15-21.12.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• מחזמר
• היפה והחיה
• דיסני
• טור אישי

• Facebook
• Twitter
• Email

להקרנה הראשונה של "היפה והחיה" לקחה איתה אמה ווטסון שתיים מהנשים החשובות בחייה – את אמהּ ואת הגיבורה הפמיניסטית שלה, העיתונאית ופעילת זכויות האדם גלוריה סטיינם. השחקנית בת ה־26 חיפשה מסטיינם אישור שהסרט עומד בסטנדרטים פמיניסטיים – וקיבלה אותו.

זה אופייני לאמה ווטסון. בדומה להרמיוני השקדנית, גם ווטסון מאמינה שלכל דבר שהיא עושה יש השפעה. בעבר היא סירבה לתפקיד נסיכת דיסני אחרת – סינדרלה בגרסה המצולמת שיצאה ב־2015. אבל בל ב"היפה והחיה" היא מקרה אחר: נסיכת דיסני עם DNA פמיניסטי: "במרכז הסרט עומדת גיבורה חזקה ועצמאית שהולכת נגד הזרם", היא אומרת. "בל עושה דברים בדרך שלה, ותמיד התחברתי לזה. היא נסיכת דיסני ששוברת את כל המוסכמות".

השעה עשר בבוקר; ווטסון מתחילה יום ארוך של ראיונות לתקשורת. היא מעיפה מהשולחן פירורים מקרואסון השוקולד שלה בתנועת יד חברותית אך מרוכזת. כילדה היא צפתה בסרט המצויר מ־1991 בלי הפסקה: "ההורים שלי אמרו שראיתי אותו כל כך הרבה פעמים, שהם חשבו שהם הולכים להשתגע".

הגרסה המצוירת הייתה פריצת דרך עבור מותג הנסיכות של דיסני כשכללה נסיכה שמתעניינת בספרים יותר מאשר בבנים. עבור ביל קונדון, במאי הגרסה המחודשת, האתגר הגדול היה איך להפוך את הסרט לאלגוריה פמיניסטית שעדכנית למאה ה־21. הפתרון היה ללהק את ווטסון לתפקיד הראשי.

אלן מנקן, שיצר את הפסקול המקורי לצד האוורד אשמן (וכתב שלושה שירים לגרסה המחודשת), אומר שלא היו לו ספקות: "אמה היא הליהוק המושלם בכל מישור אפשרי. היא שחקנית מצוינת, ואישה חכמה עם דעות מוצקות". היה לו ספק אחד, בעצם, הוא מוסיף בחיוך: "האם היא יכולה לשיר? אבל מהר מאוד גילינו שכן".

כדוברת בנושאי שוויון מגדרי ווטסון התעסקה בכמה מהסוגיות הפמיניסטיות הבוערות של זמננו. בנאום שלה באו"ם ב־2014 היא השיקה את קמפיין HeForShe, שנועד לעודד גברים לקחת חלק פעיל במאבק הפמיניסטי. האם היא מרגישה מחויבות לוודא שדמותה של בל עומדת בסטנדרטים? "לגמרי", היא עונה. "אני חיה את זה בחיי היומיום, אי אפשר לנאום למען שוויון ואז לזנוח את הערכים במבחן התוצאה".

בעבודה על הסרט ווטסון וקונדון שכללו את דמותה של בל. בסרט המקורי אביה של בל הוא המדען, בסרט החדש בל היא זאת שממציאה מכונת כביסה שתפנה לה זמן פנוי לקרוא בזמן שהבגדים מתכבסים. ווטסון גם הנחתה את מעצבת התלבושות ג'קלין דוראן לוותר על המחוכים ולהתאים לבל נעליים נוחות, והנמשים שלה לא כוסו במייק־אפ, כדי להעביר מסר חיובי לצופות הצעירות ששונאות את הנמשים שלהן.

מי שסבל במהלך הצילומים הוא דווקא דן סטיבנס, המגלם את דמותו של החיה, שבכל הסצנות שלו נאלץ לעטות תחפושת במשקל 20 ק"ג שבתוכה הותקן מתקן אוורור: "כל כמה טייקים היינו צריכים לעצור ולהתחבר לחשמל כדי שאוכל להתקרר ולא אחטוף התקף לב".

גם בחייה האישיים ווטסון בחרה ללכת בדרכה: "רציתי ללכת בדרך שנכונה לי, ברמה שכנראה תסכלה הרבה אנשים סביבי. כשסיימתי את סדרת סרטי 'הארי פוטר' לא ציפו שאני אתחיל ללמוד באוניברסיטה. אבל אני משתדלת להישאר נאמנה למה שהלב שלי אומר".

"היפה והחיה", מחמישי (23.3) בקולנוע

• דיסני
• אמה ווטסון
• היפה והחיה
• סרטים
• תרבות

בשבוע הבא ייצא הסרט הבא בסדרת "נגמרו לנו כל האגדות, בואו נמחזר סרטים קלאסיים רק בלייב אקשן" של אולפני דיסני – "היפה והחיה". הנוסחה פשוטה: דיסני שולפים מהפנתיאון את אחת מספינות הדגל (במקרה הזה, סרט שהיה שיא תקופת הרנסנס של דיסני וסרט האנימציה הראשון שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר), מוסיפים לו מעט מסרים עדכניים ומקווים לשחזר את הקסם. הטריילרים ששוחררו עד כה נראים כמו רימייקים מדויקים עד רמת השוט של הסרט המקורי, אז במקום לחדש משהו, הבטיחו דיסני בתחילת החודש את הדמות הגאה הראשונה של דיסני – לה־פו, הסיידקיק השמנמן של גסטון.

זאת הייתה יכולה להיות בשורה מהפכנית ומרגשת אילולא העובדה שלה־פו ללא ספק היה הומו כבר בגרסה המקורית של הסרט. התפקיד שלו מסתכם בלכרכר סביב גסטון, להרים לו ולא להבין למה בל דוחה אותו. ההערצה מגיעה לשיא בשיר "גסטון", שכולו שיר הלל לשיער החזה ולשריריו של גסטון, כולל שוט שבו לה־פו חונק את צווארו בחגורת עור בעודו משבח את העובי שלו.

קל להבין מדוע דיסני נשארה הרחק מאחור בכל הנוגע לייצוג להט"בי. למרות היחסים החמים יחסית של דיסני והקהילה הגאה, בשביל להרוויח מיליונים, הסרטים צריכים קודם כל את אישורם של ההורים השמרנים, כך שאפשר להניח שהיום שבו נראה נסיכה לסבית עוד רחוקים. ובכל זאת, דמויות שמקודדות כהומואיוֹת (כלומר, נושאות מאפיינים תרבותיים המקושרים עם הומואיוּת) נמצאות כמעט בכל סרט של דיסני. למרבה הצער, אלו כמעט תמיד הנבלים – הגברים שבריריים דקי גזרה, ססגוניים ונשיים: האדס ("הרקולס") נשמע כמו החבר הגיי של הגיבורה מג, כשהוא מזכיר לה שהרקולס הוא כמו שאר הגברים; רדקליף ("פוקהונטס") מפנטז על החליפה והגלימה המסנוורת שיקנה עם הזהב שימצא בעולם החדש; וכשיסמין ("אלדין") מנסה לפלרטט עם ג'עפר, המחמאה היחידה שהיא מצליחה למצוא היא על הזקן הפתלתל שלו.

ליחס דומה זוכות גם הנבליות, שכמעט תמיד נראות כאילו הרגע יצאו ממופע דראג. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא אורסולה ("בת הים הקטנה"), המבוססת ישירות על הדראג קווין המפורסמת דיוויין (המוזה של ג'ון ווטרס): היא שמנה ובעלת גבות דקיקות ומוגזמות ואיפור מוגזם לא פחות. גינוני הדראג האלו נמצאים כמעט אצל כל רשעית של דיסני – מקרואלה דוויל ועד מלפיסנט, והם יוצרים דמויות בלתי נשכחות, הרבה פעמים יותר מעניינות מהדמויות הראשיות בסרט, אבל קשה להתעלם מהקישור שהן יוצרות בין רוע לתרבות הגאה.

ובכל זאת, לא הכל רע. בתקופת הפריחה המחודשת של האולפנים בשנות ה־90 עמדו במרכז סרטיהם שורה של דמויות צעירות וחריגות שמחפשות את מקומן בעולם. אריאל מבקשת להחליף את הסנפירים שלה בזוג רגליים, מולאן מתחפשת לגבר, מצטרפת לצבא ופורצת גבולות מגדריים ואי אפשר לשכוח את חביבת הקהילה – אלסה, מהסרט "לשבור את הקרח" (2013), שהפך להיות הסרט הרווחי ביותר של דיסני (ואחד הרווחיים ביותר בתולדות הקולנוע).

אלסה מתמודדת עם ארון משלה: היא מתבודדת מהעולם מפחד שהזהות שלה (וכוחות הקסם שלה) תרחיק ממנה את אחותה והנתינים שלה, ובשיאו של הסרט היא פוצחת בנאמבר דראג משלה. ב"לט איט גו", השיר בו היא מורדת נגד הארון בו הייתה מגיל צעיר, היא חושפת כוחות שיגרמו לכל דראגיסטית לקנא: היא בונה סביבה ארמון קרח (כולל גרם מדרגות לכניסה דרמטית) והשמלה הפונקציונלית והצנועה הופכת בהנפת אצבע לשמלת נשף מפוארת בעלת שובל ארוך ואפקטיבי. ואיך אפשר לשכוח את העובדה שהיא לא שואפת להתחתן עם אף נסיך – קו עלילה שעודד את הקהילה הגאה לפצוח בקמפיין להפיכתה ללסבית מוצהרת בסרט המשך.

ייצוג נועז יותר אפשר למצוא בסדרת הטלוויזיה של ABC ודיסני – "Once Upon a Time". מישהו זרק לבלנדר את כל סרטי דיסני, והתוצאה היא סדרה עם יותר מדי נסיכות ומכשפות, וקווי עלילה מסורבלים שקשה לעקוב אחריהם, אך גם זוג לסבי אחד, ראשון: דורותי ורובי (כיפה אדומה). כאשר דורותי נופלת לתרדמה בעקבות כישוף, לרובי יש את ההזדמנות להשתמש בכוח הכי חזק שדיסני מכירים – אהבת אמת. לעיני המנצ'קינים היא משחזרת את סצינת הנשיקה משלגיה ומשחררת את אהובתה מהקללה. אמנם מדובר בשתי דמויות משנה שלא זוכות לקו עלילה משמעותי בסדרה, אבל עדיין מדובר בקפיצה משמעותית קדימה מצד חברה שכל כך חרדה לדימוי שלה. מה שסייע במקרה הזה הוא קהל הצופים בוגר יותר, וזה שהדמויות שהשתתפו בנשיקה לא שייכות לאף סרט של דיסני, כך שאפשר היה לספק את דרישות הקהל ועדיין לא להרגיז את הצופים השמרנים.

הבעיה של דיסני אינה שהם לא נותנים ייצוג ללהט"בים (או לכל פלח אוכלוסייה אחר שאינו סטרייטים לבנים ויפים), אלא שהם מנסים לשכנע אותנו שהם כן, תוך מעט מאוד מאמץ לשנות את חומרי המקור. סרטי דיסני המחודשים פונים לא רק לילדים אלא גם למי שגדל על הסרטים המקוריים ורוצה לראות את גיבורי ילדותו חוזרים אל המסך. הניסיון למכור לנו את לה־פו – דמות שכל מהותה היא הפוגה קומית (אפילו פירוש השם שלו בצרפתית הוא "השוטה") – כדמות גאה, משאיר אותנו שוב לא מסופקים, ומבאס מכך: מנסה לשכנע אותנו להרים לדיסני, לחסוך להם בעלויות הפרסום וליצור סביבם הייפ שלא מגיע להם. זה בסדר אם סרטי דיסני לא יכללו דמויות להט"ביות ובמקום זאת יתמקדו במה שהם עושים הכי טוב: יצירת סרטי ילדים על זמניים שלא מזלזלים באינטליגנציה של הצופים. את הייצוג שלנו אנחנו כבר נמצא במקום אחר.

• להט"ב
• דיסני
• היפה והחיה
• סרטים
• תרבות
• גייז