חמישה חודשים המתין עודד קרמר לארבעה מקומות ישיבה ב-OCD. הציפיות היו בשמיים. ואז הגיעה ארוחה מרגשת שנותנת משמעות חדשה למושג הזמן. וככל שהיא גורמת לך יותר אושר, אתה הולך ונהיה יותר עצוב. כי אתה מבין שכשזה ייגמר - זה ייגמר באמת. וכבר לא יהיה את זה שוב
כולם כבר יודעים שאי אפשר להשיג שולחן במסעדות בתל אביב. השאלה הכי מופרכת שאפשר לשאול היום בעיר זה "לאיפה כדאי להזמין שולחן למחר". בעיקר כי התשובה היחידה שתקבלו היא "לאיפה שאתם מוצאים". ועדיין, גם במצב העניינים הנוכחי, מה שקורה עם OCD הוא כל כך מופרך ולא אמין, עד שמפתיע שהוא לא מחלטר כ"מומחה זוגיות" בחתונמי.
חמישה חודשים. זה מה שהיינו צריכים לחכות בשביל למצוא ארבעה מקומות ישיבה. תחשבו על זה רגע. יש מקומות בתל אביב שבחמישה חודשים, מחליפים ארבעה בעלים, שבעה שפים ו-12 תפריטים. וכאן יש מסעדה שאתה עובר תאריך-תאריך, חמישה חודשים קדימה, ולא מצליח למצוא מקום פנוי. אפילו לא להגשה הראשונה של 18:45. אז הזמנו מקום לעוד זיליון שנה, הכנסנו ליומן והמשכנו בחיים.
הבעיה היחידה עם חמישה חודשים של המתנה, זה שאתה מחכה. ומחכה. ומחכה. ומחכה. ומדי פעם אתה חושב על זה, ואז ממשיך לחכות. ככה חמישה חודשים. ויש לזה מחיר פסיכולוגי. תכירו את גרסת המסעדות של מודל קובלר-רוס, מודל אונטופו-טאביט (אל תתבאסו אם לא הכרתם, הרגע המצאתי אותו) – חמשת שלבי ההתמודדות עם שולחן שהוזמן חמישה חודשים מראש: עברנו מהכחשה (לא יודע מה איתי שבוע הבא, אז עוד חצי שנה?), לערפול (הזמנו שולחן למתישהו בקיץ), לפקפוק (מילא לחכות לשולחן בנומה, נראה לכם הגיוני לחכות חמישה חודשים למסעדה של מישהו שהכינוי שלו הוא "רזי ברווזי"?), משם להפתעה (איזה קטע, זה עוד שבועיים) וסיימנו בחפירה ("הייתי שמח לפגוש אותך בשלישי בבוקר אבל יש לי הזמנה בOCD בערב – סליחה אדוני, זה תחנת דלק פה. 95 מלא?").
בקיצור – עבודה מאסיבית על שריר דחיית הסיפוקים. ויש עוד עניין. המתנה יוצרת ציפיה. ציפיה יוצרת ציפיות. אין דרך להתחמק מזה. ובשבועיים האחרונים, כשנכנסנו לשלב החפירה, זה שבר שיאים חדשים. סטטיסטית, אם אתה מספר לכל אדם שלישי שאתה פוגש שיש לך הזמנה ל-OCD, יש סיכוי שמדי פעם תיפול על מישהו שהיה ב-OCD. ואז כשאתה מזכיר את OCD, הם פתאום מחייכים ונהיה להם מין מבט מצועף בעיניים, כמו אפקט ויזואלי גרוע במיוחד של זיכרון מתוק ב-B-Movie ישן. והם אף פעם לא מספרים מה הם אכלו. וזה גם לא כל כך משנה, כי זה היה מזמן וכבר התחלף התפריט שלוש פעמים לפחות. הם רק מדברים על "חוויה". וכל מפגש כזה מעלה את רף הציפיות, עד שאתה מתחיל לשאול את עצמך איך לעזאזל אפשר לנסות ולהתמודד עם רף גבוה כזה.
התשובה היא – מלמעלה. בתעופה. על פי המדריך לטרמפיסט בגלקסיה, "כדי לעוף, יש צורך ליפול ולהחטיא את הקרקע וזאת ללא כוונה מודעת. משהו צריך להסיח את דעת הנופל באופן פתאומי". ו-OCD היא הסחת הדעת המושלמת. מנה של דיסוננס קוגניטיבי על מצע סתירה פנימית עם רוטב חד פעמיות וקראמבל חו"ל. אתה כל כך עסוק בניסיון למצוא היגיון בכל מה שקורה מסביב – למשל איך יכול להיות שזה מצליח בבת אחת להיות גם המקום הכי לא "מסעדה" שיש, וגם המסעדה הכי מסעדתית בתולדות המסעדות שהיו – שאתה שוכח ליפול למציאות שבה אתה ביפו, בחלל שנראה מבחוץ כמו חנות רהיטים ושדף האיסטגרם שלו משדר וייב של נובורישיות מתישה. ואתה מוצא את עצמך קצת מרחף, נע בין הקור של העיצוב לחום של הצוות. וכל מנה שמגיעה נותנת לך טרמפ לעוד ריחוף קטן.
למשל זוקיני בחלב מקדמיה. חשוב לי לציין, בסולם שבו 1 זה "מכור לזוקיני" ו-100 זה "מעדיף למות ביסורים לפני שמכניס את התועבה הזו לפה שלי", הציון שלי הוא בערך 87. דמיינו לכם כמה מנת זוקיני צריכה להיות טובה כדי שהיא תהיה סבירה בעיניי. המנה הזאת הייתה כל הרבה יותר. ברמה של להעיף אותי. אין לי מושג מה קרה שם ועל מה חשבתי באותו רגע. אבל הקטע שבו חשבתי שזאת מנה מושלמת, רק כדי לאכול את הצ'יפס מפרחי הזוקיני ולהבין שלא הבנתי כלום עד היום, עוד ילך איתי למקומות.
עכשיו קצת רע לי, כי התחלתי עם הזוקיני. וזה קצת לא הגון כלפי הטרטר בשר האדיר שהוגש בתוך מנג'ט אכיל מפלפלים. המנג'ט הזה היה כל כך טוב, שראוי להגיש בו את החיים עצמם. זה לא הגון גם כלפי לחמניית הבאו המטוגנת, שהייתה ממולאת בג'ל בזיליקום וליים שגורם לבלוטות הטעם שלך לעשות גל. או כלפי הקרפצ'יו מנגו ירוק ברוטב חמאה לבנה עם קוויאר שחור, מנת דג בלי דג שהיא כל כך לא הגיונית שאתה לא יכול להפסיק לאכול, רק לנסות לפתור את הדיסוננס. ועוד לא אמרנו מילה על ריבת שמן הזית.
שלמות.
הנה, אמרנו.
יכולתי להמשיך ככה שעות. לדבר על מנה מופלאה של ענבי בוסר עם ריבת צנובר שעושה ריקליימינג לצנוברים באשר הם (כן, זה כולל גם את הקיפוד). על הבריוש שבו החליפו את החמאה בשומן טלה ושומן ברווז ותמונה שלו צריכה להופיע במילון ליד המילה שחיתות (ובחוברת הפרסום של שירות צנתורים והרחבת עורקים). על הסינטה טלה, שהשילוב שלה עם הטלה בבישול ארוך וקציפת התירס והחצילים היה לא פחות ממושלם. כולן מנות נהדרות שכל אחת מהן הטיסה אותנו למקום אחר.
אבל יותר מאשר מעניין לדבר על מנות ספציפיות, מעניין לדבר על המגמה. באופן כללי, אנחנו חיים בעידן של זמינות מיידית. בטח כשזה מגיעה לצריכה. מושג הזמן איבד סופית משמעות ביום שבו נפתחה האופציה להזמין הביתה בוולט בטריות בשבת. לחכות או להתאמץ בשביל משהו זה כל כך 2020. החל מהשנה, אתם יכולים לקבל כל מה שאתם רוצים. ועכשיו! זמן נשאר רק פונקציה של כמה אנחנו מוכנים לשלם על המשלוח.
OCD היא מייצג ישראלי מרהיב למה שקורה עכשיו בתחום המטבח העילי – החזרת המשמעות למושג הזמן. מסעדות עילית כמו נומה, בדנמרק, אולי המסעדה הכי מפורסמת בעולם היום, מוליכות את הדרך הזאת בשנים האחרונות. הבסיס שלהן הוא מטבח עונתי שמשתנה לאורך השנה בהתאם לזמינות חומרי הגלם. בקיץ הרי לא אוכלים את אותם הדברים שאוכלים בחורף. כולם יודעים את זה (נניח).
אבל זה רק מימד אחד של זמן. כי על זה יש שכבה נוספת: מטבח עונתי גם אומר שחומרי הגלם של העונה הנוכחית, נכנסים לתהליכי שימור והתססה כדי שאפשר יהיה להגיש אותם בתפריט הבא. או בזה שאחריו. אין לדעת. מתי שיהיה מוכן. יקח כמה זמן שיקח. וזה מה שמדהים בהם, כי אתה באמת לא יכול לדעת. רק לנחש. וזה גם אומר שכשהם יגמרו, לא יהיו עוד. לפחות לא באופן מיידי.
השיא של זה הגיע עם הקינוחים. אחד מהם היה קצוות אספרגוס, אלו שלא מגישים בדרך כלל. הייתה מנת אספרגוס בתפריט הקודם ואלו היו החלקים שלא השתמשו בהם. במקום לזרוק אותם, שימרו אותם לאורך זמן בסוכר. התוצאה היא לא פחות ממרהיבה. והמוס הזה, שמהדהד ברקע טעמים של אספרגוס, תוקף לך את מרכז ההנאה במוח ומסרב להרפות.
האם כל מה שהוגש לאורך הערב היה באותה רמה? ברור שלא. הרוב המוחלט מ-15 המנות היו מרהיבות, אבל היו גם 2-3 שלא הצליחו להגיע לאותם גבהים. רק שבחוויה הכוללת זה כמעט ולא הורגש, ואולי אפילו קצת הקל. כי מהר מאוד הופיע פרדוקס החד-פעמיות שמרחף מסביב. ככל שהמנה יותר טובה, ככל שאתה יותר נהנה ממנה, ככל שהיא גורמת לך יותר אושר, ככה עם כל ביס, אתה הולך ונהיה יותר עצוב. כי אתה מבין שכשזה ייגמר – זה ייגמר באמת. וכבר לא יהיה את זה שוב. כל מה שישאר זה התפריט של הערב שמקבלים בסוף הערב, במעטפה אישית, עם השם של כל סועד.
וזאת אולי התמצית של כל הארוחה ב- OCD: כל מה שאתה חווה כאן עכשיו, כל הסערה הפנימית וכל נחשול הטעמים הם חד פעמיים. וגם אם תרצה לחוות אותם שוב – אי אפשר. כי עד שתמצא שולחן כבר יהיה תפריט אחר עם מרכיבים אחרים וטעמים אחרים. אז עכשיו כל השמחה והעצב גם מלווים בפומו מטורף למשהו שאין שום דרך להשיג אותו. והרגע הזה, שבו אתה מוצף בבת אחת ברגשות סותרים הוא כל כך מסעיר וכל כך מיוחד עד שהוא נצרב בזיכרון. ויש לו שם – "חוויה בלתי נשכחת".
ארוחת טעימות: 390 ₪ לסועד
★★★★★ 5 כוכבים בלתי נשכחים // ❤❤❤❤4 מסיכות קורונה (בדיקת תווים ירוקים \ הצוות עם מסיכות \ אין צפיפות)
OCD, תרצה 17, 03-5566774
