Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
אנדרו לינקולן חוזר לתפקיד ריק גריימס. "המתים המהלכים: אלה שחיים". צילום: יח"צ AMC
בעולם של "המתים המהלכים" שום סוף לא סופי, גם לא הסוף של ריק גריימס. הספין-אוף המצופה על השריף הקשוח סוף סוף כאן, ואחרי יותר מדי זמן בלעדיו, אנחנו חוזרים לסיפור האהבה האפי שלו ושל מישון, שכמו כל דבר בפרנצ'ייז, יהיה מגואל בדם
הפרנצ'ייז של "המתים המהלכים" הוא קצת כמו זומבי בעצמו – אל תאמינו שהוא מת, אלא אם אתם רואים ראש מרוסק לעיסה. סדרת האפוקליפסה המצליחה של רשת AMC שינתה את פני הטלוויזיה – גם ברמת האכזריות והדם, אבל בעיקר בכמות הזומבים שאנחנו רואים על המסך. סליחה, לא זומבים – הולכים. בכל מקרה, ההולכים באו בכמויות, וכך גם סדרות ההמשך שנולדו לפרנצ'ייז מאז השקתו ב-2010: "פחד מהמתים המהלכים", "המתים המהלכים: העולם שמעבר", "סיפורי המתים המהלכים", "המתים המהלכים: עיר המתים", ו-"המתים המהלכים: דריל דיקסון". טוב, זה הרבה זומבים.
הספין-אוף השישי במספר (ולא האחרון) הוא כנראה זה שציפיתם לו יותר מהכל, כי הוא כולל את מי שהיה לאורך 9 עונות הגיבור שלנו, השריף הקשוח ריק גריימס. בסדרת המקור הוא קיבל סוף קצת תמוהה, ובמשך כמה שנים הובטח לנו שנקבל את כל התשובות בסרטי המשך. אבל בהוליווד כמו בהוליווד, הכל משתנה, ועכשיו גריימס חוזר להמשכון שלו ציפינו, יחד עם כמה חיזוקים משמחים – בראשם, החיזוק שידענו שיבוא, איחוד עם אהובתו הגדולה מישון.
בזו עוסקת הסדרה "המתים המהלכים: אלה שחיים", שמתרחשת חמש שנים אחרי שגריימס נעלם מהסדרה המקורית, ותחל באיחוד מרגש של ריק ומישון לסיפור אהבה אפי בעולם פוסט אפוקליפסי. אנחנו מניחים שגם הפעם יהיה מדמם במיוחד, כי בכל זאת – ככה זה בסיפור אהבה של את חפירה וחרב קטאנה – אבל אנחנו לא יכולים לחכות כבר לראות איך הוא *באמת* יסיים את סיפורו הפעם. לפחות עד הספין-אוף הבא. "המתים המהלכים: אלה שחיים", 6 פרקים, AMC, פרק חדש מדי יום ראשון
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מה רואים הלילה: הספין-אוף הצרפתי שמחייה את "המתים המהלכים"
אולי הפעם זה יעבוד. "המתים המהלכים: דאריל דיקסון" (צילום: יחסי ציבור/AMC)
חשבתם שכבר לא תראו את "המתים המהלכים", אבל כמו כל זומבי טוב גם היא חוזרת לחיים, ומקבלת צ'אנס אמיתי לחזור לתודעה עם "המתים המהלכים: דאריל דיקסון", שמתמקד באחת הדמויות האהובות ביותר בסדרה ומתרחש בצרפת עם קאסט צרפתי. ההשוואות ל"האחרונים שבינינו" כבר בדרך
האם העולם צריך עוד סדרת ספין-אוף של "המתים המהלכים"? כמובן שלא. האם הוא צריך את "המתים המהלכים: דאריל דיקסון", סדרת ספין-אוף שעוסקת באחת הדמויות הנערצות ביותר בתולדות המותג? כמובן שכן. אבל בכל מקרה אף אחד לא באמת שואל את העולם, והיום עולה ב-AMC הסדרה החדשה בכיכובו של נורמן רידוס, שגילם את דמותו של הלוחם הסרקסטי הגדול בסדרת הלהיט שהלכה ודעכה עד לסיומה בנובמבר שעבר. וזה נראה טוב. והמעריצים שמחים. והדירוגים בינתיים גבוהים.
העלילה מנחיתה את דיקסון על חופי צרפת, הוא לא זוכר איך ומדוע הגיע לשם, אך הוא חדור תחושת דחיפות לחזור אל ארצות הברית והעניינים שנותרו פתוחים. לתסריטאים יש תוכניות אחרות, והגיבור הלא-רשמי של "המתים המהלכים" מקבל הזדמנות להיות גיבור אמיתי, ללוות ולהציל בדרכו נער משיני הזומבים ומציפורניו של מערבולת תככים של שלטון דתי-קיצוני שמתפתח בפאריז, ולחמוק מהשוואות בלתי נמנעות ל"האחרונים שבינינו".
אם "המתים המהלכים: דאריל דיקסון" תצליח לעשות את כל זה, היא כנראה תחזיר את הפרנצ'ייז של "המתים המהלכים" בחיים. הספין-אופים האחרים של הסדרה המצליחה רחוקים מלהיות כישלונות, ואפילו "המתים המהלכים: עיר מתה" תקבל עונה שנייה, אבל "המתים המהלכים" איבדה את המקום המרכזי שתפסה בשיח התרבותי-טלוויזיוני בעונות הראשונות שלה בתחילת העשור הקודם, אז עדיין נחשבה לאחת הסדרות הכי טובות בטלוויזיה של אותה עת. המעריצים השרופים נשארו, אבל הבאזז נעלם.
רק כדי להבין מאיזה גובה נפלה "המתים המהלכים": את העונה השביעית שלה היא פתחה עם 17 מיליון צופים לפרק הבכורה. בעונת הסיום, חמש עונות מאוחר יותר, צפו בפרמיירה כ-2.2 מיליון צופים. יש סיכוי שהפורמט המהודק של "המתים המהלכים: דאריל דיקסון" – שישה פרקים, קאסט צרפתי ברובו, וייב של הפקה אירופית – הוא בדיוק מה שהייתה צריכה הסדרה שהיקום שלה הלך והסתבך בעלילות מפותלות ומרובות דמויות. דיקסון, צייד הזומבים המיומן והמחוספס ביותר ביקום הזה, הוא הסיכוי שלה לחזור ולקבל מחדש את המוג'ו היצירתי שקצת אבד לה. העונה השנייה שלה כבר אושרה עוד לפני שידור הפרק הראשון. הזומבים חוזרים, תיראו מופתעים. >> "המתים המהלכים: דאריל דיקסון", עונה ראשונה 6 פרקים (פרק בשבוע), AMC ומתישהו גם בישראל
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
שיטת הבינג' מיועדת להעלים מעיני הצופים חורים בתסריט והבחירות האמנותיות נעשות על בסיס אלגוריתם. אומרים לנו שאנחנו נמצאים בתור הזהב של הטלוויזיה, אבל יש הרבה סיבות לא להאמין לזה
מי הרג את טוני סופרנו? מי הרג את סטרינגר בל? מי הרג את נייט פישר ואת סיימון אדביסי? אתם. אתם הרגתם אותם. נכון, זה היה בטעות ולא התכוונתם, לא ידעתם, לא חשבתם. ספרו את זה לשופט בסדרת עורכי הדין הקרובה לביתכם. אבל העדויות והראיות לא לטובתכם. לכאורה תור הזהב של הסדרות המתוסרטות נמשך זה יותר מ־15 שנה ואין שום סימן לכך שהוא עומד להסתיים. מדי עונת טלוויזיה מצטרפת לארכיון הטורנטים הנוצץ שבשמים ערמה של פצצות תוכן עסיסיות ומספקות שכאילו נתפרו למידות הפנטזיה הטלוויזיונית המושלמת של כולנו. אבל מתישהו בעשור האחרון משהו השתנה. הטלוויזיה השתנתה. הטכנולוגיה השתנתה. אתם השתניתם.
"Stranger Things" היא רק הדוגמה הטרייה והמוצלחת ביותר לשינוי הזה. זו סדרה שמבוססת, יותר מכל דבר אחר, על ה־DNA של הצופים שלה והדאטה שנטפליקס אספה עליהם. היא בנויה כמו שאלון פלייבאז, כמו סנאפצ'אט סטורי, מסך כל ההעדפות והבחירות של הצופים aלמענם הופקה. אוהבי סרטי אימה ומדע בדיוני מהאייטיז? אוהבים את ווינונה ריידר מהניינטיז? אוהבים את סטיבן שפילברג ואת סטיבן קינג? נהדר. האלגוריתם שלנו ימקסס לכם את הילדות ואת הנעורים ויפלוט אותם בפרצופכם כסדרת להיט עתירת באזז. שומעים את הצליל הזה, של הבאזז? זה הזמזום שהמוח שלכם משמיע כשמטגנים אותו עם נוסטלגיה ופסטיש.
מתוך הסדרה Stranger Things
יצרני התוכן הגדולים בארצות הברית ובאירופה יודעים עכשיו, במידה גוברת של הצלחה ודיוק, ללחוץ לכם על כל כפתורי העונג. כמעט כל סדרת דרמה מצליחה בעשור האחרון – ובעיקר המצליחות ביותר – הן תרגיל בתפירת תוכן מותאם בדקדקנות לקהל היעד על סמך המידע שנאסף ממנו, ובעצם מהוות מראה מנטלית לפנטזיות הגיקיות של דור שלם. החל מהעונות הראשונות של "פארגו" ו"בלש אמיתי", דרך ההיסטריה של "משחקי הכס" ועד לאורגיית הזומבים של "המתים המהלכים" וסדרות הממתק של מארוול קומיקס, מדובר בטלוויזיה שמערבלת מטען תרבותי שהצטבר במשך שלושה עשורים של טלוויזיה וקולנוע ופורקת אותו לתוך עיניהם של הצופים. זו טלוויזיה שמיוצרת למען המעריצים, למען ההייפ האינטרנטי והטראפיק האינסופי שדיוניהם ינפיקו, למען הפריקים שיסרקו כל פריים ופריים בחיפוש אחר תשובות ואחר ילדותם האבודה.
וכל זה עוד לפני שדיברנו על הבינג'. הו, הבינג'. לידתה של אומת הבינג' הבינלאומית היא רגע המפנה המשמעותי ביותר בעידן הנוכחי של הטלוויזיה. היא הרגע שבו תור הזהב של הטלוויזיה הופך לתור הסיליקון של הטלוויזיה. סדרה כמו "סטריינג'ר ת'ינגס" מבשרת נטפליקסיזציה של התוכן המתוסרט כי היא מיוצרת מראש כדי שיבלסו אותה באופן בולימי, תוך מקסימום שבוע, תאריך תפוגה שמנטרל מראש את היכולת להעמיק ולבנות מערכת יחסים משמעותית עם הדמויות ועם העלילה. זו טלוויזיה שלא צריך לחשוב עליה יותר מדי. ככל שחושבים עליה יותר, אוהבים אותה פחות. לא ללעוס – לבלוע.
כל מי שעשה פעם בינג' טוב מכיר את הבחילה המסוימת מאוד שמרגישים בסיומו. חשים בה לא רק מפני שטחנתם שטוחים עם צנצנת ממרח לוטוס ובן אנד ג'ריז ופיצוחים ופיצה ושישיית בירות ושלושה ג'וינטים, אלא גם כי הבינג' עצמו הוא בליץ על החושים שמותיר אותם מעורפלים והמומים. הוא לא משאיר זמן ומקום לעיכול מהורהר ולפירוק שכלתני של היצירה. עידן הבינג' הטלוויזיוני יודע איך לספק לצופיו את מגרש השעשועים המושלם, פאן גדול לכולם וכסף גדול למפיקים, אבל הוא לא יודע איך לייצר את העומק של יצירות המופת העל זמניות מהעשור הקודם.
מתוך הסדרה The Wire
זה לא מקרי שהדמות העמוקה והמרתקת ביותר בטלוויזיה של זמננו היא "בוג'ק הורסמן", סוס מדבר בסדרת אנימציה. תרבות הבינג' מובילה מגמה מעניינת שבה הדרמות הופכות רציניות ועמוקות פחות והקומדיות הופכות רציניות ועמוקות יותר. איכשהו, אנחנו מעדיפים לקבל את האקזיסטנציאליזם הפילוסופי שלנו כשהוא עטוף בבדיחות פלוצים של דני מק'ברייד או סתם מצופה אסיד בסגנון עדות "ריק ומורטי". מלבד זאת, אנשים עשו בינג'ים של "הסימפסונים" ושל "סאות'פארק" עוד לפני שמישהו ידע מה זה בינג', כך שמשהו בז'אנר הקומי בנוי כנראה לצריכה כזאת. לעומת זאת עידן הבינג' הוא תבוסה גדולה לכל מי שאוהב את הדרמה שלו משבוע לשבוע, כשהיא הולכת ומעמיקה ומתפתחת כמו החיים עצמם. אלא אם יקרה משהו לגמרי בלתי צפוי, העשור הזה לא ייצר עוד "סופרנוס" או עוד "הסמויה", בטח לא עוד "עמוק באדמה" ואפילו לא עוד "מד מן". לאלגוריתם הנטפליקסי של סך כל חלומותינו אין אינטליגנציה לייצר אותן. הוא לא יודע לחשב את הקסם הבלתי צפוי והבלתי אפשרי שגרם לנו להתאהב באופן עמוק ומהותי בדמויות שלהן.
החזון היצירתי של תחילת האלף, זה שהפך את הטלוויזיה לגן עדן של יוצרי תוכן המתוסרט, עדיין מבעבע במלוא עוזו, אבל ההתנגשות של החזון הזה עם דאטה גדולה, צפייה בולמוסית ותרבות על פי דרישה – מתי, איפה ואיך הקליינט רוצה כולל בעמידה בחצר, פוגמים ביכולתם של יוצרים להביא אל המסך יצירות מופת מאתגרות שנוגעות בשלמות על זמנית. בעצם, טוני סופרנו לא יכול לגור כאן יותר. אין לטלוויזיה סבלנות אליו או לאף אחד שדומה לו. העידן הזה נגמר. הכוכב הזה מת מהבולימיה שלכם.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
התמונה שצולמה בהפגנה בנבי סאלח, שבה נראה חייל צה"ל מנסה לעצור בכוח ילד פלסטיני בעוד בנות משפחתו מנסות למנוע זאת, זכתה כבר לתואר המפוקפק "תמונת הכיבוש". מאז היא שוכפלה לעשרות ממים משני צדי המפה הפוליטית. אחד ההומאז'ים היותר מוצלחים הוא זה שהצמיד לתמונה את הלוגו של סדרת הטלוויזיה "המתים המהלכים". האבסורד, הטירוף, הזעם וחוסר האונים שנשפכים ממנה כאילו נלקחו מאחת הסצנות של סדרת הזומבים הפופולרית. התמונה המשופצת היא, כמובן, סוג של אשליה אופטית: לחלק מהאנשים יהיה ברור שהנשים הפלסטיניות – בהן האחות הקטנה שדופקת ביס ביד של החייל – הן הזומבים והחייל הוא הקורבן; לחלק אחר מהאנשים לא יהיה בכלל ספק שהחייל הנחוש השרוע מעל הילד הפלסטיני, מנסה לבצע בו את זממו, הוא הזומבי. קחו חצי דקה לחשוב על זה.
"Fear the Walking Dead", סדרת הספין־אוף של "המתים המהלכים" שעלתה לאחרונה ברשת AMC מתארת את הימים הראשונים של התפרצות נגיף הזומבים. במהותה היא אמורה לנסות לענות על שלוש שאלות: איך הכל התחיל? איך כל כך מהר היטשטש ההבדל בין טוב ורע והביא לכך שבמקום שבני האדם יילחמו יחד נגד הזומבים הם מיהרו להפנות את נשקם זה נגד זה? איך לעזאזל הפסיד בסופו של דבר המין האנושי את הקרב מול זומבים חסרי אינטליגנציה שנעים בקצב של מטר לשעה?
הדרך שבה בחרו יוצרי "Fear the Walking Dead" לענות על השאלות הללו היא באמצעות מלודרמה משפחתית דביקה. מה שנראה כטעות פטאלית בפרק הפיילוט מסתמן כבר בפרק 2 כלא נורא כל כך: סיפור גוג ומגוג המתחולל ברקע חזק יותר מכל מערכת יחסים רעועה בין אם לבנה המכור לסמים/ בת מתבגרת מרדנית/ בן זוג גרוש שמנסה להשתלב בסלט המשפחתי.
יוצרי הסדרה בחרו למקם את תחילת האפוקליפסה בימינו – לכולם יש מכשירים סלולריים והם עסוקים בהם באובססיביות (המידע הראשוני על מקרים שבהם נצפו זומבים מועבר בווטסאפ ומעורר היסטריה), והסדרה מתייחסת גם למתיחות הבין גזעית בארצות הברית וכן לקלות שבה שוטר אמריקאי ממוצע יכול לשלוף אקדח ולירות באדם לא חמוש. ובכל זאת, מה שעשוי להיראות לעין לא מזוינת כאקט חתרני הוא בכלל נדבך נוסף של שמרנות לבנה: המחאה נגד המשטרה שטחית, הפרות הסדר מעודדות את התפרצות הנגיף ושלוש הדמויות הראשונות בסדרה שמתות והופכות לזומבים הן גברים שחורים (סדרת האם חטפה לא מעט ביקורת על האופן שבו היא מציגה דמויות של שחורים, ליתר דיוק – על האופן שבו היא מחסלת אותן).
גם ההישענות של הגיבורים על הממסד לא ברורה: "אם יש בעיה, הרשויות יגידו משהו", אומרת בפרק הראשון אחת הדמויות. אנחנו כמעט מתפתים להאמין לה. אבל אז, באחת הסצנות היותר מוצלחות, בן הזוג שלה מבחין בזווית העין בשוטר שמעמיס בחשאי סטוקים של בקבוקי מים לתוך הרכב שלו, ואנחנו מבינים שהרשויות לא יגיעו. הגיבורים שלנו הופקרו והם לגמרי לבד, ממש כמו החייל, הילד הפלסטיני ובנות המשפחה שלו. כל מה שיישאר להם הוא לצאת אלה נגד אלה.
השורה התחתונה:אפוקליפסת הזומבים היא הזולת
Fear the Walking Dead, AMC
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
