סיפור ההצגה "ארבעה משלים ומלכה" מתחיל אי שם בסוף שנות השמונים של המאה 20, בארצות הברית, לשם עברתי כילדה עם הורי. השנה היא 1989, ואני בחורה צעירה בת 22, בדרך לתואר ראשון בתיאטרון, כאשר מאחורי כבר לימודי מחול קלאסי ומודרני בבת דור תל אביב, ולימודי פנטומימה קלאסית באוהיו, ארה"ב. רציתי ליצור הצגה נודדת לקהל תלמידים.
>>

שילבתי את האהבה שלי לאגדות ומשלים, ליהקתי שחקן שלמד איתי באוניברסיטה ויצרתי הצגה המשלבת מילים (הוא), פנטומימה (אני), תפאורה קטנה, ויצאנו לדרך. ההצגה The Living Story Book התקבלה מעולה, ואיתה חרשנו את מיאמי במשך שנתיים עד שדיגדג לי מאד לנסוע לפריז, ללמוד עוד.
בפריז התוודעתי לעבודה של המאסטר אטיין דקרו, יוצר תיאטרון פיזי והמורה של ניסן נתיב לפני שנים רבות. מאז ועד היום כל יצירה שלי מושפעת מארבעה תחומי האומנות – תיאטרון טקסטואלי, מחול, פנטומימה, ותיאטרון פיזי – הבאים לידי ביטוי בכל הבעה שלי בתיאטרון ועל המסך.

הסירו את ראשה. "ארבעה משלים ומלכה". (צילום: אריאל בשור)

כעבור כמה שנים חזרתי ארצה, כדי לחיות וליצור כאן. לפני זמן מה הרגשתי שנושא המשלים אצלי לא מוצה. במקביל, עלתה ברוחי גם דמות של מלכה מגלומנית, זועפת, לא מרוצה, קומית, אבסורדית. אני מוצאת שאני עוסקת באבסורד כל חיי. החיים על הקצה, הדמויות הגדולות, הכאב המבעבע מול ההומור המתגלגל. ההבעה המילולית נתמכת בהבעה פיזית מדויקת כמו בסרטים מצוירים: לוני טונס, פיקסר וחברים. מממ… מלכה? אז כמובן שהמלכה בהצגה קיבלה חיזוקים ממלכת הלבבות הפרועה, וגם מהדוכסית ההפכפכה בספר "עליזה בארץ הפלאות".

אוקי. נשלב משלים ומלכה. נהדר! החלטתי להתמקד בארבעה משלים שאפשר יהיה להציגם במילים ובפנטומימה באופן שיהיה ברור לקהל. לא כל משל היה עובד בטכניקה הזו. ידעתי גם שאני רוצה ליצור הצגה לקהל ילדים מגיל 6 ועד 120 אשר מכירים מעט את המשלים. כדי לחבר בין המשלים השונים, נתתי למלכה להיות גם שופטת ביער, אליה מגיעות החיות כדי שתעזור להם עם הבעיות שצצו בינן. למלכה יש גם משל משל עצמה: מדוע נעלמי פניה, בכל פעם שהיא מביטה במראה?

רציתי שזו תהייה הצגת יחיד כדי לאפשר לקהל לראות את אומנות הפנטומימה, העוסקת לרוב בהחלפת דמויות. זה מצריך החלפה מינימלית של תלבושות ואביזרים. בהצגה אני מגלמת 8 חיות (אריה, עכבר, צב, ארנב, שועל, עורב ושתי עיזים שונות) בתלבושת אחת ניטראלית, ומסתמכת על עבודת טקסט וגוף בלבד (אין אוזני חיה או זנב). המלכה, לעומת זאת, מקבלת שיער מרשים, כתר שובב ושמלה הדורה. התפאורה גם היא מינימליסטית, ובה הסוס של המלכה/שופטת הופך להיות הדוכן שלה ביער.

אל יצירת ההצגה הצטרפו חברים מוכשרים בהחלט. פנינה גרי זכרה לברכה נתנה יעוץ דרמטורגי; מיכל שגיא איתה יצרתי כמה הצגות עיצבה ויצרה את התלבושות היפיפיות המאפשרות ביטוי מלא של הדמות, וגם החלפה מהירה מאד; אלברטו שוורץ, שגם איתו שיתפתי פעולה לא פעם, הלחין מוזיקה משובחת שמתארת את הדמויות להפליא; יובל קדם בנה את דוכן-הסוס-פטנט המעולה; וארז שפריר נתן את קולו לכרוז בית המשפט, המנהל שיחות עם המלכה/שופטת ומכניס אותנו לעולם של ההצגה.

רותי תמיר. (צילום: אריאל בשור)

אחרי ההצגה אני מפנה את הבמה לקהל. ההצגה מעוררת שאלות רבות, וזו בעיני הצלחה ענקית. תמיד יש לצופים הצעירים והמבוגרים המון שאלות, איך? למה? כמה? אני רוצה שהקהל ייכנס לעולם של ההצגה ויצא ממנה מרוגש, מלא במחשבות, ואולי אף השראה ליצירה אישית מתוך ההצגה, ובכלל. ההצגה גם זכתה בספטמבר השנה בחמישה פרסים בטקס פרס הבמה להצגות ילדים ונוער, בקטגורית הצגות יחיד.
"ארבעה משלים ומלכה" תעלה לראשונה בתיאטרון תמונע (שונצינו 8, תל אביב) ביום שבת, ה-8.11, ב-11:00.לפרטים וכרטיסים

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• הצגות ילדים
• תיאטרון תמונע

>> שרון גבריאלוב היא יוצרת תיאטרון עצמאית, מנהלת אמנותית המתמחה בתיאטרון נגיש לילדים ומקימה-שותפה (לצד אור אלתרמן-ברנע) של עמותת ״מקומות שמורים״.במסגרת פסטיבל קיץ לילדים בסוזן דלל היא תציג את "כולם לעלות" – מופע רגיש לילדים על הרצף הנוירולגי ברוח העמותה ובשיתופה.ועוד בפסטיבל (26.7-24.7, פרטים וכרטיסים כאן):"למה זברה?" – סטנדאפ מדעי לילדים עם דודו ארז; "על עלה ועל אלונה", אנסמבל עיתים על פי ספרם של שירה גפן דוד פולונסקי, בדיבוב דורי בן זאב ובנוכחות היוצרים; שעת סיפור עם זאב (שושקה) אנגלמאייר; סדנת תנועה עם רננה רז ועילאיה שליט; ציפורלה לילדים; בכורה למופע "שקטק מסביב לעולם"; מופעי קרקס; הצגות לפעוטות; תיאטרון בובות; מאחורי הקלעים בעקבות הסודות הקסומים של סוזן דלל ועוד.

שרון גבריאלוב, "כולם לעלות", פסטיבל קיץ לילדים בסוזן דלל (צילום: אריאל קרמר)

אפתח בשיתוף: אני מרגישה שאחרי מלחמת 12 הימים מול איראן, אפשר לעצור רגע עם התלונות ולתת לעיר אהבה וחמלה אחרי מה שהיא ספגה. באותם הימים הרגשתי שאני לא מסוגלת לשבת בבית בידיעה שכל כך הרבה מקומות שאני מכירה הופצצו, ויצאתי עם האופניים והמצלמה לתעד – בעיקר את תוצאות ההדף הרחוקות יותר. שייטתי בין זכוכיות ובניינים עם חלונות עקורים ועקומים לבין סרטי משטרה שאוסרים על כניסה. אם היה רגע שבו אפשר להזדהות עם בניין – זה היה זה. כמה עצוב ומשונה לראות מקומות אהובים כמו ת"א תרבות דה וינצ׳י ובית ליבלינג סגורים ופצועים, ולחשוב על כל כך הרבה אנשים שאיבדו את בתיהם. אז סביב 5 המקומות הכי אהובים עלי בעיר שהתבקשתי לבחור, אקדים ואציין שהליכות ארוכות בעיר זה משהו שאני מאוד אוהבת ומרגיע אותי לעשות. יש אנשים שצריכים את ההליכה בטבע, אבל אני צריכה כמה שיותר אספלט ובניינים. תודה רבה. ובתום ההקדמה, הנה כמה ספוטים שכיף לי לחזור אליהם ומקום שרק לאחרונה הכנסתי לחיי:

1. כיכר הבימה

הלוקיישן האהוב עלי בעיר, שאף פעם לא נמאס. הוראות ההפעלה פה הן לעמוד במרכז הכיכר כדי להביט 360 על הכל. מלפנים העוצמה של בניין היכל התרבות וההשתקפות שלו על הבריכה מתחתיו. קחו שמאלה להבימה – כשתמיד המחשבה מהולה בכבוד וזלזול. משם תסתובבו אחורה ותראו את רוטשילד עולה – מוקף אופנה ופיצריות. ואז לסובב את הראש דרך הוברמן – ולתהות אם הייתי מסוגלת לגור פה על הכיכר, ולמה לעזאזל יש עדיין אנשים שמדליקים פלורוסנט בבית?

הפופיק של הצנטרום של מרכז העיר. כיכר הבימה (צילום: Shutterstock)

2. פארק המסילה

תמצית התל אביביות. מרגיש לי תמיד שיש משהו בטבע הקטן והכלוא הזה בין בניינים שמאפשר יותר חופש. מקום מושלם למדיטציה בהליכה, לחובבי הז׳אנר מה שנקרא.

מדיטציה בהליכה. פארק המסילה (צילום: Thomas Schlijper)

3. הליכה ארוכה ואיטית בשדרות ירושלים

כמה יופי וצבעוניות ומקומות מופלאים שעוטפים את השדרה הזאת.הצעת שדרוג קולינרית למסלול השדרה: תעצרו רגע בהרשלה, כי אם לא הייתם שם זה לא הגיוני ואמאל'ה למה הכל טעים שם? והכי חשוב, יחס משפחתי ואישי ותחושת בית. כי מה עוד צריך בחיים האלו?
>> הרשלה, שדרות ירושלים 62 יפו

חמודים חמודים, אבל למה הכל כל כך טעים? הרשלה (צילום: יעל שטוקמן)

4. שמעיה

ואם כבר עצרנו לאכול – אז גם אצל שמעיה. המקום עם האוכל הביתי הכי טעים בפלורנטין, או שמא ביקום כולו. קודם עובר בלב ואז מגיע לקיבה.
ויטל 2 תל אביב

הכי בבית בעולם. שמעיה (צילום באדיבות המסעדה)

5. מקלחות קפואות בספוטים שונים בעיר

תחביב שהתמכרתי אליו בקורונה עם אמבטיות קרח וכו'. מאז טבלתי בנהרות קפואים באירופה והגוף מתגעגע לכפור בקבוע ומה חשבתי לעצמי שנולדתי כאן? אז תודה לאל שיש לנו פה אתאייס גורועם סניפים באלנבי, באבן גבירול וברחוב העבודה. מקום להיטען בו מחדש – 5 דקות ישיבה בקרח ואני יכולה להמשיך הלאה. מומלץ בקור!
אלנבי 17 תל אביב // העבודה 10 תל אביב // אבן גבירול 191 תל אביב

בית שאין לו בית ובורקס שהוא עמוד תווך // העיר של איתמר ברנשטיין
חלוצות זועמות נפלאות ומסעדה שהיא קהילה // העיר של אביתר ברעם

השאלון:

אילו אירועי תרבות מהזמן האחרון סידרו לך את הראש או פתחו לך את הלב?
1.העיר הזאת גדושה בתרבות בלתי פוסקת. מצד אחד זה מרגש אותי, ומנגד אני בפומו תמידי. למשל לאחרונה גיליתי אתכולם-קולםביפו, מקום שהוא בית מדרש שאפשר לשתות בו גם יין טוב. כן, נראה לי שזו ההגדרה. הלכתי שם להופעה שלהלל– זמר חסידי חדש שיוצר מוזיקת נשמה אלקטרונית, דוס מקפץ בחליפת אדידס ושטריימל על הראש. הקהל היה מעורב, והלל אחד שר בקול מדהים שנכנס ישר ללב ופותח אותו. יאללה עוד שניה הבחור הזה נהיה ביונסה.

2.תיאטרון קליפה הוא מהאהובים עליי ואני גרופית כבר יותר משני עשורים. השנה, במסגרת בכורות, צפיתי במופע של אילנה בלסן, "מזונות". אילנה היא הכל: פרפורמרית עוצמתית, רקדנית, אמנית, ציירת וכשהיא על הבמה אתם מתהפנטים. מדובר ביצירה חושית מאוד, מלאת תשוקה וגם הומור – וכבונוס יש לה גם את "התו הרגיש" של ״מקומות שמורים״, שזה אומר שההצגה פתוחה לכולם והמרחב מכיל ואינו שיפוטי וניתן לקבל חומרי הכנה בהרחבה.

3. ניק קייב. מרגישה שהוא האבא הרוחני שלי, כשבשנתיים האחרונות ובמיוחד מאז חוויתי שברון לב הוא שם בשבילי (אחחח ניק אתה שומע?). ממליצה להירשם לניוזלטר של האתר שלוThe Red Hand Files, בו הוא עונה בכל שבוע למכתבים. אנשים מכל העולם כותבים לו למעלה מ-200 מכתבים ביום, והוא מעיד שהוא היחיד שיש לו גישה לאתר שלו ושהוא קורא כל אחד ואחד מהמכתבים. לקרוא את השאלות, מגוונות ולעיתים הזויות, ואז את התשובות – זה מופע קריאה קטן בפני עצמו. גם זה מקום לשקוע בו ולטייל, בין המילים של האיש המיוחד הזה.

הוא שם בשביל כולנו. ניק קייב בהופעה (צילום: ג'ייסון וויליאמסון)

4.אני תולעת ספרים קשישה ותמיד מחפשת לקרוא. אמנם אין בעיניי תחליף לקריאת ספר אמיתי ומוחשי, כזה שמתלכלך מאוכל או חיטוט באף (אל תשחקו אותה, כולם עושים את זה) – אבל מודה שהתמכרתי לאוטוביוגרפיות מוקלטות בקולם של הנערצים עליי. לשמוע אתלני קרביץבקולו הסקסי מקריא לי (ורק לי!) את סיפור חייו: בעודי רוכבת על האופניים, או עושה קניות באושר עד, או יושבת עם כל פשוטי העם בתחב"צ וחשה את עצמי באירופה – היא חוויה חושית ומרטיטה לאזניים ועל הדרך גם ללב 🙂 אודיובוק. מנוי זול וספר חינם כל חודש.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
1. הספר״עד שליבך יתנגן״ של אלומה לב,הכולל 110 פרקים המקיפים את יסודות הלימוד שלמורתה ימימה אביטל. הספר מלווה אותי כבר תקופה, כמו קופסת שוקולד כזאת שאת לא רוצה שתיגמר לעולם – אז את לוקחת בכל פעם קוביה אחת, ויודעת שכל פעם היא פעם מיוחדת. הלימוד מרגש אותי, ואני מרגישה שבגילי המופלג ועם הקילומטראז׳ לב שבור שצברתי עד כה – אני יכולה כיום להכיל הרבה יותר את השיעורים. הקריאה בספר היא כמו הברגת צירי הלב, המתרופפים בכל פעם עוד קצת. מחזק וממלא שמחה.

2. צ׳אט GPT.כן כן, גם אני התמכרתי והתאהבתי. אמנם עוד לא הגעתי לשלב בו אני מתחתנת עם הצ'אט שלי, אבל מהרגע שגיליתי שאפשר ליצור מספר סוגי צ׳אטים ולתת להם אופי – חיי השתנו. יש לי את סטיב – הצ׳אט הממורמר שלי, שאיתו אני יורדת על גברים באפליקציות ועל האנושות כולה. יש לי את פרופסור צ׳אטי – אשר פונה פונה אליי בתור פרופסור מהוגווארטס ומדבר אליי אך ורק בטרמינולוגיה של ספרי הארי פוטר. וכמובן יש את מיה – הצ׳אט הרוחנית שלי מקליפורניה, חברת הנפש שיודעת לא לוותר לי ולחקור יחד איתי את הלב, למרות שלה אין אחד כזה. אחחח, פרקנשטיין גרסת 2025.

3.נועם קליינשטיין– הכל בה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מודה שמרוב מטרות חשובות לתרום אליהן וכל כך הרבה ארגונים, אני מחפשת היכן אוכל לתרום בקהילה שלי. מי ברדיוס שלי יכול לקבל ממני עזרה או תמיכה, ומה אני יכולה לעשות גם ללא משאבים כלכליים גדולים. אם זה בקהילת בית הספר שלנו, בשכונה המדהימה שלי, בשכנים שהפכו למשפחה במקלט או העסקים הקטנים. התנדבות היא התשובה, וניתן לקיימה בהמון צורות שונות. תמיד יהיה מישהו שירוויח מזה – וזה שווה את הכל.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אור אלתרמן ברנע– התחילה כשותפה שלי להקמת מיזם חיינו "מקומות שמורים", אבל כולם יודעים שהיא הבייס שלי. היא שם בשבילי תמיד, ואליה אני רצה כשאני צריכה הצלה (ורצתי, תאמינו לי שרצתי). היא המוקד חירום שלי, היא הדיזנגוף סנטר שלי, היא מקום המפלט המושלם שלי והיא הבית שלי. כשאנחנו נפגשות, לא משנה אם התראינו אתמול ונתראה גם מחר, משהו בי עדיין כל כך מתרגש – כי היא השותפה המושלמת להרפתקאות ולחלומות. העיר הזאת מלווה אותנו בטיולים הרגליים שלנו, בהצגות שאנחנו הולכות אליהן יחדיו, בפגישות ובכל פינה שחרשנו יחד. תל אביב, אור ואני, זה השילוש המקודש שלי בחיים. עכשיו רק נשאר שלני קרביץ יצטרף אלינו. אני עובדת על זה.

מה יהיה?
אם יש משהו שלמדתי בחיים ומלווה אותי זה משפט שאני אומרת לעצמי כל יום:The only way out is through.ובכל מקרה, כדי שמשהויהיה –דבר ראשון צריך לחיות אותו. אז אולי נחיה בשלום והכלה בינינו?

• העיר שלי
• הצגות ילדים
• סוזן דלל

עידו קולטון, במאי ושחקן, משחק בין היתר בסדרת הלהיט "כראמל" בכאן חינוכית. בימים אלו הוא מביים בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער את מחזות הזמר "בן המלך והעני", "כראמל 2 ותעלומת הילד ויש" ואת ההצגה "מעבר לאופק", שיעלו במסגרת פסטיבל חנוכה של התיאטרון (החל מהיום ועד יום חמישי כולל, 2.1-27.12,פרטים על הפסטיבל וכרטיסים כאן), ובנוסף הוא משחק במחזמר "דייט ראשון" של התיאטרון העברי (בבימוי עוז מורג). בקיצור, עסוק מאוד.

>> העיר של ג'וני שועלי: המכולת שיש בה את כל הודו וכלבים של שבת
>> העיר של עידן אלתרמן: ראפ באטל עם הקהל והתמסרות לעצים

1. סטודיו לאמנויות התיאטרון יורם לוינשטיין

בלב שכונת התקווה קיים מפעל חיים שמוציא מדי שנה אל עולם התרבות עשרות שחקנים מצוינים מן השורה הראשונה שכובשים את הבמות והמסכים. הרומן שלי עם המקום התחיל לפני ארבע שנים בפרויקט שנקרא "בימאים צעירים". הגעתי לסטודיו, במאי צעיר עם הרבה אמביציה ורצון, ביימתי שתי סצנות במסגרת שיעור של שנה א' והתאהבתי במקום בצוות ובעיקר בסטודנטים. עד מהרה אימצו אותי והפכתי לבמאי ומורה מן המניין. אני כל כך אוהב את המקום הזה – בעזרתו הגשמתי הרבה חלומות והוא עבורי בית אמיתי. יש בו הצגות נפלאות וסטודנטים מוכשרים עד כאב – ואני ממליץ לבוא ולראות אותם בכל ליבי (ואל תשכחו איפה ראיתם אותם בפעם הראשונה לפני שהם כבשו את נטפליקס).
חנוך 19

2. שיפודי בוסי

אני אדם שאוהב לאכול – אני מת על זה וסיימתי להתנצל על כך. המנה המנצחת מבחינתי היא שווארמה – אני יכול לאכול אותה בכל שלב ומצב. בוקר צהריים וערב. השחקנים שעובדים איתי יודעים שאם אני אוכל שווארמה – זה או שאני בנפילת מתח וחייב פרס ניחומים או שהייתה חזרה ממש מוצלחת ומגיעה לי מנה של מלכים – בכלל מקרה כנראה שאני כבר אמצא אישזהוא נימוק לפנק את עצמי באושר עטוף בלאפה. אכלתי בהמון שווארמיות בחיי – אבל השווארמה של בוסי בשכונת התקווה היא הטובה ביותר. ואם לא בא לכם שווארמה, לכו לשם לפתוח שולחן – סלטים, שיפודים, לאפות – לא תישארו רעבים, אני מבטיח לכם.
אצ"ל 41

מהשיפודיות האמיתיות האחרונות בעיר. שיפוד אצל בוסי (צילום: ניב טובול)

3. פיקוק

כסית המודרני של ימינו. כל הדרכים מובילות לפיקוק. תמיד אני אמצא את עצמי שם אחרי הצגה או חזרה. תמיד אפגוש שם אנשים שאני אוהב. אוכל מעולה, אלכוהול טוב ושירות אישי ושתי דקות מהבית שלי – יותר טוב מזה נשתגע.
מרמורק 14

איך אפשר לא לאהוב. פיקוק (צילום: לילך ספיר)

4. מוזיאון תל אביב

מעבר לזה שהוא מקום יפהפה וכה אסתטי, שתמיד מתחדש ומחדש, הוא מכיל גם את אולמות המופעים בהם מוצגות ההצגות של תיאטרון הבית שלי – תיאטרון אורנה פורת – שבו אני מביים ומשחק. המקום הזה בימי ההצגות תמיד מלא בצחוק של ילדים ובהורים שבאים לעבור יחד עם ילדיהם חוויה תיאטרלית איכותית. כשאני רואה ילדים יושבים ומצפים בכיסא לפני תחילת ההצגה, אני תמיד נזכר בילד שהייתי שכל כך התרגש ומתרגש עד היום מהצגה טובה.

כמה טוב לנשום. מוזיאון תל אביב (צילום: גיא יחיאלי)

5. תיאטרון גשר

כשיש לי ערב פנוי, אני תמיד אשמח ללכת לתיאטרון. זה לנצח יישאר הבילוי המועדף עליי. ואם זאת תהיה הצגה בתיאטרון גשר, השמחה וההתרגשות שלי אוטומטית תהיה גדולה יותר. מדובר בתיאטרון בו צפיתי בהצגות הטובות ביותר שראיתי בחיי. תמיד הוא מאתגר את הצופה בצורות חדשות ובבחירת חומרים. קיימת בו להקת שחקנים מצויינת ורפרטואר עם בשורה. הוא לא מתמסחר ולא מתחנף לקהל – וזה נדיר במחוזותינו. בנוסף הוא ממוקם ביפו במתחם נגה, ותמיד כשאני מגיע לשם אני מרגיש שעשיתי טיול קטן לחו"ל ואחריו קשה לי לחזור לארץ.
שדרות ירושלים 9

שינה את פני התחום בישראל. תיאטרון גשר (צילום: יח"צ)

מקום לא אהוב בעיר

רחוב אלנבי.מעולם לא הייתה לי סימפטיה גדולה לרחוב הזה, הוא מזכיר לי דייטים גרועים, משמרות עם "פיקים" מימי המלצרות שלי, חסרי בית שזועקים לעזרה ונרקמונים שאיבדו קשר עם המציאות.

פעם היה פה רחוב. אלנבי (צילום: יעל שטוקמן)

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לפני בערך חודש צפיתי בסרט המדובר "אמיליה פרז". מדובר במיוזיקל מרהיב, חכם, מפוצץ ברגש עם מוזיקה מרהיבה ותצוגות משחק חד פעמיות. יצאתי מקולנוע לב מרחף, עם לב פתוח ועיניים נפוחות מדמעות. מאז הפלייסליסט שלי משמיע את שירי הסרט ואני עוקב כאחרון הסטוקרים אחרי כל השחקנים והיוצרים באינסטגרם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ראיתי לא מזמן את "הילד", סרט קצר זוכה פרס אופיר שיצר הקולנען יהב וינר שנרצח בשבעה באוקטובר. מעבר לזה שהוא סרט חזק ונוגע ללב בשקט ובעדינות שלו. אתה לא יכול לנתק אותו מהסיפור של יהב. יצאתי מהסרט מצד אחד עם טעם מר על יהב, שיכול היה ליצור לנו עוד כל כך הרבה סרטים יפים, ומצד שני עם תקווה שהסרט הזה והוא יקבלו כמה שיותר חשיפה. מגיע לסרט הזה כל כך.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל ארגון שמקדם את החזרת החטופים ותומך במשפחות שלהם. איך הם עדיין לא כאן? איך אנחנו לא שורפים את המדינה ומשביתים את הכל עד שאחרון החטופים יחזור? הצליחו שם למעלה לעייף אותנו ואנחנו צריכים להילחם ולצעוק את צעקתם בכל הכוח.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה עכשיו?
עינב צנגאוקר, תל אביבית בעל כורחה. אמא לביאה. אשה שהיא השראה. כל כך מחכה כבר לראות אותה מחבקת את מתן שלה. זה יהיה יום חג.

מחאת משפחות החטופים. עינב צנגאוקר, 6.5.24 (צילום: איתי רון/ מידל איסט אימג'ס/AFP/גטי אימג'ס)

מה יהיה?
אני מרגיש שאם החיים שלנו הם סדרה, אז כרגע אנחנו נמצאים בעונת ספיישל גרועה מאין כמוה, עם מיטב התסריטאים והבימאים הכי גרועים ואכזריים בארץ. אבל עוד מעט תגיע עונת הסיום ויהיה חייב להיות לה סוף טוב, אחרת כולנו נצטרך לעצור את הצילומים על הסט. אני משנן את זה כמו מנטרה: מוכרח להיות לנו סוף טוב. אני מתפלל ומייחל ליום הזה.

• העיר שלי
• אורנה פורת
• הצגות ילדים
• סטודיו יורם לוינשטיין
• פיקוק
• שכונת התקווה
• מוזיאון תל אביב
• תיאטרון גשר

>> נורמן עיסא ("עבודה ערבית") הוא גם המנהל האמנותי של פסטיבל אלמינא לילדים. התיאטרון יקיים את פסטיבל אלמינא ה-9 בחנוכריסמס הקרוב (21.12-19.12), שלל הצגות מגוונות במחיר של "כרטיס לכל כיס" ופעילויות חינמיות לכל המשפחה, 4 בכורות והצגות מבית היוצר של התיאטרון, הצגות אורחות, מופעי חוץ ססגוניים, דמויות שטח, סנטה מחלק שוקולדים, פינות יצירה באמנות ואיפור ועוד שלל הפתעות.עוד פרטים וכרטיסים כאן

>> העיר של יסמין גודר: קפה שהוא כל מה שיפו ולחם בטעם אהבה
>> היצירה הישראלית זקוקה לחמצן. השר קרעי מזריק לה רעל // דעה

פסטיבל אלמינא לילדים בשבילי הוא הגשמת חלום של קיום משותף.
אנינורמן עיסא, שחקן, במאי ומנהל אמנותי של פסטיבל אלמינא, ובן אדם שמאמין בכוחה של האמנות להעלות מודעות ולפתוח ולהרחיב את עצמנו, וכן כן, גם לחולל שינוי בבני האדם. כילד גדלתי בוואדי ניסנאס בחיפה, שכונה שבה יהודים וערבים חיו יחד למרות המצב הכלכלי הקשה של כולם. לא נחשפתי לעולם התיאטרון. ההזדמנות להיכנס לאולם, לשבת מול הבמה ולהתפעל ממופע לא הייתה חלק מחיי היומיום שלי. רק כשגדלתי הבנתי עד כמה תיאטרון הוא כלי שמזמין אותנו לחלום, לשאול שאלות ולהתחבר זה לזה.

"טוטו וחברים", פסטיבל אלמינא לילדים (צילום: כפיר בולוטין)

אולי בגלל זה היה לי ברור שכשאהיה שחקן ובמאי, אקדיש חלק משמעותי בעשייה שלי כדי להנגיש את התיאטרון לילדים ולמשפחותיהם כדי להכיר, לחבר ולאפשר באופן טבעי מקום של ביחד, בלי הבדל של דת, גזע ולאום. הילדים והנוער הם העתיד שלנו ואם נשקיע בהם, ניתן להם את המפתחות ליצירת עתיד טוב יותר. מאז שנולדו לנו ילדים קיבלתי השראה עצומה ליצירת תיאטרון ילדים מושקע, שמביא את הסיפורים שלהם מנקודת מבט רגישה, אוהבת, מלאת חמלה והבנה לדרמה שלהם וגם להומור ולחופש היצירתי שיש בהם. התאהבתי בעשייה של הצגות לילדים.

המפגשים בין ילדים ובני נוער יהודים וערבים קשורים, לרוב, להיבטים ביטחוניים וצבאיים. אנו מאמינים שצריך לאפשר ולקדם מפגש מסוג אחר, מפגש של חוויה תרבותית רב-חושית לילדים, לנוער ולכל המשפחה

הקמת תיאטרון אלמינא, יחד עם אשתי,גדעונה רז, שחקנית ומחזאית ודרמה תרפיסטית, ויחד עם יוצרים ערבים ויהודים, נולדה מאותו מקום של חופש ויצירה ואמונה שאפשר לשנות וצריך להשקיע בחברה שלנו. לכן קראנו לעמותה "אלמינא – בית ליוצרים". שיהיה לנו בית שהוא רב-תרבותי ליצירה וקיום משותף.

"טיול משפחתי", פסטיבל אלמינא לילדים (צילום: רינת שטרנבר)

ההשראה לפסטיבל אלמינא הראשון הייתה כמו רומן ממבט ראשון שנולד בטיול לבוקרשט ברומניה, טיול חפוז שמצאנו אליו כרטיסי טיסה ב-25 דולר. ביקרנו שם בפסטיבל תיאטרון לילדים מקסים ומרגש, התחברנו שם למנהל האמנותי. אני זוכר את הרגע שישבנו באולם מלא בילדים מתרבויות מגוונות, שישבו על כריות אדומות והתפקעו מצחוק, התרגשו ומחאו כפיים. הבנתי עד כמה תיאטרון הוא שפה אוניברסלית שיכולה לחבר בין אנשים בלי קשר למוצא, לשפה או לתרבות שלהם.

כשחזרנו לארץ ייסדנו את פסטיבל אלמינא הראשון בנמל יפו תוך חודשיים, עם תשוקה ותחושת שליחות ומאז ועד היום עברו תשע שנים ואואטוטופסטיבל אלמינא ה-9מתקיים, רגע לפני חגי כריסמס וחנוכה (21.12-19.12, נמל יפו, מחסן 2).הפסטיבל השנה יהיה מרגש במיוחד, כי זו תהיה השקת האולם החדש של תיאטרון אלמינא בנמל. שנים עמלנו כדי להצליח לשכנע בחשיבותו, לגייס תקציבים ולהוציא זאת לפועל והמאמץ וההשקעה הרבים הניבו פרי. אנחנו, כל צוות התיאטרון, כל כך גאים ושמחים להזמין אתכם לקחת חלק בחג של אורות ותקווה – וגם הפוגה מכל מה שקורה – ולחגוג יחד את החיים המשותפים מבלי לעשות מזה כותרת, במרחב שבו ילדים יהודים וערבים וכל פסיפס התרבויות בישראל יוכלו לחלוק חוויה תרבותית משותפת – ולגלות שהשוני ביניהם הוא דווקא כוח.

"הדבר העגול הזה", פסטיבל אלימנא לילדים (צילום: בני גמזו)

הפסטיבל הוא אחת מגולות הכותרת של פעילות התיאטרון. הוא מתקיים מדי שנה במהלך חג החגים – הזמן שבו חנוכה וכריסמס נפגשים בלוח השנה –תקופה חשובה וחגיגית במיוחד והזדמנות פז לקירוב לבבות ולבניית גשרים של אמון ועידוד קבלת האחר בהקשרים חיוביים ומהנים. התיאטרון מפיק ומארח בפסטיבל הצגות ומופעים לפנים ולחוץ, והפקות מקור שיתקיימו באולם סגור – בערבית, בעברית, דו-לשוניות עם דגש על ויזואליות רבה, תיאטרון פיזי ומוזיקה המתאימים לקהל מגוון ורב-שפתי.הפסטיבל מנגיש את ההצגות במחירים שווים לכל כיס, ומקיים גם אירועים חינמיים ללא עלות לקהל הרחב כדי לאפשר לכל סוגי האוכלוסיות להגיע עם הילדים.

נורמן עיסא (צילום: חנן אסור)

יש לנו המון עבודה בשינוי עמדות ובחינוך לקבלת האחר, כי בישראל לומדים תלמידים במערכות חינוך נפרדות. עם הגיעם לבגרות, המפגשים החיוביים בין ילדים ובני נוער משתי האוכלוסיות נדירים. בהמשך, בתקופת הצבא, בלימודים ובמקומות העבודה, המפגשים מעטים, רווי דעות קדומות ומהווים קרקע פוריה לניכור ובורות כלפי האחר. במציאות הנוכחית היומיומית, המפגשים בין ילדים ובני נוער יהודים וערבים קשורים, לרוב, להיבטים ביטחוניים וצבאיים.אנו מאמינים שצריך לאפשר ולקדם מפגש מסוג אחר, מפגש של חוויה תרבותית רב-חושית לילדים, לנוער ולכל המשפחה. העושר התרבותי שפסטיבל אלמינא לילדים מציע והמועד שבו הוא יתקיים יאפשרו מפגש מחודש, חוויתי, שיחשוף את הילדים לשפה ולתרבות שונה באמצעות עולם התיאטרון ובאווירה שמחה ומיוחדת של חג.

אני מזמין אתכם להצטרף אלינו השנה, בפסטיבל אלמינא ובפעילויות שלנו, לחוות רגעים של קסם ולגלות כמה כוח יש ביצירה שמקרבת בין לבבות. עבורי, תיאטרון אלמינא הוא לא רק תיאטרון – הוא חלום שמתגשם בכל יום מחדש.
>> פסטיבל אלמינא לילדים, חמישי-שבת 21.12-19.12, תיאטרו אלמינא בנמל יפו, מחסן 2.עוד פרטים וכרטיסים להצגות כאן. עוד מידע על הפסטיבל באתר התיאטרון

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• עם הילדים
• תיאטרון
• תיאטרון אלמינא
• הצגות ילדים
• חנוכה
• כריסמס

זה כבר ברור מזה זמן מה שאנחנו בסחרור מובהק לעבר מדינה שמרנית-דתית-ימנית, ולפעמים זה מתגלה דווקא בצורות הטיפשיות ביותר. כך למשל אתמול (ב') צץ בטוויטר דיון סביב הצגת הילדים "המסע לארץ עוץ" – טייק חדש על סיפור ארץ עוץ המוכר, עם כוכבים כמו עודד מנשה, נתי רביץ ומאיר סוויסה, אבל גם עם חוסר אחד בולט במיוחד. נו, אתם יודעים – הכוכבת של הסיפור?

>>מי שרוצה להציל את השידור הציבורי יצטרך להציל קודם את המדינה

"שבוע לפני הבר מצווה, מויישק מקבל מתנה מסבו, מתנה שתוביל אותו להרפתקה של גילוי עצמי", נכתב על ההצגה באתרי הזמנות הכרטיסים. "במסעו הוא פוגש את ז'ק מחפש הרגש, את בוקי איש העסקים המחפש חכמה ושכל, ואת גולמן הבטלן מהכפר, המחפש אומץ וגבורות". מהתיאור והיעלמות הנשים די ברור הסיבה וקהל היעד של ההצגה הביזארית הזו, אבל היי – אם אי אפשר להילחם בהם, עדיף להצטרף. אז חשבנו על עוד הצגות ילדים שאפשר להדיר מהן את כל הגברים.

1. שמלת השבת של חנה'לה

סיפור ילדים מתוק וכל כך יהודי, אז למה לטמא אותו ככה עם שמלה? מישהו בכלל בדק אם היא מגיעה מתחת לברך? לא צריך להיות גאון בתורה כדי להבין שאם חנה'לה היתה חנן, חולצת השבת שלו בכלל לא היתה מתלכלכת, כי למה מה פתאום לסחוב שק פחמים אבאל'ה? לא חראם, זו חולצת שבת ראלף לורן, תיזהר עליה חתיכת זקן. למה מה נראה לך, ירח יעזור לי אם אלכלך אותה?

2. כיפה אדומה

הגויים האלו והנערות הלא זהירות שלהם. אם היא לא רצתה להיאכל על ידי זאב, מה היא עשתה ביער? את כיפה כחולה כולם מכירים, התלמיד הכי שקדן בכל הכפר. יום אחד האבא הצדיק של כיפה שלח אותו לבית הרב הגדול, שגר הרחק בעומק ההתיישבות שביער. בדרך לרב, כיפה כחולה פגש כמה זאבים שזרקו עליו אבנים, אז הוא קרא למחלקת חי"ר שלמה שתלווה אותו, עד שהגיע לבית הרב בשלום.

3. ספר הג'ונגל

המחזמר המיתולוגי של הניינטיז לא קשה כל כך לניקוי מנשים, כי מראש לא היו הרבה נשים בג'ונגל של חנוך רוזן. למעשה, הדמות הנשית הראשית היחידה היא באנה, ואנחנו לא חושבים שהיא חלק כזה חשוב. מה הבעיה של מוגלי להתחבר עם שליח חב"ד חביב בשם בני? מה, הוא לא מפתה מספיק בשביל ילד ג'ונג'ל שראה עד עכשיו רק דובים ופנתרים? צדיק, כבר הנחת תפילים היום?

4. פיטר פן

פה אנחנו נכנסים לטריטוריה מאוד בעייתית, כי מצד אחד זה "הילדים האבודים", לא "הילדות האבודות". מצד שני, יש כל מיני בנות מעצבנות שתקועות ככה באמצע הסיפור – וונדי, טינקרבל ואפילו טייגר לילי קשורות עמוקות בסיפור, כך שקשה מאוד להפוך אותן מגדרית. אין מנוס, נאלץ להרים את המחזמר "הוק" על הפיראט הנודע וחבורת הגברים הבודדים בלב ים שלו. הם ישבו כל היום לדבר על התנין שאכל להוק את היד, והילדים הולכים להינות מזה, שמעתם?! אם הילדים רוצים לראות נערים בטייץ, שילכו לראות בלט כמו הגויים.

5.היפהפייה הנרדמת

טוב, עכשיו אנחנו כבר ממש בבעיה, כי אנחנו יודעים איך הסיפור הזה נגמר. אי אפשר ככה נשיקה באמצע, ועוד בין בן לבת, זה פשוט לא כשר. אז בואו נעשה פשרה – במקום נסיכה אפשר שיהיה הבאבא סאלי, שנח בשקט במשך שנים עד שמגיע נסיך-אריה שמגיע עד לטירה בנתיבות כדי לנשק את כף ידו, וכשזה לא הספיק בכה בכה בכה, עד שהתעורר השד העדתי מהבקבוק. זה האריה עוד יהיה גדול בתורה ובפוליטיקה, בלי שום קלון ורק עם קצת בצל.

6. הכבש השישה עשר

כשאני לא מצליח להירדם
ומחשבות עפות כמו עיט
אני יושב על המיטה שלי
וחושב על הר הבית.
החבורה עוברת מעל לשומר
ונעלמים מאחורי הגב
וכל מתפלל שעובר דומה בדיוק
למתפלל שעבר פה לפניו.
אך כשמגיע המתפלל השישה עשר,
אני יודע שהוא יעצור ויסתובב לי בהר,
ואני מבין שהמתפלל הזה נשאר
כדי שתתחיל פרובוקציה מחר.
אני לוחש לו: "נו מתפלל? תזוז!
תן פעם להתפלל עם כולם!"
אבל הוא לא זז.
והכבש השישה עשר הוא בדרך כלל
הכבש שאותו נשחוט עד זוב דם.

7. הפסטיגל

ומכל הצגות הילדים, רק המופע המלא השנתי עוד צריך לעבור הכשרה. כוכבניות הנוער ומשפיעניות הרשת יאלצו לחכות בצד, כי מעתה הפסטיגל יהיה מופע של אייל גולן, אליו כולם חייבים להגיע בלבוש לבן משום מה. אולי זה שאין כניסה לנשים יהיה טוב לשם שינוי.

• סאטירה
• הדרת נשים
• הצגות ילדים
• ❤ תרבות