>> זיו בן הוא המנהל האמנותי של פסטיבל לטינו אמריקה, שחוזר בפעם הרביעית למוזיאון תל אביב (21.2-19.2) לשלושה ימים של מקצבים לטיניים סוחפים. בפסטיבל יקחו חלק כ-100 מוזיקאים ומוזיקאית, זמרות וזמרים, מתוכם לא פחות מ-14 אמנים מהשורה הראשונה של הסצנה הלטינית בעולם.התוכניה המלאה וכל הפרטים באתר הפסטיבל.

>> פילהרמונית בחאקי: השיר המטורף של הארץ // אמיר לקנר
>> הודעה חשובה מג'ון לנון: כולנו יתומים וצריכים טיפול // אורי משגב

הניהול אמנותי של פסטיבל "לטינו-אמריקה" הוא קודם כול עניין רגשי שמצריך קבלת החלטות אמנותיות מורכבות: איך בונים ליין־אפ בעידן של שפע מוזיקלי אדיר? איך יוצרים איזון בין מסורת לחדשנות– בין מחוות לאייקונים כמו סליה קרוז ומרסדס סוסה שכוכבם דרך לפני עשרות שנים, לבין קולות עכשוויים שמביאים שפה חדשה?

החיבור בין ישראל לאמריקה הלטינית אולי נראה מפתיע, אבל על רחבת הריקודים ועל הבמה הוא מרגיש טבעי לגמרי. סלסה, סמבה וטנגו מוצאים כאן בית, לא רק בגלל הקצב, אלא בגלל הרגש והסיפור האנושי שהם נושאים. כשהקהל הישראלי יפגוש את אמני הפסטיבל שלנו, הוא לא פוגש “מוזיקה זרה” אלא זהות אחרת שמשקפת משהו מעצמו – תשוקה, געגוע, שמחת חיים, וכן, גם התמודדות.

כשאני בונה את הפסטיבל, אני מדמיין מסע: מקובה של פעם ועד הלטין הבועט והמוחצן לעיתים, שנוצר כאן ועכשיו. לכן היה לי חשוב להזמין אמנים כמו הזמרת הקובנית ארהי מרטינז, שמביאה קול עמוק ומלא היסטוריה; החלילן הוונצואלי עומר אקוסטה, שמספר סיפור של קלאסיקה יחד עם אותנטיות מרשימה; הפסנתרן צ'וצ'יטו ולדס, שמחבר אותי למסורת של באך יחד עם זו האנרגטית של קובה היום; ופרננדו קנופ, נגן בס יוצא דופן ושותף קרוב לעשייה האמנותית של הפסטיבל.

מאחורי כל בחירה יש התלבטות, הקשבה, ואמונה שהקהל מרגיש כשמשהו הוא באמת אמיתי. המרכיבים החשובים לי ביצירת הפסטיבל הם החיבורים האמנותיים שלכאורה הם בלתי אפשריים, אך בפסטיבל כמו בפסטיבל הם אלו שנותנים את הצבע המיוחד של הפסטיבל – ומדגישים את העשייה האמנותית שאנו עושים כבר שנים.

השנה, בתוך מציאות של חוסר-ודאות ואיומים ביטחוניים, הבחירה לעשות פסטיבל בינלאומי הפכה לאמירה כמעט אישית. מתחילת פעילותנו אנחנו מחוייבים לקהל שלנו, וב-30 שנים האחרונות לא ביטלנו ואף לא מופע אחד – גם כאשר המצב היה על סף ייאוש. בחמש שנים האחרונות אני מרגיש קצת כמו איש משרד החוץ, שמסתובב בעולם וכל מה שהוא מחפש אלו אנשים טובים ואמנים מצוינים שיגיעו לכאן לישראל.

ואנחנו מביאים את המיטב. אנחנו גאים בכך שלאחר ביקור בישראל – אותם אמנים הופכים לשגרירים הנאמנים ביותר שלנו בעולם. אמנם אלו קולות קטנים וצנועים – אך הם מראים את ישראל ובמיוחד את התרבות בישראל כמשהו שהוא חיוני לכל אדם באשר הוא. דווקא עכשיו, המוזיקה עבורי היא מרחב של חיבור, נשימה ותקווה – מקום שבו אפשר להיזכר למה אנחנו ממשיכים ליצור ומדוע התרבות כל כך חיונית להמשך קיומנו.
>>פסטיבל לטינו אמריקה, 21.2-19.2, מוזיאון תל אביב לאמנות, שאול המלך 27 תל אביב.כל הפרטים והכרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• מוזיקה לטינית
• פסטיבל
• טור אישי
• מוזיאון תל אביב

בספטמבר 2017 נדרסה אישה פולניה מבוגרת שרכבה על אופניים כחולים צמוד לגדר מחנה ההשמדה טרבלינקה, על ידי אוטובוס תלמידים של המסע לפולין. בו הייתי אני. אני זוכרת שממש ראיתי אותה מהחלון של האוטובוס, רוכבת לה על אופניים כחולים עם סלסה מקדימה, ובתוך הסלסלה פרחים או מצרכים מהסופר (יש סופר ליד טרבלינקה?), עד ששמענו בום. אחר כך חילקו אותנו בזריזות בין האוטובוסים האחרים להמשך היום, וכבר בבוקר שלאחר מכן הגיע אוטובוס חדש עם נהג פולני חדש וביי ביי לאוטובוס הישן, לנהג הפולני הישן, לאישה המבוגרת ולאופניים הכחולים.

המסע המשיך כרגיל, רק שבתוך ההליכות במיידנק, באושוויץ ובבתי הקברות, חשבתי על האישה הזו. היה לי מוזר שלא אומרים לנו מה עלה בגורלה. גם כשביקשנו מהמורים לספר לנו, וביקשנו, וביקשנו, לא קיבלנו תשובה. בטיסה חזור, כשהצלחנו כבר להתיש את אחת המורות, היא הסכימה לספר לנו מהו סוף הסיפור של אותה אישה. אבל היא לא אמרה אף מילה, היא סיפרה רק במיצמוץ. אותו מיצמוץ הוא הפאנץ׳ שהגיע בסוף כל פעם שסיפרתי את הסיפור הזה לאורך השנים. אישה נדרסה, חייה נגמרו, ובסוף – מיצמוץ.

אני לא יודעת מה עמד מאחורי המיצמוץ הזה. בתחושה הראשונית היה לי ברור שהוא מסמל משהו אסור. אולי היה למורים אסור לספר לנו מה קרה לפולנייה. אולי מתוך דאגה לרגשות שלנו? בני נוער עם מארג נפשי עדין מסוגלים אולי לספוג סיפורי זוועה ומראות קשים במשך שבוע, אבל להעמיס על זה טראומה נוספת זה כבר חסר אחריות. אולי. אולי אותו מיצמוץ מתקשר לסגירה המהירה של האירוע ולחזרה המיידית לתכנון המקורי. אולי לא רצו להפריע לנו בלהבין את הטראומה שבעקבותיה הוקמה המדינה, במיוחד כשבעוד שנה נהיה חלק מהכוח שמגן עליה. אולי. ואולי אותה מורה פשוט לא ידעה איך לספר. אולי היא יודעת לתווך מוות רק בקנה מידה של מיליונים, אבל כשהוא ברמת הבודד, האישי, שקורה מול העיניים, זה כבר סיפור אחר.

אבל דווקא באותו הרגע, המוח הטינאייג׳רי שלי לא התעכב על הספקולציות, אלא על איזושהי הבנה תמימה וראשונית. ההבנה שאני לא שולטת על מה שאני יודעת, ומה שאני לא. ההבנה שהחוויות שלי, הזיכרונות שלי, העמדות שלי, האמונות על פיהן אני חיה, נבנים על סמך מידע חלקי. מידע מישהו אחר מחליט אם אני אהיה חשופה אליו או לא, ואם זה לא הוא אז זה מישהו מעליו, או אחד שמעליו, או ההוא שמעליו, שמכתיב למערכות שלמות מה מספרים ומה לא מספרים. מה מפרסמים ומה גונזים, מה מעבדים ומה מדחיקים. והוא גם יודע למה.

חשבתי על האוזניות שמחלקים לתלמידים במסע לפולין. שזה מצחיק איך אתה בעצם נמצא באיזושהי חוויית סאונד וקריינות, במקום במציאות עצמה. ברור שזה איזשהו פתרון פרקטי כדי שתלמידים יוכלו לשמוע את המדריך בין שאר הקבוצות, אבל הטקסטים נשמעים כל כך אחרת כשהם קרובים לאוזן, מהדהדים בתוך המוח. ואין לך מושג מה שומעות הקבוצות האחרות. מה שומעת הקבוצה של התלמידים הפולנים, נגיד. ואם האוטובוס שלהם היה דורס אישה ישראלית למוות, להם היו מספרים?

בהצגה שיצרתי, הקהל מוזמן להרכיב אוזניות ולחוות את המסע לפולין דרך עיניה של מורה צעירה, שיוצאת למסע התמודדות מול המערכת, בניסיון לא להיות ״מורה״, אלא להיות ״בן אדם״. התפיסה הצינית וההומוריסטית שלה מקבלת טוויסט כאשר היא נסחפת לתוך מערבולת של הסתרות, הדחקות וטראומות שצפות ומציפות אותה, עד הסוף הבלתי נמנע – והספויילר בכותרת.
״המורה או: איך פיטרו אותי ממשרד החינוך?", תיאטרון תמונע, שונצינו 8 ת"א, 26-26.2, 9-10.3.לפרטים נוספים וכרטיסים

• יוצרים כותבים
• המסע לפולין
• תיאטרון
• שואה
• טור אישי

>>אמיתי אריכא הוא מוזיקאי, זמר, יוצר וחוקר. מלקט מגיל צעיר מנגינות שורשיות ממורשת תימן העברית, חוקר את ביצועיהן המגוונים ומבצע בעצמו. חניך של כל אותם ישישים זכורים לטוב שהקשיב להם בצמא בבתי הכנסת ממורשת תימן, בהתכנסויות החגיגיות ובישיבות הג'עלה המסורתיות. פיתח צליל חדש של הסגנון ביחד עם פרויקט ה-D-ONE, צליל הנטוע עמוק בשורשי המסורת הזו ויחד עם זאת גם חדשני ומרענן.אלבום הבכורה של הפרויקט יצא בחודש שעברוהוא זמין בכל הפלטפורמות.

>> הנס הגדול של בית ספר רימון // יהודה עדר
>> "זה מה שרציתי, לספר סיפור" // נועם ענבר
>> המלחמה המציאה את הסאונד שאנחנו אוהבים // תמר אפק

לפני כעשור נטשתי הכול. עזבתי את הדירה ואת הלימודים, התפטרתי מהעבודה ויצאתי לנדודים ברחבי הארץ. גם את המוזיקה נטשתי. הרגשתי שאני לא במקום הנכון, שאני לא מרגיש סיפוק ותקווה במה שאני עושה.כולם אמרו לי שלא עושים כזה דבר. לא עוזבים פתאום באמצע החיים פרנסה ובית ועתיד. אבל הבפנים שלי לא נתן לי מנוח. הרגשתי שאם אני רוצה להמשיך לחיות, אני צריך לשחרר הכל ולצאת אל הטבע, להיות עם עצמיותי.

בכל השנים שחלפו עד אז הייתי תמיד עם רגל וחצי במוזיקה. הכלי המרכזי שלי תמיד היה הקול. ליוויתי את עצמי ולפעמים הייתה להקה בסביבה. אבל היה משהו בהבעה הווקאלית שהיה עבורי דרך לחדירה אל הלב. שרתי כל מיני חומרים שהתגלגלו אלי, שירים בעברית, באנגלית, בספרדית, אפילו קצת בצרפתית, אבל אף פעם לא הרגשתי שאני מצליח לממש את מה שאני מיועד לו.

כי היה לי סוד שנח אצלי במרכז הלב. סוד מוזיקלי, רגשי-רוחני, שרק לעתים רחוקות סיפרתי אותו דרך השיר.
הייתי ילד מוזיקלי. תמיד הקשבתי לצלילים ושרתי לעצמי. בכל טקסי הגן או בית הספר נבחרתי לשיר או לקרוא משהו. עולם חדש של אנרגיה וקשב נפתח לי כשגיליתי את הפטיפון שהיה מונח בבית ללא שימוש ותקליטי הסיקסטיז והסבנטיז שהיו לידו.אבל איכשהו תמיד הרגשתי שזה שייך לעולם אחר, לעולם שאינו אני. זה היה יפה ומענג אבל לא לגמרי שלי.

כשהייתי ילד בן 11-10 בערך, הלכתי ביום שישי אחד לבית הכנסת של סבא שלי. זה היה בית כנסת בסגנון תימני שסבא שלו היה בין מקימיו ב-1926. עד היום אני לא מבין מה בדיוק משך אותי לשם. אני חושב שזה היה ביטוי כלשהו למרד בהורים. היו לא מעט מתיחויות בבית שלי והרגשתי בודד ולא מובן, ורגליי שהוליכו אותי פתאום לבית הכנסת של סבא היו כמו חיפוש עצמי ראשון.

בית הכנסת היה מלא באנשים. ניגשתי אל מקומו של סבא שלי, שהיה מופתע לקראתי והתיישבתי לידו. לפתע התחילו כולם בשירת התפילה של שבת. הייתי המום. עשרות אנשים שרים ניגון פשוט, עתיק וחודר שהלם בי בחזה. הקול הזה שעלה מכולם והדהד מסביבי היה לא רק שירה כאן בבית הכנסת, אלא קול שבא אלי ממרחקי זמן ומקום ולקח אותי איתו לשמיים גבוהים עתידיים כלשהם שלא ידעתי למצוא להם ניסוח.

הרגשתי שבלי להתכוון מצאתי את הפולק-מיוזיק שלי, את הבלוז. מצאתי את השבט שלי.
הייתי נחוש ללמוד את השירה הזאת, את הדרכים שבה היא נעה ומהדהדת. וזה היה בכלל לא פשוט. לא הבנתי איך שרים את הדבר הזה וגם לא היה מי שיסביר לי. הייתי מתעורר לפנות בוקר וצועד אל בית הכנסת, יושב ליד כמה מזקני השבט שתמיד הגיעו ראשונים והתחילו בניגון קצבי חרישי לשיר את התפילה. ישבתי לידם כמו גור רך תחת כנפי דרקונים אדירים וניסיתי לקלוט כיצד הם שולחים את לשונות אש השירה.

בתהליך ארוך ומפרך ומתוך התמסרות גדולה הצלחתי אט אט להבין את תורת המוזיקה ולשיר אותה עם כל השבט. מאוחר יותר השתתפתי גם בכינוסי הג'עלה המסורתיים ולמדתי לחנים משירת הדיוואן (ספר השירים התימני) וכשגיליתי את ארכיון הספרייה הלאומית, הייתי יושב בו שעות רבות עם גלגלי הטייפ הגדולים, מקשיב ומפענח הקלטות אתנוגרפיות ישנות שהכילו עבורי אוצרות יקרים מופלאים.

כך הלכתי וליקטתי עוד ועוד לחנים ושירים וכל אחד מהם היה לי כמו מכתב פרטי עתיק מן העבר. אבל בכל זאת לא ידעתי מה הלאה. ביצעתי אותה רק באירועים אמנותיים קטנים, אבל איך להגיש את זה לקהל הרחב? חששתי: האם יצליחו להקשיב למוזיקה הזאת כמו שאני מרגיש אותה? האם יש בכלל מקום לקול הזה שלי שרוצה לדבר שפה קדומה-חדשה כזאת? הופעתי עם כל מיני חומרים בזמן שהקול הזה הייחודי שלי שעלה מתוך הוויית השבט הלך ודעך, הלך ונאלם.

ולכן קמתי ונטשתי הכל. הייתי מאוכזב מעצמי, מהמוזיקה, מהעולם שאין לי בו מקום. יצאתי לגלות.
ובאמת הכל עזב אותי. כל המוזיקה שליוותה אותי בחיים הלכה ונשרה ממני וכל הרצונות והשאיפות הקודמים כבר לא היו רלווונטיים. אבל המוזיקה השורשית שלי, באופן לא צפוי, דווקא הלכה והתחזקה לי באוזן. התחלתי להיזכר בלחנים שלא ידעתי שקיימים בתוכי, כל יום חוויתי מעבדת יצירה מרגשת. הייתי מתעורר ביער או במדבר ופותח את היום בקריאה ונגינה. מטייל כל היום ובערב שוב מנגן, נזכר בשירים, שר אותם, נותן להם לנגן ולהדהד לי בגוף ויוצר בהם מחדש.

הכל עשיתי על היוקולילי שהיה לי באוטו, יוקולילי שבכלל לא ידעתי לנגן בה. לימדתי את עצמי לנגן עליה בטכניקה אישית משלי ואיתה עבדתי על השירים. אחרי תקופה לא קצרה היה לי פתאום פרויקט מוזיקלי שלם ביד.באותם ימים פגשתי מחדש חבר מהעבר, ירדן ארז, שהוא אחד המוזיקאים הנדירים והרגישים שאני מכיר. השמעתי לו את החומרים והוא, בתהליך חיזור הדרגתי, השתלב בנגינה והביא איתו רעיונות יצירתיים משלו. כך פיתחנו ביחד את המופע, הקמנו הרכב והעלינו אותו לראשונה לקראת סוף 2018.

מאז אני מופיע עם הלהקה מהגולן ועד שדה בוקר. הפכנו להרכב בדיוק רגע לפני טלטלות גדולות בארץ ובעולם, אבל הצלחנו לשמור על המשכיות היצירה ובסוף דצמבר 2025 הוצאנו אלבום בכורה מאוד מאוד מיוחד.כשאני מסתכל לאחור אני רואה כיצד דווקא הצלילה הזאת שלי אל ריק לא מוגדר, כשנטשתי את חיי היומיום הרגילים, היא זו שנתנה למוזיקה מקום לשרות עלי מחדש ואפשרה לי למצוא את הקול שלי אל פני העולם.

כיום, כשאני מופיע או מלמד ומביא גישה חדשה אל תוך המוזיקה העתיקה הזאת, מרגש אותי להיזכר באותו ילד שהייתי, ילד שלא ידע ולא הבין דבר, אבל הרגיש את זה עמוק מבפנים והתאמץ כל כך בהתמסרות גדולה מתוך אהבה וכבוד למסורת השבט. אני חושב שזה עוזר לי כיום להיות תמיד במקום הילדי הזה, הסקרן והצמא לדעת.

• יוצרים כותבים
• מוזיקת עולם
• טור אישי
• יהדות

>> תמר אפק עובדת בימים אלה על אלבום חדש באנגלית, אבל בשבוע שעבר היא הוציאה סינגל חדש שאינו חלק מהאלבום דווקא בעברית, "אף על פי" (לאחר שלפני כשנה הוציאה את הקאבר המצליח ל"נגעה בשמיים"). יותר טוב מזה? ב-30.1 היא תופיע במרץ2 עם ההרכב החדש שלה, שכולל את מקס אולארצ'יק (!) וגל (שילוח) לייזר (גלדיס לייזר!), בערב שיכלול חומרים ישנים וגם חומרים מתוך האלבום החדש בהופעת בכורה עולמית מול קהל.אתם כמובן רוצים ויכולים להיות שם.

>>

שנים ספורות מפרידות בין הנסיעה הראשונה שלי לניו יורק, למיקס של האלבום הראשון, לבין הנסיעה לעבודה על האלבום השני בדצמבר 2025. אבל ההבדל בין שני הביקורים היה מהותי.

בפעם הראשונה הגעתי לעיר לא בתקופת מלחמה, אלא בין סבבים. נכנסתי ישר לאולפן שבו טכנאי המיקסים היה שקוע כולו בקונסולת API אנלוגית, עובד לאט, בידיים, מול חומרה כבדה ורכיבים פיזיים שמכתיבים קצב אחר.יש משהו כמעט אירוני בכך שחלק מהסאונד הכי חמים, עוטף ומנחם שאנחנו מכירים מהקלטות קלאסיות נולד בכלל מתוך מלחמה.

קומפרסורים אנלוגיים אגדתיים, כאלה שהיום מדברים עליהם ביראת כבוד באולפנים, לא התחילו ככלי מוזיקלי. הם פותחו בזמן מלחמות העולם ובשנים שאחריהן עבור צבא, רדיו ממשלתי ושידורי חירום. המטרה שלהם לא הייתה "יופי" או "אווירה", אלא משהו קיומי הרבה יותר: לשמור על קול אנושי יציב וברור בתנאים קיצוניים. למנוע צרחות פתאומיות, קריסות סיגנל, טעויות שעלולות לעלות בחיי אדם. גם ההקלטה על טייפ, כפי שהפכה בהמשך לנפוצה באולפני הקלטות, קיבלה דחיפה משמעותית במהלך מלחמת העולם השנייה, כשציוד מבוסס טייפ שימש לשידורי חירום ולתקשורת צבאית, ורק אחר כך התגלגל לשימוש אזרחי ומוזיקלי.

יש בזה משהו מרתק: טכנולוגיה שנולדה מתוך פחד, דחיפות ואלימות, והפכה עם הזמן לכלי שמאפשר אינטימיות, רוך וקרבה. רק שנים אחר כך, כשהמלחמות הסתיימו והציוד מצא את דרכו לאולפני הקלטות, קרה הדבר המעניין באמת: טכנאים ומוזיקאים גילו שכל המנגנונים שנועדו לייצב דיבור, הופכים מוזיקה לאנושית יותר. הקול נשמע קרוב, מלא, נוכח. תופים התחילו לנשום. כלים התחברו זה לזה במקום להתחרות.

בביקור השני שלי בניו יורק, גם העיר וגם אני היינו במקום אחר. אני הגעתי אחרי מלחמה, עם הצלקות המוכרות לכולנו, ומצאתי ניו יורק שונה, מצולקת עוד מתקופת ה-Covid: יוקר מחיה קיצוני, אולפנים שנסגרו, טכנאים שנאלצו לעזוב או להצטמצם. האולפן שבו מיקססתי נאלץ לעבור ל-Mode של עבודה In the box ולוותר על חלק מהציוד האנלוגי היקר, הן בגלל הקושי הכלכלי לתחזק אותו והן בגלל היעלמותם ההדרגתית של טכנאים מיומנים, זן שהפך נדיר עם המעבר החד לעבודה דיגיטלית.

המיקס הדיגיטלי עושה את העבודה, אבל הוא עובד על עיקרון אחר. הוא מדויק, גמיש ומהיר, ובדיוק בגלל זה הוא דורש מהטכנאי לפצות על מה שחסר. יש בו "Total Recall" מוחלט: פותחים את הסשן והכול חוזר בשניות – כל העריכה, כל ההגדרות, כל האוטומציה. זה מאפשר מנעד רחב של גרסאות ותיקונים בלי סוף. אבל אותו דיוק עצמו הוא לפעמים גם המלכודת: קל מדי להגיע ל"נקי", "שקוף", אפילו "קליני" – ואז צריך להחזיר ידנית את מה שפעם הגיע כמעט לבד: אופי, חיכוך, תחושת גוף.

ועדיין, גם היום אפשר להבחין בטכנאי מיקסים שחוסכים פרוטה לפרוטה כדי להחזיר לעצמם את היכולת לרכוש ציוד אנלוגי מתוך געגוע לחמימות שקשה לשחזר, ולנוסטלגיה של הקלטות שנבנו כולן מברזל, כפתורים ומגע אנושי. הכלים האלה נועדו לאחד קולות, לא לאפשר לאף אחד לצרוח יותר מדי ולא לתת לאף אחד להיעלם. הם מאזנים, מחזיקים, מרסנים.

שינוי מהותי נוסף בין הביקור הראשון לשני הוא כניסת ה־AI כשותף "הפקתי" ליוצרים ולטכנאים. הוא פותח מנעד עצום של אפשרויות ונותן מענה לפערים שנוצרו מתוך צמצום. בביקור האחרון שלי סיפרו לי על לייבל שרצה להציע לזמר מפורסם להקליט קאבר וביקש מטכנאי מיקסים לייצר ביצוע דמו ב־AI כדי לשלוח לו כהדגמה.

ובכל זאת, הכמיהה לא נעלמה. הכמיהה של טכנאים להשיג ציוד אנלוגי יקר דומה לכמיהה של יוצרי רוק להתחככות – לרצון לחזור ללהקה אמיתית ולחוסר שלמות. זו כמיהה להשתחרר מהדיוק הדיגיטלי ולהתמסר לכאוס: לנגינה אינטואיטיבית, לא מהוקצעת, שמדגישה את האנושי דווקא מול המכונה.מול כל זה, הציפיות ההפקתיות שלי מהאלבום השני התחדדו: אני לא מחפשת שלמות, ולא רודפת אחרי אידיאל סאונד כזה או אחר. אני מחפשת החזקה: סאונד שיודע להכיל סדקים ולא לטשטש אותם. אלבום שמשקף את הרעיון שהטכנולוגיה היא רק אמצעי, והמטרה המרכזית היא שהשירים יצליחו לגעת.

• יוצרים כותבים
• תמר אפק
• אינדי ישראלי
• ישראלים בחו"ל
• טור אישי

בגיל 34 התחלתי להרגיש שיש תינוק בדרך אלי. אחרי מחשבות והתלבטויות הגוף שלי דיבר – אני רוצה ילד.
אני וחברת ילדות החלטנו שננסה להיכנס להריון ביחד. קבענו מתי נתחיל ודמיינו כמה נהדר זה יהיה לגדל יחד ילדים. זה היה רעיון טיפשי מאוד; החברה נכנסה להריון מיד, אני נכנסתי לניתוח ברחם. ככל שההריון שלי איחר להגיע, ככה התגברו הרצון, הכאב והתסכול. פתאום כולן בהריון סביבי – הבוסית שלי, המטפלת שלי, כל החברות שלי. אצלי בנתיים ניתוח נוסף. כל עגלה ברחוב מעוררת קנאה, כל התינוקות עושים לי צביטה בלב. עוד בדיקה, עוד דחיה, עוד ניסיון, עוד אכזבה.

>> שירים שמתאימים ליין: תרצה קצת רוזה עם הנוגה ארז שלך?
>> אש בשמיים ורוח גדולה: הציור העקשן היה לי עוגן בתוך הסערה

אחרי תקופת החלמה ארוכה וניסיון נוסף, הגיע טלפון מאחות מכבי: "תשובה חיובית" זה קרה. הצלחנו.
הריון מסעיר, מרגש, אין לי בחילות, אני מרגישה יפה, מלכת העולם, יש לי כוחות ויש לי מזל. החלטתי שלפני שאני מקדישה את עצמי לאמהות, אני אתן דחיפה לקריירה המוזיקלית שלי. בטרימסטר הראשון התחברתי עם אמנית בובות ויצרנו קליפ שהייתי גאה בו, בחודש חמישי הטיסו אותי במפתיע להופיע באל.איי, עבדתי במרץ על אלבום שני, כדי שיצא לפני הלידה. עוד קצת ויגיע אלי הילד שלי.

תחילת מרץ, חודש שישי להריון, הקליפ ששקדתי עליו לשיר שלי"טובה בלהיות אמא" יצא כטיזר ליציאת האלבום. באמצע מרץ הוזמנתי להתראיין ברדיו, ומיד אחרי הראיון קפצתי למנהלת שלי והמצאנו רעיונות יצירתיים לקידום המוזיקה. הרבה זמן לא הייתי כל כך מאושרת.

באמצע הפגישה אשתי התקשרה בוכה. בטח משהו קרה לאבא שלה. אני לא מצליחה להבין מה היא אומרת. היא באה לאסוף אותי כמה שיותר מהר. זה בקשר להריון. צריך לנסוע.

סוף מרץ. אנחנו מחכות בתור באיכילוב להפסקת דופק. "טובה בלהיות אמא" קיבל משמעות אחרת.
לאלבום שהיה אמור לצאת קראו "פרץחיות" ואני בדיוק להיפך, המוות אצלי. הציצי שלי מתמלא בחלב, ואין לי למי לתת אותו. כלום לא מעניין, רק להיות במיטה, לאכול, לכעוס על אלוהים. הקריירה המוזיקלית שלי לא חשובה יותר. הכל עצר. כל השירים מעירים בכי ממעמקי הבטן. רציתי להפוך את התינוק שלי לקיים, שתלתי עץ בגינה של ההורים, עשינו קעקוע, יצרנו בבית פינה עבורו עם נר ואבנים ונוצות. הכאב בלתי נסבל, התינוק שלי לא יחזור, הוא לא יתקיים.

לאנשים רחוקים נדמה שפשוט איבדת הריון, כאילו שאיבדת תיק או מעיל. שהלידה השקטה היא רק פרידה מרעיון, מאפשרות, מהפנטזיה של להיות אמא. זאת באמת פרידה מכל אלה, אבל יש גם את פרידה מהעובר. ההיכרות עם העובר היא אמיתית מאוד, זה פשוט קשר שאין איך להוכיח אותו, הוא במימדים הנסתרים של החיים. אז את מתאבלת על זה שאת אמא בלי ילד, ואת מתאבלת על הפרידה מהישות הקטנה הזאת שהכרת ולא הספקת להכיר יותר. גבריאל שלי.

אמרו לי "תכתבי על זה! תנגני!", אבל אפילו שיר אחד לא כתבתי בתקופה הזאת. לא נגעתי בפסנתר, רק הקשבתי למוזיקה ונשברתי. הייתי חייבת להתרחק מהכל, מכל החברות ההריוניות והמניקות, מכל מי שאיחל בטעות מזל טוב, ומהניסיונות החוזרים והכושלים להיכנס שוב להריון. קנינו כרטיס טיסה, לערבב מחדש את הקלפים.

בפורטוגל הטבע ניחם אותי, בהודו כעסתי ובניו זילנד השלמתי עם מה שקרה לנו.
היום, כמעט שנתיים אחרי הלידה השקטה, אני חיה בפורטוגל. ביד אחת אני כותבת וביד השניה מניקה את בתי. אני רוצה לכתוב בתי הבכורה ולא מצליחה, בתי שאיתי.
מעט לפני שהיא נולדה הרגשתי שמתאפשר לי לחזור אל השירים שהשארתי מאחור עם הלידה הראשונה. האלבום נולד מחדש. פרץ חיות.

• יוצרים כותבים
• טור אישי
• אינדי ישראלי
• מוזיקה ישראלית
• לידה
• הריון