בגיל 34 התחלתי להרגיש שיש תינוק בדרך אלי. אחרי מחשבות והתלבטויות הגוף שלי דיבר – אני רוצה ילד.
אני וחברת ילדות החלטנו שננסה להיכנס להריון ביחד. קבענו מתי נתחיל ודמיינו כמה נהדר זה יהיה לגדל יחד ילדים. זה היה רעיון טיפשי מאוד; החברה נכנסה להריון מיד, אני נכנסתי לניתוח ברחם. ככל שההריון שלי איחר להגיע, ככה התגברו הרצון, הכאב והתסכול. פתאום כולן בהריון סביבי – הבוסית שלי, המטפלת שלי, כל החברות שלי. אצלי בנתיים ניתוח נוסף. כל עגלה ברחוב מעוררת קנאה, כל התינוקות עושים לי צביטה בלב. עוד בדיקה, עוד דחיה, עוד ניסיון, עוד אכזבה.

>> שירים שמתאימים ליין: תרצה קצת רוזה עם הנוגה ארז שלך?
>> אש בשמיים ורוח גדולה: הציור העקשן היה לי עוגן בתוך הסערה

אחרי תקופת החלמה ארוכה וניסיון נוסף, הגיע טלפון מאחות מכבי: "תשובה חיובית" זה קרה. הצלחנו.
הריון מסעיר, מרגש, אין לי בחילות, אני מרגישה יפה, מלכת העולם, יש לי כוחות ויש לי מזל. החלטתי שלפני שאני מקדישה את עצמי לאמהות, אני אתן דחיפה לקריירה המוזיקלית שלי. בטרימסטר הראשון התחברתי עם אמנית בובות ויצרנו קליפ שהייתי גאה בו, בחודש חמישי הטיסו אותי במפתיע להופיע באל.איי, עבדתי במרץ על אלבום שני, כדי שיצא לפני הלידה. עוד קצת ויגיע אלי הילד שלי.

תחילת מרץ, חודש שישי להריון, הקליפ ששקדתי עליו לשיר שלי"טובה בלהיות אמא" יצא כטיזר ליציאת האלבום. באמצע מרץ הוזמנתי להתראיין ברדיו, ומיד אחרי הראיון קפצתי למנהלת שלי והמצאנו רעיונות יצירתיים לקידום המוזיקה. הרבה זמן לא הייתי כל כך מאושרת.

באמצע הפגישה אשתי התקשרה בוכה. בטח משהו קרה לאבא שלה. אני לא מצליחה להבין מה היא אומרת. היא באה לאסוף אותי כמה שיותר מהר. זה בקשר להריון. צריך לנסוע.

סוף מרץ. אנחנו מחכות בתור באיכילוב להפסקת דופק. "טובה בלהיות אמא" קיבל משמעות אחרת.
לאלבום שהיה אמור לצאת קראו "פרץחיות" ואני בדיוק להיפך, המוות אצלי. הציצי שלי מתמלא בחלב, ואין לי למי לתת אותו. כלום לא מעניין, רק להיות במיטה, לאכול, לכעוס על אלוהים. הקריירה המוזיקלית שלי לא חשובה יותר. הכל עצר. כל השירים מעירים בכי ממעמקי הבטן. רציתי להפוך את התינוק שלי לקיים, שתלתי עץ בגינה של ההורים, עשינו קעקוע, יצרנו בבית פינה עבורו עם נר ואבנים ונוצות. הכאב בלתי נסבל, התינוק שלי לא יחזור, הוא לא יתקיים.

לאנשים רחוקים נדמה שפשוט איבדת הריון, כאילו שאיבדת תיק או מעיל. שהלידה השקטה היא רק פרידה מרעיון, מאפשרות, מהפנטזיה של להיות אמא. זאת באמת פרידה מכל אלה, אבל יש גם את פרידה מהעובר. ההיכרות עם העובר היא אמיתית מאוד, זה פשוט קשר שאין איך להוכיח אותו, הוא במימדים הנסתרים של החיים. אז את מתאבלת על זה שאת אמא בלי ילד, ואת מתאבלת על הפרידה מהישות הקטנה הזאת שהכרת ולא הספקת להכיר יותר. גבריאל שלי.

אמרו לי "תכתבי על זה! תנגני!", אבל אפילו שיר אחד לא כתבתי בתקופה הזאת. לא נגעתי בפסנתר, רק הקשבתי למוזיקה ונשברתי. הייתי חייבת להתרחק מהכל, מכל החברות ההריוניות והמניקות, מכל מי שאיחל בטעות מזל טוב, ומהניסיונות החוזרים והכושלים להיכנס שוב להריון. קנינו כרטיס טיסה, לערבב מחדש את הקלפים.

בפורטוגל הטבע ניחם אותי, בהודו כעסתי ובניו זילנד השלמתי עם מה שקרה לנו.
היום, כמעט שנתיים אחרי הלידה השקטה, אני חיה בפורטוגל. ביד אחת אני כותבת וביד השניה מניקה את בתי. אני רוצה לכתוב בתי הבכורה ולא מצליחה, בתי שאיתי.
מעט לפני שהיא נולדה הרגשתי שמתאפשר לי לחזור אל השירים שהשארתי מאחור עם הלידה הראשונה. האלבום נולד מחדש. פרץ חיות.

• יוצרים כותבים
• טור אישי
• אינדי ישראלי
• מוזיקה ישראלית
• לידה
• הריון

מכירים את זה שמוזקאים מתעכבים עוד ועוד על הפקת האלבום והמאסטר כי לא תהיה עוד הזדמנות וזה צריך להיות מושלם? אז גם אני הייתי ככה. והבנתי שאולי אני יכולה אחרת.

>> המיתר שנקרע: יוסי אלפנט לימד דור שלם שדיסטורשן הוא צורה של יושר
>> עם שוך הסערה: 20 תערוכות חדשות שיעשו לכם חם בסופ"ש

יש משהו בלגשת לשיר שכבר כתבת, לפרק אותו ולבנות מחדש. לא ממקום של תיקון, אלא של קירבה. לשיר שכבר היה, שכבר נשמע, שכבר שלך, לתת לו הזדמנות נוספת. כמו שנותנים הזדמנות נוספת לחברה שעשתה משהו לא מדויק. זה מה שעשיתי ב־"Starlings", אי.פי קצר ואקוסטי שמאגד שלושה שירים שכבר יצאו, והיום הם נשמעים אחרת. רכים יותר. עירומים יותר. כאלה שמבקשים להיות איתך בחדר, בלי יותר מדי עטיפות.

השיר “Starlings” הוא מכתב אהבה לחודש תשרי. לריח של סתיו, לשקט שאחרי היורה, לרגע הזה שבו הכול מרגיש חדש, גם אם מוכר.
"Sing With Me Sisters" שיוצא בשבוע הבא כסינגל הוא שיר שמבקש לחבר בין נשים. כמו חוט שעובר בין דורות, בין קולות, בין לבבות. אפילו בין שבטים.
ו"I Know I Will" מדבר על דיוק, על ידיעה שקטה שמתגבשת מבפנים גם כשמסביב עוד יש בלבול. שיר שמניח את היד על הזהות, בעדינות.

יש בי משהו שנרגע כשאני חוזרת אל מה שכבר היה. אולי כי זה מזכיר לי שהכול בתנועה, והנקודה שבה אני נוגעת עכשיו היא חדשה, גם אם כבר הייתי בה. זה כמו ללכת בספירלה, מוכר, אבל מהכיוון ההפוך. אני מרגישה שזו תנועה שמתאימה לי. היא משחררת אותי מהציפייה לדיוק חד-פעמי, ומביאה איתה שקט. גם המוזיקה נהיית כזו – מינימלית, אקוסטית, נוכחת. פחות זה יותר. פחות רעש, יותר אמת.

את כל הפרויקט יצרתי והפקתי כשאני בחודשי הריון מתקדמים, וזו היתה בהחלט חוויה עגולה תרתי משמע. חשתי שאנחנו שניים בעבודה הזו ורק מלכתוב את זה זה מדהים בעיניי. עם זאת הייתי מאוד קולית בנוגע לזה. גם בפעם הראשונה הייתי אחראית במובן המלא של הדבר על העטיפה של האלבום, ציירתי את הנושא שמעסיק אותי מאוד בהקשר ליצירה ובהקשר מאוד פשוט לחיים בריאים ומחוברים – להחזיק הפכים. לא באופן קבוע, כי זה נראה לי מאוד מעייף, אלא באופן שמגיח מדי פעם בתקופות שונות או בווליומים שונים. לדעת להחזיק הפכים בצורה איכותית זה כוח בלתי רגיל בעיני.

בכל תקופת ההריון חוויתי את עצמי נכנסת עמוק יותר ויותר לתוך מערה, שם שזרתי חוטי תודעה חדשים והעליתי תפילה על פי וליבי: שלום בתוכי, ביני לבין עצמי וביני לבין הסביבה. שלום שלא הכרתי לפני. למרות שחיפשתי אותו חזק. ומוזיקה שמדברת שלום, לא זה החיצוני או הפוליטי או הנאור והאינטלקטואלי, אלא מוזיקה מדברת שלום של הכרה רוחנית גבוהה יותר. תדר של שמחה. אמן.

• יוצרים כותבים
• אינדי ישראלי
• מוזיקה
• טור אישי

ישנו צליל מסוים, תדר של דיסטורשן מנוכר אך מלא דם, ששייך רק לתל אביב של סוף שנות השמונים. זהו צליל של עיר שמנסה להמציא את עצמה מחדש כסוג של מרכז אירופאי אפל בתוך לבנט מהביל ומחניק. בלילה שבין החמישה לשישה בספטמבר 1991, במועדון הלוגוס במדרחוב נחלת בנימין, הצליל הזה נדם. יוסי בן 32 בלבד, סיים לנגן, הניח את הגיטרה וירד מהבמה. רגע לאחר מכן, במרווח הצר שבין שיא היצירה לדעיכת האדרנלין – מצא את מותו. 35 שנים לאחר מכן, בהרבה מובנים מותו הוא מסמן הנקודה הארכימדית שבה המודרניזם הישראלי פגש את קצו. ובאופן אירוני, הרגע בו ישראל המדינה הקטנה והנחשלת תרבותית, הקדימה את שאר העולם.
>>שאפו: כל מה שאנחנו יודעים על הכוכב הגדול של "הלוטוס הלבן 4"

המיתולוגיה של הרוק העולמי מקדשת את התאבדותו של קורט קוביין ב-1994 כירייה שחיסלה את האותנטיות. חוקרי תרבות כמו מארק פישר תיארו את קוביין כמי שנמחץ תחת המבוי הסתום של הריאליזם הקפיטליסטי, המציאות שבה אפילו המרד הכי פראי הופך למותג מדף. קוביין מת כי הוא לא יכול היה לשאת את הפיכת הייאוש שלו למוצר; זו הייתה התנגשות בין הרצון לבין המנגנון התעשייתי. אבל אלפנט, בתל אביב של 1991, ייצג סיפור אחר, טרגי לא פחות אך שונה במהותו; הוא נמנע מבחירה מודעת במוות; שריר הלב שלו פשוט הגיע למיצוי היכולת הפיזית תחת המתח הגבוה של היצירה. הוא היה המרטיר האחרון של עידן שבו הדיסטורשן היה מעבר לסטייל, זה היה צורך קיומי.

בעוד שקוביין התנגש במערכת השוק, אלפנט התנגש במגבלות החומר. במונחים של הפילוסוף פרדריק ג'יימסון, הוא היה (בדומה לקוביין) הסובייקט המודרניסטי האחרון – אמן שפעל מתוך עומק רגשי טוטאלי במציאות שעדיין האמינה בכוחה של האמנות לחלץ אמת מהכאוס. הגיטרה שלו ב-"סדר יום" או העיבודים הכירורגיים שלו ל-"פליטים" של אהוד בנאי תפקדו כניתוח לב פתוח בלב החברה הישראלית. המודרניזם של אלפנט התבטא בסירוב לקישוטים המוזיקליים שאפיינו את שנות השמונים; הוא העדיף סאונד יבש, חד וחשוף על פני הריברב (ההדהוד) והסינתיסייזרים המתקתקים של התקופה. כמעט כל סולו גיטרה שלו נשען על עקרון הצמצום ההכרחי, שבו כל תו משרת את המבנה ואת הצעקה ללא שמץ של בזבוז. גם הדיסטורשן אצלו הפך לחומר בנייה גולמי – כלי שנועד לחשוף את המתח והאלימות שבטקסט. הטוטאליות הזו היא שהכריעה את הכף בסופו של דבר.

מתוך המכניקה הזו אני רוצה להציע את המושג שיהלום בצורה הכי מכובדת את יצירותיו של אלפנט – ברוטליזם צלילי. באדריכלות, הברוטליזם הוא סגנון המקדש את הבטון החשוף (Béton brut), את הגולמיות ואת המבנה הפונקציונלי. אדריכל ברוטליסטי חושף את חומרי הגלם ואת היסודות של הבניין כחלק מהאסתטיקה שלו, מתוך אמונה שהאמת של המבנה נמצאת בשלד, ולא בחיפוי. אלפנט יישם את אותה תפיסה בדיוק במוזיקה. הסאונד שלו תפקד כבטון חשוף; הוא היה כבד, מאסיבי וחשף את הדרמה הפנימית של השיר ללא פילטרים.

הברוטליזם הצלילי הזה ניכר בכל בחירה אמנותית שלו. קחו למשל את הפקת "שינויים בהרגלי הצריחה" של החברים של נטאשה – אלפנט בנה מבני סאונד מונומנטליים שהעניקו למלנכוליה של ארקדי דוכין ומיכה שטרית משקל פיזי ממש. היצירות הללו נותרות חופשיות מכל שחיקה, שכן הן נשענות על יסודות גולמיים שאינם דוהים או מתבלים עם השנים. מדובר בסאונד הניצב מעבר להקשר התקופתי שלו, יציב ובלתי חדיר לשיני הזמן.

השיא בעיניי של אותה אדריכלות מוזיקלית התגבש בשיר "באים אותך לקחת (סוסים)". אחד מהשירים הישראלים הכי יפים שנכתבו פה. המכניקה של אלפנט הפכה לכרוניקה של התפרקות. הקצב הנוקשה והחזרתי, יחד עם הגיטרות הכבדות והטון הכמעט דיווחי, הפכו את השיר למדריך הפעלה לחורבן עצמי. אלפנט תיאר כשל טכני במערכת שפעלה במתח גבוה מדי. המילים "הלב מפסיק לפעום, הלב מפסיק לעבוד" נשמעו כדוח מהנדס על מנוע שהגיע לקצה גבול היכולת שלו. ה"סוסים" שבסוגריים מייצגים את האנרגיה הזו, כוח סוס פראי שדוחף את האמן אל מחוץ לעולם.

השיר הזה סיכם את כל התחנות שעבר: מהחיספוס הראשוני של להקה רטורית וסאבוויי, דרך הגלות הניו-יורקית בחדר 101 שבה זיקק את הניכור, ועד לעבודה אינטנסיבית עם אמנים שעיצבו את המוזיקה הישראלית. הוא השתתף בעיבודים המוזיקליים לאופרת הרוק "מאמי" ושימש יועץ אמנותי באלבום הבכורה של ורד קלפטר. אלפנט תרם נגינת גיטרה ל"סיפורים מהקופסא" של רמי פורטיס וליווה כגיטריסט את סי היימן, את מאיר אריאל ואת נורית גלרון. הוא לקח חלק מרכזי כגיטריסט בלהקת הליווי של גידי גוב במופע דרך ארץ. הפרויקט האחרון שלו, להקת האחים המכוערים, סגר את המעגל היצירתי הזה. בכל אחד מהפרויקטים הללו, אז אלפנט בנה עבור האמנים שלו בית מוזיקלי חשוף יסודות. הוא לימד דור שלם שדיסטורשן הוא צורה של יושר, ושאדריכלות צלילית טובה באמת מסתדרת ללא חיפויים חיצוניים אם השלד שלה חזק מספיק.

שלושים וחמש שנים חלפו מאז הלילה בלוגוס, והתובנה נותרת חדה כתמיד: יוסי אלפנט נותר בתודעה כיוצר שהשלים את מלאכת הבנייה שלו, והשאיר לנו את המפתחות. הוא היה הסובייקט המודרניסטי המקומי האחרון שהאמין בטוטאליות של האמנות כעניין של חיים ומוות. הוא סיים לנגן, הניח את הגיטרה וירד מהבמה כמי שסיים לשרטט את ה-DNA של הסאונד המקומי. היום, כשאנחנו מאזינים להד שנשאר מאחוריו, אנחנו מבינים שהסוסים אמנם הגיעו, אבל הם לא הצליחו לרמוס את המבנה שהוא הקים. אנחנו עדיין גרים בתוך הסאונד של אלפנט, מתפעלים מהבטון החשוף. ומחפשים בתוכו את הדיוק שבלב – לב שהיה גדול מדי עבור העולם הזה.

הגעגוע ליוסי אלפנט נובע מהרהור פילוסופי על מקומו בתרבות. מעניין לדמיין את אלפנט פועל בתוך גל הרוק הישראלי של אמצע שנות התשעים. בין האנרכיה של זקני צפת למלנכוליה של איפה הילד, נוכחותו הייתה עשויה להעניק לאנרגיה הפרועה של התקופה עוגן של חומרה מודרניסטית. בזמן שהדור הבא נטה לעיתים לחיקוי הסאונד של סיאטל (או למחוות אירוניות), אני משער שאלפנט היה דורש מהם את האמת שבחומר. הוא היה מזקק את הדיסטורשן לכדי מבנים אדריכליים יציבים, והופך את הצעקה של שנות התשעים לדיון על אתיקה ועל עומק. ללא האדריכל המרכזי שלו, הרוק של אותה תקופה דהר לעיתים על פני השטח, בזמן שהיסודות שאלפנט הניח נותרו כעדות למה שהיה יכול להיות – סצנה שבה כל לבנה מונחת בדיוק כירורגי.
אלפרד כהן הוא משורר, שדרן ועורך ברדיו הקצה.
ביום שלישי, ה-10.2, יערך במרכז ענב לתרבות המופע הפותח שלפסטיבל "המגבר"(10-14.2), שיהיה אירוע לציון 35 שנים למותו של יוסי אלפנט. הכרטיסים אליו כבר אזלו, אבלנשארו עוד כרטיסיםלהרבה מופעים אחרים בפסטיבל

• ❤ תרבות
• טור אישי
• מוזיקה
• רוק ישראלי

>> עדי הלמן (כדאי שתעקבו)היא יוצרת, קומיקאית, פרפורמרית ומנחת סדנאות כתיבה, ומאז 2023 היא מריצה בהצלחה שמתחילה להריח כמו קאלט את המופע"חומרים לטיפול", סדרת ערבי סטנדאפ בהובלתה שבה מדי ערב מתיישבים חמישה כותבים וקומיקאים על כורסת המטופל ודנים עימה בענייני טיפול, מטפלים ומטופלים בשדה הפסיכולוגיה. קורע? בהחלט. חשוף? מאוד. הערב הבא של "חומרים לטיפול" יתקיים ב־12.1 בצוותא 1, בנושא "דימוי גוף" ובהשתתפות אבי דנגור, טל מיכאלוביץ’, עמית הרשקוביץ וטל אברהם.את הכרטיסים שלכם תמצאו כאן.

>> מסיבאסה: אנחנו צוחקות כי קשה. לא כי משהו פה מצחיק
>> כשהוט מספרים את "הסיפור של כולנו" הם לא מתכוונים לכולכם

לפעמים, בזמן הטיפול שלי, אני שמה לב שאני עושה שם עבודת סטוריטלינג די מרשימה. אני משאירה אותה במתח מפגישה לפגישה, נותנת דימויים מדוייקים, בונה דמות עגולה ומגישה את זה עם רגישות ועדינות, וכל זה קורה מול קהל של אדם אחד. והיא עוד מרוויחה מזה כסף!

אז החלטתי לעשות מזה מופע. וידעתי שזה חייב להיות סטנדאפ, הרי אין דבר נפלא יותר מלהצחיק את הפסיכולוגית. כשאני מצחיקה את הפסיכולוגית שלי אני יודעת שמישהו בעולם אוהב את העבודה שלו, בזכותי. כשהיא צוחקת אני יודעת שהיא יודעת שאנחנו משהו מיוחד, שהקשר שלנו הוא טיפה מעבר, לא כמו עם כל המטופלות הרגילות. הקשר השבועי עם האדם המסתורי הזה הוא ייחודי והזוי, ואני מוצאת אותו מרתק. ובעיקר אני מגלה שאני רק רוצה לשמוע על הטיפול של אנשים אחרים.

מתוך המקום הזה נולד הערב “חומרים לטיפול”. בכל ערב אני מזמינה כותבים וקומיקאים לדבר על נושאים שבדרך כלל נשארים בקליניקה. לכל ערב יש נושא אחר, כותבים אחרים וחומרים חדשים, אבל תמיד הכותבים יושבים על ספת המטופלים ואני יושבת על כורסת המטפלת ומהנהנת (ככה עושים את זה, לא?).

אני באה מעולמות הפרפורמנס והכתיבה, ובשניהם הז’אנר האהוב עליי הוא האוטוביוגרפי. אני אוהבת לשמוע אנשים מספרים את הסיפור שרק הם יכולים לספר, את הסיפור שלהם. מה שהכי מעניין אותי הוא לא מה קרה, אלא איך אדם בוחר לספר את נקודת המבט שלו. הדברים שנראים לנו מובנים מאליהם רק כי ככה אנחנו חושבים, הם בדיוק המקומות שבהם מתגלה ההבדל. אף אחד אחר לא חושב כמונו, ובעיניי זה בהכרח מעניין. היומיום כל כך מלא ניואנסים, שאני באמת לא מבינה למה צריך להמציא.

גרתי שלוש שנים בניו יורק, ושם גיליתי את עולם הסטנדאפ. בניו יורק סטנדאפ הוא מדיום אמנותי לכל דבר, מלאכה שדורשת עבודה, מיומנות וכישרון. מה שהיפנט אותי בסטנדאפ הוא המשחק על הגבול הדק שבין קרינג’ לאינטימיות. כשמישהו מנסה להצחיק הוא נמצא במצב מאוד פגיע. אם הוא מתאמץ יותר מדי לשמור על עצמו ונהיה מנוכר, אני מאבדת עניין. אבל אם הוא פגיע מדי ואני מרגישה שהוא במצוקה, זה כבר קשה מדי להסתכל. סטנדאפ טוב מתמקם איפשהו בין הקצוות האלה, מספיק מוחזק כדי שהקהל ירגיש בטוח, ומספיק חשוף כדי שירגיש קרוב.

האמנות שאני אוהבת היא אמנות שבה אני מתחילה כזרה ליוצר.ת ומסיימת כסוג של חברה. אני מתרגשת כשאני מרגישה שיוצר.ת חושף.ת משהו אישי, גם אם באופן לא ישיר או לא מילולי. גם כשאני מסתכלת על במה אני אוהבת להרגיש שאני בשיחה עם חברה טובה.הפורמט של "חומרים לטיפול" מאפשר בדיוק את העמידה על הגבול הזה. הבמה נראית כמו קליניקה, הכותבים יושבים על ספת המטופלים ואני על כורסת המטפלת, עם המון סקרנות ואפס הכשרה טיפולית. אני מקשיבה, שואלת שאלות, ומשמשת מעין תיווך בינם לבין הקהל. הדיאלוג איתי יוצר תחושה של מרחב מוחזק, כך שגם כשהמונולוגים מגיעים למקומות אישיים ופגיעים, הקהל מרגיש מוגן.

ההנחיה לכותבים היא לכתוב מונולוג מצחיק שקשור לנושא הערב ולטיפול שלהם. אבל ברגע שאנשים חושבים על הטיפול שלהם, הם נכנסים מיד למצב תודעתי אישי ופגיע יותר. לכן המונולוגים לא תמיד רק מצחיקים. אני אוהבת שבערבים האלה הצחוק מסמן הזדהות והכרה, אבל לפעמים, כמו בטיפול טוב, יש גם כאב והצחוק הוא צחוק של התקרבות ונחמה. כמו כשנורית דרימר סיפרה בערב בנושא הורים על החוויה שלה בסופר מול יוגורט וניל שהרכין ראש אחרי שאבא שלה נפטר, או כשאורי זר אביב סיפר על רגע התחתית שלו כמכור, או כשכרמל נצר דיברה על החרדה מהצורות השונות שבהן אמא שלה יכולה למות.

במקום המטורף שאנחנו חיים בו, אין צורך להסביר למה כולנו זקוקים לטיפול. אבל למה הומור? כי אני לא יכולה לחשוב על דרך אחרת לחיות פה כרגע. כשמצחיק, הדברים נעשים יותר נסבלים. הומור הוא הבית של האמפתיה, של שותפות הגורל, של ההתמודדות. ההיפך מלהדחיק זה להצחיק. להומור אפשר להקשיב. בלי יומרה, אני רק מספרת איפה אני, וכשהקהל צוחק אני יודעת שהם גם שם איתי.

זו הזמנה לסטנדאפ בלי שריון של ציניות. סטנדאפ שמגיע מהמקום הכי חשוף ואישי. הכי אנושי.בואו. זה אולי לא תחליף לטיפול, אבל זה בהחלט יותר זול.

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• קומדיה
• צוותא
• טיפול
• פסיכולוגיה
• טור אישי

>> "יוקה ומפלצות" היא קבוצה של מיזמים חדשניים בתחומי תרבות הפופ, האומנות והתקשורת החזותית, שהוקמה למען יוצרים וצרכנים של זרמים תרבותיים שנדחקו עד כה לשוליים. הקבוצה, שהוקמה ב-2021, מביאה לציבור הרחב את היקומים התרבותיים של גיקים, בוני עולמות, חולמי חלומות וגיבורי-על.אם עוד לא ביקרתם בחנות אז אנחנו מקווים שהכל בסדר איתכם.
המסיבאסה היא אירוע פתיחה של עוד שנת דיכאון קיומי, והיא תתרחש ביום שישי הקרוב (2.1 החל מ-10:00 בבוקר) בחנות הספרים והקומיקס של "יוקה ומפלצות" (מקווה ישראל 23 תל אביב), בכיכובן של ארבע קומיקסאיות שעבודותיהן מציגות את הצד המבאס של החיים, כולל דוכני קומיקס ומרצ', מוזיקה וקפה ופחמימה לנפש עצובה. ביקשנו מהקומיקסאית אפי קישון (תעקבו) להבהיר ולנמק.

>> כשהוט מתיימרים לספר את "הסיפור של כולנו" הם לא מתכוונים לכולכם
>> אנושיים אחרי הכל: שכונת שפירא היא ה-DNA של תל אביב במיטבה

יש משהו נוח בלצחוק מדברים שלא מצחיקים. לא כי הם פתאום נהיו סבבה, אלא כי ברגע שהם נהיים בדיחה – הם יוצאים ממך. הופכים לפאנל. למשפט. למשהו שאפשר להסתכל עליו בלי להתפרק. וברגע שמישהו אחר צוחק, אפילו קצת, זה כבר לא סיפור אישי שלי אלא משהו משותף.

בקומיקס שלי אני עוסקת בחלקים הפחות מחמיאים של החיים. חרדות, דיכאון, עייפות כללית מהקיום והמחשבות הקטנות שמגיעות כשכבר אין לי כוח לעבד אותן כמו שצריך. הומור לא הופך את הדברים האלה לפחות רציניים, הוא פשוט מאפשר לדבר עליהם בלי נאום ובלי סיכום. לצחוק רגע, ולהמשיך להיות באי־נוחות.

הדמות שאני מציירת היא אני, אבל גם לא. אין לה שם, אין לה סיפור רקע, ואין לה שאיפה להפוך לגרסה טובה יותר של עצמה. היא גנרית בכוונה. היא שם כדי שכל אחד ואחת יוכלו להיכנס אליה, להגיד "כן, זה מוכר", ולהמשיך הלאה. לא הזדהות גדולה. הזדהות קטנה. יומיומית.

הרבה פעמים אני מרגישה כמו חייזר שנחת בכדור הארץ וצופה בבני אדם. איך הם מדברים, איך הם מזיזים ידיים, איך הם אומרים “הכול טוב” ומתכוונים למשהו אחר לגמרי. גם על עצמי אני מתבוננת ככה. ההתנהגות האנושית מעסיקה אותי, בעיקר ברגעים שבהם היא לא לגמרי מחוברת למציאות. הציניות שלי מגיעה משם – לא מזלזול (למרות שגם את זה יש בשפע) אלא מעודף תשומת לב.

היום מותר לשתף קושי. מותר לבכות בריל. מותר להגיד "לא הכל זוהר למרות שנראה". וזה אחלה. ועדיין, איכשהו, גם הכנות נהייתה קצת מופע. אפילו ברגעים הפחות יפים, הכול נראה יחסית מסודר. עם התחלה, אמצע, וסוף אופטימי. הקומיקס שלי לא עובד ככה. הוא לא מחפש קתרזיס ולא פתרון. הוא פשוט עוצר על רגע אחד לא פתור, ומשאיר אותו שם.

יש גם עניין של עצלנות, אי אפשר להתעלם מזה. הקומיקס הפשוט שלי, שמצוייר תמיד עם אותו עט שחור, הוא הדרך הכי מהירה להגיד משהו ולהמשיך הלאה. אין לי כוח להסביר, להעמיק או ללטש. משפט אחד, ציור אחד, וזהו. אולי בגלל זה זה עובד – כי אין זמן להיות חכמים מדי.

ב-2.1 נחגוג את הקושי במסיבאסה – אירוע של ארבע יוצרות (ואני בתוכן) – שעוסקות באותם אזורים אפורים. לא כי זה טרנדי, אלא כי זה פשוט מה שיש. חרדות, דיכאון, ציניות, והתנהגות אנושית מוזרה. זה לא אירוע שנותן תשובות, ולא כזה שמבטיח ש"יהיה בסדר". זה מקום שבו אפשר לצחוק יחד על דברים שלא באמת מצחיקים, ולגלות שזה מספיק. 🙂
ואם זה בכל זאת לא מספיק – לפחות יש דוכנים, קומיקס, את יוקה ומפלצות ועוד אנשים שמרגישים קצת חייזרים.
>> מסיבאסה, 2.1 15:30-10:00, יוקה ומפלצות, מקווה ישראל 23 תל אביב

• יוצרים כותבים
• קומיקס
• יוקה ומפלצות
• אירועים בתל אביב
• טור אישי