Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
מה רואים הלילה: האימפריה מבאר שבע חוזרת באיחור של בערך עשור
הסתדרו בלי איבגי. זגורי אימפריה (צילום: אוהד רומנו,באדיבות HOT ו-NEXT TV)
אולי זו היתה הקללה של המשפחה, אולי הסיוט שבלאסוף קאסט כזה רחב ואולי סתם האיטיות המפורסמת של HOT, אבל מה שלא תהיה הסיבה שחיכינו לקאמבק של "זגורי אימפריה" כמעט 11 שנים, היום הוא הגיע - מינוס משה איבגי (מסיבות מובנות), אבל עם רוב הכוכבים
הטלוויזיה הישראלית לא נוטה להזדרז בכל הנוגע לעונות המשך, אבל המקרה של "זגורי אימפריה" באמת חריג. הלהיט העצום של הוט שודר במשך 2 עונות, ב-2014 וב-2015, ואפילו היה תכנון לעונה שלישית ופרסומים על המשך הדרך עוד ב-2016. אבל אז החלו לצוף ההטרדות המיניות של משה איבגי, ובלי האב הדומיננטי בבר, ההפקה התפוררה והאימפריה הזו דווקא נפלה מהר. אך עבור היוצר מאור זגורי, שמאז התבגר לדברים אחרים (וגם הקים משפחה עם חן אמסלם, שפגש על הסט של הסדרה), לא מדובר רק בפרויקט – אלא במשפחה של ממש.
לאורך העשור שעבר מאז, מדי פעם פורסמו ידיעות על חזרתה של זגורי אימפריה. בימי הקורנה אף הוכרזה החזרה רשמית, וב-2002 אפילו שוחררפרומו טיזר, שלא קיבל שום המשכיות. לעזאזל, אפילו את הפלאפל מהסדרה כבר הספיקולהביא לחיים בעולם האמיתיבזמן שעבר. ובכן, היום, ה-25.12.2025, עשר שנים ושמונה חודשים מאז שהסתיימה העונה השנייה, סוף סוף נפתחת הדלת עם השלט הכבר שחוק, והגיעה העונה השלישית למסך. או כמו שבקמפיין השיווק של הוט אמרו – "לא חיכינו מספיק?". כן, זה מספיק.
העונה החדשה מתמודדת באופן מתוחכם עם האתגר שהוא משה איבגי, בכך שבבר נעלם, מה שכה גלים בכל בני משפחת זגורי המפוזרים לעניינם. בניגוד לפרסומים קודמים יותר, שגרסו כי הסדרה תתחלק לסיפורים נפרדים שיעקבו אחרי הדמויות, נראה שמאור זגורי דווקא הצליח לאחד את רוב בני המשפחה והדינמקיה החשובה שהפכה את שתי העונות הראשונות ללהיט שהן נשמרה. עכשיו רק נותר לראות אם היא תעמוד בציפייה של 10 שנים. בהצלחה לכולנו, ובמיוחד להם. "זגורי אימפריה", עונה 3, ימי ה' 22:00 ב-HOT3, HOT VOD ו-NEXT TV
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
שנה זוועה: מצעד הרגעים הכי מחרידים של 2025 בטלוויזיה שלנו
הכי לא של ישראל. פאנל "הפטריוטים" חוגג ב-7.10 (צילום מסך: יוטיוב/ערוץ 14)
גם ב-2025 ישבנו שעות ארוכות מדי מול משדרי אקטואליה בלתי נגמרים שסיפקו לנו אינספור רגעים נוראיים, רובם מתוך פשיטת רגל ערכית ומקצועית מוחלטת. בואו למצעד האיכס הגדול בכיכובם של עדן גולן, אלמוג בוקר, מירי רגב, שרון גל ודונלד טראמפ. אבל את שיאי הגועל והקריסה המוסרית אף אחד לא יקח מ"הפטריוטים"
בעוד כשבועיים שנת 2025 תגיע לסיומה, והיא תיחשב כנראה לאחת השנים המבלבלות ביותר בימי חיינו. אם 2023 נצבעה עמוק בצבעי הטראומה של ה-7.10, ו-2024 היתה שנת מלחמה, 2025 היא שנה אמביוולנטית; מצד אחד, היא הייתה השנה שבה נכנסנו למלחמה גדולה מול איראן והמשכנו להפקיר את החטופים כמעט לכל אורכה, ומצד שני זו הייתה גם השנה שבה הוחזרו החטופים (תודה טראמפ) והמלחמה פחות או יותר הסתיימה. מה גובר על מה? המשדרים החגיגיים עם החזרת החטופים היו רגעי שיא טלוויזיוניים, אבל האמת היא שמבחינת הטלוויזיה בישראל ובעיקר במשדרי האקטואליה האינסופיים, זו הייתה שנה איומה ומלאה בעיקר ברגעי שפל בלתי נתפסים. רגעים שגרמו לך להסתכל על המסך, לצבוט את עצמך, לרסן את הבחילה ולתהות: מה לעזאזל ראינו?
מלחמת איראן-ישראל הקצרה (הידועה גם כ"מבצע עם כלביא") הייתה חתיכת אירוע טראומטי. 11 ימים שבהם התנדנדנו, בקושי עצמנו עין, התחפרנו במקלטים והתפללנו שטיל לא ייקח אותנו. בתוך כל אלה, כיאה למלחמות ישראליות, הגיעו גם כמה רגעים מרהיבים שהרימו את המוראל. פעם היינו מקבלים את הסאטירה מיוצרי "זהו זה" או "ארץ נהדרת", אבל הפעם קיבלנו אותה מראש עיריית תל אביב-יפו רון חולדאי, שתועד – בניגוד מוחלט להוראות פיקוד העורף – כשהוא משקיף על הטילים הבליסטיים שנופלים על עירו מגג המלון הכי יוקרתי בעיר. רגע של טראומה מזוקקת, שהתערבב עם ישראליות כל כך שכונתית, ועם כזה צפצוף בוהק על תקנות ועל הוראות, ועם רפרנס כה מושלם ל"מועדון קרב" – שהוא כנראה הרגע המושלם (והמחריד) לסמל את השנה המחרידה הזו. היו גרועים ממנו.
מועדון קרב. חולדאי צופה בטילים נופלים על תל אביב מגג מלון קמפינסקי (צילום מסך: קשת 12)
9. עדן גולן והפרסומת לפוקס // 7.4.2025
חשוב להבהיר מראש: זה לא ראנט נגד גולן עצמה, שהיא זמרת ופרפורמרית נהדרת שריגשה את כולנו באירוויזיון. זה כן ראנט נגד מי שהרים את הקמפיין הזה – זה שבו גולן, עטויית טי שירט לבן שרה את "גיבורי על" של התקווה 6, בקמפיין מיליטריסטי-פאשיסטי שנועד לרגש אותנו סביב זוועות המלחמה.ואכן, היו כאן גיבורי על והיו כאן אנשים שהקריבו את עצמם בצורה מדהימה – אבל לא בטוח שבפרסומות אנחנו רוצים לחוות את החוויה הקולקטיבית הטראומטית הזאת. בטח לא כשמתחת לרצון "לאחד את עם ישראל" מסתתרת הכוונה הפשוטה, העירומה והצינית, למכור עוד חולצות זולות.
טקס הדלקת המשואות של שנתה ה-77 של מדינת ישראל היה סמלי במיוחד, בעיקר לאור העובדה שהוא לא באמת התקיים; הטקס שקיבלנו בטלוויזיה היה צילום של חזרה גנרלית למופע הקרינג' המופרע של מירי רכב, בגלל מזג האוויר הקיצוני שהתחולל בירושלים באותו יום והוביל לביטול הטקס עצמו. סמלי עוד יותר היה "רגע השיא" של הטקס, מה שאמור היה להיות הקליימקס של הקליימקס, הקרם דה לה קרם: מופע AI של ארבעה זמרים מתים (עפרה חזה, ג'ו עמר, עוזי חיטמן ושושנה דמארי ז"ל) ששרו את "לחיי העם הזה".
מאיפה להתחיל? מהעובדה שנתקעתם בלי אמן גדול חי שהסכים לשיר, אז הבאתם אמנים מתים? מהנקרופיליה וההעלאה באוב של אמנים שלא יכלו לתת את הסכמתם? מעיניו החלולות של "עוזי חיטמן" שיצרתם בפרומפט ועדיין רודפות אותנו בסיוטים? המבחר גדול וקשה להחליט. מה שבטוח הוא שזה היה רגע מביש ועלוב המעיד בעיקר על האנשים שעמדו מאחוריו, ובראשם שרת הטקסים רגב, שהרסו גם את המוסד הישראלי האחרון שאפשר היה להתאחד סביבו.
7. אלמוג בוקר והסלולרי // 13.10.2025
ה-13 באוקטובר ייזכר לעד כיום שבו מדינת ישראל, סוף סוף, ידעה מאורע משמח אמיתי. חזרתם של 20 החטופים החיים היתה אירוע שאפשר להתמסר אליו, להתרגש איתו, בלי שום רגשות אשם. לצד הרגש הטהור הזה היו שם גם כמה פאשלות אדירות שמקורן באובדן מוחלט של סטנדרטים עיתונאיים, כולל הרגע המאוד מביך הזה של אלמוג בוקר. בשיאה של האופוריה שלף בוקר את הסלולר שלו והציג למצלמות תמונה ראשונה של החטוף איתן מור ששב לחיק משפחתו. ברשתות מיד עלו על מה שבוקר ועורכיו החמיצו: זו הייתה תמונה של יאיר הורן ששוחרר 300 ימים קודם, מה שגרם לבוקר להתנצל (וטוב שכך), אבל גם הראה כמה התקשורת שאמורה להיות אחראית ולבדוק את המידע שלה, מעדיפה להיסחף עם הזרם ועם הסטנדרטים של ערוצי הטלגרם.
אלמוג בוקר כרגיל קופץ בראש , לא מבצע עבודה עיתונאית, ומראה בטלפון תמונה של איתן מור שעומד לצד מחבלים
עד מהרה, מתברר כי זוהי תמונה של הורן, ועוד מהשחרור הקודם.
עוד רבות ידובר על אלמוג בוקר, ירון אברהם, עמית סגל, אברי גלעד, עורכי 12 ואחרים רבים מערוץ 12. אך כל דבר בעיתו.
— Black Bird ????️✊???????????????????????? ???????????? (@Blackbird2093)October 13, 2025
6. המונולוג של רום ברסלבסקי // 6.11.2025
אחד המוטיבים הקשים של השנה האחרונה היה העדויות – הרגעים שבהם החטופים ששבו הביתה התייצבו מול מצלמות הטלוויזיה וסיפרו מה עבר עליהם שם. כאן התקשורת דווקא עשתה בדרך כלל את עבודתה על הצד המקצועי, ברגישות גבוהה (בעיקר ב"עובדה", אבל לא רק), וסיפקה לנו רגעים קשים מנשוא מול המסך. רגע חזק במיוחד כזה נרשם כשרום ברסלבסקי התראיין ל"צינור" של גיא לרר, וסיפר על ההתעללות המינית הקשה שעבר בשבי חמאס. זה היה מחריד לא רק בגלל תוכן העדות עצמה, אלא גם כי היא העדות הזאת הזכירה לנו, בכל שנייה שבה ברסלבסקי שחזר בבעתה את מה שעבר עליו, מי היה מוכן להשאיר אותו בשבי ולתת לזה להמשיך בשם "ניצחון מוחלט" שלא יגיע לעולם. חרפה שלא תעזוב את מתנגדי ומטרפדי העסקאות, לא בעולם הזה והלוואי שגם לא בעולם הבא.
5.שרון גל מראיין את נתניהו // 15.8.2025
בנימין נתניהו, כידוע, לא מת על עיתונאים ישראלים שאינם סרים למרותו. איכשהו לאיש החזק בעולם, זה שנלחם בכל התבל ורודף אחרי כל אויב, יש קושי ברור עם נודניקים שמתעקשים לשאול אותו שאלות קשות, ואולי הקושי הוא עם התשובות. אבל לכל כלל יש יוצאים מן הכלל, ובאוגוסט 2025 הסכים נתניהו לערוך סבב של ראיונות עם עיתונאים מהמחנה הביביסטי, ובראשם איילה חסון ושרון גל. האחרון ראיין את נתניהו ל-I24News, וכמחווה של נאמנות למנהיג העניק לו ולאשתו את שרשרת "ירושלם", דבר עיתונאי להפליא לעשות כמובן. זה היה מחריד לא רק בגלל החנופה הזולה והדוחה, אלא גם בגלל מה שגילינו אחר כך: השרשרת הזאת מיוצרת על ידי חברה שגל הפך לפרזנטור שלה. שילוב מצמרר בין לקקנות לשלטון וקידום מכירות עצמי שהבהיר שגם לבור הזה אין תחתית.
השנים חולפות, הערוצים משתנים ורק דבר אחד נשאר נטוע בקרקע: רגעים שבהם אייל ברקוביץ' פותח את הפה ויוצא מתוכו משהו דוחה, בהמי וחסר טעם. הפעם זה היה הראיון המאוד מביך שלו עם שורדת הזנות קטי גבעוני שבו הסביר, בהיתממות מדהימה, דווקא למי שיצאה מהעולם הזה וסבלה בו לא מעט, שאין שום דבר רע בזנות ושהבחורות הולכות לזה מרצונן החופשי. אין פה טענה אמיתית לברקוביץ', שכבר השמיע טענות דומות בעבר, אלא בעיקר לעורכי התוכנית שלו ושל מוריה אסרף שראו אייטם על זנות וחשבו שזה ייגמר בשלום (או גרוע מכך, ידעו שזה ידליק את המגיש שלהם).
כמה שעות אחרי שכולנו נגענו בשמיים, כנראה שכוח המשיכה של המציאות הישראלית היה חייב להחזיר אותנו לקרקע בחבטה אדירה, אל הרגע הגרוטסקי, המגוחך והמחריד שבו כנסת ישראל הופקעה לטובת נשיא ארצות הברית וסיבוב הניצחון שלו. הנאום הארוך והמתרפס של יו"ר הכנסת אוחנה, נתניהו שכבר קשר כתרי ניצחון (היום הוא אולי היה חושב על זה פעמיים), וגם טראמפ עצמו שפשוט דפק מופע סטנדאפ אחד ענק ומביש – כולל הרגע שבו ניסה לסדר חנינה לחבר שלו, כאילו אין סדרי שלטון או מנהל תקין בישראל (ואולי כבר אין). חזרת החטופים היה צעד ענק לישראל האמיתית, אבל האירוע בכנסת הרגיש כמו הנגטיב של זה, הרגע שבו יכולנו לראות מול העיניים את ישראל כמו שנתניהו וחבריו רוצים שתהיה: רפובליקת בננות עלובה, מדינת חסות שטראמפ תפס אותה בפוסי.
2. האולפנים חוגגים חיסול שלא היה // 9.9.2025
עבר מספיק זמן אז אולי קצת שכחנו את היום העלוב הזה, עוד ציון דרך עגום בפשיטת הרגל העיתונאית של ערוצי המיינסטרים. זה היה היום שבו מהדורות החדשות צעקו "יש" לפני שהכדור בכלל נכנס לרחבת ה-16. כל התקשורת עצרה את נשימתם (ואת השידורים) כדי לדווח על מה שהייתה אמורה להיות תמונת הניצחון המושלמת: חיסול כל בכירי חמאס בדוחא בירת קטאר. מי שהגדילה לעשות היתה תוכניתם המחפירה של מוריה אסרף ואייל ברקוביץ' ברשת 13, שם נפתחו בקבוקי שמפניה ואף נערך בזריזות קליפ מהודר של המחוסלים לצלילי ה"כל כלב ביג'י יומו" של נס וסטילה.
מי פה מחוסל. ברק רביד סקפטי מול החגיגות של עמית סגל ויונית לוי (צילום מסך: קשת 12)
זה היה מחריד פעמיים – פעם אחת,כי זה פשוט לא היה נכון(ויומיים אחר כך הבנו שלא חיסול ולא נעליים – הדבר היחיד שחוסל היתה התקשורת הדיפלומטית עם קטאר), וכמעט כל העיתונאים על המסך בגדו בשליחותם ולא המתינו לווידוא המידע; אבל יותר לעומק – כי הסיפור הזה המחיש כמה העיקרון הישן שהאמנו בו, זה שלפיו "בנפול אויבך אל תשמח", מת כמו כל עיקרון אחר. החמאסניקים היו ונשארו מנוולים ובני מוות – אבל גדלנו במדינה שבה הם היוא אלה שחילקו בקלוואות כשרצחו אנשים, ואנחנו היינו אלה שהקפידו לא לאבד צלם אנוש ולצהול. רגע מביש שהעיד לא רק על חוסר אחריות עיתונאי, אלא גם על משהו יותר עמוק שנסדק בישראליות.
1. הפטריוטים חוגגים ביום הזיכרון הלאומי // 7.10.2025
ברוכים הבאים למייקל ג'ורדן של הקטגוריה, הקרל לואיס של הקרינג', היוסיין בולט של המבוכה, הלוקה דונצ'יץ' של הבחילה הבלתי ניתן לעצירה. בואו וחיזרו איתנו ליום השנה השני לאסון הכי גדול שקרה לעם ישראל, ולמה שהיה לתכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 לשדר באותו יום: חגיגה! ראש בראש עם טקס הזיכרון הלאומי המפעים ששודר ב"ערוצי התבהלה", ישבו הפאנליסטים של הפטריוטים ורקדו לצליליו של אורגניסט ששר בלחן חסידי "ושמחת בחגך והיית אך שמח".
אזהרת בחילה ⚠️
תכנית 'הפטריוטים' נפתחה הערב בשיר: "ושמחת בחגך"
התועמלן מגל: "היום ה-7.10, עברו שנתיים … אנחנו נעשה את ה-'יזכור' שלנו בתאריך העברי כפי שמדינת ישראל החליטה"pic.twitter.com/OAIYjed23T
חג שמח, יהודים! כי זה לא שבאותו יום, בתאריך הלועזי שלפיו כולנו חיים, נכנסנו לדיכאון כשזכרנו את מתינו מהיום הכי קשה שהיה כאן. לא, זהו בכלל יום חג – יום שמחה והילולה, שבו ציינו את חג הסוכות המשמח. שום מחשבה על כך שיש מיליונים במדינה שלא יכולים לראות ביום הזה יום חג – למרות התאריך העברי – לא עברה להם בראש. שום מחשבה על כך שבדיוק בשעה שהם רוקדים באולפן, ישראלים אחרים (כולל חובשי כיפות) בכו מרה על הטרגדיה הכי נוראית שקרתה להם. פשוט לא הזיז להם.
כי יש עיקרון אחד שחשוב יותר מהכל – לא המדינה, לא העם, לא זיכרון המתים, אלא ההתרסה. האצבע בעין. אחר כך הם עוד גלגלו עיניים לשמיים וניסו להסביר ש"עין במר בוכה ולב שמח"' uשזה ממש הגיוני לפתוח אורגן על הביט כשחצי מדינת ישראל בוכה. יכול להיות שיש לזה פרשנות דתית מקלה, אבל נדמה לי שכולנו קראנו איפשהו שדרך ארץ קדמה לתורה. להיות בן אדם – למשל, סתם רעיון, לא לחגוג ביום אבל לאומי – זה קצת יותר חשוב מאשר לקיים עוד מצווה דתית ריקה מתוכן. הרגע המחריד מכולם, בטח כשהוא מגיע מאנשים שקוראים לעצמם "פטריוטים". ככה זה כש"אוהבים את ישראל" אבל מקדמים שנאה והסתה נגד יותר ממחצית יושביה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הקיץ בא: 30 דברים שהפכו את החופש הגדול לזמן הכי כיפי בשנה
האם יש קיץ ישראלי יותר מזה? רמי פורטיס בפרסומת "חכם בשמש". צילום מסך
אנחנו אמנם כבר לא תלמידי בית ספר, אבל ראשיתו של הקיץ מעורר בנו זיכרונות נעימים על זמן חופשי, חוסר דאגות והרבה יותר מדי שעות טלוויזיה. אז יצאנו לחפש את הקיץ הישראלי האולטימטיבי דרך 30 פיסות נוסטלגיה שתמיד עשו לנו את החופש גדול יותר
קיץ. העונה שבה עולות המעלות, המזגנים עובדים שעות נוספות, מזג האוויר מתחמם וגם מצב הרוח הממוצע. קיץ הוא מצב הצבירה האמיתי של מדינת ישראל – יהיו שיאמרו, המצב שבו היא נמצאת כל שנה, למעט הפסקות קצרות. לרגל פריצת העונה החמה אספנו את המאפיינים הכי בולטים של הקיץ הישראלי הנוסטלגי.
"חכם בשמש"
לפעמים האגודה למלחמה בסרטן הפיקה סרטונים יותר קלילים מהסטנדרט (אני עדיין לא סולח על הנחש המלחיץ ההוא). יוזמה שנוצרה מחיבור עם ערוץ הילדים והולידה שיר רוק קליט שהתאים לרוח התקופה, עם שם קליט ואפילו כמה מבצעים נהדרים – מאסף אמדורסקי, דרך דנה ברגר ועד מאור כהן. ובשנים המאוחרות יותר גם גור ואח, ומזווית אחרת (ושיר אחר) אבל אותו רעיון, גם פורטיס. ראש גדול.
מונדיאל 98
כל ארבע שנים הקיץ מביא איתו את משחקי הגביע העולמי, ולכל אחד יש את המונדיאל שבו התאהב לראשונה במשחק כדורגל. שלי היה קיץ 98, שפתח לכולנו שער עם נבחרות כמו הולנד הקלאסית, ברזיל הקצבית וצרפת שהניפה את התואר על אדמתה. ד"ש לזיזו, נתנגח אחר כך.
"הפוך"
סדרת ניינטיז אהובה, מעין קונטרה של קשת ל"פלורנטין" המצליחה של טלעד, על חבורה של צעירים תל אביבים (פורמט שדי נשחק באותן שנים) בכיכובם של שורת שחקנים צעירים, ביניהם דני שטג, אורנה פיטוסי, עינת ויצמן ונירו לוי במה שהיווה את הפריצה הגדולה עבורם. אבל בסוף, מה שנשאר זה הפתיח הבלתי נשכח של ירמי קפלן.
ליל אהבה בצמח
קיץ הוא תמיד זמן טוב להופעות גדולות מהחיים ופסטיבלים בלתי נשכחים. היו כל מיני ניסיונות (יהיו עוד כמה במצעד הזה), חלקם נגמרו רע מאוד (הם לא יהיו במצעד הזה), אבל יוזמה אחת מוצלחת נולדה ב-1978 באמפיתיאטרון צמח, על גדות הכנרת. הפסטיבל התקיים בכל שנה בט"ו באב אל תוך הלילה, והגיע לשיא בניינטיז כשהפך לבמה הגדולה של המוזיקה ישראלית.
אולימפיאדה
אוהדי ספורט, כידוע, חיים בלו"ז שונה משל בני אדם נורמלים. אז כל ארבע שנים יש מונדיאל, ושנתיים לאחר מכן מגיעה האולימפיאדה. אירוע הספורט הגדול מכולם, זה שמאחד את כל המקצועות ומשתלט לחלוטין על לוח הזמנים של הערוץ המשדר. שומר המסך המושלם לימים ולילות ארוכים של שיאים, ריגושים ומשה גרטל בבריכה.
שושה
לא יודע מה קיצי בה, היא אפילו לא נולדה בקיץ, אבל בישראל כך היה – ובכל זאת, עצם הווייתה של הזמרת הברזילאית הצעירה הוא הקיץ במיטבו. וזה כמובן כולל את הלהיט הגדול שלה, שהפך להמנון הקלאב מד וההפעלות בבריכה האולטימטיבי. אילה אילה אילה אייה, או או או. עדיפה הגרסה של ליעד מאיר.
"רואים 6/6"
עוד אחד מהמקרים שבהם יוזמה כמעט מקרית הופכת לקאלט. תכנית בקשות של הטלוויזיה החינוכית – כלומר, רצועה שבמהלכה התבקש הקהל לבחור באיזה סדרה הוא עומד לצפות – הפכה להיות תכנית אהובה של ממש. המקום שבו פרצו ארז טל ומרב מיכאלי (עוד לא ביחד), מירי נבו ואפילו זכו לחלטורות מצד מינה צמח. ימים יפים של סוף האייטיז.
היום שבו מתהפך השעון
כולנו זוכרים אותו, כי הוא נצחי כמו הנצח. היום הראשון של החופש הוא היום שבו השעון הביולוגי מתחרפן סופית – היום שבו אתה עובר מאדם מיושב ומתורבת ל"איש החופש", אותו אדם שהפך לחלוטין את מהות חייו. על משקל אסטבן חימנס, ישן ביום – ער בלילה. פרומו מבעית ליום ההפוך בעוד חודשיים, שבו תצטרך לחזור ולהיות בן אנוש מתפקד.
לכולם התהפך פה הכל. חוף הים בתל אביב (צילום: בוריס-בי/שאטרסטוק)
נסיעה לכנרת
הבילוי המועדף על כל צעיר בתקופה הנכונה. החוף של האגם הגווע היה (ונשאר) מוקד תיירות אטרקטיבי בעונה החמה, לפעמים גם היתה שם מוזיקה, בדרך כלל מגיטרה חלודה ואיזה דרבוקה. היום המוזיקה היחידה שמשמיעים היא בדרך כלל מסמארטפון. בתכלס, כל נערי הניינטיז איבדו את בתוליהם כאן. איכס, תנקו אחריכם.
היעד היחיד שהכרנו. הכנרת (צילום: shutterstock)
"כדור פורח"
אחת מתכניות הדגל המיתולוגיות של ערוץ הילדים לאורך השנים שהגיעה כל שנה – כמעט כמו שעון – עם תחילת הקיץ. רצועת השידורים עם הפתיח המרגש של חמי רודנר לא קיימת היום, אבל החזיקה מעמד עשרות שנים והובילה שעות של רגעי כיף טלוויזיוניים.
שלל שרב – גידי גוב
אחד משירי הקיץ האולטימטיביים. שילוב מטורף בין טקסט חודר של מאיר אריאל, לחן מצמית של יהודה פוליקר וביצוע מפוצץ כריזמה של גידי גוב בשיאו. התמונה הסוריאליסטית של החוף נתקעת בראש, מצטרפת לגיטרות לוהטות ומספקות פסקול מושלם לעונה המהבילה של ישראל.
עיר הנוער
יוזמה תל אביבית שהחלה בשנות השישים, והפכה לקאלט לא קטן בעיר העברית הראשונה. אירוע תוצרת העירייה ש"נתנה את המפתחות לצעירים", ובכך הולידה לא מעט רגעים גדולים, כולל הפעם שבה תיסלם הודיעו על פירוק הלהקה מעל הבמה. מאז זה הפך ל"לילה הלבן", ומשם… אתם כבר יודעים מה קרה. נתראה בלילה הלבן הקרוב.
מסיבות נוער בג'י ספוט
כן, זה ביוגרפי, אבל מה יש לעשות – זה המקום שבו התגבש דור שלם של צעירים חובבי היפ-הופ, שנשאבו אל הלוקיישן הגרוע ביותר לעשות את זה. סביב ריח השתן של הפרויקט הכושל בכיכר אתרים צמחה יצירה, מעגלי פריסטייל, חברויות ומוזיקה – אז מה אם פה ושם שיכור הקיא עליך. הדאנס בר הקטן הפך למעיין נובע של תרבות היפ הופ שגידלה את השמות הכי גדולים בתחום, וגם כמה כשלונות מפוארים (איזה מזל שלא נשארתם לאופן מייק).
"היטמן"
מילה אחת שאומרת הכל. אוספי המוזיקה הניינטיזיים שיצאו כל שנה בקיץ, והיו הפסקול המושלם של העונה – עם הלהיטים הדביליים והקצביים מאירופה שכבשו את הרדיו. מי לא ישכח את הקיץ המיתולוגי של 1996 עם להיטים כמו "טיק טיק טאק", "קוקו ג'מבו" וכמובן "המקרנה"? האמת שרובנו היינו רוצים להדחיק, אבל לא ממש יכולים.
לינגו עם גיל אלון
עוד אחד מהמנהגים הביזאריים שהביא איתם הקיץ הישראלי. השעשועון הקטן של "טלעד", שנועד להרכיב מילים בעברית תוך כדי הגרלת כדורים, והפך לתכנית די מצליחה משום מה. לימים גם הגיע רימייק עם אסף אשתר, מה שרק הפך את הזיכרון הזה למוזר עוד יותר. הזהב! הזהב!
הקיץ בא – רונית ראסטה
להיט הקיץ המטמטם, בקטע טוב ורע, של רונית ראסטה הוא בהחלט רגע בלתי נשכח בתרבות. מאחורי פצצת הביילה פ'אנק הזו, שלגמרי הקדימה את זמנה, עומדים שני מוזיקאים מבריקים – קותימן ורונן סאבו, שיחד עם האטיטוד השמשי של רונית ראסטה יצרו להיט קיץ שלא יוצא מהראש כבר 15 שנה, לטוב ולרע.
שביתת מורים
פעם מישהו כתב שבישראל יש שלוש עונות: בחירות, מלחמה ושביתה. וכל פעם בסוף הקיץ (עוד לפני השיר של צביקה פיק), הגיעו הדיווחים במהדורות החדשות שבהם השדרים המעונבים הפכו שוב להורים נרגנים, שרק מתים להיפטר כבר מהילדים. ואנחנו, יושבים בשקט וממתינים בעיניים עצומות לכישלון השיחות המרתוניות בשש בבוקר. אין לימודים, אולה אולה.
הפגנת בית הספר הדמוקרטי מול בניין עיריית תל אביב, בשבוע שעבר (צילום: שלומי יוסף)
עיר הבירה
פסטיבל קצר הימים שהיה נערך בגן צ'ארלס קלור, כלל גם הופעות (כולל במת היפ-הופ בלתי נשכחת) ובעיקר המון המון המון (המון) בירות במחירים זולים עד רמת השכרות העמוקה. גם לילדים שלא ממש ידעו אלכוהול מהו זו היתה הזדמנות נהדרת להתחבר וליהנות מהלחות המוגזמת בלילות הקיץ החמים. חוץ מזה, הילדים שבאמת רצו מצאו בירה. אולי טוב שהוא לא חוזר.
לעולם בעקבות השמש – שרי
שיר שאי אפשר לדמיין קיץ ישראלי בלעדיו. תמצית הקיץ והאהבה – מהטקסט של אהוד מנור ועד הביצוע המפעים של שרי. הבעיה היחידה היא שבמציאות של התחממות גלובלית, השמש היא לא משהו שכל כך הולכים בעקבותיה, אלא יותר בורחים ממנה. אבל למה להרוס שיר טוב עם עובדות?
עיר ערוץ הילדים
דיברנו כאן לא מעט על חשיבות ערוץ הילדים בהתפתחות של דור הניינטיז, ואי אפשר לשכוח את הרגע שבו ערוץ הילדים התיימר להגיע לרוב הערים המרכזיות של ישראל, לחגיגה שנתית שגרמה לך להרגיש מיוחד גם אם גרת ליד צומת ביל"ו.
"30 בצל"
תכנית הקיץ המיתולוגית של רשת גימל, בהנהגת יקיר אביב. יצירת הרדיו שהפכה ללהיט בקרב בני הנוער של שנות השמונים, ואפילו המקום שבו נולדה להקת "פנצ'ר" הקצת נשכחת. חלק משנים של הומור רדיופוני ישראלי דבילי (בקטע הכי טוב שאפשר), שנשאר על גלי האתר עד היום.
קלאב הוטל אילת
הצד השני של הכנרת, אם תרצו. העיר הדרומית היתה כל שנה מחוז חפצו של הציבור הישראלי, שחיפש מקום לחוות בו את הקיץ בדרך קצת יותר מתורבתת עאלק. עם המע"מ הנמוך והלחות הדלה, הגיע גם המלון המיתולוגי שהיה יעד מבוקש במיוחד כל שנה. אירוע שהתחיל בנסיעה ארוכה, נמשך בקילומטר ה-101 ונגמר בזה שאתה שומע מהסוויטה את המוזיקה המוגזמת מהבריכה ורוצה לדפוק לעצמך את הראש על הסלעים המזויפים.
שב"ק ס – בעטיפה של ממתק
אם מדברים על פסקול, צריך לדבר על אחד האלבומים הכי קיציים שיצאו כאן. אחרי הליכתם של חמי ומירו והגעתו של בחור חדש לשבק' – מנחה ערוץ הילדים והראפר המבריק נימינים. החיבור בין מוקי, נימי והלהקה שמאחוריהם יצר את האלבום הכי מוצלח של השב"ק, עם שורה של להיטי קיץ גדולים כמו "יהיה פיצוץ" וכמובן "תתקעו בחצוצרה". שמח פה הלילה.
כפר המוזיקה בניצנים
למשך כמה שנים זה היה האירוע שהצליח ללכד את רוח הנעורים של דור ילידי שנות ה-90. יוזמה מסחרית לחלוטין של "קוקה קולה" הביאה לעולם פסטיבל מוזיקה קיצי ויפה, שהפך עם שלם לאובססיבי במיוחד לאות ט'. זכור במיוחד בגלל החלק הבא בלקסיקון.
גמר כוכב נולד
אמנם נמשך רק עשור, אבל מנהג קיצי ידוע היה לסיים עם גמר תכנית הריאליטי המוזיקלית – שהחל עם נינט, והביא שורה של רגעי קאלט בלתי נשכחים. לימים הוא עזב את ניצנים, אבל המשיך להיות אירוע שתמיד חיכינו לו. עוד דרך שבה יואב צפיר עיצב את ילדותנו. רק תנו לנו לצעוק פעם אחת "ערב טוב ניצנים".
תנו צ'אנס לטראנס
רגע היסטורי שבו התרבות מנצחת, ונערך בכיכר רבין ב-2.7.98 כעצרת/מסיבה שמחתה על יחס הרשויות לקהילת הטראנס וסגירת מסיבות רבות. מדובר ברגע מפנה בקהילה, שהתאחדה ליצירת משהו גדול שהפך את אותו קיץ, וקיצים רבים אחריו, למלאים במה שדאז קראו לו אומצה אומצה.
קיץ על החוף
עוד אחת מהזיות הטלוויזיה שלא ברור איך נוצרו, אבל עובדה. מופע הטלוויזיה של "רשת" שהגיע לחופי הארץ, כלל שורה של משחקי חברה ודהירות על שור, אבל הפך ללהיט רייטינגי בימי הקיץ. זכור במיוחד בגלל עודד מנשה, שהיום פחות אומר להרים ידיים ויותר אומר שטויות מוחלטות.
גלשן – דני סנדרסון
המנון קיץ בלתי נשכח שנוצר ע"י אדם שמעולם לא היה בים. הניסיון הכי מוצלח לגעת במהות הביץ' בויז, עם שיר סרפינג קלאסי. הפך למורשת ידועה וגם לשיר שזכה להרבה פארודיות מכל מי שעשה משהו אי פעם על חוף.
מופע הארנבות של ד"ר קספר – הו הו
אם יש הגדרה למוזיקת קיץ מושלמת, זה כנראה האלבום הזה של להקת הרוק ההו כה ניינטיזית. "אחלום לנצח", "השיר שלי", "תראו אותי" ו"יותר מדי" – שורה של להיטי נצח שתמיד יתחברו לנו עם החוף. הלהקה בהנהגת שי להב ואורן ברזילי תמיד תיזכר כלהקה שהפכה את הקיץ לקצת יותר נסבל. גם היום, בספוטיפיי.
כוורת חוזרת
ואם כבר להקות ורוק, הקיץ הוא גם הזמן שבו הלהקה שלא הפסיקה להתאחד התאחדה. כוורת, כמובן, לא התאחדה בכל שנה, אבל בכל פעם שהיא עשתה זאת – כולל בפעם האחרונה והמרגשת – זה קרה כשהיה נורא חם. ואולי היה משהו סמלי בעובדה שכוורת בחרה דווקא בטיימינג הזה – זה הרגע שבו המוזיקה המושלמת של סנדרסון, גידי, יוני, אפרים, אלון, קלפטר ופוגי התחברה היטב לאקלים והזכירה לנו שיכול להיות כאן נחמד. אולי אפילו ממש נחמד.
