בסטורי שפרסמה אמש כתבת המשפט של התאגיד, תמר אלמוג, נראה טל ברמן צועד את צעדיו הראשונים אל תוך אולפן החדשות. החיוך המבויש, שהיה מנת חלקו עוד מימי "פרפר לילה", עדיין נותר בצידי הפה; אבל חוץ מזה? לא המון. הוא היה לבוש חליפה מהודקת ועניבה שחורה בתוך אולפן חדשותי קלאסי – משהו שלא היית מדמיין שברמן יהיה חלק ממנו לפני 20 או 30 שנה. בסרקסטיות הוא זרק "יום רגיל, הא? צריך הרבה לדבר", וצחק.

>> החיוכים בכיכר החטופים הדגימו את הפשטות הבלתי נסבלת של השחרור
>> מה יש לצחוק: איך ההומור הישראלי שרד את המלחמה? בקושי

ואכן, הגורל דפק לטל ברמן וואחד מהדורה לפתוח איתה: בעיצומה של תקופה סוערת בחדשות, בין שובו המבורך של עידן אלכסנדר אתמול, ביקור הנשיא טראמפ במזרח התיכון, ושעתיים לפני המהדורה שמו לו דובדבן על הקצפת – חיסול של בכיר חמאס, מוחמד סינוואר. על הבהילות שבה נכנס למשבצת, תעיד העובדה שלמעט עמית הררי, השליחה לאירוויזיון, אף אחד אפילו לא בירך אותו (כמו שנהוג במחוזותינו) על הג'וב החדש במהדורה. הוא נכנס לנעליים האלה וישר התחיל לרוץ בתוכן.

כמעט שלושה חודשים עברו מאז ההודעה שהפתיעה את עולם התקשורת, כשבתאגיד השידור הישראלי החליטו לתת את עמדת מגיש המהדורה המרכזית, את הכיסא של חיים יבין, לטל ברמן – מי שהחל את דרכו כמגיש חתרני ונועז בגלי צה"ל, הגיש שורה ארוכה של פורמטים קליליים ומשעשעים, ולפתע נכנס אל תוך חליפת הברזל של מגיש המהדורה המרכזית, בעיצומה של מלחמה. אמש הוא יצא לדרך, בתזמון שהוא כמובן לא מקרי.

הרבה דברים השתנו מאז הוקם תאגיד השידור החדש, על חורבות רשות השידור לפני שמונה שנים. דבר אחד נשאר זהה: הידיעה שלערוץ יש שני נכסים מרכזיים, שאין להם תחליף. אחד הוא המונדיאל (אולי הרגע הבולט שבו ברמן כיכב בסלון של כל עם ישראל כמגיש השידורים), והשני הוא שבוע האירוויזיון – שחזר להיות מדורת השבט של בשנים האחרונות. בכל שנה זה השבוע שבו בכאן יודעים שהכסף מדבר, שזה הזמן לעשות מהלכים ולנסות למשוך את תשומת הלב מהערוצים המסחריים. במקרה הזה, ברמן היה "הפתעת מאי" אם תרצו.

אז איך היה? חייבים להודות שהתחושה הסובייקטיבית היא שברמן נבלע בתוך האולפן הגדול שסביבו. הוא מגיש מאוד מיומן ומהוקצע (בכל זאת, השתפשף במשך קרוב ל-30 שנה על המסך), אבל מי שמחפש את ברמן הקליל והקלאסי – של הפודקאסט "לא כוחות" עם שרון דוידוביץ' או של "בוקר חדש" – לא הגיע למקום הנכון. בסוף, מדובר במהדורת חדשות, והיכולת שלך להביא ולבטא את עצמך בתוכה מצומצמת.

עם זאת, ברמן בהחלט מורגש בניואנסים. השיחות שלו עם הכתבים מגיעות ממקום שונה מזה של מרבית מגישי החדשות. ברמן, עם כל ניסיונו, לא מזוהה עם עולמות החדשות, ולכן הזווית שממנה הוא משוחח עם גילי כהן או רועי קייס קצת יותר מייצגת את הישראלי הנבוך שיושב מול המסך ולא בקיא בכל השטיקים האקטואלים. זה כיוון שאם יתפתח עשוי לקרב אל המהדורה את הקהל ולהפוך את השיחה לנגישה יותר, ולכן גם בולטת בתוך מבול החדשות שניתך עלינו מדי יום. הוא הצליח לדחוף כמה חיוכים באייטם ה"בומברדילו קרוקודילו" ובדיאלוג המשעשע עם אסף ליברמן ועקיבא נוביק בבאזל. שם אפשר היה לראות משהו מטל ברמן שאנחנו אוהבים ומכירים מחוץ לחליפה. זה היה מעט מדי, מן הסתם. בכל זאת, חדשות.

וחשוב לשים לב גם לעובדה שהמהדורה שהגיש ברמן אתמול הייתה בת לא פחות משעתיים ושמונה דקות, בערך 45 דקות של הארדקור ניוז שעושות את מה שהמהדורה אמורה לעשות, וזה לספר מה חדש; ועוד שעה ורבע שהיא "החדשות" בתפקידן הנוכחי, כלומר לספק לצופים שכבר יודעים מה חדש איזו שכבה נוספת.זו היתה מהדורה עמוסה בכתבות מגזין – סדרת הכתבות של קייס על "הדרך לסעודיה", ההצצה (המעניינת מאוד!) לסדרת הדוקו המתקרבת על יהודה משי זהב, או הכתבה עם נדב גדג' על רקע האירוויזיון. זה הרגיש יותר כמו מין "אולפן שישי" מאשר מהדורת חדשות קלאסית. אולי זו ההכרה של התאגיד בתפקידה של המהדורה, ואולי זה גם המקום שממנו ברמן נבחר – ע"ע התפקיד שמילא ב"היום שהיה" – לא לספר מה חדש, כי כולם כבר יודעים, אלא לנסות לעשות סדר בעולם כאוטי.

מהדורת החדשות של כאן 11, מאז היווסדה, סבלה מתדמית די אפורה. גלריית העיתונאים שעובדים שם היא ללא ספק מרשימה – אבל אין בה כוכבי תקשורת מובהקים. רועי שרון, מיכאל שמש, גילי כהן, סולימאן מסוודה ואחרים הם עיתונאים טובים אבל אינם כתבים-כוכבים דוגמת עמית סגל, אלון בן דוד או רביב דרוקר של המתחרים, ובעמדת המגיש נעשו מספר ניסיונות לבנות דמות שתוביל את החדשות, אבל אף אחת מהן לא הצליחה להבקיע.הבחירה בטל ברמן נועדה לצאת מהקופסה. רשות השידור הישנה שידרה משהו מאוד ארכאי – היא היתה מזוהה עם מגישים אפורי שיער, עם קורקטיות ועם מסמך נקדי. טל ברמן הוא, לכאורה, ההפך מזה – אבל זה עדיין לא מורגש. השאלה שהעליתי כאן היא מי ינצח – ברמן או החליפה. במונחי הספורט: החליפה מובילה, אבל יש עוד הרבה זמן על השעון.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• טל ברמן
• החדשות

למי שגדל בשנות התשעים המשפט הזה תמיד ירגיש מוזר: טל ברמן יוביל את מהדורת החדשות המרכזית של כאן 11 ביחד עם טלי מורנו. כך פורסם הבוקר, במה שעורר באזז מחודש ברשתות ובמרבצי הברנז'ה. ברמן, שהחל את הקריירה שלו במחוזות ההומור הצעיר הפרוע ("מוטל בספק" בגלי צה"ל ולאחר מכן "פרפר לילה" בערוץ 2), התפתח בשנים האחרונות כמגיש סולידי ב"היום שהיה" ובאולפן המונדיאל, והפך להיות האיש שיושב על הכיסא של חיים יבין.

>> איתי אנגל הוא גיבור עיתונות אמיתי. ולא בגלל שהוא משוטט בדמשק
>> כולנו הרוסים: זאת סדרה קשוחה. ויעקב זדה דניאל מתפוצץ על המסך

אז מה קורה כאן? זה תהליך שנמשך כבר עשורים: המעבר ממחוזות הסאטירה, ההומור והבידור אל המיינסטרים, הפריים טיים והאקטואליה. זה כולל מעבר של פרסונות טלוויזיוניות-בידורית כמו יאיר לפיד ומירב מיכאלי אל הפוליטיקה, אבל גם זליגה מתמדת של מי שהחלו את דרכם כילדי סאטירה אדג'יים אל עמדות שידור אקטואליות ופוליטיות, מאברי גלעד שהפך למטיפן טלוויזיה אוונגליסטי ועד ליאור שליין שנואם על הבמה בקפלן ומשגר מניפסטים על עתיד המדינה. אפשר לאהוב או לשנוא את זה, אבל הגבול בין בידור ואקטואליה מטושטש כבר עשורים ויתכן שבשלב הזה כבר קיים רק בדימיון שלנו. ובכלל, רק זקנים זוכרים שטל ברמן היה פעם פרוע ושובב.

מעבר לזה, מדובר בצעד ברור של חטיבת החדשות בכאן 11 לנסות ולרענן את התדמית האפרפרה של המהדורה המרכזית שלה.רבות נכתב, גם כאן, על כך שיש למהדורה כלים לא רעים – בעיקר שורת עיתונאים די מרשימה (גילי כהן, רועי שרון, מיכאל שמש, סולימאן מסוודה) – אבל בניגוד לקשת 12 שתפסה את מקום מהדורת השבט, והמהדורה של חדשות 13 שתפסה מקום קצת יותר אדג'י ומזוהה פוליטית, המהדורה של כאן נשארה חסרת אופי. כתוצאה מכך, היא מפסידה באופן קבוע אפילו לחלטורה של ערוץ 14. בכאן 11 ידעו לייצר להיטים בתחומי הדרמה והדוקו, אבל החדשות – ולא משנה כמה מהלכים עשו שם – לא מספקות את הסחורה. במונחי כדורגל היו אומרים שזה דורש זעזוע.

וכאן נכנס לתמונה טל ברמן, שמסמל כניסה של דור אחר לחליפת המגיש המרכזי. ברמן שונה לחלוטין, בביוגרפיה שלו וגם באופי שלו, ממגיש החדשות הקלאסי שהתרגלנו להכיר בארץ וגם בארצות הברית – המגיש עז המבט וחד הלסת, האובייקטיבי, הבלתי תלוי, "הבורר ההגון" (או לפחות מי שחשבנו שהוא הגון). האבא המקורי הוא כמובן חיים יבין, אבל גם יעקב אילון המשיך את המורשת הזאת, מעין מגישי-על ביוניים שתמיד שם כדי לספר לנו מה קרה ומה קורה.

ברמן לא עשוי מהחומרים האלה. דמותו התקשורתית התגבשה בשנים האחרונות בתכניות הבוקר שהוא מגיש – הרומן ארוך השנים עם אביעד קיסוס, אבל גם התכנית שהוא מגיש היום ב-99FM יחד עם אביה פרחי ותם אהרון. שם הוא נוקט בגישה הרבה יותר גלויה כלפי המציאות – הוא יודע מאוד להיות ביקורתי, לומר את דעתו בלי לכבס מילים ולבטא רגש טהור. אמנם גם ליונית לוי יש פודקאסט (מוצלח), אבל קשה לראות אותה נותנת מונולוג שעורק לרוק של שנות התשעים, כפי שברמן עשה לאחרונה (והפך את הרשת).

גם מבחינה דורית יש כאן מהלך שפונה לקהל צעיר יותר. ברמן אינו צעיר יותר מיונית לוי וצעיר רק בשנתיים מאודי סגל, אבל הוא שייך לדור תקשורתי אחר ומדבר אל דור אחר, בני ה-30 עד 40 שגדלו איתו ב"פרפר לילה", המשיכו איתו לתוכניות הבוקר ו"היום שהיה", ועכשיו מגיעים למהדורה המרכזית. כשחושבים על קהל היעד הקלאסי של כאן 11 בטלוויזיה הלינארית (בניגוד לקהל בדיגיטל), קהל שהם במידה רבה ירשו מערוץ 1 הישן של עידן רשות השידור ברוממה, ברור שיש כאן כוונה להגדיל את מאגר הצופים.

אבל המינוי של ברמן מעיד גם על השינוי בתפקיד שאותה מהדורה מרכזית ממלאת בחיינו. אני בן 37 (38 תכף, אני דוחה את הקץ), ואני עוד זוכר איך פעם המהדורה הייתה מרכז החיים – איך בעולם הישן, היית מגיע לשמונה בערב כדי לדעת מה קרה היום. העיתונים סיפקו לך את חדשות הבוקר, והיו את המהדורות כל חצי שעה ברדיו אבל הן נמשכו חמש דקות. המהדורה ואיתה המגיש האיקוני יצרו את הרגע שבו – עם תרועת החצוצרות של אות הפתיחה – קיבלנו את סיכום קורות היום והרגשנו שאנחנו יודעים מה קורה.

התפקיד הזה, כמובן, מת. היום אנחנו מקבלים את החדשות ישר לסמארטפון, מודעים לכל מה שקורה בזמן אמת (לפעמים אפילו לפני הזמן, ותודה לטלגרם), ולשעה שמונה בערב אנחנו מגיעים כבר אחרי גלגול החדשות השני או השלישי. גם הטלוויזיה עברה את אותו תהליך, כשלוחות המשדרים שלה נכבשו טוטאלית על ידי משדרי חדשות ואקטואליה שונים (בהשפעת המלחמה, אבל גם לפניה).

אז מה המהדורה אמורה לחדש? היא לא. התפקיד שלה השתנה ועכשיו היא באה יותר לסכם לנו את היום ופחות להביא חדשות במובן הטהור שלהן, סקופים, תחקירים, דברים שלא ידענו. הן מספקות תכנים מגזיניים (שפעם היו שמורים למהדורות הסופ"ש וכיום קיימים בכל מהדורה יומית), פרשנויות ודעות (שפעם לא היה להן כמעט מקום במהדורה) ומנסות לתת משהו אקסטרה. ברמן כבר התנסה בתפקיד הזה, כשהגיש בשנים האחרונות את "היום שהיה" – תכנית שזה בדיוק ייעודה. נדמה שזה גם התהליך שעובר עכשיו על המהדורות המרכזיות.

תפקיד נוסף שהתחדד היטב אחרי שבעה באוקטובר הוא התפקיד הרגשי. מגישי החדשות כבר מזמן יצאו מהפוזיציה הישנה והמאובנת, ומותר להם להזיל דמעה, להביע דעה ולהביע רגש. זה לא בהכרח דבר חיובי, אבל זאת המציאות, והדוגמא המובהקת היא דני קושמרו. רק תנסו לדמיין לעצמכם את חיים יבין בשנות השבעים מסביר שלא צריך להכניס אפילו כפית מים לעזה, או לועג ליחיא סינוואר (עד כמה שהוא ראוי ללעג). אנחנו בעולם אחר וגם המינוי של ברמן מבשר על כך.ברמן הוא לא איש של חליפות. הוא הרבה יותר מתאים לטי שירטים עם הדפסים. השנים האחרונות אמנם קצת נרמלו את זה, אבל המבחן שלו יהיה סביב השאלה כמה מטל ברמן הוא יצליח להביא גם אל התפקיד החדש, והאם החליפה תשנה אותו – או שהוא ישנה אותה.

• המסך
• טל ברמן
• כאן 11
• החדשות

ברשת 13, כולם כבר יודעים, אין הרבה דברים שעובדים טוב. מהדורת החדשות קרסה לקרב על המקום הרביעי נגד כאן 11, הפריים טיים מובס באופן קבוע על ידי "הפטריוטים" של ערוץ 14, וגם הרצועות שלפני כן – לא ממש ממריאות. אבל יש מקום אחד שתמיד היה מוקד העוצמה העיקרי שלהם – הלייט נייט.ברשת הצליחו לבנות רצועה לילית חזקה ואפילו יחסית יציבה – שכוללת את גיא לרר ו"הצינור" (תכנית שבגלגוליה השונים, אוטוטו חוגגת 15 שנה על המסך), ואחריה את טל ברמן ו"היום שהיה" (שגם הוא, מה אתם יודעים, כבר יותר מחמש שנים איתנו. זה נצח במונחים של רשת). גם הרייטינג, יחסית, יציב. לא מאוד גבוה, אבל כזה שמצליח לשמר את הקשר עם הקהל.

>> קחו חופש: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה שצריך לראות עכשיו

שני גיבורי הרצועה הלילית הזאת, גיא לרר וטל ברמן, מאוד שונים במהותם אך שניהם משקפים תהליך שעובר על הטלוויזיה (ועל התרבות) כולה: מהשוליים – אל המיינסטרים. לרר התחיל בחדשות 10 בתור מגיש של פינת אינטרנט במהדורת השבת – והפך למגיש של תכנית חברתית חשובה (שאפילו הזיזה כמה דברים בעולם). ברמן החל בתור הילד הרע, מ"מוטל בספק" הגל"צית ועד "פרפר לילה", שהייתה הקונטרה לשמרנות של רשת כשעוד היתה זכיינית בערוץ 2.

צפייה ברצועה הלילית ששודרה אתמול (שני) – הייתה הזדמנות טובה לשים לב לשוני הגדול בין שתי הפרסונות. ה"צינור" של לרר הייתה, כמו בדרך כלל, איכותית, מגוונתו מעניינת. לצד הדיווחים החדשותיים הרגילים (בכל זאת, אנחנו בתוך תקופת ההמתנה לכטב"ם שיבוא – או שלא), הוא הצליח להביא ראיון הישגי במיוחד עם דב רביב, המהנדס שהוא אבי פרויקט "החץ", וגם עם בחור שעזב את הישיבה והחליט להתגייס לצבא. בסוף הוא אפילו דחף אייטם על עליית המחירים – בתקופה שבה לאף אחד אין ראש לאייטמים על צרכנות ואפשר לשדוד את הציבור.

ומעל הכל, לרר משדר רעננות בהגשה שלו – התנועה שלו הרבה יותר קלילה, הוא מרשה לעצמו לחייך (אפילו לדפוק קצת סאטירה על הקולגות – בדמות מונטאז' ה"כוסאמכ" המשעשע של עיתונאים בטלוויזיה וברדיו שנשברים ומקללים באמצע שידור), רוכן קדימה ומשדר משהו הרבה יותר אקטיבי. לכן "הצינור" עובדת יפה כל כך, כי לצד הצורך להישאר מעודכנים היא גם מצליחה לתת זווית עיתונאית אחרת למצב.

"היום שהיה", לעומת זאת, היא כבר משהו אחר. צריך להודות ביושר שגם המנדט שלה הוא אחר – "הצינור" היא תוכנית שבאה ממקום הרבה יותר חתרני, והרבה פחות מחויב לכללים הרגילים. ל"היום שהיה" יש תפקיד אחר בחיים של צופי רשת 13 – והיא לסכם את אירועי היום בצורה קלילה וקומפקטית ולעשות סדר. וזה בערך מה שהיא עושה – ברמן עובר בדקדקנות על כל האייטמים החשובים של היום, מישיבת הקבינט דרך הפעולה בלבנון ועד משפט טראמפ. אבל הקלילות שהייתה שם בימי גיא זהר נעדרת.

כי בתוך כל זה, משהו מטל ברמן קצת הלך לאיבוד. גם הוא וגם לרר לובשים חליפה, אבל אם לרר מצליח להתגבר עליה בעוד נראה שהחליפה קצת חנקה, מטאפורית, את ברמן. הוא משדר משהו עצור, מאוד קורקטי, מאוד "מגיש חדשות קלאסי". זה לא נהי נוסטלגי לימי "פרפר לילה" (למרות שמאוד הייתי רוצה שהם יחזרו, בטח כשאוטוטו סחבק בן 37) – גם ברמן של "בוקר חדש", תכנית הרדיו המצוינת שלו עם תם אהרון ואביה פרחי ב"אקו 99", הוא ברמן שונה ממה שאנחנו רואים על המסך.

ושוב, נכון שב"בוקר חדש" יש משהו הרבה פחות מעונב – וגם הדרישה של הקהל מברמן היא אחרת. אבל נדמה לי שהעולם שבו רצינו שמגישי החדשות שלנו יהיו קורקטיים ויעברו מאייטם לאייטם, גם הוא קצת מת, בטח ב-11 וחצי בלילה. ברמן מספיק מנוסה ומספיק טוב לפרוץ מתוך החליפה ולהביא קצת יותר מכישוריו אל המסך. הצופים ירוויחו מזה הרבה יותר מאשר מעבר קצת שגרתי על הניוז-פיד של היום (בטח אחרי שהולעטנו בחדשות כמעט כל היממה, שלא לדבר על הפושים).

"היום שהיה", שבימי הזוהר שלה עם גיא (ראיתם מה עשיתי שם?) הייתה מופת של הטלת ספק (ע"ע החיקוי בארץ נהדרת וה"אולי.. ואולי לא.. נחכה ונראה"), של הזווית הטיפה עקומה על החדשות – הפכה, למרבה הצער, להיות משדר חדשותי די בסיסי. חלונות עם כתבים מתחלפים, כמעט בלי יציאות או דברים מפתיעים. זו תכנית אחרת, כמובן, עם מגיש אחר – אבל גם לרוח הזאת אפשר להתגעגע. גם "הצינור" ובעיקר "היום שהיה" יכולות להשתפר – בוודאי עם שני מגישים שמסוגלים ליותר. אבלבתוך האקו-סיסטם של רשת 13, שהוא בעצם כאוס טוטאלי מתמשך שאינו מסוגל להתייצב, רצועת הלייט נייט יכולה להדגים לקברניטי הערוץ ההיסטריים את ערך ההמשכיות והדבקות בדרך. זו גם רצועה לא רעה בכלל לצפייה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• גיא לרר
• טל ברמן
• רשת 13

• Facebook
• Twitter
• Email

תוכן בחסות אדידס

אביעד קיסוס, 38

שדרן רדיו ומגיש טלוויזיה
רץ שלוש פעמים בשבוע, שעה בכל פעם בלי למדוד מרחקים, בפארק הירקון

"מה שאני הכי אוהב בריצה זו העובדה שמדובר בסיטואציה שאתה נמצא בה לבד לגמרי. לא רק בלי אנשים אחרים – גם בלי שום סוג של הסחות דעת. אני אוהב להיות לבד, ואוהב להיות לבד לגמרי. זה קצת כמו כשאתה יושב באוטו ומרשה לעצמך לצרוח שירים בקול רם. ככה אני בריצה. לא צורח שירים אמנם, אבל מרגיש מבודד, כאילו אף אחד לא יכול לראות, לגעת, לשמוע. אני שונא להזיע, אבל כשאני רץ לא אכפת לי לנטוף. זה חלק מהעניין. הריצה שינתה אותי פיזית, קודם כל. זה דבר שמעלה מאוד את מצב הרוח, ומקזז את ייסורי המצפון על מה שאתה אוכל אחר כך – באמת תופעות חיוביות.

אני אוהב לרוץ בחוץ, בפארק. מכיוון שאני מאוד מרוכז בריצה, ואולי דווקא מכיוון שאגלי זיעה נכנסים לי לעין, קרה לי כמה פעמים שנתקלתי באנשים שאני ״מכיר״ ולא אמרתי שלום, כי הייתי בתוך הטראנס הספורטיבי. במקרים אחרים עצרתי והתחלתי לדבר עם אנשים שאני מכיר, ורק אחרי כמה שניות הבנתי שאני לא חושב שהם מי שהם".

[tmwdfpad]לקריאה נוספת:
"בין ריחוף לריקוד": שלומי שבן מספר על ריצה
"להתנתק ופשוטל לרוץ": עומר מילר מספר על ריצה
בשביל הפיטר פן שבו: שמעון שירזי מספר על ריצה
"ההתמכרות הכי טובה שיש": דלית רצ'סטר מספרת על ריצה
"המקום בו אלוהים שומע אותי": איתי תורג'מן מספר על ריצה
בשביל ההרגשה שאחרי: מיכל וייסברג מספרת על ריצה

טל ברמן, 43

שדרן רדיו ומגיש טלוויזיה
רץ שלוש פעמים בשבוע, בין 10 ל־15 ק"מ, בחלק המזרחי של פארק הירקון

"הריצה נותנת לי שקט. לצלול פנימה. כימית, זה משחרר את כל החומרים הנכונים ועושה הרגשה מאוד מאוד טובה אחרי. התחלתי לרוץ לפני עשר שנים בערך. בהתחלה המטרה הייתה להוריד כמה קילוגרמים עודפים, ואחרי זה פשוט נשאבתי לזה. היום אני לא יכול לדמיין את חיי בלי זה. לפעמים אני רץ לבד ולפעמים עם חברים, אין חוקיות. יותר נחמד לרוץ עם אנשים, אין ספק, אבל גם בריצה לבד יש תענוג מסוג אחר.

בכל פעם שאני בחו"ל אני לוקח איתי כמובן בגדי ונעלי ריצה. יצא לי לרוץ בלונדון, בבוסטון, בניו יורק ובברלין. אפילו באתרי סקי אני רץ לפעמים, אם אני מוצא כוח אחרי הגלישה. אני לא יודע אם אני יכול להגיד שהריצה שינתה אותי, אבל היא נותנת לי פרספקטיבה מאוד מציאותית לגבי זמן. בזמן הריצה אתה עסוק בלי הפסקה במדידה של זמן – כמה זמן עבר, כמה ק"מ הספקת בפרק זמן. התוצאה היא שאתה מקבל מושג קונקרטי יותר לגבי המשמעות של זמן".

• מרתון תל אביב
• אביעד קיסוס
• טל ברמן
• WHYIRUNTELAVIV#
• #WHYIRUNTELAVIV
• אדידס: רצים

• Facebook
• Twitter
• Email

המאבק הפמיניסטי הגואה של השנים האחרונות הוביל לכמה שינויים בעולם. טוב, אולי לא בדיוק שינויים, אבל לפחות מודעות, מעשים ושינויי תפיסה, שעדיין לא הובילו לכך שנשים ישתכרו כמו גברים בתפקידים זהים או שיפסיקו להטריד או להתקיף אותנו מינית, אבל היי – זה אמור לקרות בכל רגע! עקב ההתמקדות במלחמה על גופנו כזירה שאינה מותרת לכל (לא רק מבחינה מינית, גם מבחינה שיפוטית־אסתטית), המאבק על השפה נזנח לעתים בצד. דפנה איזנרייך, רכזת חינוך במרכז לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית וסטודנטית לתואר שני במגדר באוניברסיטת בר אילן, מנצלת את יום האישה הקרב להזכיר לנו שבכל הקשור לשפה העברית ולקשר שלה לתפיסת המציאות
שלנו, יש עוד עבודה שצריכה להיעשות.

בזמן נסיעה שגרתית ברכב והאזנה לרדיו עלה בראשה של איזנרייך הרעיון ליוזמת "דברו אלינו", שמעודדת אנשי תקשורת לפנות לקהל בלשון נקבה ליום אחד בלבד. איזנרייך מודעת לכך שהניסיון לכפות דיבור בלשון נקבה כדי לתקן תפיסות מגדריות מעוותות נתפס כמגוחך, עוד מאז שמרב מיכאלי התחילה לעשות זאת, אבל לדבריה הסירוב העיקש להשתמש בלשון נקבה רק מדגיש עד כמה האקט המחאתי הזה נחוץ. "זה אחד הדברים שמעוררים הכי הרבה התנגדות, לכאורה בגלל שזה מטופש. אם זה כל כך מטופש – למה אתם מתנגדים?", היא שואלת. "אי אפשר לנתק את זה מהעובדה שפנייה לגברים בלשון נקבה היא מקטינה. זה לא מזוהה עם כוח וזה מערער. זה לא רק עניין של פנייה בהתאם למגדר. עצם הדיבור בלשון נקבה נחווה כסקטוריאלי ומקטין, וזה אומר משהו על החברה שלנו".

בעמוד הפייסבוק שהקימה פונה איזנרייך לשדרניות ושדרני טלוויזיה ורדיו ולעיתונאים ועיתונאיות, לקבל על עצמם את האתגר ולפנות לקהל מעורב בלשון נקבה. עד כה הצטרפו ליוזמה הטלוויזיה החברתית, רדיו תל אביב, רדיו הקצה ובועז כהן מ־88FM , וגם הכרוז של קבוצת הכדורגל הפועל קטמון התחייב שיכרוז בלשון נקבה ביום האישה. אף שמדובר ביוזמה שיישומה קל מאוד באופן יחסי להד שהיא עשויה לעורר, רוב נשות ואנשי התקשורת שאיזנרייך תייגה בעמוד כדי לעודד אותן להצטרף, וגם אלה שאנחנו פנינו אליהן – לא מיהרו להתגייס. קרן נויבך, עירית לינור ואסי עזר לא הגיבו לפנייה שלנו, וגיא פינס, יעל דן וליאור שליין לא הגיבו לתיוגם על ידי איזנרייך.

מי ששוקלים להצטרף ליוזמה וטרם החליטו הם דנה ספקטור, שמגישה תוכנית עם בן זוגה
רן שריג ברדיו ללא הפסקה, ואביעד קיסוס, שבתוכנית הרדיו שלו עם טל ברמן ב־CO99FM השניים מקפידים על פנייה בלשון מעורבת. בעמוד הפייסבוק של דברו אלינו מדגישה איזנרייך שלא מדובר בעיוות מוחלט של השפה, ושאין בהצעה דרישה מגברים לדבר על עצמם בלשון נקבה או להעניק שמות תואר נקביים לגברים או לעצמים זכריים (כמו "המלפפון החמוצה" או "ראשת הממשלה"). הכוונה היא לפנות לקהל מעורב בלשון נקבה ("מאזינות יקרות") וגם לבטא נושא סתמי ללשון נקבה ("פרסומות וחוזרות", "אומרות לי ברחוב לפעמים"). איזנרייך יודעת שמדובר בגימיק ושייתכן שיהיו גם כאלה שינצלו את היום כדי להגחיך את הדיבור בלשון נקבה, אך היא מאמינה שכל התייחסות לנושא יכולה להתניע סימנים של שינוי.

"לאף אחד אין מונופול על השפה, גם לא לאקדמיה ללשון העברית", היא אומרת. "אני יודעת שזה קשה, שזה נגד הכללים של השפה וגם אני לא מקפידה על לשון נקבה ביומיום, אבל אני מאמינה שהשפה היא אחת הדרכים הכי טובות להביא לשינוי חברתי. אנחנו מעצבות ומעצבים את השיח כל הזמן וצריך לא לפחד לעשות את זה. עם הזמן מתרגלות".

• מיוחדים
• הפועל קטמון
• טל ברמן
• גיא פינס
• יעל דן
• עירית לינור
• יום האישה 2016
• דברו אלינו
• יום האישה 2016
• רדיו הקצה
• רן שריג
• ליאור שליין
• קרן נויבך
• אסי עזר
• אביעד קיסוס
• רדיו תל אביב