ברשת 13, כולם כבר יודעים, אין הרבה דברים שעובדים טוב. מהדורת החדשות קרסה לקרב על המקום הרביעי נגד כאן 11, הפריים טיים מובס באופן קבוע על ידי "הפטריוטים" של ערוץ 14, וגם הרצועות שלפני כן – לא ממש ממריאות. אבל יש מקום אחד שתמיד היה מוקד העוצמה העיקרי שלהם – הלייט נייט.ברשת הצליחו לבנות רצועה לילית חזקה ואפילו יחסית יציבה – שכוללת את גיא לרר ו"הצינור" (תכנית שבגלגוליה השונים, אוטוטו חוגגת 15 שנה על המסך), ואחריה את טל ברמן ו"היום שהיה" (שגם הוא, מה אתם יודעים, כבר יותר מחמש שנים איתנו. זה נצח במונחים של רשת). גם הרייטינג, יחסית, יציב. לא מאוד גבוה, אבל כזה שמצליח לשמר את הקשר עם הקהל.

>> קחו חופש: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה שצריך לראות עכשיו

שני גיבורי הרצועה הלילית הזאת, גיא לרר וטל ברמן, מאוד שונים במהותם אך שניהם משקפים תהליך שעובר על הטלוויזיה (ועל התרבות) כולה: מהשוליים – אל המיינסטרים. לרר התחיל בחדשות 10 בתור מגיש של פינת אינטרנט במהדורת השבת – והפך למגיש של תכנית חברתית חשובה (שאפילו הזיזה כמה דברים בעולם). ברמן החל בתור הילד הרע, מ"מוטל בספק" הגל"צית ועד "פרפר לילה", שהייתה הקונטרה לשמרנות של רשת כשעוד היתה זכיינית בערוץ 2.

צפייה ברצועה הלילית ששודרה אתמול (שני) – הייתה הזדמנות טובה לשים לב לשוני הגדול בין שתי הפרסונות. ה"צינור" של לרר הייתה, כמו בדרך כלל, איכותית, מגוונתו מעניינת. לצד הדיווחים החדשותיים הרגילים (בכל זאת, אנחנו בתוך תקופת ההמתנה לכטב"ם שיבוא – או שלא), הוא הצליח להביא ראיון הישגי במיוחד עם דב רביב, המהנדס שהוא אבי פרויקט "החץ", וגם עם בחור שעזב את הישיבה והחליט להתגייס לצבא. בסוף הוא אפילו דחף אייטם על עליית המחירים – בתקופה שבה לאף אחד אין ראש לאייטמים על צרכנות ואפשר לשדוד את הציבור.

ומעל הכל, לרר משדר רעננות בהגשה שלו – התנועה שלו הרבה יותר קלילה, הוא מרשה לעצמו לחייך (אפילו לדפוק קצת סאטירה על הקולגות – בדמות מונטאז' ה"כוסאמכ" המשעשע של עיתונאים בטלוויזיה וברדיו שנשברים ומקללים באמצע שידור), רוכן קדימה ומשדר משהו הרבה יותר אקטיבי. לכן "הצינור" עובדת יפה כל כך, כי לצד הצורך להישאר מעודכנים היא גם מצליחה לתת זווית עיתונאית אחרת למצב.

"היום שהיה", לעומת זאת, היא כבר משהו אחר. צריך להודות ביושר שגם המנדט שלה הוא אחר – "הצינור" היא תוכנית שבאה ממקום הרבה יותר חתרני, והרבה פחות מחויב לכללים הרגילים. ל"היום שהיה" יש תפקיד אחר בחיים של צופי רשת 13 – והיא לסכם את אירועי היום בצורה קלילה וקומפקטית ולעשות סדר. וזה בערך מה שהיא עושה – ברמן עובר בדקדקנות על כל האייטמים החשובים של היום, מישיבת הקבינט דרך הפעולה בלבנון ועד משפט טראמפ. אבל הקלילות שהייתה שם בימי גיא זהר נעדרת.

כי בתוך כל זה, משהו מטל ברמן קצת הלך לאיבוד. גם הוא וגם לרר לובשים חליפה, אבל אם לרר מצליח להתגבר עליה בעוד נראה שהחליפה קצת חנקה, מטאפורית, את ברמן. הוא משדר משהו עצור, מאוד קורקטי, מאוד "מגיש חדשות קלאסי". זה לא נהי נוסטלגי לימי "פרפר לילה" (למרות שמאוד הייתי רוצה שהם יחזרו, בטח כשאוטוטו סחבק בן 37) – גם ברמן של "בוקר חדש", תכנית הרדיו המצוינת שלו עם תם אהרון ואביה פרחי ב"אקו 99", הוא ברמן שונה ממה שאנחנו רואים על המסך.

ושוב, נכון שב"בוקר חדש" יש משהו הרבה פחות מעונב – וגם הדרישה של הקהל מברמן היא אחרת. אבל נדמה לי שהעולם שבו רצינו שמגישי החדשות שלנו יהיו קורקטיים ויעברו מאייטם לאייטם, גם הוא קצת מת, בטח ב-11 וחצי בלילה. ברמן מספיק מנוסה ומספיק טוב לפרוץ מתוך החליפה ולהביא קצת יותר מכישוריו אל המסך. הצופים ירוויחו מזה הרבה יותר מאשר מעבר קצת שגרתי על הניוז-פיד של היום (בטח אחרי שהולעטנו בחדשות כמעט כל היממה, שלא לדבר על הפושים).

"היום שהיה", שבימי הזוהר שלה עם גיא (ראיתם מה עשיתי שם?) הייתה מופת של הטלת ספק (ע"ע החיקוי בארץ נהדרת וה"אולי.. ואולי לא.. נחכה ונראה"), של הזווית הטיפה עקומה על החדשות – הפכה, למרבה הצער, להיות משדר חדשותי די בסיסי. חלונות עם כתבים מתחלפים, כמעט בלי יציאות או דברים מפתיעים. זו תכנית אחרת, כמובן, עם מגיש אחר – אבל גם לרוח הזאת אפשר להתגעגע. גם "הצינור" ובעיקר "היום שהיה" יכולות להשתפר – בוודאי עם שני מגישים שמסוגלים ליותר. אבלבתוך האקו-סיסטם של רשת 13, שהוא בעצם כאוס טוטאלי מתמשך שאינו מסוגל להתייצב, רצועת הלייט נייט יכולה להדגים לקברניטי הערוץ ההיסטריים את ערך ההמשכיות והדבקות בדרך. זו גם רצועה לא רעה בכלל לצפייה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• גיא לרר
• טל ברמן
• רשת 13

• Facebook
• Twitter
• Email

תוכן בחסות אדידס

אביעד קיסוס, 38

שדרן רדיו ומגיש טלוויזיה
רץ שלוש פעמים בשבוע, שעה בכל פעם בלי למדוד מרחקים, בפארק הירקון

"מה שאני הכי אוהב בריצה זו העובדה שמדובר בסיטואציה שאתה נמצא בה לבד לגמרי. לא רק בלי אנשים אחרים – גם בלי שום סוג של הסחות דעת. אני אוהב להיות לבד, ואוהב להיות לבד לגמרי. זה קצת כמו כשאתה יושב באוטו ומרשה לעצמך לצרוח שירים בקול רם. ככה אני בריצה. לא צורח שירים אמנם, אבל מרגיש מבודד, כאילו אף אחד לא יכול לראות, לגעת, לשמוע. אני שונא להזיע, אבל כשאני רץ לא אכפת לי לנטוף. זה חלק מהעניין. הריצה שינתה אותי פיזית, קודם כל. זה דבר שמעלה מאוד את מצב הרוח, ומקזז את ייסורי המצפון על מה שאתה אוכל אחר כך – באמת תופעות חיוביות.

אני אוהב לרוץ בחוץ, בפארק. מכיוון שאני מאוד מרוכז בריצה, ואולי דווקא מכיוון שאגלי זיעה נכנסים לי לעין, קרה לי כמה פעמים שנתקלתי באנשים שאני ״מכיר״ ולא אמרתי שלום, כי הייתי בתוך הטראנס הספורטיבי. במקרים אחרים עצרתי והתחלתי לדבר עם אנשים שאני מכיר, ורק אחרי כמה שניות הבנתי שאני לא חושב שהם מי שהם".

[tmwdfpad]לקריאה נוספת:
"בין ריחוף לריקוד": שלומי שבן מספר על ריצה
"להתנתק ופשוטל לרוץ": עומר מילר מספר על ריצה
בשביל הפיטר פן שבו: שמעון שירזי מספר על ריצה
"ההתמכרות הכי טובה שיש": דלית רצ'סטר מספרת על ריצה
"המקום בו אלוהים שומע אותי": איתי תורג'מן מספר על ריצה
בשביל ההרגשה שאחרי: מיכל וייסברג מספרת על ריצה

טל ברמן, 43

שדרן רדיו ומגיש טלוויזיה
רץ שלוש פעמים בשבוע, בין 10 ל־15 ק"מ, בחלק המזרחי של פארק הירקון

"הריצה נותנת לי שקט. לצלול פנימה. כימית, זה משחרר את כל החומרים הנכונים ועושה הרגשה מאוד מאוד טובה אחרי. התחלתי לרוץ לפני עשר שנים בערך. בהתחלה המטרה הייתה להוריד כמה קילוגרמים עודפים, ואחרי זה פשוט נשאבתי לזה. היום אני לא יכול לדמיין את חיי בלי זה. לפעמים אני רץ לבד ולפעמים עם חברים, אין חוקיות. יותר נחמד לרוץ עם אנשים, אין ספק, אבל גם בריצה לבד יש תענוג מסוג אחר.

בכל פעם שאני בחו"ל אני לוקח איתי כמובן בגדי ונעלי ריצה. יצא לי לרוץ בלונדון, בבוסטון, בניו יורק ובברלין. אפילו באתרי סקי אני רץ לפעמים, אם אני מוצא כוח אחרי הגלישה. אני לא יודע אם אני יכול להגיד שהריצה שינתה אותי, אבל היא נותנת לי פרספקטיבה מאוד מציאותית לגבי זמן. בזמן הריצה אתה עסוק בלי הפסקה במדידה של זמן – כמה זמן עבר, כמה ק"מ הספקת בפרק זמן. התוצאה היא שאתה מקבל מושג קונקרטי יותר לגבי המשמעות של זמן".

• #WHYIRUNTELAVIV
• אדידס: רצים
• מרתון תל אביב
• אביעד קיסוס
• טל ברמן
• WHYIRUNTELAVIV#

• Facebook
• Twitter
• Email

המאבק הפמיניסטי הגואה של השנים האחרונות הוביל לכמה שינויים בעולם. טוב, אולי לא בדיוק שינויים, אבל לפחות מודעות, מעשים ושינויי תפיסה, שעדיין לא הובילו לכך שנשים ישתכרו כמו גברים בתפקידים זהים או שיפסיקו להטריד או להתקיף אותנו מינית, אבל היי – זה אמור לקרות בכל רגע! עקב ההתמקדות במלחמה על גופנו כזירה שאינה מותרת לכל (לא רק מבחינה מינית, גם מבחינה שיפוטית־אסתטית), המאבק על השפה נזנח לעתים בצד. דפנה איזנרייך, רכזת חינוך במרכז לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית וסטודנטית לתואר שני במגדר באוניברסיטת בר אילן, מנצלת את יום האישה הקרב להזכיר לנו שבכל הקשור לשפה העברית ולקשר שלה לתפיסת המציאות
שלנו, יש עוד עבודה שצריכה להיעשות.

בזמן נסיעה שגרתית ברכב והאזנה לרדיו עלה בראשה של איזנרייך הרעיון ליוזמת "דברו אלינו", שמעודדת אנשי תקשורת לפנות לקהל בלשון נקבה ליום אחד בלבד. איזנרייך מודעת לכך שהניסיון לכפות דיבור בלשון נקבה כדי לתקן תפיסות מגדריות מעוותות נתפס כמגוחך, עוד מאז שמרב מיכאלי התחילה לעשות זאת, אבל לדבריה הסירוב העיקש להשתמש בלשון נקבה רק מדגיש עד כמה האקט המחאתי הזה נחוץ. "זה אחד הדברים שמעוררים הכי הרבה התנגדות, לכאורה בגלל שזה מטופש. אם זה כל כך מטופש – למה אתם מתנגדים?", היא שואלת. "אי אפשר לנתק את זה מהעובדה שפנייה לגברים בלשון נקבה היא מקטינה. זה לא מזוהה עם כוח וזה מערער. זה לא רק עניין של פנייה בהתאם למגדר. עצם הדיבור בלשון נקבה נחווה כסקטוריאלי ומקטין, וזה אומר משהו על החברה שלנו".

בעמוד הפייסבוק שהקימה פונה איזנרייך לשדרניות ושדרני טלוויזיה ורדיו ולעיתונאים ועיתונאיות, לקבל על עצמם את האתגר ולפנות לקהל מעורב בלשון נקבה. עד כה הצטרפו ליוזמה הטלוויזיה החברתית, רדיו תל אביב, רדיו הקצה ובועז כהן מ־88FM , וגם הכרוז של קבוצת הכדורגל הפועל קטמון התחייב שיכרוז בלשון נקבה ביום האישה. אף שמדובר ביוזמה שיישומה קל מאוד באופן יחסי להד שהיא עשויה לעורר, רוב נשות ואנשי התקשורת שאיזנרייך תייגה בעמוד כדי לעודד אותן להצטרף, וגם אלה שאנחנו פנינו אליהן – לא מיהרו להתגייס. קרן נויבך, עירית לינור ואסי עזר לא הגיבו לפנייה שלנו, וגיא פינס, יעל דן וליאור שליין לא הגיבו לתיוגם על ידי איזנרייך.

מי ששוקלים להצטרף ליוזמה וטרם החליטו הם דנה ספקטור, שמגישה תוכנית עם בן זוגה
רן שריג ברדיו ללא הפסקה, ואביעד קיסוס, שבתוכנית הרדיו שלו עם טל ברמן ב־CO99FM השניים מקפידים על פנייה בלשון מעורבת. בעמוד הפייסבוק של דברו אלינו מדגישה איזנרייך שלא מדובר בעיוות מוחלט של השפה, ושאין בהצעה דרישה מגברים לדבר על עצמם בלשון נקבה או להעניק שמות תואר נקביים לגברים או לעצמים זכריים (כמו "המלפפון החמוצה" או "ראשת הממשלה"). הכוונה היא לפנות לקהל מעורב בלשון נקבה ("מאזינות יקרות") וגם לבטא נושא סתמי ללשון נקבה ("פרסומות וחוזרות", "אומרות לי ברחוב לפעמים"). איזנרייך יודעת שמדובר בגימיק ושייתכן שיהיו גם כאלה שינצלו את היום כדי להגחיך את הדיבור בלשון נקבה, אך היא מאמינה שכל התייחסות לנושא יכולה להתניע סימנים של שינוי.

"לאף אחד אין מונופול על השפה, גם לא לאקדמיה ללשון העברית", היא אומרת. "אני יודעת שזה קשה, שזה נגד הכללים של השפה וגם אני לא מקפידה על לשון נקבה ביומיום, אבל אני מאמינה שהשפה היא אחת הדרכים הכי טובות להביא לשינוי חברתי. אנחנו מעצבות ומעצבים את השיח כל הזמן וצריך לא לפחד לעשות את זה. עם הזמן מתרגלות".

• מיוחדים
• הפועל קטמון
• טל ברמן
• גיא פינס
• יעל דן
• עירית לינור
• יום האישה 2016
• דברו אלינו
• יום האישה 2016
• רדיו הקצה
• רן שריג
• ליאור שליין
• קרן נויבך
• אסי עזר
• אביעד קיסוס
• רדיו תל אביב