Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טל מוסרי, תוציא אותנו מכאן. נמל תל אביב (צילום: Shutterstock)
כן כן, מה שקראתם בכותרת: במהלך חול המועד עד ה-8.10 יהפוך נמל תל אביב כולו למסלול בריחה חווייתי ועתיר תחנות, חידות ומשימות לפיצוח בדרך לפרס המשפחתי. את המשחק ינחה טל מוסרי דרך הווטסאפ שלכם (לא באמת חשבתם שהוא בא ללוות אתכם אישית, כן?)
היו שנים שבהן באמת ברחנו מנמל תל אביב, בעיקר בסופי השבוע, אבל זה היה מזמן והרנסנס של שוק הנמל החזיר לו את הצבע התל אביבי ללחיים, גינות המשחק הנדיבות והמושקעות הביאו את ילדי האזור עם הוריהם והנמל סופח מחדש לעיר. ובכל זאת, החל ממחר ולאורך חג הסוכות הקרוב ינסו אלפי אנשים לברוח מנמל תל אביב ומי שאמור לסייע להם בכך הוא טל מוסרי. כן, לא כתבנו את זה סתם בכותרת.
הרעיון החמוד מאוד הוא שהנמל הופך כולו לחדר בריחה אדיר מימדים תחת כיפת השמיים, ומשפחות עם ילדיהן מוזמנות להשתתף ללא כל עלות כספית, כלומר ממש בחינם. מי שיקחו על עצמם את האתגר יוזמנו לעבור מסלול של כ-10 תחנות בכל רחבי הנמל ואתריו המרכזיים, ובהן יצטרכו לעבור שלל שלבי חידות, זיהוי שירים, ביצוע משימות וכדומה כדי להתקדם מרמז לרמז ולעבור הלאה במסלול.
את הרמזים והחידות ינחה טל מוסרי, נו הבטחנו לכם בכותרת, והוא יכיר למשתתפים גם את בלש הנמל המפורסם איציק מזח, לו יסייעו באיתור פריט חשוב ויקר שנעלם בשטח הנמל ומי שיצליחו בכך יזכו בפרס משפחתי. איך זה יעבוד? בקלות: המשתתפיםיקבלו את הלינק הזה, יסרקו עם הטלפון קוד QR עם הגיעם לנמל, ויקבלו את כתבי החידה, המשימות והרמזים ישירות לווטסאפ האישי, כך שכל קבוצה תוכל להתקדם בקצב שלה ולהשתתף בעיתוי הנוח לה. כן, טל מוסרי יהיה בסרטונים בווטסאפ שלכם, מה חשבתם, שהוא הולך ללוות כל משפחה אישית? לא הגזמתם בכלל.
במהלך חול המועד יעמדו בדוכני המידע סמוך לגינת המשחקים בשדרת הילדים נציגי חברת ההפקה שיוכלו לסייע למתקשים, אבל האטרקציה תהיה נגישה כבר מיום שישי, 29.9 בשעות הבוקר. חוץ מרעיון חמוד ביותר, זו כמובן עוד הזדמנות מצוינת לבקר בשוק האיכרים, שהוא תמיד הסיבה הכי טובה להגיע לנמל בימי שישי, ואפילו לא חייבים ילדים בשביל זה. >> נמל תל אביב הופך לחדר בריחה, 8.10-29.9,עוד פרטים כאן
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
לוהקנו כרשימת מרכז־שמאל לכנסת, כל אחד מיישוב אחר ומרקע סוציולוגי שונה לגמרי. על הבמה, עם זאת, נמחו ההבדלים באחת. רקדנו בעליזות, שלהבנו את קהל הילדים הצורח כמשווע לחיוך או להנפת היד, ותחת חסותו הבטוחה של הפלייבק הפכנו מקשה אחת נטולת כל רבב. במשך חודש ימים ניפקנו שלוש או ארבע הופעות ביום, מחיפה ועד באר שבע. קידמנו את המופע גם בערוץ הילדים ובתוכניות כגון "הראשון בבידור" ו"המעגל עם דן שילון". איש לא העז לאתגר את מעמדנו כסוכניה הבלעדיים של קהילת הילדים בנבכיו אפופי המסתורין של עולם הבידור. היינו ילדים חולמים, ספוגים באבק כוכבים.
זה היה לפני 20 שנה. הייתי אז בן 7. ישבתי עם אימא שלי באוטובוס דן מתוצרת שנות ה־90, אלה שזכורים בתצורתם החרוכה מפיגועי אוסלו, כשמלהקת אבחנה את הפוטנציאל הבידורי המגולם בילד תכול העיניים שלפניה, שהיה, אם יורשה הנחתום להעיד על עיסתו הילדית, בלתי נדלה באותם ימים. לא חלף זמן רב עד שמצאתי עצמי באודישן לעיני חנוך רוזן וכרישי תעשייה נוספים, מבצע את "אני אוהב אותך" של היי פייב א־קפלה, מלהטט בצעדי הריקוד שלימד אותי אחי הגדול בהכנות היסודיות שביצענו מראש. הפיות נותרו פעורים; התקבלתי לפסטיגל 1997, זה עם"זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד", וסומנתי כתום אבני הבא. במקומון גבעתיים מיהרו לפרסם כתבה שכותרתה, ציטוט ישיר, הייתה "אני לא ילד פלא".
ילדי פסטיגל 97'
כדרכם של דברים, משהו מאז השתבש באורח רדיקלי. למעט גיחות נעורים לפטיפון או לקולטורה כסולנה של להקת פופ־פאנק לא הופעתי עוד על במות. לפרסומות לשקדי המרק ולשאר מוצרי צריכה תעשייתיים כבר לא קיבלו אותי. הייתי בן 8, אך מבחינתו של עולם הבידור כבר מיציתי את דקות התהילה שהוקצבו לי מראש והתהלכתי בין האולפנים כחי־מת. כמילות השיר רציתי להיות זמר, ושחקן, וליצן, אך לבסוף נותרתי מבקר. היום אני עיתונאי מריר ומוקצה מחמת מיאוס. רק כשהאורות כבים, כשאחרון העורכים עוזב את המערכת ואני נותר למול התאורה העמומה של מסך המחשב, אני עוד חולם על הבמה.
ימי ענת אלימלך ואמיר פיי גוטמן
אינני מבקר מופעים, אך משום מה התעקשתי לכתוב על פסטיגל 2017. לקחתי רכבת לחיפה, כי אפילו כוכבי עבר אינם חשובים מספיק כדי להשיג כרטיס למופעים המבוקשים בתל אביב, ובאתי בשערי מרכז הקונגרסים לבד, כאחד האדם, כאשר ההורים שסביבי משוכנעים שאני פדופיל. כשאליאנה תדהר ולירון רביבו עלו על הבמה לא התרגשתי. למעשה הציניות נותרה סמוכה בביצוריה עד שהבחנתי בחילופי קריצות בלתי פורמליים בין שני רקדנים אנונימיים, שיש בה מן האינטימיות שיכולה להירקם רק במחזורי ההכנות האינטנסיביים למופעי חנוכה משוכללים ועתירי תקציב. באותו רגע גמרתי בלבי לפתור אחת ולתמיד את תסביכי העבר. בלית ברירה, אחרי 20 שנה של שתיקה, פניתי לאנשים היחידים שיוכלו לעזור לי באתגר מן הסוג הזה. הראשון להשיב להודעה היה ירדן פוליצר, החקוק בזיכרוני בנסיבות שליליות בעליל. הוא היה הצעיר ביותר בינינו, בן 4 וחצי על במת הפסטיגל, ולפיכך משך באופן טבעי את מרב תשומת הלב. נוסף על כך יום אחד הוא התארח אצלי בבית ושבר ברשלנות את מכונית הצעצוע החביבה עליי, שהופעלה בשלט רחוק. גם היום יש לו עזות המצח להכחיש את מעורבותו במקרה ("זה לא אני, זו הייתה יעל גת", הוא מתעקש).
"הייתי כולה בן 4 ואימא שלי ראתה מודעה בעיתון שמחפשים ילדים לפסטיגל", מספר לי פוליצר, בשיחה המגשרת על שני עשורים של התנכרות לעברנו המשותף. "היא לא באמת חשבה שיהיה משהו, אבל הלכנו בשביל הקטע. אני זוכר איזה שיר עשיתי. זה היה שיר שלמדנו בגן על נחליאלי. אחר כך יצא המפיק ושאל את אימא שלי אם היא באמת מוכנה לכזה דבר, כי היא הייתה בהיריון, בחודש שמיני".
"מהפסטיגל אני זוכר רק פלשבקים. למשל, שאחראי התאורה היה נותן לי באופן קבוע ללחוץ על המתג ולכבות את האור לפני ההופעה. אני זוכר שדודו טופז הרים אותי על הידיים כשהיינו ב'ראשון בבידור', ושביקשתי מחנוך רוזן לקשור לי את השרוכים באמצע החזרה. וכמובן, כשהתאספנו בבית של חני נחמיאס אחרי הרצח של ענת אלימלך. את אמיר פיי גוטמן אני זוכר ממש טוב. הוא היה בעיניי הכי נחמד. הוא היה בקשר עם המשפחה שלי, התעניין בסבא שלי ובקרובי המשפחה האחרים".
עבורי פסטיגל 1997 היה גולת הכותרת, אך מבחינת פוליצר, מתברר, זו הייתה יריית הפתיחה. "אפרת רייטן זכרה את השם שלי, וכשעשתה סרט הזמינה אותי לשחק בו, כשהייתי בן 5. ככה השם שלי התחיל להתגלגל. עשיתי תוכנית ילדים עם דפנה דקל, השתתפתי במופע היובל למדינה והתחלתי לדבב סדרות ילדים בערוץ 11. בשנת 2002, כשחנוך רוזן החזיר את 'ספר הג'ונגל', הוא התקשר אליי ושאל אם אני רוצה לעשות את מוגלי. הסכמתי, וזו הייתה החוויה הרצינית ביותר. כנער התחלתי להופיע פחות אבל עם הדיבוב אני נשאר עד היום. כשסיימתי את הצבא מצאתי את עצמי בצוות בידור באילת. כרגע, בכל מקרה, אני בעיקר בדיבוב, אבל לא שולל את האפשרות שעוד אחזור למשחק".
בשיחת טלפון חטופה הציף בי פוליצר את כל אותם רגשי נחיתות שהצלחתי להדחיק במרוצת השנים. אחרי הכל, לי ניתנה רק שורה אחת בקטעי המשחק ("אל תשכחו את הבייגלה") ושתי מילים בשיר הילדים "עכשיו נצביע". באותו שיר, שמעת לעת אני שולף ביוטיוב כדי להתבדח עם חברים על עברי ככוכב ילדים (זה עובד לא רע עם בחורות), נחתכת השורה שלי לשניים כדי לנדב לילדה בשם הדר נחמיה סולו משלה: אני שר "תבחר קדימה", ואילו היא מוסיפה בקולה המתגרה "תלך בלי אימא". האם יכול להיות שפשוט לא הייתי מספיק טוב כדי להחזיק את כל השורה בעצמי?
מדבבי פוקימון כסלבס
מפרופיל הפייסבוק של נחמיה ניתן להסיק בנקל שהיא עוד חולמת על אור הזרקורים. תמונתה מלוטשת ומקצועית; היא מקדמת את ההופעה שלה במועדון האזור. רק בשל כך, אני חושד, הסכימה בכלל לדבר איתי. "אחרי 97' עשיתי גם הצגות והפקות אחרות, אבל בפסטיגל שלנו היה משהו שונה. זו ההפקה שאני זוכרת ממנה הכי הרבה, כי הייתה בה אווירה יוצאת דופן, היא לא הייתה תחרותית. באנו לעשות כיף – אני זוכרת, למשל, שהאחים מגון היו עושים קטעים מ'פלטפוס' מאחורי הקלעים (לימים שניהם דיבבו לסירוגין את דמותו של אש קצ'אמפ ב'פוקימון', לשניהם יש היום דפים בוויקיפדיה, וממעמדם הרם אפילו לא טרחו להשיב כעת להודעותיי – ג"פ). אמיר פיי גוטמן ועידן יסקין מהיי פייב היו משחקים איתנו משחקי קופסה (אני עדיין משוכנע שלי וליסקין היה קשר הדוק מלשאר, ולראיה עומד לצדי פנקס הזיכרונות ובו כתב לי: 'איזה כיף שמצאתי לי עוד אח קטן בחג החנוכה' – ג"פ). ענת אלימלך שמחה כל כך שהקלטתי את הקולות לשיר שלה, ובסוף לא זכינו לבצע אותו איתה".
"בתיכון החלטתי להתקדם לכיוונים אמנותיים יותר. הלכתי למגמת ג'אז בתלמה ילין, משם הלכתי ללהקה צבאית ואז חזרה לג'אז, עם חומרים שאת חלקם אני כותבת. במבט לאחור, מכיוון שהייתי ילדה יחסית חנונית, החיים האלה היו בשבילי חגיגה. אהבתי להיות כמה שפחות בבית הספר, והחוויות האלה נתנו לי את הניסיון הראשוני על במה ואת ההבנה שזה הייעוד שלי. זה מייחד אותך משאר האנשים בגיל שלך".
ובהחלט יש משהו ממכר בתחושה הזו. גם ילדי הפסטיגל שהופיעו לצדי ובחרו בכיוונים אחרים עדיין משוכנעים שיש להם עסק בלתי פתור עם עולם הבידור. כך לדוגמה מאירי מוג'בר, החבר הכי טוב שלי מלהקת הילדים (בפנקס הזיכרונות עוד רשום לי בכתב ידו הדקיק: "אתה ילד חמוד מנומס חכם מתוק ונחמד שיהיה לחה בהצלחה", כך במקור), המשרת כקצין בקבע ולומד תעשייה וניהול באוניברסיטת אריאל. יש לו פאנטון מידבק של עידן רייכל ובהתאם גם דיבור צה"לי ומסתחבק. "עד לפני עשר שנים עוד הופעתי בסרטים, וגם בהצגות ובמופעים באריאל. עד שהתגייסתי, האמת. אני מתגעגע לזה, אבל זה משהו שקשה להסתמך עליו בתור עבודה. אני כל הזמן חושב על זה. לפעמים עולה ב־yes איזה סרט ששיחקתי בו, ואני צופה ומתגעגע. אם הצבא יאשר לי לעשות הפקה במקביל, אני חושב שאסכים, אבל לא אשים בצד את הלימודים והצבא".
"כילד אהבתי את זה מאוד. זו הייתה דרך לביטוי עצמי", אומר מוג'בר, "חוץ מזה הייתי ילד רגיל, אבל כשהילדים היו הולכים לשחק כדורגל אני הלכתי לשחק בסרטים ובטלוויזיה. זה היה נראה לי טבעי, כי לא הייתי צריך להתאמץ בשביל זה ובמקביל זה נתן לי המון אנרגיה. תקופת הפסטיגל הייתה מאתגרת כילד, מבחינת הלחץ והצורך לעמוד בזמנים, אבל היה משהו מדהים בזה שלא הייתה חציצה בינינו לבין המפורסמים והיינו יכולים להתערבב איתם בכיף".
יעל גת, זו מתקרית המכונית והשלט הרחוק, לומדת משפטים באוניברסיטת בר אילן, אבל הזיכרונות הטובים מ־1997 עוד מערערים אותה לעתים. "תקופת הפסטיגל חרותה לי בלב ובנפש בצורה משמעותית. אני זוכרת תקופה של הגשמת חלומות, של דינמיקה תיאטרלית ומוזיקלית מדהימה בין הילדים והכוכבים. בהופעה אחת לפני האחרונה, רובי דואניאס ונמרוד רשף הזרימו אותי להסתלבט על אפרת רייטן לעיני אלפי הורים וילדים וכשעליתי לשיר את 'באנו חושך' עם אפרת, היא שאלה אותי כרגיל 'מה שיר החנוכה האהוב עליי?' ובמקום לענות 'באנו חושך', עניתי "יונתן הקטן'. היא הייתה בשוק, וככה מול כל הקהל נאלצה לאלתר ולזרום איתי על הקטע עד ששכנעה אותי בכל זאת לשיר את 'באנו חושך' (קרנבל ההסתלבטויות היה משהו שנעשה כדרך קבע בהופעות האחרונות, וגם אני ניסיתי להתל בצחי נוי באחת הפעמים אך בסוף השתפנתי – ג"פ). לא אשכח גם איך בכיתי במפגש האחרון, כשחילקו לנו מתנות ובגדים, והבנתי שהתקופה המדהימה שחוויתי הגיעה לסיומה".
"ההופעה בפסטיגל המשיכה באופן טבעי את הכמיהה שלי אל הבמה. המשכתי להופיע במסגרת בית הספר ולימים גם למדתי בתלמה ילין. דווקא אחרי תלמה, שבשונה מהפסטיגל לא הייתה חוויה שכולה תמימות ואהבה ולפעמים אפילו ממש ההפך, החלטתי לא לנסות אפילו להתקבל ללהקה צבאית או לתיאטרון צה"ל והתגייסתי כמש"קית חינוך. היום, בשנה ג' ללימודי משפטים, החלום נותר כפי שהיה, והגעגוע והכמיהה לבמה לא מרפים. המון פעמים אני מקווה שמתישהו יחזור האומץ שהיה לי כילדה בת 7 על במות הפסטיגל, ללכת אחרי החלום ולהגשים את הרצונות האמיתיים שלי. לכן חלום לא רחוק שלי הוא לעבור לניו יורק אחרי התואר ולנסות להתקבל לאחד מבתי הספר למשחק. אומרים שלחלומות אין גיל, ואני מקווה שזה באמת כך".
מה שמעולם לא הייתי
המסקנה חד משמעית: הרוב המוחלט של ילדי פסטיגל 97', לרבות אלו שלא נענו לכתבה (האחים מגון המדבבים, נוי הלפרין המשחקת בתיאטרון וכדומה) עוסקים במקצועות הבמה והבידור או חולמים לשוב לעסוק בהם. לנפשות נוסטלגיות כשלי, המתקשות להכיר בשטף האירועים המתחלפים בהרף עין, קשה לפתוח את אלבום התמונות ולחזות ברגעים טעונים באושר ינקותי, אחוז בזרועותיה של חני נחמיאס או עומד בטוח לצד נמרוד רשף בשיא תהילתו. נחמתי היחידה היא שאני כבר בתוך הזמן, ואילו הם שוחים בלימבו שזמנו היחיד שנת 1997, היכן שמשמיעים בריפיט את "מממבופ" של הנסון ופאוץ' של קיפלינג הוא אביזר אופנתי לגיטימי ולא מסמן של הצהרה נוסטלגית ריקה.
ברכבת חזרה מחיפה אין מנוס מלהכיר בכך שדבר מאז כבר לא נשאר: ילדי הפסטיגל נעלמו כליל מן ההפקות, עידן יסקין מנהל חיים אנונימיים בניו יורק ואפילו תום אבני נדרש לחלטר ב"סברי מרנן". הניצוץ כמובן עוד שם, מתעצם נוכח התרגשותם הבלתי מרוסנת של ילדי דור ה־Z, אך הוא מתגלגל ומתגלם בדמותם של עומר אדם וסטטיק ובן אל, נכון לקפץ לעבר הדמות הבאה.
כעת מתחוור שהדרך היחידה לא לקפוא בלימבו הפסטיגלי היא לדחות אותו, לשלול ממנו כל היבט שישווה לו ערך מיסטי. להודות שהייתי ילד מנוצל ושהופעתי במהלך חג שלם תמורת נעליים ושתי חולצות. להגיד בריש גלי שאמיר פיי גוטמן חיבב אותי כי הייתי ילד חמוד בן 7 ולא כי זיהה בי תכונות או יסודות חד פעמיים. לחזור לאוטובוס ההוא של דן, להביט למלהקת בעיניים, ולהצהיר פעם נוספת שאני לא ילד פלא, ושלמעשה מעולם לא הייתי. בשתי מילים, שאין צורך להוסיף עליהן דבר: לבחור קדימה.
[interaction id="5a326ded91af9500014e2a5d"]
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מוזיקת עולם, שירים לילדים, לחנים מתקופת מפא"י והפקה מודרנית. זהו התמהיל המבלבל לכאורה של "בייבי אוריינטל 3" שהפך לאלבום הילדים הראשון מזה שנים שהגיע לגלגלצ
כמו באוכל, בבידור ובתיאטרון, גם בעולם המוזיקה מקובלת הפרדה דיכוטומית מאוד בין עולם הילדים לעולם המבוגרים. "מוזיקה לילדים" – אם אפשר בכלל לאחד את "הכבש ה־16", הפסטיגל ומחזות זמר (המיועדים לילדים) תחת קטגוריה אחת – היא תחום שחי כמעט תמיד בבועה משל עצמו. למה כמעט תמיד? ובכן, בשבוע הקרוב יוצא לאור האלבום "בייבי אוריינטל 3", שכבר הצליח לפרוץ את הבועה המלאכותית הזאת ולהכניס שירים לפלייליסט של גלגלצ. הפרויקט של המפיקה בפועל יעל אופנבך והמפיק אלון אוחנה, שלקח את המושכות המוזיקליות באלבום הנוכחי, מנסה לשלב לא מעט עולמות שהקשר ביניהם היה רופף עד לא קיים: מוזיקת עולם, שירים לילדים, לחנים מתקופת מפא"י וכלי נגינה ומבצעים שרגילים להפקות מושקעות יותר מהמקובל בענף.
"לרוב אנחנו בוחרים קלאסיקות, דברים שהם נכסי צאן ברזל, כך שיהיה בסיס מספיק רחב של היכרות עם השיר בשביל לעשות עליו את הווריאציות. אלו צריכים להיות שירים שההורים גדלו על המקור שלהם, ואנחנו חושפים אותם מחדש לילדים של היום", מסביר אוחנה. "אנחנו בוחרים ומטפלים בכל שיר בנפרד – זה עולם רחב מאוד מאוד, מהתקופה של לאה גולדברג ועד האייטיז־ניינטיז – ואז בוחרים איך לפצח אותו. לפעמים זה לא עובד ולפעמים מגלים בלחן הקיים משהו שלא ראינו בו קודם". ככה יצא שדיוויד ברוזה מטפל ב"בואי אימא" ויסמין לוי מבצעת את "הצריף של תמרי".
עטיפת האלבום בייבי אוריינטל 3
אין פחד בהתעסקות עם קלאסיקות?
"אנחנו לא באים ממקום מסחרי של לעבד את השיר בכוח, אנחנו בכוונה לא נוגעים בטקסטים ומשאירים את הלחן דומה למקור ומנסים לשמור את זה פשוט. אחת המטרות היא לפנות גם אל ההורים, שמכירים את המקור וגדלו עליו בעצמם, לנסות שיהיה להם מעניין אבל עדיין למצוא משהו במלודיה המקורית שאפשר לגלות מחדש. אני לא מודאג כי אני מכיר את כמות ההשקעה והזמן שהשקענו בכל שיר״.
איך בעצם קובעים מה נחשב מוזיקה לילדים? יש איזה דפוס, שפה או חוקים? ואיך זה שבכל זאת יש סאונד כזה, "מוזיקה לילדים"?
"הקו המנחה שלנו הוא שיהיה פשוט, לא במובן של חוסר מורכבות אלא של עיבוד שאין בו עומס. במובן הזה למדנו שפחות הוא יותר, גם אצל מבוגרים לפעמים: יש כלי אחד שמוביל ושאר הכלים מלווים אותו ברקע בדרך כלל. מלבד זאת היחס שלנו הוא כמו אלבום למבוגרים".
העניין הוא שהשירים הללו הפכו לנכס צאן ברזל קודם כל מפני שהם לא מכוונים לגיל מסוים.
"נכון, כי הטקסטים מכבדים, והם לא מתיילדים ולא מטופשים וזה חשוב מאוד מאוד. אני לא חושב שהילדים צריכים שפה פשוטה, להפך. לא תמיד אנחנו עובדים עם טקסטים והאלבום הראשון היה אינסטרומנטלי כולו, אבל כשיש אז חשוב שזה יהיה ברמה גבוהה, עם כותבים שכתבו קודם כל למבוגרים. היה עניין פעם של כותבים ומבצעים שעבדו על תכנים לילדים באותה השקה ובאותה רצינות ובאותו יחס כמו הטקסטים למבוגרים שלהם. מה שאתה נותן לילדים זה מה שהם הופכים להיות, זה כמו אוכל: תכנים לילדים הם לפעמים הכי ג'אנק, אף שבעצם אתה רוצה לתת להם תוכן מזין ועם ערך. יש דבר שנקרא 'שוק הילדים', שהוא רק לילדים. אין חפיפה בין תכנים למבוגרים לבין תכנים לילדים".
אוחנה מצביע על אחת הנקודות הכי קריטיות בתחום ההפקה לילדים, במוזיקה ובכלל. עד לפני לא המון זמן תוכן לילדים הגיע כמעט בלעדית מאמנים שיצרו תוכן גם למבוגרים. חלק משירי הילדים והצגות התיאטרון החשובות בהיסטוריה הישראלית נעשו לילדים, על ידי יוצרים שלא עשו את ההפרדה בין העולמות. היום כוכב ילדים הוא "כוכב ילדים" בהגדרה וזה גטו שקשה מאוד לצאת ממנו, כפי שיעידו מיכל ינאי, טל מוסרי ויובל המבולבל. חלק מהמבצעים באלבום הם זמרים בעלי שיעור קומה שזו הפעם הראשונה בה הם מקבלים הזדמנות לשיר לילדים.
"במשך עשור היה לי איזה קושי בעברית, ודווקא כשהבן שלי מיכאל נולד, חזרתי לעברית וגיליתי אותה מחדש. יש בזה משהו חשוף מאוד וגם יומיומי בשבילי. יותר מזה, דווקא מפני שמדובר במוזיקה לילדים זה הרבה יותר קשה בשבילי. יש לי אחריות כפולה ומכופלת על השיר שלי ועל מה שהילדים מקבלים". כך מספרת יסמין לוי, שאחרי קריירה של עשור שבמהלכו שרה בלדינו ולא התקרבה לעברית, קיבלה החלטה להשתתף באלבום עם "הצריף של תמרי".
"אני יכולה להביט על זה מהצד ולהגיד שנדרש הרבה אומץ להכין כלים אוריינטליים לילדים, לדעת לתת במה לשיר עצמו וגם לעיבוד זו אחריות גדולה מאוד. כשילד שומע את המוזיקה שאתה שמעת כהורה, אז אתה חולק איתו היסטוריה, תרבות, דברים שמשותפים לשניכם ולא רק לך. יש בכך חשיבות עצומה".
את מרגישה שמפני שזה שיר ילדים את יכולה קצת לצאת מאזור הנוחות שלך?
"בטח, אני באתי לשיר הזה בראש רציני מאוד בהתחלה, עם אותו הלך רוח שאני באה לאלבומים שלי, ומצאתי את עצמי ממש משתובבת באולפן. השיר מדבר על חיות, אז מצאתי את עצמי עושה חיקויים של חתולים ותרנגולות ודברים שאני בחיים לא מרשה לעצמי באלבומים שלי. אבל כן, כשקיבלתי את ההצעה לשיר לאלבום חששתי, כי זה לא העולם שלי וזה הרבה יותר מרתיע לעשות משהו כזה, בגלל החשיבות שביצירה לילדים. אבל האמת שאני לא חשובה פה בכלל, זה לא אלבום שלי שאני המרכז, אני רק באה לעזור, המאזינים הם המרכז".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
זו השנה השלישית, בה תקיים עמותת נט"ל, את מרוץ רצים בצבע– מרוץ המדגיש את הריצה כחיבור בין גוף לנפש ואת הצבע, כנראות לפציעה הנפשית השקופה לכאורה, עם חוויית ה-ביחד של שותפות הגורל הישראלית והחוסן הלאומי. כ-5000 איש ילדים, מבוגרים, חיילים, בני-נוער מהארץ והעולם צפויים להשתתף במרוץ "רצים בצבע 2015" שיתקיים ביום שישי ה-13.11.15 בפארק הירקון תל אביב החל מהשעה 07:00 בבוקר. כל ההכנסות מהמרוץ יוקדשו לתמיכה וסיוע נפשי לנפגעי טרור ומלחמה.
במרוץ יוזנקו 3 מקצים: 5 ק"מ- תחרותי, 1.5 ק"מ- תחרותי, 1.5 ק"מ – עממי לילדים בגילאים 7-14 ומקצה "אפרוחים" 300 מ' – לילדים עד גיל 7. לאורך המקצים, ייצבעו חולצות המשתתפים באבקות-צבע (ידידותיות לסביבה ולאדם) בשלל גוונים ובאופן סימבולי "יצבעו" את הפציעה השקופה באופטימיות ויסמלו את הבחירה בחיים.
במקום יתקיים מתחם הפנינג פתוח לכל המשפחה הכולל מופעי אקרובטיקה ולוליינות, מתקנים מתנפחים, משחקים לילדים ויצירה בצבעים, דוכני אוכל ושתיה קלה ועוד.
רצים בצבע. צילום: יח"צ
מרוץ "רצים בצבע" יתקיים בפארק הירקון-גני יהושע, תל אביב.
ביום שישי ה 13.11.15, החל מהשעה 7:00 בבוקר
כל ההכנסות מהמרוץ יוקדשו לתמיכה וסיוע נפשי לנפגעי טרור ומלחמה.
![רצים בצבע. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2015/11/sizes/Natal_AlexaRaz-רצים-בצבע-1_p_wo_500_333.jpg "רצים בצבע. צילום: יח"צ")