(פורסם במקור במגזין את)
מוווווווווווווו. כלומר, התכוונתי לכתוב "בוקר טוב". סליחה, התבלבלתי עם השפה השנייה שלי, זו שאני מדברת בה עם הפרות באחו. כלומר, עם החברות שלי במסעדה. תוך דקה מפרסום הקטע של יעל פוליאקוב מהפודקאסט עם אסי אזר, הזעזוע נשפך ברשתות כמו הכרס שלי אתמול אחרי שהזמנו קינוח שני, רק כי היינו חייבות לסיים את האירוע עם קצת (הרבה) שוקולד.
>>

הכל כבר נאמר, אז בואו נתחיל מהסוף: פוליאקוב אמרה בין היתר "אני אגמור את השמנות, אני אגמור אותן!". זה ממש בסדר יעלי, את יכולה להיות רגועה, אנחנו כבר עושות את זה לעצמנו. גם אם אנחנו לא ממש "שמנות". גם אם יש לנו כרס קטנה שמבאסת לנו את הג'ינס. גם אם ראינו תמונה של היד שלנו מהצד. גם אם קלטנו שהסנטר שלנו משתכשך כבר בעצמות הבריח. כל עימות עם המציאות, שהרי רובנו לא ממש "הירואין שיק", היא גורם למסיבת שנאה עצמית לכל מי שגדלה על תרבות הניינטיז, שם מידה 38 ואפילו מידה 36 לפעמים נחשבו "פלאס סייז".

View this post on Instagram

זוכרות את האימג' של ילדה קטנה מול מראה עם מספריים מעל הבטן שלה? קשה לי לתאר כמה פעמים המחשבה הזאת עלתה לי בראש, וכל פעם הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה נורא לא פרקטי, כי כל מה שאשיל ממני זה דם וכבוד עצמי. הלוואי ולא הייתי סוחבת את זה איתי כאדם בוגר, הלוואי.

לפני כמה חודשים הייתי בפילאטיס, והתאמנה לידי מישהי לא רזה עם טופ. האם זה משהו שאני חושקת לעשות בעצמי בסתר ליבי? בהחלט כן. התחושה הזאת נראית לי משחררת בטירוף. הבעיה היא שקודם אצטרך להשתחרר מעצמי. בהזדמנות הראשונה שהייתה לי, הצצתי על פניה של הבחורה לצידי, וראיתי שהיא צעירה. קינאתי.

קינאתי בדור החדש, שגדל עם מודלים נוספים מלבד "כוסיות". שבזכות הרשת הייתה לו גישה לנשים שמנמנות שמסוגלות להתלבש יפה, להעריך את עצמן ולהיות מבסוטיות. תבינו, זה לא משהו שבכלל היה בסביבתי. לא אצל החברות ולא אצל האמהות שלנו. זה פשוט לא היה.

ובואו נפתח סוגריים רגע על אסי עזר, ה"מאמי הלאומי". האם נשמע ממך בקרוב שהדעות לא משקפות אותך? התנצלות מלאת רגש שתגרום לנו להטות את הראש ימינה? תגיד, באיזו נקודה היית שם "סטופ", אם בכלל? בפריים טיים אתה מזיל דמעה על נטע ברזילי והחלומות שלה – אבל במציאות? יכול להיות שהתרגלת מדי להסתובב עם דוגמניות ורותם סלעיות (המעלפת!), ששכחת ששאר בני האנוש מתמודדים עם בעיות אמיתיות? שכן אכילה היא אף פעם לא אכילה. היא תמיד הבעה של רגש ומצוקות פנימיות. וואלה, לא יודעת מה ציפיתי מאדם שהביא תינוקת לעולם (כשאנשים בקהילה שלו מוכנים למשכן כליה בשביל זה), אבל אז התלונן על המחיר של אחיות לילה, בזמן שהוא מרוויח מיליונים. אוף. למה המפורסמים שלנו כאלה מנותקים. סגור סוגריים.

בשורה התחתונה: כשפוליאקוב אומרת שהנשים אוהבות "לנצל את השומן העצמי לקבל אהדה" – וואוו, אני כל כך בעד. כי האהדה של מישהי אחרת ל"משפיענית השמנה העירומה" – היא היכולת שלה לא לשנוא את עצמה היום, או בכלל. וכמה זה חשוב. תחשבו כמה אנרגיה אנחנו מבזבזות על זה! כמה מחשבות. כמה חרחורים. איזה כיף זה פשוט לנשום את הסיטואציה ולהגיד "כוסאמק, אני נראית טוב אינעל העולם".

ועוד משהו על המשפט שפוליאקוב אמרה בציניות "כי אני אישה חזקה ואני אוהבת את עצמי": בעולם שרק לימד אותנו לשנוא, לרדת, להוריד, לשנמך, ואנחנו צריכות להיאבק בו על מקומנו מהרגע שנולדנו בערך, זה דווקא פיתרון לא רע. לשמור את האנרגיות למלחמות האמיתיות כלפי חוץ – לא כלפי עצמנו, ובטח שלא כלפי נשים אחרות.

• טור דעה
• יעל פוליאקוב
• פודקאסט
• דימוי גוף

בואו נגיד את האמת: התקופה הנוכחית תופסת את הטלוויזיה בישראל במבוכה. מצד אחד המלחמה עדיין נמשכת, אבל מצד השני הירי הרקטי לישראל (במספרים) פוחת, הלחימה בעזה נמצאת תחת איפול כבד מאוד, ושעות האולפן הארוכות של מהדורות החדשות – שבהתחלה שידרו בלופ בלתי נגמר – לאט לאט מתקצרות כי פשוט אין מה לשדר.

>> "באין מדינה": העמוד הראשון במסקנות ועדת החקירה על המחדל
>> צפינו ביום השידורים הראשון של "רלוונט". יש לנו חדשות טובות ורעות

אבל למרות שסימנים ראשונים של שגרה כבר הורגשו – למשל, הפרסומות שחזרו להיות משודרות – לחזור לשגרה לגמרי פשוט אי אפשר. ראיתם מה קרה ל"כוכב הבא" כשניסתה לחזור. גם מי שמנסה לבדר בתקופה הזאת, עושה את זה עם נימה לא מפורשת של התנצלות. אנחנו פה אבל גם לא ממש פה.וכך, נוצר לו יציר כלאיים די מוזר – הסט הוא עדיין הסט של החדשות, ואיתו גם ההבטחה "לעדכן בכל מה שיתרחש", אבל התוכן מבקש להיות קצת יותר קליל, קצת פחות חדשותי הארדקור. נקרא לזה "לייט נייט ניוז" – תכניות שמגיעות בשעות המאוחרות (בדרך כלל, אחרי המטחים הכמעט-קבועים של 20:00 ו-22:00), כשאפשר להיות קצת יותר רגועים ולהתרווח.

היו לנו כבר כמה דוגמאות לדבר הזה; הראשונים היו ארז טל ואברי גלעד, כבר בסוף השבוע הראשון של המלחמה. משם, עלו ובאו כל מיני ציוותים אחרים: אייל קיציס ולוסי איוב היו שם לרגע, גם צביקה הדר ואליעד נחום ב"רשת 13". כולן תכניות שנמצאות על הגבול שבין העיסוק באקטואליה ובמלחמה הנוראית שאנחנו חווים, לבין הניסיון להרים ראש ואולי אפילו קצת לצחוק על המצב המשוגע שהוא החיים שלנו.

עכשיו, מגיע ניסיון נוסף, המעניין מכולם עד כה, וזהו הציוות בין שני קומיקאים, יעל פוליאקוב ותם אהרון, בתכנית חדשה ושמה "הלילה עם תם ויעל" – תכנית שבועית שאמורה להיות משודרת בימי שישי בשעות המאוחרות ולספק סיכום אחר של השבוע שהיה. התוצאה מעניינת ולפחות ברמת האיכות (עוד נראה את הרייטינג) נותנת פייט חזק לאברי וארז.

הפורמט, אם אפשר להבין אותו מהתכנית הראשונה, נשען על כמות אורחים מצומצמת – בניגוד לארז ואברי שפשוט מביאים אורח אחרי אורח כמעט בשיטת סרט נע. בתכנית ששודרה אמש היו ארבעה בסך הכל: הכתב הצבאי אור הלר בראיון נדיר, בן גיחה אחת למשנתה; לירז צ'רכי, שהקליטה סרטון בפרסית לעם האיראני; נדב יעקבי, שדיבר על הזווית הספורטיבית של המלחמה, ומני ממטרה, שהפך לשיחת היום הקצת משונה של התקופה הזאת בשבוע שעבר. בחירות מעניינות, לא הדמויות הכי בולטות, אבל כן אנשים שהיה להם מה להגיד ושהיו יכולים להיות קצת אירוניים ביחס למצב.

את החלל שמרכיב את התכנית מעבר לאורחים, ממלאים תם ויעל עצמם בשתי דרכים: הראשונה היא כתבות החוץ, שמסתמנות כפלוס הגדול של התכנית. הכתבה של יעל פוליאקוב ובנה יונתן במטווח, או המפגש המקסים של אהרון עם האמהות, הביאו זהב קומי וגם תחושה של רווחה לא קטנה לצופים שנשארו ערים. הדבר השני הוא הקומדיה שמתרחשת ביניהם, שבה הם מצליחים לפרק בעדינות רבה את הטירוף שעובר על כולנו ואפילו להוציא מזה דברים יפים.

תם אהרון ממשיך בתכנית הזאת את התהליך שהוא עצמו עבר – מסטנדאפיסט תל אביבי, דרך הפינה ב"תכנית קיציס", "גב האומה" שבה הוא קיבל יותר במה, "פעם בשבוע" שרצה במשך שלוש עונות אנמיות בתאגיד, "בוקר חדש" עם טל ברמן ואביה פרחי ב-99 – ובדרך, גם השינוי הפוליטי המסוים שעבר. דרך כל זה הוא נשאר מאוד מצחיק. רואים את זה בכתבת החוץ, רואים את זה גם בדינמיקה עם פוליאקוב שעובדת נהדר.מנגד, התזזיתיות והחרדתיות של פוליאקוב היא הביטוי המושלם למצב רוח שבו כולנו חיים. פוליאקוב תמיד הייתה מאוד אהובה עליי, ובמקרה הזה היא הצליחה גם לבטא משהו כמוס יותר: את התחושה הזאת שאנחנו לא ממש יודעים לאן הולכים. אולי גם קצת מהמבוכה הזאת שדובר עליה בהתחלה.

הבעיה הגדולה עם התוכנית היא הבעיה עם תכניות של רשת באופן כללי בתקופה הזאת – קשה להיקשר אליהן, כי לא ברור כמה זמן כל זה יימשך. זה לא סוד שרשת נמצאת במשבר לא קטן. כבר תקופה ארוכה שערוץ 13 מפסיד ברייטינג לערוץ 14 – שלא לדבר על הפער ההולך וגדל מהאחות הגדולה מערוץ 2 לשעבר, קשת 12. וכך, רשת מנסה לזרוק לאוויר כל מיני פורמטים בשליפה במטרה לשנות את התמונה – פעם מביאה תכנית אקטואליה עם גאולה אבן, פעם מנסה להציל את יום שישי עם בן בן ברוך, רק השבוע היא עלתה עם תכנית חדשה של שלום אסייג (לא מאוד מוצלחת), ועכשיו הניסיון הזה.

"הלילה עם תם ויעל" ראויה לצמוח, אולי אפילו להישאר איתנו אחרי שהמלחמה תיגמר. הנוכחות שלה על המסך מסמלת משהו בתודעה הישראלית של תחילת נובמבר 2023 – התהליך הזה כמובן איטי ומלא בהיסוסים, כי לך תדע איזה רעה תתפרץ עליך בפעם הבאה, אבל יש כאן ניסיון מסוים להתחיל ולהסתכל בצורה משוחררת על המצב. הלך עלינו, ועכשיו אנחנו מחפשים את מי שיידע קצת לצחוק ולהצחיק על זה. אפשר להפסיק להתנצל.

• ביקורת טלוויזיה
• רשת 13
• יעל פוליאקוב
• תם אהרון

• Facebook
• Twitter
• Email

רגע לפני ש"הנוכלות" מגיעה אלינו (סוף סוף!), מירי פסקל ותקווה בן חיים הוציאו סינגל חדש שרק גורם לנו להתגעגע יותר. הסינגל, שזכה לשם המכובד "בולבול", מבוצע יחד עם ישי לוי.

האחיות השבורות חוזרות להיות בקשר אחרי הסכסוך האחרון, ואחרי שמירי יצאה מהכלא. מסתבר שבנה האהוב של מירי זקוק לניתוח דחוף – ניחשתם נכון – סתם, לא – להסרת הזנב. הן שוב מתחברות לדנ"א הנכלולי שלהן, הפעם במטרה להשיג את הכסף הדרוש להצלת רובי, ובדרך מסתבכות עד מעל הראש.

הסדרה תכלול שירים מקוריים בשיתופי פעולה עם תום פטרובר (היהודים), עופר ניסים, פיטר רוט, רן שם טוב (איזבו), ברוך בן יצחק (רוקפור), יונתן פוליאקוב, אופיר קנר, עדן דרסו ועוד.

← "הנוכלות", yes VOD, החל משבת (16.11)

• המסך
• סדרות
• קומדיה
• אילן פלד
• יעל פוליאקוב

• Facebook
• Twitter
• Email

בזמן שחגגתם יום הולדת למדינה, HOT העלו את שני פרקי הבכורה של ״פוליאקובים״. יש כאן הצהרה: שידור ״פוליאקובים״ ביום המקדש את הישראליוּת, כזה שמוקדש בדרך כלל למרתון מערכונים של הגשש, בא לומר לצופים שמשפחת פוליאקוב היא לא משפחה פרטית, היא מייצגת משהו גדול מזה. מצד שני, להשיק סדרה בערב היחידי בשנה שאף אחד לא נמצא בו בבית, ומי שכן נמצא צופה בחיילים עושים צורות עם דגלים בהר הרצל, מעלה חשד שאולי ב-HOT בכלל לא רוצים שתצפו בה.

והאמת, קשה למצוא סיבות לצפות בעונה החדשה של ״פוליאקובים״. את כל השטיקים שלה היא מיצתה כבר בעונה הראשונה. כן, הבנו, אין דבר לגמרי תיעודי ב״דוקו-ריאליטי״ הזה. הערפול הז׳אנרי, שהיה מסקרן בימיה הראשונים, התפוגג לגמרי ועכשיו נשארנו עם סדרה על חבורה לא ממש מעניינת של אנשים קולניים וגסי רוח, המנתבים את חייהם בין שורה של עלילות סתמיות ומאולצות.

>>20 הסדרות הישראליות הגדולות בכל הזמנים

העונה החדשה פוגשת אותנו במקום בו הסתיימה העונה הקודמת: העסקה למכירת בית המשפחה התפוצצה, והסכסוך שנוצר בעקבותיה בין האחים יעל ואיתמר מסלים ובהמשך אף יגיע לבוררות. עד אז, מנסים בני המשפחה להתמודד עם 16 מיליון השקלים עליהם בנו ונעלמו עם פיצוץ העסקה. הפתרון לבעיותיהם מסתמן בדמות מעבר של כמה מבני המשפחה אל ביתה של שוש, הבית שהחליטו להשאיר בחיקם.

בעוד הרעיון של ״האח הגדול״ בכיכובם של הפוליאקובים נשמע מגרה, בינתיים אף אחד עוד לא עבר והפרקים הראשונים התמקדו בהתשה אינטנסיבית של הצופים. שיחות ארוכות על סמס ששלחה יעל לאיתמר והעמיק את הקרע, שיחות ארוכות עוד יותר על אותן שיחות על אותו סמס. סצינה בלתי נגמרת עם אשתו המפוקסלת של איתמר, שעוסקת גם היא, ניחשתם נכון, בסמס ששלחה לו יעל.

בהנחה שאכן ״כל קשר בין הדמויות וההתרחשויות המתוארות בסדרה לבין המציאות מקרי בהחלט״, כפי שנטען בשקופית הפתיחה, מן הראוי להשקיע בפיתוח עלילות שלא מזלזלות בצופים. ולא, ההתלבטות של יעל אם לקחת על עצמה את תפקיד הפרזנטורית של מותג נייר הטואלט הממוחזר (והפיקטיבי) "למור״, אינה כזו. דווקא על אירוע אישי וקשה שחווה יעל מדלגים בקלילות בפרק, ואפשר רק לקוות שהוא בדמות האקדח במערכה הראשונה, ושההתמודדות האמיתית שלה ושל התכנית איתו תגיע בהמשך.

ל״פוליאקובים״ אין מה להציע. אפילו צילום מסך של שוש עם איזה משפט מחץ מתחתיה שיתפקד כתמונת קאבר בפייסבוק כבר אי אפשר להוציא ממנה. היא התחילה כפיסת טלוויזיה מרעננת וקלילה, אבל הימרה מהר מדי על כל הקלפים שלה ונשארה בלי כלום. יש סדרות מצחיקות ממנה, טראשיות ממנה, כיפיות ממנה.בעידן היותר מדי טלוויזיה, ״פוליאקובים״ צריכה להתאמץ הרבה יותר כדי לגרום לנו לצפות.

• המסך
• פוליאקובים
• יעל פוליאקוב
• תרבות