מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נשגר את אחד מעובדי המערכת לעבר השמש. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזכרו: ישסדרה של לארי דיוויד בדרך, יש סיבה לחיות.

1. בהסתורה // כאן 11

מה עבר, חצי שנה מאז הפעם האחרונה שדרמת איכות על חרדים השתלטה לנו על המסך? לא שאנחנו מתלוננים, כי עם הסדרה החדשה של כאן 11 יש סיבה מוצדקת להייפ – קאסט של מיטב השחקנים הישראלים (וגם אורי קומאי), סיפור מעניין על חרדים שנמצאים בין לבין – יעני, חיים כחרדים כלפי חוץ, אבל בשושו מקיימים חיי חילונים – ושיר פתיחה פשוט נהדר בביצוע מעיין ליניק. שני הפרקים הראשונים עשו סיפתח מצוין, עכשיו רק שלא יאבדו את המומנטום הטוב.שכוייח.

2. טוויסטד מטאל // Twisted Metal // פיקוק

כבר כמעט 3 שנים שאנחנו מטרחנים בכל הזדמנות שאפשר על הסדרה הפוסט-אפוקליפטית הזו, כנראה הגרסה הכי מהנה שיש לעולם שאחרי הפצצה. נכון, הז'אנר בהחלט עמוס בשנים האחרונות (אפשר להבין למה), אבל המתכת המעוותת הזו מצליחה להתבלט עם דמויות באמת מופרעות, חוש הומור שחור וכמה הפתעות קאסט באמת מהנות. השבוע שתי העונות הראשונות הגיעו סוף סוף לארץ, אחרי שב-yes הרימו את הכפפה, ומי שעוד לא עלה לנסיעה המטמטמת הזו עד עכשיו הולך ליהנותמבינג' נפלא, פראי ומשחרר של כיף טהור.

3. משפחת מרדוק: השושלת // Dynasty: The Murdochs // נטפליקס

בתור מעריצים לא קטנים של "יורשים", ממש חיכינו לרגע שזה יקרה – המשפחה שסיפקה השראה למשפחת רוי מקבלת סדרת דוקו בת ארבעה פרקים אודותיהם. ובכנות? הדרמה לא פחות מדהימה מהסדרה שנוצרה בהשראתם – רופרט מרדוק הוא הנבל על המושלם, וחבורת הילדים החכמים והעשירים והנכלוליים שגידל עושים עבודה נהדרת בלנסות לעמוד ברף הבלתי אפשרי שלו. תגמעואת הדוקו ברגע, ואז רק תרצו לחזור שוב ל"יורשים".

4. המדיסון // The Madison // פרמאונט+

הנוסחה הקבועה של טיילור שרידן תעבוד גם כאן – שחקן קולנוע ענק (הפעם זו מישל פייפר) במרכז סדרה שמתקיימת באזור ספר אמריקנה קלאסי (נהר המדיסון) ועוסקת בדרמה משפחתית קשה אך מחממת לב. השוני מ"ילוסטון" ודומותיה הוא שהפעם לא מדובר בהמשך קורות משפחת דאטון, אלא סיפור חדש על משפחה ניו יורקרית עמידה שמאבדת את הפטריארך, ועוברת ל"אמריקה האמיתית"® כדי להתחיל מחדש, לגלות את הכוחות של עצמם וכנראה גם להבין שטראמפ הוא לא בחור כזה רע.זה יהיה להיט.

5. איש משפחה // Family Guy // דיסני+

העונה ה-24 של איש משפחה נחתה בדיסני+, וכיאה לסדרה שמחזיקה כל כך הרבה שנים באוויר, אתם יודעים בדיוק איזה הומור פרוע, טיפשי, אסוציאטיבי ולעיתים קורע תקבלו. בפרק הראשון לואיס וסטואי עושים ביחד סמים, וככה לואיס סוף סוף מצליחה להבין אותו, ובהמשך יש עוד עלילות מופרכות שכולן סך הכל קולב לתליית בדיחות בוטות כאלו או אחרות. לרגל חזרתם אספנו את 10 הקטעים הכי טובים של פאמלי גיא,שיהיה על מה לצחוק.

• מה רואים הלילה
• כאן 11
• דיסני+
• פרמאונט+
• נטפליקס

כש"השעשועון של גבע אהרון" עלתה לאוויר, אז עוד כפודקאסט עצמאי (לפני המעבר לתאגיד השידור הישראלי), זה קרה בימים שאחרי אסון ה-7.10. לאהרון גבע, יוצר הפוד, היה משפט שפתח כל פרק: "פרק הזה הוקלט לפני סוף העולם". מעין רגע קצר של קונטקסט מטורף, לפני שנצלול לתוך עולם של אסקפיזם. עכשיו, כשבחוץ יש אווירת סוף עולם נוספת, "השעשועון" חזר אלינו.
>>

השבוע עלה לפלטפורמות הדיגיטל פרק חדש של הפודקאסט, באירוחה של כוכבת השנים האחרונות (ואיזה 500 סדרות של התאגיד) נועה קולר – מעיין מתנה קטנה שהיקום שלח לנו בעיצומה של תקופה חרדתית. משהו קטן וטוב אחושילינג. אבל מה בעצם הופך את "השעשועון" לכל כך מוצלח? אלו רק שבע סיבות למה הפודקאסט הזה כל כך מבריק, שמסבירות איך הפך לאנטי וירוס המושלם לדיכאון הסובב.

1) בזכות הגבע אהרון

הדמות של אהרון גבע, בנו של הקומיקסאי (כן, זו מילה שהעתקתי מוויקיפדיה) האגדי דודו גבע ז"ל, מרחפת סביב חיינו לא מעט זמן – מסרטונים קצרים ב"מאקו", דרך "חאנשי" (המצוינת) ועד הופעות ב"מהצד השני" (ואפילו כתבה בלתי נשכחת כאן בטיים אאוט, בהניסה להעלות בסיאנס את אביו). אבל כאן הדמות שלו מתפרצת בתור המארח המושלם. מי שמצד אחד מסוגל להתעמת עם האורחים שלו (אולי אפילו קצת לקרוע את המסכה מעל הפסאדה שלהם), אבל מצד שני גם יכול לגרום להם להרגיש בנוח מספיק כדי לתת לרבקה מיכאלי לקלל. ביוטיוב של כאן אמנם הגדירו את זה כ"חדר חקירות", אבל תכלס? זאת החקירה הכי כיפית בעולם.

2) בזכות האורחים

עד היום, האנשים שהתארחו ב"שעשועון" באו בכל מיני אסכולות של עולם הבידור – מרותי ברודו ועד רבקה מיכאלי, עופר שכטר וגורי אלפי, אילנית לוי ונועה קולר. אבל לדעתי לכולם היה משהו משותף, וזו יכולת מדהימה להוריד מהאגו. מי שבא לתכנית הזאת הוא, בהגדרה, לא "כוכב" מלא מעצמו, אלא מישהו שמוכן להכיר בצדדים החלשים וברגעים דבילים. בשטויות שהוא עשה ודיבר. בפינות הקטנות בביוגרפיה שלו שבדרך כלל יחצ"נים מנסים להסתיר. בהפוך על הפוך, זה בעיניי מוציא אותם הכי גדולים שאפשר.

3) בזכות הכנות

וזה מוביל אותי ישר אל תכונת האופי הזאת שעושה את התכנית, בעיניי, לחזקה – וזו מערכת היחסים בין גבע לפציינט שלו. בתוך הדיאלוג שלהם, אין בולשיט. זה לא ראיון רגיל בתקשורת, שבו בדרך כלל המראיין מגיע עם רצון להוציא כותרת, והמרואיין מוקף בחומות ומגיע עם הנקודות שרצה להביא מהבית. יש פה שיחה כנה ופתוחה שבמוקד עומד המרואיין, ושם הוא מוכן ללכת עד הסוף עם עצמו. להבין שהוא לא מבין, להתפדח על עצמו – משהו שמאוד מאוד חסר בתקשורת הבידור הישראלית, ו"השעשועון" מביאה בסטייל.

4) בזכות הארכיון

זה לא שלאהרון גבע היו חסרים מקורות מידע (האיש תחקירן די פסיכי, כפי שאפשר ללמוד מהפרקים העצמאיים), אבל מדהים שהוא מצא את התאגיד ואת הארכיון שלו כשותפים. החיבור הזה בין שניהם הפך את "השעשועון" למשהו חזק פי כמה – כי הוא מאפשר גם להשתמש בקטעי וידאו מהעבר (אפרופו הפלאשבק המרהיב ל"זאפ לראשון" בסוף הפרק עם קולר), וגם להרחיב עוד יותר את מאגרי המידע שמהם יוצאות השאלות. שילוב מצוין שחיזק את הפודקאסט הטוב ממילא.

5) בזכות החרוזים

זה אמנם נשמע דבילי, לעתים גם איפנטילי, אבל גבע אהרון מביא עם ים של כישרון, את הטקסטים שמצליחים להצחיק עם קצת קרינג', ויעיפו את הפודקאסט במהירות בכל בינג'. אני חורז פחות טוב מגבע, אבל הבחירה האמנותית הזאת הופכת את האירוע למקסים, מצחיק עוד יותר ואוקוורד בדיוק במידה הנכונה. לא יודע למה, אבל גם זה מצוין בעיניי.

6) בזכות הספציפיות

יכולות התחקיר המדהימות של גבע שבאות לידי ביטוי פשוט מפילות את הלסת. היכולת לדעת לא רק מה הלקוח לבש, אלא גם מה הוא הזמין לאכול ב-17 לדצמבר 2001 (ואז להתפלא כשהבנאדם מולו לא זוכר). כמי שמחשיב את עצמו כטוב ביכולת לזכור פרטים קטנים, זה מרגיש כמו כדורגלן מליגת העל שרואה את ליונל מסי.

7) בזכות הזוטות

כי בסוף – מה שהופך את "השעשועון" לכל כך טובה זה שהיא אינה "חשובה". היא לא מחפשת להיות משמעותית או לספר סיפורים גדולים, אלא להתרפק על הצד השטותי של החיים. על הדברים הקטנים והאפלים והנידחים, על הדברים שעשית ואפילו אתה לא זוכר. מבחינתי, זה הכיף הגדול בסיפור תרבותי – לא רק דרך היצירות הגדולות והמשמעותיות, אלא גם עד רמת המקום שבו נבחרת ב"יפים והנכונים", או מה הריח של ארז טל. אגב, אני מהמר על בושם גברי חזק כזה. לא יודע למה.

• ❤ תרבות
• פודקאסט
• כאן 11

עוד חודשיים, בחודש מאי הקרוב, יחגוג תאגיד השידור הציבורי תשע שנים להיווסדו. זה אולי לא נחקק לנו במוח כאירוע מהפכני, אבל יום הקמתו של התאגיד – על חורבותיה של רשות השידור ז"ל – היה אחד הימים המשמעותיים ביותר בתולדות היצירה הישראלית. זה היה היום שבו נולד כאן שידור ציבורי אמיתי – פורץ דרך, משמעותי, כזה שלא נתון לכבלי הרייטינג אבל כן מצליח לגעת בחברה הישראלית על כל גווניה ונותן המון מקום ובמה ליוצרים ישראלים, ומספק הוכחה מרהיבה לכך שכשנותנים ליצירה מקורית זמן ואורך רוח קורים דברים מדהימים.

>> גורם מדיני בכיר: 8 קלישאות בלתי נסבלות שאולפני החדשות אוהבים
>> לה פמיליה: 10 המערכונים הכי טובים של "איש משפחה" בכל הזמנים

ההוכחה הטובה ביותר לעוצמתו של התאגיד כמקור נובע של יצירה, היא המספר הרב של הסדרות המוצלחות שלא נכנסו לרשימה, ומספר הסדרות החדשות שנכנסו אליהמאז ערכנו אותה לראשונה לפני כשנתיים. בתקופה שבה קשה להתעודד, כשהשידור הציבורי שוב מאוים בידי אויבי הדמוקרטיה והתקשורת החופשית, כדאי להתמקד רגע בתוצרת הנפלאה של תרבות מקומית ברמה הגבוהה ביותר שבקעה ממפעלות כאן. פשוט תחשבו על זה בתור 15 המלצות צפייה משובחות שקיבלתם מהמדינה. אין על המדינה!

קופה ראשית

היא נולדה עוד בימי הטלוויזיה החינוכית הישנה, אבל התפתחה ותפחה לכדי הסיטקום הישראלי המצליח והמוצלח ביותר שהיה כאן. סיפורו של הסופרמרקט "שפע יששכר", שהחל בתור סדרה קטנה וממזרית והפך ללהיט כלל ישראלי, הוא קומדיית מקום עבודה מצוינת (פרי יצירתם של נדב פרישמן ויניב זוהר), שמצליחה להיות גם מצחיקה וגם קומוניקטיבית לקהל הרחב. טיטינסקי, כוכבה שמש, שירה שטיינבוך וראמזי הפכו לדמויות קאלט, וכל מה שנשאר לכם לעשות זה להתמוגג ממנה.

היהודים באים

עוד הפקה שאמנם לא נולדה בתאגיד, אבל הפכה בזכותו לספנת הדגל של הקומדה הישראלית. בעולם שבו אין "ארץ נהדרת", כנראה שזו היתה תכנית הסאטירה של המדינה – כזו שלקחה את הסיפור של כולנו, של העם היהודי ומדינת ישראל, וידעה לעשות את מה שיהודים עשו כל השנים: לצחוק על זה בצורה מושלמת. אסף בייזר, נטלי מרכוס ויואב גרוס יצרו פורמט סאטירי משובח עם קאסט שהוא שילוב מרהיב בין ישן וחדש (ממוני מושונוב הוותיק שמראה שוב איזה שחקן קומי אדיר הוא, ועד יניב ביטון שעשה שם את צעדיו הראשונים בדרך להיות סופרסטאר). לצערנו היא ירדה אחרי שש עונות – אבל אנחנו עוד ממשיכים לקוות לקאמבק.

אינתיפאדה

התאגיד יצר לא מעט סדרות דוקו מצוינות (חלקן יופיעו פה בהמשך) שמספרות את הסיפור הישראלי, מ"סינדרום עזה" דרך "לבנון" ועד "איפה הייתם בהתנתקות", כאלה שהצליחו להציג את ההיסטוריה הקרובה שלנו מזוויות שונות ולהאיר באור חדש את הסיפורים שמעצבים את חיינו. אבל "אינתיפאדה", שיצרו בן שני ושי להב, שונה כי היא באה לא מעיני המתעד, אלא מהעיניים של מי שהיו חלק מזה. שני ולהב, שניהם, באו לסדרה כמי שהיו שם כחיילים ולקחו חלק פעיל בתקופה השנויה במחלוקת, וסיפרו את מה שראו עיניהם ממש. יחד עם המוזיקה המעולה ברקע (כולל השיר "תגידי אש תגידי מים" של מאיר בנאי ז"ל, שמלווה את הסדרה) הם הותירו כאן סדרה מטלטלת, לא פשוטה, אבל צפייה חובה לכל ישראלי.

שעת נעילה

דוגמא טובה למה שקורה כשהיצירה הישראלית מגיעה לשיאה. "שעת נעילה" היא ה-אפוס של התאגיד: סדרה אחת, רק עשרה פרקים, אבל כזו שמספרת את הסיפור של מלחמת יום הכיפורים בצורה מופלאה ומצמיתה – דרך עיניי החיילים והסיפורים שלהם. היא לא פחדה לגעת בפצע פתוח של החברה הישראלית, מה שהיה טראומה עצומה (עד שבאה גדולה ממנה) וסיפרה באומץ איך הגענו אליה. עמית כהן, רון לשם, דניאל אמסל, גל זייד, ירון זילברמן ויזהר הר-לב יצרו סדרה שוברת לב ולא קלה לעיכול, שממרחק של כמה שנים בהחלט נראית כמו מאסטרפיס (וגם נמכרה ל-HBO).

מקום שמח

מהסדרות החדשות ברשימה – והיא הרוויחה את המקום שלה ביושר. אחד הלהיטים הגדולים של התאגיד, למרות החיסרון המובנה מול הערוצים המסחריים. השילוב בין תיקי דיין לנועה קולר (היא תופיע כאן לא מעט), ההופעה המעולה של אביהו פנחסוב (שגם הנגישה אותו כשחקן דרמטי מצוין במקומות אחרים), והכתיבה הרגישה של קולר ורם נהרי ליטפו את הכאב היומיומי שלנו כל פרק ופרק. היא לא שמה פוטושופ, היא לא סיפרה סיפורים, היא היתה ריאליסטית עד כאב – אבל גם כזו שמסוגלת לרפא. כמה יופי.

האחיין שלי בנץ

קודם כל אל תהיו קטנוניים – "האחיין שלי בנץ" אולי עלה בחינוכית, אבל משודר גם בכאן 11. זה אולי סיטקום לילדים, אבל הוא גם אחד הסיטקומים הטובים ביותר שיצאו בישראל בשנים האחרונות: קאסט קומי שלא מרגיש כאילו נטחן עד דק על המסך, דמויות ארכטיפיות שמרגישות חדשות, תסריט מצוין ובעיקר מלא מלא מלא פאנצ'ים. זה כבר נהיתה כמעט קלישאה להגיד שכשמתייחסים לילדים ברצינות של מבוגרים, התוכן הטוב ביותר נולד, אבל "בנץ" הראתה שכשמתייחסים לילדים אפילו יותר ברצינות מלמבוגרים, התוצאה היא התוכן הכיפי ביותר.

יקומות

עוד אחד מהדברים שאתה יודע, עמוק בתוכך, שלא היו עולים לשידור בחיים ברשות השידור הישנה, אבל בהחלט מסמלת את דרכו וסוד כוחו של התאגיד: היכולת לתת במה ליוצרים להגיד את מה שהם רוצים ולראות שכשעושים את זה, גם הקהל יודע לאהוב חזרה. האיש שבמוקד הוא רועי כפרי – אחד היוצרים הכי מקוריים שמסתובבים כאן, שסוף סוף קיבל את הסדרה שלו; את המקום שבו הוא יכול להתפרע. וזה אכן מופרע ושונה מאוד מכל דבר ששודר על המסך הישראלי, יצירה משונה ונפלאה שמצליחה לא רק להצחיק, אלא גם לרגש. טריפ ששווה לעלות עליו.

משי זהב

מהדברים שגורמים לך להגיד – "בשביל זה יש תאגיד" (סליחה על החרוז). בחברה הישראלית, כידוע, לא פשוט להיות חושף שחיתויות – אבל לפעמי זה מצליח להפוך את העולם לטיפה יותר טוב. וכך הגיעה הסדרה התיעודית של שרון יעיש שהביאה את סיפורו הפתלתל והמחליא של יהודה משי זהב – מי שהחל כפורע חוק, הפך לגיבור לאומי וסיים מבוזה (בצדק) בתור איש נתעב שהתעלל מינית בגברים, נשים וילדים. סדרה שעשתה צדק, ופרמה את המסכה היפה שכיסתה על האיש המכוער. סדרה חשובה, שהיתה יכולה להיוולד רק כשיש גוף שידור ציבורי חזק שיכול לשדר אותה. רגע מעורר כבוד.

חזרות

בתקופת הקורונה לאמריקאים היה את "טד לאסו", הממתק המנחם שליווה אותם בסגרים, ועזר להרגיע את התחושה שסוף העולם בדרך. אצלנו, בקטנה, הייתה "חזרות" – שגם היא שודרה בלב אותה תקופה קשה וסיפקה את אותה פונקציה. הסדרה של ארז דריגס ונועה קולר, שגם כיכבו בשני התפקידים הראשיים, הייתה אמיתית וכנה, קומדיה מרירה על זוג לא מושלם שמצליח לנצח הכל – והרגע שבו קולר שבתה סופית את ליבו של עם ישראל, גם היום – שש שנים אחרי ששודרה – היא עדיין בינג' נהדר להתכרבל מולו בימים אפלים. הצלחה גדולה שנקטעה באיבה בגלל פרשת דריגס, עם הרבה שכבות של אירוניה.

המו"לים

לעיסוק של התקשורת בעצמה יצא שם לא טוב, ובכל זאת – זו סדרה תיעודית מעולה. הפרויקט של עמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי מספר את סיפורה של העיתונות הישראלית דרך בעלי הבית – ממוזס, דרך נמרודי, שוקן ואדלסון – ובדרך גם סיפור של מדינה שלמה בהידרדרות. הסדרה שחשפה איך מפא"י היתה מעורבת בניהול "ידיעות אחרונות", שסיפרה את הסיפור המטורף של פרשת האזנות הסתר, והגיע עד תיק 4000 והדיל המושחת בין נתניהו למוזס, לא עשתה חיים קלים לעיתונות הישראלית – ובדרך אמרה משהו הרבה יותר גדול מעוד סדרה ברנז'אית. זה סיפור על השחתה, על כוח לא מרוסן ועל הקורבנות שנופלים בדרך. עוד סדרה שחשוב לראות, לא רק כחובבי תקשורת, אלא גם כישראלים. בדיוק מה שהתאגיד יודע לעשות מעולה.

מנאייכ

עוד רגע שיא של התאגיד – ממקום לא צפוי. בתוך התקופה השבטית שבה אנחנו חיים, אפשר היה לבטל את "מנאייכ" מכל כך הרבה סיבות – אבל אי אפשר, וגם לא כדאי. הסדרה שכתב רועי עידן הצליחה להתגבר על כל הבעיות ולהאיר את מה שבאמת דרוש תיקון בתוך המערכת המשפטית – בעיקר למי שחושב שהיא חשובה לדמוקרטיה שלנו. חוץ מזה, היא פשוט סדרה מצוינת – שלוש עונות ושלושים פרקים, כולל התפקידים המדהימים של שלום אסייג (פריצה מרהיבה כשחקן דרמטי) בתור איש מח"ש איזי בכר, עמוס תמם בתור ברק הראל (אחד הנבלים הכי טובים שהיו כאן), ולירז חממי המדהימה בתור השוטרת טל בן הרוש, בתפקיד שהכניס אותה לכל בית בישראל. ככל הנראה סדרת המשטרה הכי טובה שהיתה בישראל.

שיר אחד

תוצר "תאגידי" מובהק. מה שהחל בתור פודקאסט מוזיקלי מימיה הראשונים של מחלקת הדיגיטל, הפך לימים לסדרת טלוויזיה ולמקור מרהיב של יצירה מוזיקלית ישראלית. מאיה קוסובר וניר גורלי הם הדמויות הראשיות שהובילו צוות שלם שהצליח לספר, דרך שירים גדולים וקטנים כאחד, את הסיפור הישראלי. הפודקאסט הפך לאחד המצליחים בישראל, ועשה את דרכו באדפטציה מושלמת אל המסך הקטן. בימים האלה, שבהן הטלוויזיה גורמת לנו לבכות בקטע רע, כמה טוב שיש את הסדרה הזאת שגורמת לנו לייבב בקטע טוב (גם אם אתה ברכבת וזה מביך. לא חשוב שמות).

המפקדת

סוד קסמן של לא מעט סדרות תאגיד הן העובדה שהן מצליחות לדבר בשפה חדשה שמתנערת מהקלישאות של פעם, וכשאתה רואה אותן – אתה מכיר אותן. כזו היא "המפקדת", הדרמה הקומית של עטרה פריש וניר ברגר שאי אפשר היה שלא להתמכר אליה. גם כאן, שלוש עונות ושלושים פרקים – לצערנו לא יותר – אבל עבודה מרשימה, כולל תפקיד הפריצה הגדול של אלונה סער בתור קצינת החמ"ל נועה לויתן הקשה כיהלום אבל אהובה להפליא. סיפורן של מפקדות בבסיס טירונים, שהוא על הרבה יותר מצבא: הוא על יחסי כוח ומערכות יחסים, ופריפריה מול מרכז, ובעיקר על מקומן של נשים בחברה שלנו. סדרת צבא מצוינת ששווה תמיד לחזור אליה. אם ראיתם, ובעיקר אם לא.

כוורת: נתתי לה חיי

אין להקה ישראלית שתועדה כמו להקת "כוורת". הסופר גרופ הישראלי כבר זכה למספר יצירות דוקומנטריות (ולפרק מיוחד בסדרת הדוקו "סוף עונת התפוזים") לאורך השנים, ובכל זאת, "נתתי לה חיי" היא סדרה שונה. גם בגלל שהיא לא מתמקדת רק בלהקה אלא גם בדמות נוספת שהיא כמעט חלק ממנה – כמעריץ. יואב קוטנר, אחד מגיבורי הרדיו הישראלי, מגיע לכאן כיוצר אבל הוא לא רק מתעד אובייקטיבי. הוא חלק מהסיפור, והנוכחות שלו גם מצליחה להוציא צדדים וסיפורים חדשים מהמוזיקאים הכי אהובים ומוכרים בישראל. לכל מי שאוהב מוזיקה, בוודאי ישראלית ובוודאי את כוורת, זו יצירת חובה.

כל האימהות משקרות

נכון, היא רק מעכשיו, ויש את הטיית העכשוויזם שכל הזמן מאיימת עלינו. ובכל זאת, היא ראויה לציון. עטרה פריש מ"המפקדת" חזרה עם היצירה שירדה מהמסך לא מזמן (יחד עם הכותבים נועם נבו, נטלי מיכאלשווילי-דרור ויעל כץ), ונתנה ביטוי של קול נשי עצמאי וחזק על המסך שלנו; לא משהו מובן מאליו, במציאות שבה אנחנו חיים. מאיה מרון בקאמבק המבורך לחיינו, אגם רודברג ששוב הוכיחה שהיא שחקנית דרמטית עצומה, סדרה שהצליחה לעטוף בעטיפת צלופן את המציאות הכואבת שהיא מטיחה בנו בסיום.

• המסך
• כאן 11
• סדרות ישראליות
• סדרות מומלצות
• הסדרות הכי טובות

התקופה שאנחנו חיים בה, זה לא סוד, לא עשתה טוב למורכבות. בוודאי בתקופות חירום כמו עכשיו, אבל גם בכלל, בשנים האחרונות נעשה הרבה יותר קשה להיות מורכב. הרשתות החברתיות מקטבות אותנו למקום שבו אנחנו חייבים לבחור קבוצה אחת או אחרת ולהתחייב למחנה פוליטי, למגזר – וגם לאמונה דתית. גם התקשורת עושה את שלה עם קרבות הגלדיאטורים באולפנים בין הימני עם הכיפה מול השמאלני האתאיסט, מעריצי נתניהו מול מתנגדיו החריפים וכמובן, חרדים נגד חילונים.

>> ונעבור לקשקשנים באולפן: 10 הפרשנים הכי מיותרים בטלוויזיה
>> מדליית ערד: הסדרה הזאת היא בדיוק המרחב המוגן שהיינו צריכים

אירועים כמו חוק ההשתמטות שמקדמת הממשלה, הבוז של הממסד החרדי כלפי המדינה והסחטנות הפוליטית, גררו אותנו לשתי קצוות, לפחות מעל פני השטח. אבל מתחת לפני השטח, מתקיים עולם שלא תמיד מוכר לפוליטיקה ולתקשורת הישנה – עולם של מורכבות. עולם של גם וגם. הישראליות המנצחת בשנים האחרונות היא היברידית – זאת שתעשה קידוש בערב שבת, אבל תיסע במכונית לאחר מכן. כזו שלא חייבת כלום לאף מחנה. ובאופן מעניין, דווקא הסדרה שעשויה להיות הלהיט הבא של כאן 11 – חוגגת את המורכבות הזאת.

"בהסתורה" היא סדרת תאגיד חדשה שיצר יוסי מדמוני (האיש שמאחורי "בת ים ניו יורק", "30 ש"ח לשעה" ו"להרוג את הסבתא") יחד עם אבי תפילינסקי. הקאסט עמוס בשמות גדולים – כולל כוכבי סדרות תאגיד קודמות כמו גל תורן, נעמי לבוב, אורי "דודו פארוק" קומאי (זוכרים את האפיזודה הזאת? הפי טיימס) והמלכה האם של סדרות הטלוויזיה לאחרונה – נועה קולר.

מה שעוד מעניין היא התפתחותו של תת ז'אנר חדש בסדרות הישראליות: סדרות שעוסקות בקורונה. זה התחיל, כזכור, עם "רצח בים המלח" שנולדה מתוך מלונית קורונה במקום הכי נמוך בעולם. גם "בהסתורה" נולדת מתוך המשבר הזה. היא מתחילה באנשים שבאים להתבודד, אבל האמת היא שהם באים להתחבא מהעולם החרדי הנוקשה, ולאפשר לעצמם לחיות חיים חופשיים – גם אם כפולים, כשבחוץ הם משחקים את המשחק החרדי המיינסטרימי, אבל בתוך הקבוצה – הם יכולים להיות מי שהם.

בלב הסדרה עומדת רוחל'ה – בחורה בת 19 ממשפחה חסידית, שנדבקת בקורונה בכוונה ומגיעה למלונית בירושלים. שם, היא מגלה קבוצה של חרדים שבנו קהילה תת קרקעית – כזו שבה הם מנהלים חיים כפולים, מרשים לעצמם את כל התענוגות שבעולם החילוני, אבל נשארים עם הפסאדה החרדית. מנצלים את ה"הסתורה" כדי להיות מי שהם. ואז הם מגלים שגם מי שהם זה לא משהו.

מה שיפה ב"בהסתורה" זה שלמרבה השמחה היא לא נופלת במלכודת הקלה מדי של סדרות מהסוג הזה. היא ממש לא "הסדרה החילונית שבה החרדים יוצאים מעבדות לחירות ומגיעים לעולם החילוני שבו הכל טוב וחופשי" (וגם לא להפך). דמויות כמו רוחל'ה או שרה עוזבות את העולם החרדי, אבל מהר מאוד מגלות שגם החילוניות היא לא כליל השלמות. יש בה הרבה ריקנות והרבה חסרונות ובעיקר אין בה את האמונה – שגם היא חשובה לאדם ברמה מסוימת. היא לא סדרה קוטבית, אלא מורכבת – ומכירה בנפש המסובכת של אנשים ובסיבוך של הדמויות שלו.

במובנים מסוימים, למרות האווירה והעולם שבו היא מתקיימת, "בהסתורה" מזכירה פחות את "שטיסל" ויותר את "הבורגנים". וזה קורה כי היא לא חוששת להתעמת עם הדמויות של הסדרה. האנשים שמתוסרטים בה הם אמנם שחקנים מאוד אהובים, אבל הם לא מגלמים אנשים טובים – שרה היא דמות מניפולטיבית וקשה, יוסי זוכמיר בורח מהעולם החרדי כי נקלע לחובות. הם בורחים מהעולם החרדי לא רק כי הנפש האנושית מבקשת ורוצה חופש, אלא גם כי יש להם ממה לברוח – והם השאירו בעולם החרדי הישן הרבה מאוד אנשים שנפגעו בצד הדרך.

ברמת הקאסט – מי שפורצת כאן בגדול היא נעמי הררי, שמגלמת את רוחל'ה; שחקנית דרמטית שכבר עשתה כמה תפקידים (בין היתר בסדרה "המפקדת" ובסרט "המשלחת"), אבל כאן מקבלת תפקיד ראשי בפעם הראשונה ועושה אותו בצורה נפלאה. לא סתם יש בסדרה מעין קריצה תסריטאית שבה החברים בקבוצה מכנים את רוחל'ה "שירה האס" – גם כאן יש פוטנציאל אדיר שמתפוצץ על המסך. על שחקנים אחרים, כמו נועה קולר או גל תורן, אין צורך להרחיב – הם בהחלט עושים את שלהם.

יהיה מעניין לראות עד כמה המסר המורכב של "בהסתורה" יעבור הלאה. בניחוש מהיר, בעולם הקוטבי שבו אנחנו חיים – ימהרו להכניס אותה למסגרות הקבועות. חרדים יראו בה סדרה אנטי-חרדית שמקדשת את ההוללות; חילונים ימהרו לקפוץ עליה כמוצאי שלל אנטי-חרדי רב. האמת היא שמי שיראה את הסדרה לעומק, ולא יסתפק בכותרות ובפרומואים, ימצא סדרה הרבה יותר מורכבת (וגם הרבה יותר טובה) ממה שהיא נראית כלפי חוץ.

טוב שיש סדרה כזאת דווקא בתקופה מורכבת כמו שלנו, וטוב שיש את התאגיד שיכול היה לתת לה אור. כי בסוף המסר של "בהסתורה" הוא שאנחנו בני אדם ולא סטיגמות. היא מציגה את הדמויות שלה במלוא אנושיותן, לטוב ולרע. היא לא בזה להן, אבל היא גם לא אוהבת וסולחת להן על הכל. היא מכירה בזה שאנחנו לא מושלמים, שאנחנו מורכבים, שאנחנו אנושיים. ובתקופה שבה האנושיות הולכת ומצטמצמת מול האזעקות והטראומות, היא יכולה להיות מפלט – ואולי גם להיט תאגידי לא קטן. גם אם בהסתורה.

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• חרדים
• סדרות ישראליות
• סדרות מומלצות

לפעמים זה נראה כאילו הטלוויזיה והקולנוע הישראלים אוהבים חרדים כמעט כמו שהממשלה אוהבת אותם. אינספור סרטים וסדרות נוצרו כבר על העולם החרדי, כאשר לא מעט מהן עסקו במתח שבין אדם, קהילתו ואמונתו – ולעיתים, חוסר אמונתו. גם "בהסתורה", דרמת החרדים החדשה של כאן 11, עוסקת בפערי אמונה שכאלו דרך חבורת חרדים שמקיימים חיים כפולים – כלפי חוץ ובפומבי הם חיים כחרדים לכל דבר, אבל בדירת מסתור בשכונת נחלאות הם מרשים לעצמם להשתחרר, ולהיות חופשיים.

את הסדרה יצרו יוסי מדמוני ואבי תפילינסקי – הראשון אחד מיוצרי הטלוויזיה היותר מצליחים בישראל ("בת ים ניו יורק", "30 ש"ח לשעה", "להרוג את סבתא", "מתיר עגונות" ועוד) שעוסק לא פעם בקהילות דתיות (ואף ערך את התסריט של "שטיסל"), והשני חוזר בשאלה שעבר בדיוק בדרך המתוארת בסדרה, ואף השתתף בסרט התיעודי "במסתרים" של כאן 11 לפני כ-7 שנים – כך שמדובר בשניים שיודעים מה הם עושים.

בסדרה מככבים כמה מהשחקנים היותר טובים במדינה, כמו נעמי לבוב, נועה קולר, חני פירסטנברג וגל תורן, לצד הפתעות כמו אורי קומאי (לנצח דודו פארוק), שיגלם את החרדי הנשוי הטרי הידוע רק בכינוי "דונלד טראמפ" (כי הוא לא מוכן לחלוק את שמו עם אף אחד), שמתאהב ברוחל'ה, צעירה שמתחמקת משידוך בכל דרך אפשרית. וכמו שיודע כל חובב טלוויזיה, שקר זו דרמה מעולה, וקבוצת גיבורים שחייבים לשקר כדי לשרוד עושים דרמה מעולה, אז כנראה שכן, צריך עוד דרמה חרדית על המסך – במיוחד אם היא נשמעת ונראית כמו מעניינת. את הפרק הראשון מתוך 8 תראו עוד הערב, והפרק הבא ישודר מחר (ב').
"בהסתורה", 21:30, כאן 11

• מה רואים הלילה
• כאן 11
• חרדים
• דודו פארוק