בין תועפות זמן המסך העודף שערוצי החדשות מחזיקים באוויר בימי המלחמה, אפשר למצוא מדי פעם פנינים ששוברים את השיעמום הרפטטיבי. לפעמים זה מרואיין הזוי שמשתלט על המיקרופון, אולי כלב מחרבן ברקע הפריים או פדיחה מצחיקה של אחד המגישים, אבל רק במקרים נדירים מאוד – נדירים מדי – קורה שנופלים על אמת צלולה וברורה שנאמרת. אמש (יום ג'), באחד משידורי שעות הבוקר חסרי הערך של כאן 11, במהלך אייטם אוטומטי על "תל אביבים שיושבים במלחמה בבתי קפה", האמת הזו התפרצה למסך. וזה לא נתן לאף אחד מהליצנים באולפן או בשטח להפריע לאוטומטיות שלהם.
>>לופ החדשות האינסופי מעוות את התודעה. כבר עדיף בידור וריאליטי

בין שיחת זום עם דובר עיריית קריית שמונה לעוד לרלרת חסרת ערך על איך להפיל את חיזבאללה (אה, אתם יודעים? אז למה לא אמרתם משהו?!), כתב החינוך של כאן 11 לירן כוג'הינוף נשלח למלא עוד זמן מסך עם האייטם הכי אוטומטי לימי מלחמה – "לך לכיכר דיזנגוף", אני מדמיין את העורכת העייפה זורקת לו, "תראה איך התל אביבים יושבים בבתי הקפה". בתור מקומון תל אביבי אנחנו יכולים לאשר שמדובר באייטם שמופיע בכל מלחמה, מבצע, קורונה, משבר ומשב רוח, הפיתה עם חומוס של אייטמים – מקבילה של לדחוף משהו לפה כדי להעסיק את הלסת.

הפעם היה מדובר אפילו באייטם אקסטרה ליצני. "תראה", אומר כוג'הינוף לשדרן באולפן והחווה בידו לבית קפה שעל הכיכר, "בתי הקפה פשוט מלאים". מאחוריו עמד הסניף החדש של מייזון קייזר, ריק להחריד ומנומנם להפליא, בטח ביחס ל-10 בבוקר – רק 7 לקוחות ישבו על פחות מחצי מהשולחנות שעל המדרכה, עובד משועמם יצא מחלל בית הקפה לתפוס שמש, ובאמת שהיה חסר רק כדור קוצים שיחלוף על פני הפריים. זה לא הפריע לכוג'הינוף להמשיך באוטומטיות, "השמש יצאה, הכיכר מתחילה להתמלא", אמר והפנה למרואיינת שלו, התל אביבית שיוצאת לבתי קפה, שלא לומר – המנותקת.

קיו להילה טוב, עיתונאית עצמאית שכתבה בין היתר ל"חדשות", "העין השביעית", "הארץ" ועוד (וגם אימו של מיכאל האוזר טוב), שתוארה בטייטל "תושבת תל-אביב" (הטעות במקור) ולוהקה, כנראה במקרה, כמרואיינת של האייטם. "איך התחושות? את פה שכנה יורדת כל יום. זה ככה מלא היה עד עכשיו?" שאל בעלגות הכתב, ונקלע לנאום תוכחה בן כ-5 דקות שאני יכול לתאר רק בתור המבט הכי מפוכח על המציאות שראיתי בכל ארבעת ימי המלחמה: "אל תיתן לזה, לא לבלבל את התמונה האמיתית ולא לומר סרה בתל אביבים", החלה את דבריה, ומשם המשיכה לשבש את עצם מהות האייטם המקושקש הזה. "אין כאן שום דבר פסטורלי. שמש וקפה זה אלמנטרי. התרגלנו לחשוב שזה כאילו איזה לוקסוס, ולא, זה לא לוקסוס".

מכאן טוב המשיכה להטיח בכתב, ביושבי האולפן ובכל מי שצפה, את האבסורד שגם במלחמה הזו. היא רשפה על חוסר המוכנות של המדינה לקראת מלחמה שידעו שתבוא, על ההתשה של הציבור משנים של מאבקים ומלחמות, על התאבדות חיילים ומילואימניקים, על היעדר מיגון לאזרחים רבים ומחסור במקלטים ציבוריים לאוכלוסיות ערביות, על נרמול של מאחזים בלתי חוקיים, חוסר אמון עמוק בממשלה הנוכחית, הבטחות חסרות יישום ודיסאינפורמציה מהתקשורת. "כולנו יודעים את זה – שבלי דרך לצאת מזה מדינית, עם הסכמים שהמילה שלום נמצאת בסופם – זה יחזור אלינו כל הזמן", אמרה בצלילות לקראת הסיום. "אי אפשר לחיות על חרב. זו מין המצאה מופרעת של אנשים קיצוניים שכל הזמן מלבים את האוטומטיות הזו. זו לא מציאות שאפשר או צריך לחיות בה".

להגנת כוג'הינוף אגיד שהוא נתן לטוב לפרוש את משנתה במלואה, וללא יותר מדי הפרעות מיותרות, אבל המסגור איתו סיים את הנאום ("התיישבת בדיוק על הטייפקאסט של התל אביבית השמאלנית") והנפנוף האוטומטי שניסה להקליל את הדברים הנוקבים שאמרה ("אנחנו מקבלים את כולם") היו רק דובדבן של עצלנות על ערימת הזבל העיתונאי שניסה לחמם מחדש. וזה עוד היה כלום לעומת החרא שניסו להאכיל את הצופים מרגע שהשידור חזר לפאנל של המנחה יונתן אוחיון, עם שצף המילים ששרד מהאייטם שהוא חשב שהוא עושה: "כן יונתן, זה המצב כאן בתל אביב. אתה רואה, יש שמש, קפה, יוצאים החוצה".

היושבים בפאנל כבר היו פחות מנומסים מכוג'הינוף. "אני מסכם את הריאיון הזה: ממליץ על פחות ציניות, יותר ציונות", אמר אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים, קשקשן פאנלים מקצועי שתמצאו תחת כל אור אולפן רענן (כולל "הפטריוטים", כמובן). "אפשר כמובן להעביר ביקורת", גמגם אוחיון המנחה, וניסה לנתב את הספינה לתוכנית המקורית, "ואפשר כמובן גם לראות את בתי הקפה החיוניים שפועלים ברקע". לא היה אדם אחד בפאנל שאמר שאפשר גם לשאול את השאלות שטוב העלתה גם באולפן. שאולי גם הם צריכים לשאול אם זו מלחמת אין ברירה, ולמה הגענו אליה בחוסר מוכנות של העורף למרות שידענו שהיא בדרך, או האם הממשלה הזו אומרת לנו את האמת אחרי שלפני 8 חודשים, אמרו לנו שכבר ניצחנו? אפשר, או שאפשר לדבר על קפה.

אבל במקום להתייחס למילואימניקים מתאבדים, הפאנליסטית, הח"כית לשעבר ומנכ"לית "עוגן למשפחות המילואימניקים" רחל עזריה העדיפה להשוות בין ירושלמים לתל אביבים, ולהגיד "זה בסדר, יש מקום לכולם במדינה שלנו, גם למי שאנחנו לא מסכימים עם הדעות שלו, עם ישראל חי". הפאנליסט איתן זליגר – ממייסדי תנועת הרבעון הרביעי (שטוענת שהיא "פועלת יחד להפחתת הקיטוב בחברה", אבל בפועל מקדמת אינטרסים של הממשלה) וכמובן חבר "הפטריוטים" בעברו – כבר הרחיק לכת, והגדיר את הילה טוב בתור "קול קצה מאוד זניח" ו"מייצגת 2-3 אחוז מתושבי ישראל", והמשיך לקשקש על איך ילדי ישראל משלמים את המחיר כי בוטל פורים, לפני שאביבי החזיר את הדיון לחיזבאללה. יש הרבה אנשי יח"צ למכונות המלחמה.

איך אמרה הילה? "אנחנו רק תל אביבים, אנחנו לא אהבלים", ואף אחד לא נופל לספין העצלני של עכברי האולפן. יותר מכל, מה שהריאיון הזה עשה זה לחשוף את עליבותה של תקשורת המיינסטרים הנוכחית ואת היעדר עמוד השדרה העיתונאי שלה. את העליבות שהגענו אליה, חוסר המסוגלות להתמודד עם מסר מורכב שמאתגר את הקונצנזוס האולפני, שלא לדבר על מעלה שאלות שכלב השמירה של הדמוקרטיה אמור להעלות. תקשורת שנותנת זמן מסך בלתי נגמר לביטחוניסטים כמו אמיר אביבי, שלא יודעים להתמודד עם ביקורת נדרשת גם כשהיא מכה להם על האף. תקשורת שכבר שנים לא עושה את עבודה, אלא פועלת באוטומטיות של טייפקאסט על "תל אביבים מנותקים ששותים קפה". עכשיו תגידו לי אתם, מי מנותק באמת?

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• המסך
• בתי קפה בתל אביב

מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נשגר את אחד מעובדי המערכת לעבר השמש. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזכרו: אם השכנים שלכם לא איומים, סימן שאתם לא גרים בשכונה הנכונה.

1. נפילתו ועלייתו של רג'י דינקינס // The Fall and Rise of Reggie Dinkins // פיקוק, Yes, סלקום TV ו-HOT

תיכף מיד נדבר איתכם על עונות המשך מסקרנות וריבוט שחיכינו לו, אבל לפני כן נתחיל דווקא בפנינה הזו, אירוע נדיר מאוד שבו כמה מכותבי "רוק 30" המושלמת חוזרים לשתף פעולה עם טרייסי מורגן (כשחקן פוטבול כושל שמנסה לחזור לגדולה), וגם מכניסים לתוך התערובת את דניאל רדקליף (כבימאי דוקו כושל שמנסה לחזור גם הוא לגדולה), וכמובן טינה פיי כמפיקה – ומייצרים קומדיה מהסוג שכבר כמעט ולא רואים. אתם יודעים, עם בדיחות שאשכרה מצליחות להצחיק, ולא רק מסמנות שאמור להיות מצחיק פה.כיף חיים אמיתי.

2. סקראבס // Scrubs // דיסני+

חיכינו לזה לא מעט, עוד הרבה לפני שזה הוכרז רשמית, וזה יצא בדיוק כמו שרצינו – מחמם את הלב, מצחיק במקומות הנכונים ודבילי בדיוק במידה. ביל לורנס אמנם המשיך מאז לבנות מותגים גדולים אחרים (במיוחד "טד לאסו"), אבל לא שכח את המקום שלימד אותו את איזון החום המדויק לטלוויזיה. ג'יי די, טורק, אליוט ואפילו השרת חוזרים כולם לבית החולים לב הקדוש, וזה מרגיש כאילו הם לא עזבו אותנו מעולם – כל עוד לא מדברים על העונה ה-9 הארורה.ולא מדברים עליה.

3. פרדייז // Paradise // דיסני+

לא פעם ולא פעמיים היללנו כאן באתר זה את הדרמה הפוליטית/מד"ב של דן פוגלמן, שתפסה אותנו בהפתעה גמורה. ועוד מחמאה שאפשר להוסיף לה – היא לא נתנה לנו לחכות 3 שנים בין עונה לעונה, אלא הגיעה כמעט בדיוק שנה אחרי שהסתיימה. העונה החדשה אקסביאר (סטרלינג ק. בראון) יוצא מגן העדן המוגן לעבר העולם שבחוץ כדי למצוא את משפחתו, בדיוק בזמן לסיום של "פולאאוט", כך שלא יהיה לנותסמיני גמילה.

4. אתה חייב לקרוא את זה! // כאן 11

פעם היינו עם הספר, עכשיו אנחנו פשוט עם. וסדרת הפאנל האדירה הזו של השידור הציבורי מצליחה להזכיר לנו כמה כיף זה ספרים, וכמה אפשר וצריך לריב עליהם כמו שאתם רבים על קנדריק נגד דרייק. העונה הצטרפו גם איל קיציס, צדי צרפתי, רבקה מיכאלי, צביקה הדר, ג'ימבו ג'יי ועוד לשאר המפורסמים שממליצים לכם על ספרים שהם אוהבים בדרך הכי פופית וקלילה שאפשר, ולמרות המדיום, אנחנו בטוחיםשאבותינו היו אוהבים את זה.

5. גיים צ'יינג'ר // כאן 11

על רמת סדרות הדוקו של כאן 11 אין צורך להרחיב, וגיים צ'יינג'ר לא שונה במהותה מאחרות – סדרה תיעודית על האנשים שלרוב מתפספסים בהווייה הישראלית, ממגוון רחב של סיבות.הבימאי והיוצר של הסדרה הזו, נבט מזור, הוא קולנוען אוטיסט שמתקשר עם הסביבה שלו בעיקר דרך משחקי מחשב, ולכן יצא לחפש אנשים שכמותו, מצאו את ביתם דווקא דרך המסך והמשחקים. כמה טוב שיש עוד מקום על המסך לטלוויזיה חומלת שכזו.

6. חוקי הסטריפ // Strip Law // נטפליקס

תוספת חמודה לז'אנר הכבר עייף להחריד של אנימציה למבוגרים: אדם סקוט ("ניתוק") מדבב עו"ד יבשושי וכושל שפועל בלאס וגאס, ומתחבר עם קוסמת מצועצעת שמכניסה קצת שואו לתוך הקייסים שלו. בפועל מדובר בקרקע פורה לבדיחות בוטות ומטופשות ומלאות ברפרנסים א-לה פאמלי גיא. כנראה שזה לא היה ריק ומורטי הבא, אבל כן יכול להיותבינג' לילה חביב.

• מה רואים הלילה
• המסך
• כאן 11
• פיקוק
• דיסני+

מאז שהוקם לפני תשע שנים, תאגיד השידור הציבורי הוא ברובו הצלחה מסחררת. על חורבותיה של רשות השידור הישנה הוקם גוף שממלא את המטרה שלו: מביא יצירה עברית טובה, איכותית וזמינה לכולם בחינם. חוץ מאנשים שמתעקשים לא לראות את זה (מטעמי פוזיציה פוליטית בתוספת השאיפה הישנה לרמוס את התקשורת החופשית), ברור שגם הציבור הרחב אוהב את התוצרים של התאגיד – מסדרות הילדים והנוער של כאן חינוכית, דרך הרדיו של כאן רשת ב' ועד סדרות פופולריות כמו "קופה ראשית", "מנאייכ" ו"טהרן".

>> "גיים צ'יינג'ר": יש עוד מקום לדוקומנטרי חומל בטלוויזיה
>> פחד ותיעוב: ראיתי בעיניים את מה שקרה מתחת לבית של לוסי אהריש

אבל בדרך כלל, כשמדברים על היצירות הגדולות של התאגיד – מדברים על האפוסים. על הסדרות הגדולות מהחיים, הדוקואים המושקעים, יצירות המופת. והכוח הגדול של התאגיד דווקא לא מצוי שם. סדרות ישראליות גדולות קיימות גם ביס ובהוט ואפילו מדי פעם בערוצים המסחריים. הסוד הוא בשפה החדשה שהתאגיד מביא איתו, קצת יותר מתוחכמת, קצת פחות פאתוסית ועם המון מודעות עצמית. והיא בולטת דווקא בפורמטים הקטנים והקומפקטיים יותר.

פורמטים כזה הוא "אתה חייב לקרוא את זה". שם קצת ארוך ומסורבל שמייצג פורמט קצר ומגניב, בן שישה הפרקים, שחזר אמש (שלישי) לעונה שנייה. תכנית שעושה כבוד למילה הכתובה ולעולם הספר, וממשיכה לעשות את זה בדרך מחויכת עם האנשים הכי שנונים ומגניבים שאפשר למצוא.הפורמט פשוט וקל לעיכול: איש אחד נכנס לספרייה ומחפש משהו טוב וחדש לקרוא. מולו ניצבים הממליצים – שלושה ידוענים (בדרך כלל מעולמות הקומדיה, אבל לא רק), כל אחד עם ספר משלו שאמור לענות על הצורך של הלקוח. אחרי שכל אחד מסביר מדוע הספר שלו צריך להיבחר, מיודענו בוחר ביניהם ואחד הממליצים מנצח, בעוד השניים מפסידים.

מה מביאה איתה העונה השנייה? ובכן, הסגל הרחב ממילא שהוביל את העונה הקודמת (השמות הבולטים בו היו גורי אלפי, שיר ראובן, רביטל ויטלזון יעקובס וגיתית פישר – אבל היו בו עוד שמות רבים) – התרחב עוד יותר. אם בעונה הקודמת ראינו שמות שחוזרים על עצמם בין הפרקים, כאן כמעט ואין "ממליץ" שמופיע בשלישיה יותר מפעם אחת.זה מרגיש קצת עמוס מדי, והיה ערך רב יותר בסגל קצר, כולל פרסונות חוזרות שיאפשרו חיבור רגשי לצופים. הפרקים קצרים (24-25 דקות נטו), כמו גם העונה (רק שישה פרקים), מה שלא ממש מאפשר לייצר קשר של הצופה עם הדמויות שעל המסך. הוא אכן מתאהב בהן – אבל זה קצר וחולף, וזה קצת חבל כי יש המון אנשים שאפשר ללכת שבי אחריהם, אם רק היה איתם קצת יותר זמן.

אפשר לזהות בעונה הזאת עלייה מסוימת בגיל הממוצע של המשתתפים; בעוד העונה הראשונה שידרה משהו צעיר יחסית, הפעם המנעד התרחב, וכולל גם שמות מעולים כמו צדי צרפתי ורבקה מיכאלי, שמוסיפים בהחלט מניסיונם ומהקסם האישי שלהם. באחת השלישיות, אפשר למצוא את אמה אלפי (22), יובל מנדלסון (43) ואת מיכאלי (87) – שלושה דורות של קומדיה ושנינות, פאנל מקסים דווקא בגלל השוני ביניהם ומה שכל אחד הביא מעצמו.

שווה לשים כאן ספוט על גיתית פישר: אחת הקומיקאיות הכי טובות של העת הזאת על המסך ובכלל. כמי שחזר מהופעות סטנד אפ שלה עם לסת כואבת (אבל היה כיף), גם ההופעה שלה ב"אתה חייב לקרוא" מצוינת: היא מביאה את ההומור המתפרץ, היא אנרגטית והיא כובשת אותך בשנייה. יש בסדרה הזאת המון אנשים שכיף להתחבר אליהם, אבל ממנה אתה יוצא עם הרושם הכי עמוק. כמו כן, גם עם התחושה שתנו לה כבר תוכנית משלה – "זאת וזאתי" הייתה התחלה טובה, מה נתקעתם – היא הוכיחה אלף פעם שהיא ראויה לזה.

בסוף, מה שטלוויזיה טובה יכולה וצריכה לעשות – היא לייצר את תחושת הפמיליאריות. הטלוויזיה הישנה (שרשות השידור ז"ל היא המייצגת המובהקת שלה) התייחסה למסך בתור משהו מקודש – איש בחליפה מספר לך מה קורה ואתה יושב וצופה בו. היופי של תכניות מסוג "אתה חייב לקרוא את זה" היא התחושה שאין את החלוקה בין מנחה וצופה, אלא שזה קצת הכל ביחד. הפאנל שנוצר שם מרגיש לא כמו "תכנית", אלא כמו שיחה פתוחה וכיפית (אולי גם ברוח הפודקאסטים) שאתה משתתף בה – גם אם אתה לא נמצא שם פיזית.

כאן מגיע החיבור המוצלח לעולם הספר: זו סדרה שמלהיבה אותך על ספרים, כי היא לא מחנכת. הספרים הם מרכז הסדרה, אבל הם לא מרכז העולם, הם עוד נדבך בשיחה המגניבה בין הממליצים לבין "הלקוח", שיחה שבה אפשר בקלות לסטות מהנושא או לצחוק על משהו אחר. הספר מגיע כחלק מרצף תודעה וכך הופך מעניין יותר – ואפילו מסקרן, גם למישהו שספרים הם לא כל כך חלק מהעולם שלו (אם להודות על האמת)."אתה חייב לקרוא את זה" היא לא סדרה "חשובה" – אבל אם יש בה חשיבות, זו העובדה שהיא מכניסה את הגרוב מחדש לעולם הספרים. היא הופכת אותם ממשהו קצת אנכרוניסטי (אני בדור שעבר כל כך הרבה מדיומים שונים) למשהו שכיף להתמסר אליו – כי אם אנשים כאלה מגניבים אוהבים אותם, כנראה ששווה לתת לזה צ'אנס. יש מצב שבסוף אני באמת חייב לקרוא את זה.

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• ספרים
• ספרות

כמעט ומיותר להלין על התדרדרות התרבות העברית למסך במגזין דיגיטלי שאתם קוראים ברגע זה על המסך. מיותר, אבל לא בלתי אפשרי. כי אין מה לעשות, קשה לראות את התרבות המעמיקה שהביאה יצירות של ש"י עגנון מתדרדרת לרמת הסטורי של ישראל בידור, וכשגם אנשים אינטליגנטים בהחלט מתקשים להדביק את הקשב שלהם לדף הכתוב מול המסך הנוצץ, תחושת האובדן וההחמצה מחלחלת עמוק. גם בעצמנו, אם נודה באמת, אנחנו מאוכזבים שאנחנו לא קוראים מספיק ספרים.

לכן הפורמט הפשוט להפליא של כאן 11, "אתה חייב לקרוא את זה!", כל כך אפקטיבי: הוא מחזיר את החשק לקרוא שוב. בכל פרק שני פאנלים שונים, המורכבים משלושה מפורסמים, יושבים מול אדם אחר שנכנס לספרייה (בית אריאלה כבוד ועוצמה!), ומחפש המלצת קריאה. השלושה שומעים את סיפורו, בוחרים עבורו ספר מתאים ומנסים ככל יכולתם לשכנע אותו (ואת המתחרים, ואת ציבור הצופים בבית) לבחור בהמלצתם, ולצלול לתוך ספר שעוד לא קראו. העונה הראשונה היתה אחד מהאירועים היותר מתוקים על המסך שלנו, והעונה השנייה שמגיעה הערב למסך מסתמנת כלא פחות מתוקה.

לרשימת האנשים החמודים שסיפקו המלצות בעונה שעברה – ביניהם גורי אלפי, גיתית פישר, יניב ביטון, קותי סבג, אלונה סער, ג'רמי פוגל ועוד – הצטרפו העונה גם איל קיציס, צדי צרפתי, רבקה מיכאלי, צביקה הדר, ג'ימבו ג'יי ומפורסמים נוספים כדי להמליץ לנו על ספרים לקריאה. האווירה הפופית/קומית שמרחפת מעל, כמו גם אלמנט התחרות המאחד – ושלא נדבר על הטסטות הקורעות – עוזר להכל להרגיש כמו משהו יותר רענן ממועדון קריאה, וסוף סוף תוכלו להביט על המסך ולהרגיש שאתם לא שורפים את תאי המח האחרונים שלכם. רק עשו טובה, בסיום כבו את הטלוויזיה ותרימו ספר, אחרת מה עשינו בזה?
"אתה חייב לקרוא את זה", 21:30 בכאן 11

• מה רואים הלילה
• המסך
• כאן 11
• ספרים

למשחקי וידאו, או משחקי מחשב כמו שקראו להם פעם, הייתה בעבר תדמית לא טובה. אנשים ששיחקו במשחקי וידאו נתפסו ככאלה שרוצים להיאחז נואשות בילדות שלהם – מרוכזים בעצמם ובתוך עולם פנטסטי, מנותק מהמציאות הקונקרטית של החיים. עצם המילה הזאת, "משחק", מעידה על כך שזה לא כמו החיים. עם הזמן וההתפתחות העולם למד שיש אנשים שעבורם משחקי הויידאו הם החיים עצמם. רק שם, בתוך העולם הווירטואלי והמנותק של משחקי המחשב, הם הצליחו להיות הם עצמם הרבה יותר מאשר בעולם החומרי והחיצוני. מקום שבו לא יוכלו לשפוט אותם, לתייג אותם, ללעוג להם. דרך האווטרים והדמויות, הם מצליחים לבטא את עצמם בצורה טובה יותר.
>>

מהעולם הזה נולדה "גיים צ'יינג'ר", סדרה דוקומנטרית בת ארבעה פרקים שעלתה בשבוע שעבר ב"כאן 11", והיא תוצר העבודה של נבט מזור – קולנוען וגיימר ממושב דקל שבעוטף עזה, שהחליט לספר את הסיפור האישי שלו. סיפור של ילד שהתקשה בקשרים חברתיים, אבל מצא במשחקי הווידאו את הדרך ליצור קשר עם העולם החיצון. דרך המשחקים, הוא יוצר קשר עם עוד אנשים שהסיפור האישי שלהם שזור בעולמות הגיימינג – כאלה שהמשחקים עזרו להם להיות מי שהם.

לא סתם זכתה "גיים צ'יינג'ר" בפרסים רבים (כולל פרס הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי), כי היא קודם כל שובת לב ואמפתית. בתוך טלוויזיה שבה מרכיב האמפתיה אינו מאוד גבוה, ובעולם שבו אין ממש מקום לחלשים, היא מושיטה יד לכל מי שבדרך כלל לא מופיעים על המסך – לאנדרדוגים. מצעירה טרנסית שמשתמשת במשחקים כדי לרפא טראומה ישנה, דרך צעיר עם תסמונת טורט שהפך למוזיקאי מצליח דרך המשחק, או גבר שחווה עם אשתו לידה שקטה ומצליח סוף סוף לדבר על זה, עד חרדי שהצליח לצאת בשאלה דרך משחק הישרדותי. עבורם, זה לא היה משחק – אלה היו החיים והדרך לחיות איתם באמת.

ונדמה לי שזו גם הסיבה שהיא כ"כ מצליחה לגעת באנשים, כי היא לא מחפשת לייפות את הסיפורים. היא מספרת אותם כמו שהם, ונותנת למרואיינים את המקום והזמן לספר את זה כמו שהם רוצים. ומצד שני היא גם מושיטה להם יד של פיוס – מראה להם שזה בסדר, גם בתוך העולם הקשוח שבו אנחנו חיים (למרות, ואולי בגלל, ענני המלחמה שאנחנו חיים בהם), להיות חלש. זה בסדר להיות פגיע. ויש אנשים שיידעו לקבל את זה באהבה.

"גיים צ'יינג'ר" היא קבוצת התמיכה הטלוויזיונית של כל מי שנשאר בחושך. דרך הסיפורים האמפתיים שהיא מביאה, ודרך הסיפור האישי של מזור – שמתקשה לגלות רגשות, אבל בדרכו מצליח לחבק בצורה הכי מרגשת שאפשר – היא מאירה דרך עבור רבים שלא נמצאים שם. כאלה שעוד מחפשים את דרכם בעולם, ומחפשים עולם אלטרנטיבי אחר לברוח דרכו. וזה לא חייב להיות רק משחק וידאו, זה יכול להיות כל עולם אלטרנטיבי אחר שמאפשר לך למצוא את הקול שלך בעולם. היא לא אומרת לך שזה בהכרח הפיתרון הנכון, אלא רק מראה שזה אפשרי. שאפשר להיות עצמך גם אם יש אנשים רעים בעולם שינסו לגרום לך להתחבא.

וזו גם המחאה השקטה של הסדרה – בתוך עולם שהולך ומתקטב, שבו הדברים הולכים ונעשים שחור או לבן, היא חוגגת את המורכבות. היא לא מספרת סיפורים של אנשים מושלמים, או כאלה שהתרפאו ו"ראו את האור", אלא את הסיפור העדין יותר, זה שמחפש את הדרך כל הזמן, זה שטועה ונופל ומתרסק בדרך, אבל בסוף – בתקווה – מגיע אל המקום הנכון שבלב. אל המקום השלם. אם תרצו, גם אל המקום השמח.

ובדרך, "גיים צ'יינג'ר" גם מחזירה את הכבוד למעשה הדוקומנטרי. המילה "דוקו" קצת התרוקנה מערכה בשנים האחרונות, בעיקר בגלל "נטפליקס" שהציפה את השוק בסדרות דוקו קלילות, שגם אם הן מרתקות (והן מרתקות), לא מביאות את הקולות שלא נשמעים. "ג'יים צ'יינג'ר" משתמשת בשפה אחרת, שהיא לא דוקומנטרית קלאסית – דרך העולם של משחקי המחשב, מראיינת אווטרים שרק אחר כך הופכים לבני אדם, לא ממש מביאה צילומי חוץ או מונולוגים – אבל היא הכי דוקו שאפשר. כי היא מביאה בני אדם אמיתיים, חשופים, שאומרים את האמת שלהם.

"גיים צ'יינג'ר" אוהבת את הגיבורים שלה – גם כשהם טועים. היא מכירה בבעיות שלהם, אבל גם רואה את הצדדים המוארים שלהם. והיא מסמנת עבור כולנו – דווקא בתקופה שבה האמפתיה וטוב הלב מפסידות לרוע ולאטימות – שיש עוד מקום לטלוויזיה חומלת. לטלוויזיה מחבקת. לטלוויזיה שיודעת לסלוח על הפגמים והשגיאות שיש בכל אדם. ובכך, היא מזכירה שוב כמה רק בטלוויזיה ציבורית אמיתית – כמו התאגיד – דבר כזה בכלל יכול להגיע לעיניים של כולנו. תודה לאל.
ג'יים צ'יינג'ר, מוצ"ש, כאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• דוקומנטרי
• גיימינג