סרט האנימציה החביב "חרדת סירוס", שיצא בשבוע שעבר בנטפליקס, עוסק בכלב שמגלה שבעליו עומדים לקצץ לו את האשכים, לכן יוצא לבילוי אחרון לפני שהוא נפרד מהם לעד. מעבר לגעגוע עמוק לאנימציה בסגנון "רן וסטימפי", הסרט גם מזכיר שלאורך השנים נאספו לא מעט סרטי אנימציה למבוגרים בלבד – כאלו שלא מתביישים לנבל את הפה, להציג אלימות או סתם להיות בוטים וסוטים שלא לצורך. אין יותר מדי סרטים בנישה הזו, ובכל זאת מצאנו לכם את עשרת סרטי האנימציה הגסים המוצלחים מכולם.

פריץ החתול (1972)

הראשון בתור הוא פורץ הדרך אמיתי, סרט האנימציה הראשון שזכה לדירוג האימתני R, ובאמת שאין סרטים כבר סרטים כמותו. מבוסס על הקומיקס של רוברט קראמב, "פריץ החתול" הוא אחד מסרטי האנימציה המתוחכמים והגסים ביותר שאני מכיר. חתול סטודנט שחי בשנות ה-60 בניו יורק, ומובל על ידי יצריו המיניים והתמכרותו לסמים. זה סרט מוזר, אבל יש לו קסם שלא קיים כבר באנימציה המודרנית.

רוק בחלל (1981)

כל מה שאתם צריכים כדי להבין עד כמה שנות ה-80 היו משוגעות זה לראות סרט אחד מהתקופה, וזה הסרט הזה, בעל השם "Haevy Metal". זאת העלילה, ואני מדבר בשיא הרצינות: כדור ירוק ומסתורי שהוא התגלמות כל הרשע מאיים על נערה צעירה שיוצאת להרפתקאות נוטפות סקס, תלבושות BDSM, דם ואקשן שלא רק מרגיש חסר מעצורים, אלא יצא מכלל שליטה. וכן – זה מטורף כמו שזה נשמע. אם יש לכם חשק לקצת סרטי בי-מוביז נוסטלגים עם סגנון אנימציה שלא רואים כמותו יותר – זה לגמרי בשבילכם.

באטמן: מתקפה על ארקהם (2014)

"אה, זה סתם עוד סרט אנימציה לילדים", אתם בטח אומרים לעצמכם, אבל לא זה המצב. בימים בהם DC כשלה באופן ברוטאלי בביסוס יקום קולנועי שיכול להתחרות במארוול, מסתבר שהם פיתחו ספריית סרטי אנימציה לא רעה, כשחלק לא מבוטל מהסרטים מיועדים בכלל למעריצים המבוגרים. אבל מה שהופך את "באטמן: מתקפה על ארקהם" לסרט האנימציה הגס והאלים ביותר זה שלא מדובר בסרט באטמן, אלא בסרט "יחידת המתאבדים". הוא מתרחש ביקום משחקי המחשב של ארקהם, ובאטמן צריך לעצור במקביל גם את הג'וקר, וגם את יחידת המתאבדים, וכולנו כבר יודעים שזאת לא חבורה מנומסת.

סורק באפלה (2006)

אחד מהסרטים הפחות מוערכים של קיאנו ריבס ושל ריצ'רד לינקלייטר, המבוסס על רומן מד"ב באותו השם מאת פיליפ ק. דיק, שמגולל סיפור על שוטר סמוי, שחי בעתיד הלא רחוק מדי, ומתחיל לאבד את זהותו כשהוא מגלה סם מזן חדש ומסוכן. תראו, ברשימה הזאת יש קומדיות גסות ומשוגעות, אבל זה לא הסרט הזה. פה מדובר בטריפ ויזואלי של ממש עם קיאנו, וודי הארלסון, רוברט דאוני ג'וניור, וינונה ריידר ועוד דמויות מצוינות אחרות, באנימציה רוטוסקופינג ייחודית, וזאת הזדמנות מעולה להיזכר בסרט הזה שנשכח מהסיבות הלא נכונות. באמת, הוא התיישן הרבה יותר טוב ממה שאתם זוכרים, אם בכלל.

אמריקה: הסרט (2021)

זוכרים שלפני רגע דיברתי איתכם על קומדיות גסות ומשוגעות? אז כזה. "אמריקה: הסרט" מספרת את הסיפור הבדיוני, המגוחך והלחלוטין לא אמיתי של האבות המייסדים של אמריקה, תחת ידיהם של המפיקים כריסטופר מילר ופיל לורד – שניים מהכוחות הקומיים החזקים בהוליווד כיום. ג'ורג' וושינגטון? יש לו מסורים חשמליים נשלפים בידיים. בנדיקט ארנולד? איש זאב. פול רוויר? טיפש כמו נעל. זה אחד מהסרטים שהכי הפתיעו בשנת 2021, במיוחד כי הוא היה כל כך כיפי ואסקפיסטי בתקופה שבה הכי היינו צריכים את זה. בעצם, עכשיו אנחנו צריכים את זה אפילו יותר.

סדרת סרטי "אגדות מורטל קומבט" (2020-הווה)

אחד ממשחקי המחשב האלימים ביותר שאי פעם נוצרו, ואמנם סרט הלייב-אקשן האחרון הצליח לעמוד בסטנדרט של "מורטל קומבט" איכותי (זה סטנדרט נמוך), סרטי האנימציה של "מורטל קומבט" עושים את זה אפילו יותר טוב. דיוק מדהים בדמויות, סיפור מעולה והאנימציה האיכותית של אולפני WB יוצרים סרטים מלאי אקשן שנותנים לנו עוד מהדמויות המעולות שנאספו עם השנים בסדרת המשחקים הברוטאלית הזאת. וגם כאן, בדיוק כמו במשחקים, הם לא חוסכים בפרטים. יש כן איברים מעופפים, דם, ומלא מכות, סיבה מוצדקת להיותו למבוגרים בלבד.

מסיבת נקניקיות (2016)

אין צורך להציג את "מסיבת נקניקיות", קומדיית הסטלנים המוזרה של סת' רוגן וחברים. רק נציין שהסרט נגמר באורגיה ענקית של מוצרי מזון בסופר' וזה מספיק טוב בשביל להגיע לרשימה הזאת, ולעוד כמה רשימות של ה-FBI כנראה.

טים אמריקה: משטרת העולם (2004)

סרט שכולו תיאטרון בובות, בליווי אנימציות מעולות, אקשן חסר כל הגיון ופרופורציה, שירים מעולים, וזה גם ככל הנראה הדבר הכי אמריקאי ומודע לעצמו שאי פעם תראו. עלילת הסרט, שמאחוריו עומדים יוצרי סאות' פארק מאט סטון וטריי פארקר, עוקבת אחר צוות שנלחם נגד טרור ובעד חופש. זה סרט בוטה, בועט ועם כמה שהוא מטופש לחלוטין – הוא גם חכם. אולי חוץ מסצנת הפורנו-בובות היותר מדי ארוכה, שהיא הדבר הכי טפשי ומצחיק שראיצתם.

סאות' פארק: גדול יותר, ארוך יותר ולא מצונזר (1999)

כן, מאט סטון וטריי פארקר אכן מעולים בלנבל את הפה. שיר שלם שכולו קללות, סדאם חוסיין והשטן באותו מיטה (מה שהפך מאוחר יותרלדונלד טראמפ והשטן באותה מיטה) ובשנת 2001 הוא אפילו שבר את שיא העולם לסרט הגס ביותר שיוצר אי פעם – עם 399 מילים אסורות. אם זה לא מספיק, הסרט עוסק מתחילתו בעניין חופש הביטוי והזכות לקלל ולהיות בוטים, ומעלה שאלות רציניות בדרך הכי לא רצינית שאפשר. מה שבטוח, אנחנו תמיד נילחם על זכותנו לנבל את הפה, אז לכו תזדיינו ושבוע טוב.

לשחרר את ג'ימי (2006)

נסיים עם סרט אנימציה נורווגי על ארבעה פושעים סטלנים שרוצים להקים קרקס משלהם, וכדי לעשות זאת הם מנסים לחטוף את הפיל הנרקומן, על מנת שיהיה כוכב המופע. זה סרט גרוע, עם אנימציה גרועה, שהתיישנה הרבה יותר גרוע, וזה גם סרט אנימציה נישתי שדי נשכח, ואולי ימלא את החלל בתור סרט שהוא כל כך גרוע שהוא טוב. סתם הוא עדיין גרוע. אבל חיפשתם סרטי אנימציה גסים? זה אחד מהגסים ביותר.

• המסך
• סרטים מומלצים
• אנימציה למבוגרים
• למבוגרים בלבד

אימה אמריקאית

אנתולוגיית האימה של ראיין מרפי היא מיצירותיו המצטיינות, וגם אנשים שלא בהכרח אהבו את עבודותיו האחרות ימצאו את עצמם מבוהלים קלות ומוקסמים מהאסתטיות המהפנטת. חוץ מזה, אם לא אהבתם סיפור עונתי אחד, תמיד אפשר לדלג לעונה הבאה. אנחנו ממליצים בחום על עונה 4: פריק שואו. חגיגה לעיניים שאוהבות פחד.

הזקן

אחת מהסדרות הכי טובות שראינו השנה, וראינו הרבה. ג'ף ברידגס בתפקיד טלוויזיוני, ג'ון ליתוואו התמיד מבריק מולו, הרבה סבלנות ובעיקר, מתח שתופס אותך בנשמה ולא משחרר. זו סדרת ריגול שעושה לצופה מה שמרגל טובה עושה – משחקת לו במח. היא תזיזיתית בכל הנוגע לנקודות המבט, ולתקופת ההתרחשות, אבל המכלול גדול מחלקיה, וחלקיה בהחלט גדולים. מסוג הסדרות שקל לפספס, ופשוט אסור.

דייב

אחת מההפתעות היותר מהנות של השנים האחרונות, כי מי ציפה שהראפר המצחיקי הזה מיוטיוב יצליח ליצר סדרה שהיא לא רק מצחיקה (צפוי) אלא גם מעניינת (מפתיע קלות) וממש מרגשת (זה כבר הפתעה ברמת אימוג'י-ראש-מתפוצץ). ליל דיקי מגולל את סיפור עלייתו הלא באמת קלאסי כראפר. הוא לא התחיל מלמטה ועכשיו הוא כאן, אלא הוא התחיל ממעמד בינוני לבן ועכשיו הוא עדיין לבן ומביך אבל לפחות מצליח. שתי עונות כיפיות במיוחד, הזויות במידה ושובות לב.

סקראבס

סיטקום בית החולים המתוק מכולם הגיע ממש לאחרונה לדיסני+, ונזכרנו כמה הוא פיל-גוד, וכמה שאנחנו צריכים את זה בתקופות קשות. היום היוצר ביל לורנס עוסק בשמחה של כדורגלנים אצל "טד לאסו", או בשמחה של פסיכולוגים ב"שרינקינג", אבל בראשית האלפיים הוא יצר סדרה שכולה עוסקת בשמחה של רופאים. ומי שהיה בבית חולים יודע שהיא תמיד נמצאת בסכנה. דרך עיניו של המתמחה ג'יי.די וחבריו, אנחנו מצטרפים לרכבת ההרים הרגשית שהיא בית החולים "לב קדוש", ותאמינו לנו, שזו חתיכת נסיעה. אז אמנם בדרך תבכו לא מעט, וגם תכעסו לפעמים, אבל בסוף תמיד נשארים עם חיוך מתוק. וזה בריא, לפעמים.

פילדלפיה זורחת

ללא שום ספק הקומדיה הכי פרועה, קיצונית, בוטה ומסוכנת על המסך – בדיסני+ ומחוץ לה. כבר 15 עונות שהחבורה של פילדלפיה זורחת דוחקים עד הקצה את מה שמותר ואסור לעשות בטלוויזיה, פוגעים (אבל מתוך כוונה טובה) בערך בכל אוכלוסיה, ולא שוכחים להשאיר את זה מצחיק, נוקב ולמרות הדביליות, גם חכם להפליא. לא בכדי היא הפכה לסיטקום הכי ארוך בתולדות הטלוויזיה – היא פשוט מושלמת.

המטופל

אחת הסדרות הבלתי צפויות של השנה. בלי יותר מדי ספוילרים, אפשר לספר שמעולם לא ראיתם מערכת יחסים מורכבת יותר מאשר זו שבין פסיכולוג במשבר נפשי עמוק שאשתו נהרגה ובנו חזר בתשובה ובין הרוצח הסדרתי שחטף וכלא אותו כדי שיעזור לו להיות פחות רוצח סדרתי. אם כי מערכת היחסים שלנו עם הפסיכולוגית שלנו די מתקרבת לזה. ואז תוסיפו לזה את סטיב קארל ואת יוצר "האמריקאים" ג'ו וייסברג, ותקבלו סדרה שהיא חובת צפייה.

באפי

זה נכון, במקור מדובר בסדרת נוער משלהי הניינטיז על נערת תיכון שתוקעת יתדות בחזה של ערפדים. לא בדיוק נשמע הסדרה הכי בוגרת. אבל לעזאזל, היא ממש למבוגרים, והיא ממש בוגרת וחכמה ומרגשת. אם כבר ראיתם את באפי, אנחנו בטוחים שאתם כבר באמצע הבינג'-צפייה-חוזרת החמישי, אבל אם עוד לא היה לכם את התענוג –יש מלא סיבות למה לראות. באמת, זה ממש מקרה קלאסי של אל תסתכלו על הקנקן, ותסלחו לה על העונה הראשונה, אלא במה שיש בו.

פאם וטומי

סדרה מעוררת מחלוקת על סיפורם של פמלה אנדרסון וטומי לי – אולי הזוגיות הכי צבעונית של הניינטיז – שזכתה לדרמטיזציה מבית היוצר של סת רוגן, שגם משחק בסדרה (בתפקיד השיפוצניק שהדליף את קלטת הסקס). סדרה סקסית ולרגעים גם אבסורדית (זכורה במיוחד סצינה בה טומי לי משוחח עם איבר מינו, שעונה לו בחזרה) שמפרקת את הפרשייה הלוהטת לגורמים.

תחת נס השמיים

הסדרה הבלשית החריגה הזו עושה משהו הפוך – אנחנו כבר יודעים די על ההתחלה מי הרוצח, ולא רק כי זו סדרה שמבוססת על סיפור אמית. השאלה מי הוא הרוצח היא פשוט לא החלק המעניין, אלא דווקא השאלה למה הרצח התרחש, ומה הוא מסתיר מאחוריו. הסדרה זו צוללת לעומק הביצה המורמונית – דת קצת תמוהה עם לא מעט סודות – ולדילמה דתית בליבה, ומוסרית במהותה. אנדרו גארפילד מצטיין בתפקיד הבלש, ושבע הפרקים האלו יעמתו אתכם עם שאלות תאולוגיות ופילוסופיות.

האמריקאים

ז'אנר סדרות הריגול הפך לדי מאוס ונוסחתי לאורך ראשית שנות האלפיים, ואז הגיעו האמריקאים. כלומר, הדרמה המרתקת שהיא "האמריקאים", על זוג סוכני ק.ג.ב שהושתלו לפני שנים כזוג אמריקאי פרברי צעיר, וצריכים להמשיך ולשמור את הסוד האפל הזה. זו סדרה שעברה מתחת לרדאר עבור רוב הקהל הרחב, וזה מוזר, כי היא לגמרי נכנס לטופ 5 הסדרות הכי טובות של העשור הקודם. כל פרט נוסף שנרחיב יהרוס, אז רק נוסיף שיש לה גם את אחד מפרקי סיום המופתיים.

תיקים באפלה

30 שנה מאז השקתה, הסדרה על עלילותיהם של מאלדר וסקאלי במעמקי הקונספירציות היא ללא ספק הישנה ביותר ברשימה, אבל המיתולוגיה שלה מוצדקת ולמרבה ההפתעה, היא שורדת את מבחן הזמן. למעשה, אם כבר, השנים שעברו עשו לה רק טוב. אז נכון, מדי פעם תתקלו ביצור עם עיצוב קצת מיושן – בכל זאת, הניינטיז – אבל הנושא הקונספירטיבי הקדים את זמנו בשנים, הדרמה המותחת עדיין מחזיקה מים ובכל הנוגע למתח המיני בין צמד הבלשים – עדיין לוהט גם במרחק הזמן. בינג' ממכר מהעבר.

הדב

סדרת המופת של השנה האחרונה מצאה את מקומה בתור הלהיט השקט שמתגנב בהפתעה פחות או יותר בכל רשימות הסדרות הכי טובות של 2022. ואז גם ב-2023. ג'רמי אלן וייט זורח בתפקיד השף כרמי, שחוזר בעקבות טרגדיה משפחתית לסנדוויצ'יית הפועלים הקטנה בשיקגו אחרי כמה שנים של מסעדות יוקרה. התיאור נשמע לקוני, אבל העונה היחידה של הסדרה הזו מרגישה חיה ואמתית כמו שהרבה זמן לא ראינו, עם דמויות עגולות ואהבת אנוש נדירה שרק ציניקנים שעובדים במטבח מכירים.

וו טאנג קלאן: סאגה אמריקאית

סיפורם של הרכב הראפ המפלצתי מניו יורק הוא באמת סאגה יוצאת דופן, והאופן המדוקדק שהסדרה הזו מספר אותו – באריכות, בפירוט, עם קאסט דמויות עצום – הוא כנראה הדרך המעניינת ביותר לחוות אותו, גם עבור מי שלא מכיר או אוהב את ההרכב. כי יותר מהכל, זו דרמת פשע שמתרחשת ברחובות המטונפים של ניו יורק בראשית הניינטיז, כשבמקרה הפושעים הם גם ראפרים.

הביטלס: גט באק

בניגוד לשאר הסדרות ברשימה הזו, הסדרה הזו היא לא רק הדוקומנטרית היחידה, אלא גם היחידה שמתאימה – טכנית – גם לילדים. העניין הוא שאנחנו לא מכירים אף ילד שיסכים לשבת במשך 8 שעות מול חומרי גלם די ארוכים של להקה מחפשת את עצמה באולפן, גם אם זו הלהקה הכי מוכרת בעולם. מבוגרים, לעומת זאת, יוכלו ליהנות מסדרה ניואנסית במיוחד שמציבה אתכם כזבוב על הקיר בחדרי החזרות והאולפנים של ארבעת המופלאים מליברפול. הילדים יכולים לישון בזמן שאתם צופים בקסם מוזיקלי רוקם עור וגידים מול עיניכם.

• המסך
• דיסני+
• למבוגרים בלבד
• אנימציה למבוגרים
• פילדלפיה זורחת

אישה בת שישים פלוס – שנראית כמו אישה בת שישים פלוס – נפגשת בחדר במלון עם עובד מין צעיר. כמורה בפנסיה ואלמנה מזה שנתיים אין לה הרבה כסף, ומשום שהיא משלמת על המלון ועל הבחור, היא רוצה להשיג כמה שיותר מהמפגש. אבל היא לא מצפה לאורגזמה, כי היא מעולם לא חוותה את זה, והיא ריאלית. מה שפחות ריאליסטי זה שהבחור נראה פיצוץ (עוד יותר טוב מאשר בתמונות, היא אומרת), ומתגלה כנבון, ורבלי, רגיש וקשוב. במילים אחרות – הוא מצוין בעבודה שלו. זאת נקודת המוצא של סרט לשני שחקנים נהדרים המתרחש כמעט כולו באותו חדר במלון, והוא מהנה באופן יוצא דופן מתחילתו ועד סופו.

עד כה, הסרטים המעטים שעסקו במפגשים בין עובדי מין לנשים מבוגרות (לרוב אמידות) – כמו "קאובוי של חצות" של ג'ון שלזינגר, "אהבה בים הדרומי" של לורן קנטה ו"גן עדן לאוהבים" של אולריך סיידל – בחרו בנקודת מבט חברתית ביקורתית שהדגישה את הניצול שביחסים האלה. "אף פעם לא מאוחר", סרטן של קייטי בראנד (תסריט) וסופי הייד (בימוי), בוחר בגישה שונה. נושא הניצול עולה בשיחה כבר בהתחלה, ומוכחש על ידי הבחור עצמו כדי לפנות מקום לדינמיקה של מעין קומדיה רומנטית, המתמקדת במיניותה ובתשוקתה של אישה מבוגרת – נושא שהקולנוע כמעט אינו עוסק בו. "אף פעם לא מאוחר" עושה זאת בכנות וברגישות, ועם הומור כובש, ומתפתח לאחד הסרטים היותר בוגרים, אינטליגנטים וסקסיים שצפיתי בהם מזה זמן.

>> יותר טובים מגיבורי על: אין מצב שלא תתאהבו בילדים שבסרט הזה

אמה תומפסון בשיאה בתפקיד ננסי (שם בדוי), אישה עצורה ושמרנית בדעותיה שהעזה לצאת מגדרה ולהעניק לעצמה את מתנת העונג. אבל היא עדיין נבוכה מאוד מכל הסיבות האפשריות ורוצה לברוח משם. ליאו (דאריל מקורמיק מ"פיקי בליינדרס") מנוסה וסבלני, ובין השניים מתפתחת שיחה אינטימית על כל מה שקשור בסקס, ולא רק. היא מדברת גם על חוויותיה כמורה ללימודי דת (וזה כמובן קשור), על יחסיה עם בעלה המנוח (הסצנה שבה היא מדגימה את הסקס המונוטוני שחוותה איתו מצחיקה במיוחד), ועל אכזבותיה מבנה ובתה. ליאו מסגיר על עצמו הרבה פחות, ומה שהוא אומר אינו בהכרח האמת (כפי שמתגלה בסצנה שבה הסרט מחליף טון בבת אחת). משום שהיא יוצאת מרוצה מהפגישה הראשונה, היא קובעת עוד פגישה, קצרה יותר (כאמור, אין לה כסף), ואחריה עוד שתיים, ובמהלכן הדינמיקה ביניהם משתנה שוב ושוב. כשננסי מתחילה להשתחרר מעכבותיה, האינטימיות שהיא חשה איתו מפתה אותה לרצות לדעת עליו יותר. תגובתו אינה מה שציפתה.

התסריט השנון והמרובד שכתבה ברנד – שחקנית וקומיקאית בפני עצמה – מצא את האיזון המושלם בין מרכיביו השונים. הוא נוגע בפנטזיה, אבל אינו טובע בתוכה. ולרגע אינו חוטא בהצהרות אידיאולוגיות על שחרור האישה (דבר שדווקא השם הישראלי הגנרי של הסרט לוקה בו – שמו המקורי והיפה הוא "בהצלחה לך, ליאו גרנדה"). ואף שיש בו רומנטיזציה מסוימת של המקצוע, ושל הבחור כסוג של מטפל, הסרט מאתגר את התפיסות המקובלות ומבהיר באופן לא שיפוטי שלנשים כמו ננסי אין בעצם אופציות אחרות. הדינמיקה החיה בין השניים עוברת תהפוכות תדירות, שמחזיקות את הצופים במתח רגשי, וכשננסי מתחזקת נחשפות הנקודות הרגישות של ליאו.

>>אלו הם כל הסרטים שאסור לכם לפספס בפסטיבל ירושלים

כל זה לא היה עובד אלמלא הופעותיהם המעולות של צמד השחקנים. זה לא חדש שתומפסון היא שחקנית כבירה, ומצחיקה מאוד, אבל כאן היא יוצאת מתחום הנוחות שלה, ותחת הנחייתה של הבמאית האוסטרלית הנהדרת סופי הייד ("52 ימי שלישי") היא נחשפת בפנינו באופנים שעדיין לא ראינו. מדובר גם בחשיפה פיזית הדרגתית, שמגלה לנו את יופייה של אישה שלומדת לאהוב את עצמה במלוא מובן המלה. מקורמיק מרהיב העין הרבה פחות מוכר, וזה עובד לטובתו, מה גם שהופעתו כאן מעוררת חשק לראותו שוב. רוב ההופעה מורכבת מתגובותיו לשותפתו למסך, אך הוא מאוד נוגע ללב כשחזותו הסטואית נשרטת והוא דורש את תשומת הלב לעצמו. יש לציין שגם איזבלה לפלנד, שמצטרפת במערכה האחרונה, תורמת את חלקה לקשת הדרמתית של הסרט הנהדר הזה, שיצאתי ממנו מסופקת ושמחה, וגם מעט עצובה.

★★★★★ 5 כוכבים
Good Luck to You, Leo Grande בימוי: סופי הייד. עם אמה תומפסון, דאריל מקורמיק. בריטניה 2022, 97 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• סקס
• למבוגרים בלבד
• חמישה כוכבים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 904 // העיר הטובה

• Facebook
• Twitter
• Email

פרופ' אהוד בודנר מתחיל בחדשות הטובות:"לאנשים צעירים יש הרבה תפיסות על תהליך ההזדקנות, רבים ודאי ישערו שאנשים מאמצע שנות ה־60 והלאה הם יותר עצובים ומרירים, אבל מחקרים מראים שעד העשור התשיעי לא נראה ירידה בשביעות הרצון מהחיים אלא אפילו עלייה". בודנר, פסיכולוג קליני ורפואי העוסק בחקר הזקנה ואיש סגל בחוג המשולב למדעי החברה ובמחלקה למוזיקה באוניברסיטת בר אילן, מסביר כי התפיסה שלפיה זקנים פחות מאושרים היא מוטעית.

איך אתה מסביר את זה?

"קודם כל, בגיל הזקנה אנשים צריכים להכיר בכך שנשאר להם פחות זמן, וההכרה הזו מחזקת אצלם את ההתבססות על הכאן ועכשיו, על ההווה, תופעה שנקראת ההתקצרות של אופק הזמן. לאנשים מבוגרים יש יותר ניסיון חיים והם פחות זקוקים להישגים ויעדים, הם מסתכלים על החיים שלהם בצורה פחות שאפתנית, במובן החיובי. היעדים שלהם הופכים להיות פחות יעדים של רכישת ידע ויכולות ויותר יעדים ששמים את הדגש על רגשות. השינוי הזה מוביל אותם גם לצמצום של קשרים חברתיים שאינם משמעותיים, קשרים שנועדו יותר כדי לטפס למעלה. אנשים בגיל הזקנה נעשים יותר סלקטיביים בבחירת החברים שלהם: הם שמים יותר דגש על הקשרים המשמעותיים בחייהם ומתחברים עם אנשים שהמפגש אותם עושה להם טוב. אנשים זקנים חווים, למעשה, יותר רגשות חיוביים מאנשים צעירים.

"למשל, במחקר שבו ביקשו מנבדקים לזכור תמונות חיוביות ושליליות, הראו שצעירים אמנם זכרו טוב יותר באופן כללי את מספר התמונות שהראו להם, אבל לא נמצא אצלם הבדל במספר התמונות החיוביות והשליליות שזכרו. לעומת זאת, אנשים זקנים זכרו יותר תמונות חיוביות משליליות, כלומר, הזיכרון שלהם היה מוטה לטובת הזיכרונות החיוביים. זקנים מחליטים, החלטה שהיא בחלקה אפילו מודעת, להימנע מהתעסקות ברגשות
לא טובים".

יתרון נוסף של הזקנה, מסביר בודנר, הוא היכולת להכיל רגשות יותר מורכבים. "בעבר חשבו שרגשות חיוביים ושליליים הם רגשות הפוכים, שככל שאדם הוא שמח כך הוא פחות עצוב ולהפך, אבל התברר שהקשר בין שתי המערכות אינו כה חזק, והן יכולות להתקיים במקביל. למשל, אנחנו יכולים להיות במקום יפה שאנחנו יודעים שלא נשוב אליו, ולהרגיש גם עצב על כך שלא נחזור וגם שמחה על כך שאנחנו שם. היכולת הזו למורכבות רגשית משתפרת, עד שלב מסוים, עם הגיל. העלייה במורכבות הזו היא למעשה תוצאה של ניסיון חיים, שמאפשר לקחת את הדברים בפרופורציה, להבין שלא צריך להתלהב יותר מדי מאיזשהו הישג, כי אחריו מגיע משהו פחות נחמד, ולהפך: לא צריך לשקוע בתהומות של ייאוש אחרי משהו לא נעים, כי אפשר לראות את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר".

למרות הערך שבניסיון חיים, מובן שהזקנה גם מביאה עמה קשיים רבים. "יש הרבה חסרונות בזקנה: אובדן סטטוס בעבודה, התאלמנות, צמצום בהכנסה, ירידה בכוח הפיזי וביופי, פטירה של חברים וקרובים, וגם יכולת פחותה להדביק את הקצב של הטכנולוגיה", מסביר פרופ' בודנר. "כל אלו הם אובדנים שאדם זקן צריך להסתגל אליהם".

על רקע הקשיים שמביאה עמה הזקנה, מסביר בודנר, ובניגוד לשינויים אחרים בחיים, אף אחד לא מכין אותנו כראוי לגיל הזהב. "כשהייתי בגיל ההתבגרות הופיע בכיתה שלנו רופא שהסביר לנו מה הולך לקרות לנו בגוף כשנתבגר, אבל אף אחד לא מסביר לאנשים בוגרים מה יקרה להם בגוף כשהם יזדקנו. הזקנה פשוט 'קופצת עליהם' בלי שהם מבינים מאיפה זה בא. הם פתאום מקבלים איתותים מהסביבה שהם כבר לא צעירים ואז הם רוצים להילחם בזה, והחברה מציעה כל מיני פתרונות אנטי אייג'ינג, הם מותחים את הפנים ימינה ומותחים אותם שמאלה ובסוף הם לא באמת מצליחים להילחם בתופעות האלו. בשלב מסוים צריך ללמוד לחיות עם השינויים שחלים עם ההזדקנות ולקבל אותם. זה לא אומר שמוותרים, אבל כן לומדים לקבל דברים שהם חלק ממחזור החיים".

עם זאת, מבהיר בודנר, התפיסה של הזקנה כן השתנתה בצורה משמעותית לאורך הזמן. "בשנות ה־70 הייתה תיאוריה חברתית שקראו לה 'תיאוריית ההתנתקות', שטענה שתהליך ההזדקנות הוא תהליך שבו האנשים הזקנים מסתגרים בתוך עצמם, מנתקים קשרים עם אנשים אחרים, מצטמצמים ולמעשה ממתינים למותם. היום התיאוריה הזו לגמרי לא מקובלת: אנשים זקנים הרבה יותר פעילים, נוסעים לחו"ל, הולכים למכון כושר, מתנדבים, אפילו ממשיכים לעבוד. הם גם לא בהכרח מרגישים כפי גילם. החברה לא אוהבת גיל מבוגר, אז חיוניות ומרץ נתפסים כמשהו שלא קשור לזקנה. אבל זה קשור גם לכך שאנשים בגיל מבוגר באמת מרגישים כיום טוב, מרגישים בריאים וצעירים, ומפה גם התסכול של אנשים מבוגרים כשהם מגיעים לגמלאות".

"המדינה לא ערוכה לזה"

בעוד תוחלת החיים עלתה במאה האחרונה בצורה משמעותית, גיל הפנסיה נשאר, פחות או יותר, זהה. לדברי בודנר, יש לכך השפעות דרמטיות. "הפירמידה של חלוקת הגילים בחברה משתנה לגמרי. בארץ, אוכלוסיית הזקנים צפויה להגיע ב־2030 לכ־14 אחוז מכלל האוכלוסייה", הוא אומר. "מבחינת האנשים עצמם, גיל הפנסיה ועליית תוחלת החיים גורמים לזה שבערך שליש מהחיים שלנו אנחנו חיים כאנשים זקנים. אם היום בישראל גיל התמותה של נשים הוא סביב 84 וגברים סביב 80, ובהמשך השנים תוחלת החיים עוד תעלה, אז בעתיד אנשים יצטרכו לחיות כזקנים במשך דור שלם. זה כבר שקול לתקופת הבגרות מבחינת משך החיים, אבל בתקופת הבגרות אנחנו כל הזמן פעילים ועובדים. בתקופת הזקנה אנחנו צריכים למצוא לעצמנו תעסוקה לדור, 20־30 שנים, וזה ללא ספק שינוי דרמטי שהחברה צריכה להיערך אליו. אם נסתכל למשל על תחומים של רפואה וטיפול, כמה רופאים מתעניינים בתחום של הגריאטריה? כמה פסיכולוגים קליניים מעוניינים לטפל באנשים זקנים? לרוב הם ילכו למבוגרים ולילדים, לא לזקנים. אבל אם נסתכל על האוכלוסייה שמגיעה לטיפול, יותר ויותר אנשים זקנים מגיעים, אנשים שצריכים את השירותים האלה, וכרגע המדינה לא ערוכה לזה".

מה היית מציע לאנשים צעירים לעשות בחייהם היום כדי להבטיח לעצמם זקנה יותר מוצלחת?

"מפתח מרכזי להזדקנות טובה הוא הקשרים החברתיים, היכולת לבנות קשרים משמעותיים ולאורך זמן. אחת הבעיות הגדולות בגיל המבוגר היא בדידות, ובדידות זה לא רק כמה שעות האדם נמצא לבדו, אלא הפער בין כמה קשרים הוא חושב שהוא צריך לבין כמה קשרים הוא מצליח להחזיק בפועל. אם כאדם צעיר הוא ישקיע בקשרים חברתיים וירכוש את המיומנות הזו, אז זה יחזור אליו בגיל המבוגר, ויהיה לו עולם תוכן שמורכב גם מאנשים אחרים. הכוונה היא לקשרי אמת שמבוססים על דאגה כנה לאדם אחר, על עניין עמוק באחר ועל אינטימיות בקשר, וחברים כאלה מאוד קשה למצוא. אנשים זקנים כבר לא מבזבזים את הזמן על קשרים שהם לא כאלה.

"מרכיב נוסף הוא היכולת ליהנות, ולא במובן ההדוניסטי והצר של המילה, אלא היכולת ליהנות ולהכיר תודה על דברים, לא לקבל דברים כמובנים מאליהם. זה הטפות כאלו שאנחנו הרבה פעמים שומעים מאנשים שחלו או עברו דברים מאוד קשים, וכששואלים אותם מה השתנה אצלם הם אומרים: עכשיו אני יכול יותר להעריך את מה שיש לי. מאוד קשה להבין את זה בגיל צעיר, אבל אם צעירים יפתחו את היכולת להכיר תודה, אז הם גם יצליחו, בגיל הזקנה, להימנע יותר ממקומות של מרירות ועלבון. היכולת להתמודד עם התופעות הקשות של זקנה מושפעת מהאופן שבו חיים כצעירים".

• תל אביב
• למבוגרים בלבד
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

עם רחל (רוחיק) גלעד־וולנר בת ה־64לא ניתן לקיים ראיונות לפני השעה 11:00. "לאנשים יש סטיגמות על אנשים זקנים", היא אומרת. "הם חושבים שאנשים בגילי קמים מוקדם. אז אני נאלצת להשתיק את הטלפון שלי, כי אחרת אי אפשר לישון כמו שצריך". גם את הלילות גלעד־וולנר אינה מעבירה אל מול שידורים חוזרים של "איצ'ה" ואפילו נמנעת מכתביה הסוחפים של יוכי ברנדס. בשנה שעברה היא עוד תחזקה ליין מסיבות קבוע לבני 50 ומעלה בבר הגאולה (הבומרס"), וכיום היא מנצחת על מועדון שתייה לבני 60 פלוס, שמדי יום רביעי מגלה פאב אחר בעיר. "זו הקונטרה שלנו לשלישי שלייקס", היא מצהירה. "אנחנו הולכים לאוזןבר, לנחמה וחצי ולכל מקום שבו יש בירה בזול. אנחנו צריכים לשתות מפנסיות מצומצמות, ומחכים שברים ימכרו צ'ייסרים בהנחה עם הצגת תעודה של אזרח ותיק".

בקרב הבליינים הוותיקים חדוות הבילוי איתנה כפי שהייתה תמיד, ורק ההנאה מופקת בצורות מעט אחרות. קחו לדוגמה את השף ישראל אהרוני, שבגיל 66, לאחר שמאס בארשת הסליזית המאפיינת מועדונים רבים בעיר, מצא את מקומו בחיק הווייב הטהור של הבלוק. "עם השנים צורכי הבילוי שלי השתנו", הוא מספר. "היחס שלי למסיבה היום הוא קצת יותר כמו לקונצרט. במובן הזה חשוב לי הצד המוזיקלי. הדגש עובר מהאווירה למוזיקה, ובבלוק פשוט עושים עבודה מצוינת. הם מאתגרים את הבליינים במוזיקה מעניינת ומאתגרת ועל איכות הסאונד אין צורך להרחיב את הדיבור. הבלוק עובד בצורה סינרגית, והכל שם מתואם: הקהל, האווירה, המוזיקה, הווייב. אפילו זה שלא מעשנים בחדר הגדול. זה נותן את התחושה של חוויית בילוי בוגרת יותר ופרועה פחות".

רונן גוטמן (53), תקליטן קבוע באברקסס וחלק מצוות חברת מוזיקה פלוס, יודע ממרום שנותיו על העמדה, שמי שנשאר במועדונים אחרי גיל 50 עושה זאת רק בשביל המוזיקה. "לפעמים אני הולך למסיבות ורואה קבוצות של בליינים שאני יודע שעוד שנה־שנתיים כבר לא תראו אותם, כי הם יתחתנו ויפסיקו להגיע", אומר גוטמן. "הם שם בשביל החברה, אבל יש כאלה שלא הולכים למסיבה רק בשביל למצוא זיון או בני זוג. המוזיקה היא בור ללא תחתית, ואתה כל הזמן לומד דברים חדשים. אני שם לב שאנשים צעירים ממני אומרים שהמסיבות הן 'לא מה שהיו פעם'. אין כזה דבר, לכל דור מתגלה משהו חדש".

אתה יכול לרקוד אותו מספר שעות שהיית רוקד לפני עשור?

"אני לא סתם רץ להתקרחן עד שש בבוקר, אבל אני גם לא בא לרשום רשימות. במקומות כמו הברקפסט, המקומות של ה'היפסטרלנד', אני רואה לפעמים צעירים שיושבים ומנתחים את הטראק, מנסים לפענח עם איזה קיובייס עבד מי שהכין אותו. אני לא שם, זה לא מעניין אותי. ההתאוששות הפיזית היא אמנם לא אותו הדבר, אבל אני לא רוקד כדי להכניס את זה לפז"ם. לפעמים אני בא לשמוע די.ג'יי ואומר תודה רבה אחרי שעה וחצי, ולפעמים מוצא את עצמי במסיבה שנמשכת עד 12 בצהריים".

גם עבור גלעד־וולנר המוזיקה הפכה במרוצת השנים לעיקרה של חוויית הבילוי. "בבר ידידותי לאנשים מבוגרים תהיה מוזיקה טובה. מוזיקה אלקטרונית אלטרנטיבית יכולה להיות מאתגרת מדי בשבילי היום, אבל זה ממש לא אומר שאני נהנית להקשיב רק ללהקות מהסיקסטיז. אני מקשיבה לדה אנג'לסי, הילה רוח, אביב גדג', החצר האחורית, ומוזיקה חדשה עדיין מעניינת אותי ואת האנשים שמסביבי".

מלבד המוזיקה, מה יאפיין בר שידידותי לקהל מבוגר?

"לדעתי מן ההכרח שחלק מהצוות יהיה מבוגר. במקביל חשוב שהוא לא יהיה מורכב מכוכים חשוכים, שהמקום יהיה יחסית מואר. באוזןבר, לדוגמה, אני מרגישה בנוח כי הקהל סקרן ופלורליסטי, יש הערכה כלפי אנשים מבוגרים ולראיה יש אנשים בגילי שגם מופיעים שם. יצא לי להכיר באוזןבר חברים צעירים ממני בהרבה, כי הם רואים שאני לא באה למקום כי זה אופנתי, אלא מתוך אהבה כנה למוזיקה".

"במועדון אפשר להיות מי שאתה רוצה"

תל אביב הולמת את מאווייה של הנפש הבליינית, אך דווקא משום כך היא עשויה לעתים להיות קשוחה מעט עבור בליינים שחצו את גיל 60. אפילו שועלים ותיקים כמו נתן זהבי (70), שבתחילת שנות ה־2000 עוד היו שומרים עבורו כיסא על הבר של הריף ראף מדי יום חמישי, מתחילים להישבר בהדרגה. "הורדתי את קצב הבילויים בצורה היסטרית, כי פחות ופחות נעים לבלות בתל אביב", הוא מספר בנרגנות אופיינית. "אני לא מדבר אפילו על ענייני חניה. בסופי שבוע יש המון דוחק, רעש, הפך להיות כבר לא נעים. גם בגלל כל מה שקשור לאלימות, זריקת כוסות, דקירות, ועוד אלף ואחת בעיות שמוציאות את החשק לצאת מהבית".

אז איפה אתה בכל זאת נהנה?

"יש שלושה מקומות שנשארתי איתם. קודם כל הבר של ברבוניה, שבו יש תמיד מוזיקה מעולה, הברמניות מוזגות מנה נדיבה ולא בכוסית קטנה ומסריחה כמו ברוב הברים. חוץ מזה, אף אחד שם לא מבקש לעשות איתך סלפי או לזיין לך את השכל. יש גם הבר של קנטינה, שבו השירות מצוין ואפשר ליהנות מהמראה המלבב של שדרות רוטשילד. המקום השלישי הוא ג'וז ולוז, שמזכיר לי מעט את המסעדות והמועדונים בפריז. יש שם אוכל טוב, אנשים תרבותיים, וגם שם המזיגה טובה ונכונה".

לבליינים ותיקים שאינם מחזיקים בביטחון עצמי איתן כשל זהבי לא תמיד נעים להיכנס לבר שבו הם אינם מוכרים ולעתים הם אף נתקלים ביחס מעליב. "הרבה פעמים אני רוצה להיכנס למקום ואומרים לי שהוא מלא אפילו שהוא חצי ריק", מעידה גלעד־וולנר. "פעם אמנם הכניסו אותי כשהייתי עם חברה בגילי אבל הושיבו אותנו במקום נסתר, שבו לא יוכלו לראות אותנו. אבל אני פשוט מחליטה לפני היציאה לא להיתפס כפתטית ולכן לא נכנעת לסטריאוטיפ הזה. בהתחלה צעירים יכולים להפנות לעברי מבטים ולשאול את עצמם 'מה הזקנה הזאת עושה כאן', אבל אז אני מזהה תמיד מה מנגנים ברגע, מפתחת שיחה, ולבסוף משתלבת. מי שקשה לו יכול ללכת למקומות שבהם יש גם רחבת ריקודים, כמו בר הגאולה, ואז הדינמיקה הזו נוצרת בדרך שונה".

"צריך להבין שאחד הדברים הכי יפים במועדונים הוא שלא מסתכלים עליך אחרת כי אתה כזה או כזה", מוסיף אהרוני. "אתה יכול להיות מי שאתה רוצה – בלי קשר לגיל, מגדר או חתך סוציו־אקונומי. החשש של אנשים בגילי לצאת למועדון נטוע בתפיסות סטריאוטיפיות לגבי איך יסתכלו עליי ומה יחשבו, אבל מועדון שלא ייתן להם להרגיש בנוח פשוט ייחשב למועדון גרוע בעיניי. בבלוק יש מקבץ יפה ומעניין של אנשים, גם מבחינת גיל וגם במובנים נוספים. אני לא אוהב קהל הומוגני, לא במועדונים ולא בחיים בכלל".

בעולם, מסביר גוטמן, נדיר שהגיל משמש מכשול לאנשים שחיי הלילה בוערים בהם. "העולם השתנה, וכבר מקבלים את זה כמובן מאליו. אני הולך לפסטיבלים באירופה שמנגנים שם די.ג'ייז בני 60 ויותר, והקהל מגוון בהתאם. שמות גדולים כמו לואי וגה כבר חצו את גיל 50. החוכמה היא לשרוד בזה ולרוץ למרחקים ארוכים. קהל שמתבגר מוצא את הנישות שלו. באברקסס באים לשמוע אותי ואת ליאור מילר הרבה אנשים מבוגרים, וזה לא שאנחנו מרחמים עליהם ועושים מסיבות רטרו. מנגנים דיסקו, דיפ האוס וטכנו".

• תל אביב
• למבוגרים בלבד
• עירוני