שמעון שי הוא קולנוען, בוגר תואר במנהל עסקים, המקים והמנהל של מרכז אלשיך למוסיקה מסורתית בת"א. לפני 5 שנים הוא הקים את המרכז במהלך חיפושיו להעמיק את לימודיו במוזיקה מזרחית מסורתית (ובתל אביב) כתלמיד ונגן קלרינט טורקי. הוא איתר בניין לשימור בן 3 קומות בלב שכונת כרם התימנים הסמוכה, והקים שם את מרכז אלשיך שהלך והתפתח עם השנים למכללה של ממש המקיימת פעם שנה פסטיבל ('הקסם השחור'), ולאחרונה פתחה גם בר-מסעדה בשם טרב להופעות של מוסיקה ממסורות שונות. בימים אלה חונכת המכללה פרויקט חדש בשם 'ספרית אל המזרח'.

>>בניין עם היסטוריה וקפה שהוא לב היקום. העיר של אבישי פלטק
>>קפה צנוע ושוק עם כל מה שטוב בעולם. העיר של תום אנטופולסקי

1. אלשיך: מרכז למוסיקה מסורתית

המרכז לא נולד מתוך תוכנית מסודרת או חזון מוקפד. הוא צמח יחד איתי, מתוך שאלות גדולות על העתיד שלי ברגע של משבר, מתוך צורך אמיתי שחוויתי כתלמיד מוזיקה. בהתחלה יזמתי רק כמה קורסים קטנים שיתנו לי מענה אישי, ובלי שתכננתי או ציפיתי, זה התפתח לבית הספר הראשון בתל אביב המוקדש למוזיקה ממסורות המזרח. כיום אנחנו חלק מרשימה מצומצמת של בתי ספר למוזיקה הנתמכים על ידי משרד התרבות. המיקום של אלשיך – בלב שכונת כרם התימנים (שהיא השכונה שלי כבר כמה שנים טובות) – מרגיש כמו חיבור טבעי והיסטורי.

השכונה הזו, שממנה צמחו אמנים רבים לאורך השנים, נושאת עמה רוחות של יצירה, מסורת ותרבות. במובן מסוים, הצלילים שעולים היום מתוך הבניין של אלשיך הם המשך ישיר לאותם קולות שיצאו מהכרם בעבר. יש כאן תחושת המשכיות שמחברת בין מה שהיה למה שנוצר כאן עכשיו. בתוך עיר סוערת ורועשת כמו תל אביב, אלשיך מציע אי של הקשבה. הצלילים שיוצאים מהבניין הם שפה שאין עליה ויכוח – שפה שמצליחה לחבר בין אנשים ולהשאיר את המחלוקות מחוץ לדלת. האנשים שמסתובבים במקום, תלמידים מכל קצוות הקשת ומורים שכל אחד מהם הוא השראה בשבילי כמו פרופ' חביבה פדיה, שי בן צור, זיו יחזקאל ועוד. דווקא בתקופה של מתחים ושסעים, המקום הזה מוכיח שאפשר אחרת.
אלשיך 25

2. גן מאיר

גן מאיר הוא הרבה יותר מפארק עבורי. זה מקום שבו שלבים שונים בחיי נשזרים יחד. לפעמים אני מרגיש שאני מכיר בו כל עלה וכל חתול. זה המקום שבו גידלתי את ילדיי ולמדתי את קצב ההורות – את הסבלנות וההתמסרות שנדרשים, לצד עצב קיומי, מהפחד שעצמיותי נשללה ממני לטובת דור ההמשך. אבל הרגעים ה'אינסופיים' האלה בין הנדנדות והמגלשות הם זמניים וחולפים. היום, כשאני רואה הורים עייפים מדדים אחרי ילדיהם הקטנים, אני מחייך לעצמי – רוצה לומר להם שזה עובר. כשילדיי גדלו, לא עזבתי את גן מאיר. פשוט עברתי לחלק אחר שלו – למתקני הספורט. מצאתי את עצמי מתחיל מסע חדש. החלטתי לקחת חלום ישן – לעמוד על הידיים – ולהפוך אותו למציאות.

עמידת ידיים היא לא רק ספורט עבורי; זה שיעור באיזון. הספורט הזה מלמד אותי בדיוק מה שכל משימת חיים דורשת: סבלנות, התמדה, והבנה שההתקדמות לא תמיד נראית לעין, אבל היא מתרחשת. אני חושב על זה שכל מה שאני עושה בחיים מתקשר לעיקרון הזה. הגוף הוא מדיום, כמו המוזיקה, כמו המילים, שדרכו אני עוסק בתיקון. במקרה, גן מאיר הוא המקום שבו אני מרגיש את הקשר בין הגוף לנפש, בין הפיזי לרוחני. נדמה שגן מאיר הוא לא רק מקום שאני מכיר – הוא מקום שמכיר אותי.

3. מובאום

תנועה היא החיים. מובאום הוא מקום שגיליתי בשנים האחרונות, כשהחלטתי לקחת את הגוף שלי ברצינות. מדובר בסטודיו לתנועה שנמצא ברחוב מטלון, בלב תל אביב. מי שהקים את מובאום הוא ניר אליאור, וברוחו המקום מזמין אותך למתוח את הקצוות – להיות אמיץ, לנסות את מה שנראה בלתי אפשרי, ולגלות את הפוטנציאל שטמון בגוף שלנו. האווירה שם נעימה, אבל בדיוק במידה הנכונה כדי לאתגר אותך – לגרום לך להתקדם בקצב שלך, אבל תמיד קדימה. זה מקום שמצליח להיות גם מרחב אישי וגם מרחב חברתי. דרך מובאום אני מתחבר לקהילה של אנשים מיוחדים, שהגוף הוא הקנבס שלהם – דרכו הם מביאים את עצמם לביטוי ויוצרים אנרגיית חיים שמדביקה גם אותי.
מטלון 66

4. הטרב: בית להופעות חיות

הטרב הוא מרחב שבו המוזיקה שלנו מוצאת בית משלה. אנחנו אוהבים לקרוא לו 'האח' של אלשיך, כי הוא צמוד אליו וממשיך את אותו חזון – להביא את המוזיקה ממסורות המזרח לקהל הרחב, אך הפעם דרך הבמה החיה. אחת לשבוע, לפחות, אנחנו פותחים את הדלתות להופעות חיות (הכניסה חופשית!) זה מאפשר למוזיקה הזו לגעת ביותר אנשים, להפוך לחלק מחייהם ולהדהד צלילים מבגדד, ממרוקו, איראן, קווקז ומה לא. הטרב גם מארח תקליטנים/ות שונים/ות ללייב סשנים מופלאים.

אל המוסיקה שהיא העיקר הוספנו אוכל ואלכוהול טוב במיוחד במחירים ידידותיים, ככה בדיוק חלמנו. משמעות השם 'טרב' היא שכרון חושים או תחושת התרוממות רוח כתוצאה מהאזנה למוזיקה. וזה בדיוק מה שאנחנו מבקשים ליצור כאן: רגעים שבהם המוזיקה לא רק נשמעת, אלא מרגישה, נוגעת, מחברת ומעוררת משהו עמוק. כשאני רואה את הטרב מלא באנשים מכל הגילאים, מאזינים למוזיקה הזו וחווים אותה יחד, אני מבין איך החזון שלנו מתגשם – ליצור תרבות שמביאה אור ומשמעות.
רבי עקיבא 3

5. קולנוע לב

מאז שאני זוכר את עצמי, חשבתי שכשאגדל אעשה סרטים. למדתי קולנוע בבית הספר סם שפיגל, וחשבתי שזה יהיה המרחב האמנותי שבו אפעל כבמאי סרטים. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. בעשור שאחרי הלימודים ניסיתי לקדם פרויקטים שלא צלחו, עד שתודה לאל מצאתי את ייעודי בהקמת עמותת אלשיך. ובכל זאת, החלק הזה עדיין קיים בי. הוא לא נעלם, אלא מצא לו פינה שקטה. בקולנוע לב אני פוגש אותו – פוגש חלום לא ממומש, אבל גם רואה איך חלומות יכולים לזוז, להתעצב ולהתפתח לכיוונים חדשים. אני שמח בדיעבד להבין שיכולת התשוקה שלי לא מוגבלת רק לקולנוע. גיליתי שאני יכול לעשות דברים נוספים באותה מידה של התמסרות, ואפילו יותר. אני עדיין מקפיד לחדש את המנוי והולך רוב הזמן לבד – זמן איכות שלי עם עצמי. קולנוע לב הוא מעין מקום מפלט שבו אני ממשיך לנשום קולנוע. ובעיקר, הוא מזכיר לי שכל עוד אני בתנועה, דברים יכולים להתרחש. והאמת היא שזה מרגש אותי לחשוב על מה שעוד עלול לקרות בתחום הזה עבורי.
דיזנגוף 50

מקום לא אהוב בעיר

רחוב הרברט סמואל בתל אביב הוא כמו שני עולמות המתקיימים זה לצד זה בסתירה מוחלטת. מצד אחד – הטיילת החדשה, הים, הדולפינריום. העירייה באמת עשתה שם עבודה מדהימה. הטיילת הפכה למקום שכיף להיות בו – מרחב מתחדש ונושם, שמראה מה אפשר לעשות עם חזון ותשומת לב. אבל אז יש את הצד השני של הרחוב, שנדמה שעדיין תקוע ב-1985. בניינים ישנים, חנויות ריקות ותחושה כללית של הזנחה. מדובר בקו ראשון לים – תל אביב במיקום הכי מבוקש שלה – ובחלקים ממנו פשוט לא נעים לשהות. אני לא יודע מה התוכניות של העירייה לצד הזה של הרחוב, אבל הם בהחלט יכולים לקחת דוגמה מהצד השני.

השאלון

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
המאמנת שלי, יונה שבין. אני מתאמן אצלה כבר שלוש שנים, ובזכותה אני מחובר לגוף שלי יותר מאי פעם. יונה, צעירה מפוקסת וחדורת מוטיבציה, מייצגת בעיניי את כל הצעירים בעיר הזאת. העיר שלנו קשה לצעירים – השכירות משוגעת, החיים יקרים, והתקופה מייצרת לחץ בלתי פוסק. ובכל זאת, יונה לא מוותרת על החלומות שלה. בן הזוג שלה נמצא במילואים רוב השנה, וכמוהו צעירים רבים בעיר נאלצים לתמרן בין החיים האישיים לעסקים שלהם, תוך התמודדות עם ממסד שלעתים נדמה שאינו מעריך את תרומתם. יונה, שמפרקת ומחברת אותי מחדש בכל אימון, לא יושבת בבתי קפה – מבחינתה זה בזבוז זמן. היא תמיד תעדיף להתאמן, לקדם משהו, לחשוב על הצעד הבא. נדרשת כל הזמן לחשוב על העתיד שלה בתקופה לא סלחנית. אני מאחל לה ולכל הצעירים בעיר לא להתייאש. להמשיך להאמין בדרך שהם בונים בעמל רב. יבואו זמנים טובים יותר, וכוח העמידה שהם מגלים היום עוד ישתלם.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
יש אירוע תרבות שאני מחכה לו. ב-30 בדצמבר נשיק את ספריית 'אל המזרח', יוזמה חדשה שאני גאה בה מאוד, תחת עמותת אלשיך ותמיכתו החשובה של מפעל הפיס. מדובר בפרויקט שימור ותיעוד יוצא דופן, שמשלב מחקר, הקלטות וארכיון דיגיטלי המוקדש למסורות מוזיקליות ושירתיות של קהילות שונות בישראל. הספרייה, בהובלת פרופ' חביבה פדיה, נועדה לשמר קולות אבודים ולתת להם חיים חדשים – כחלק מתפיסה של תיקון תרבותי, חברתי ורוחני.

ספריית 'אל המזרח' נועדה להיות יותר מארכיון – היא מקום שבו התרבות מתמודדת עם ההווה ומציעה כלים לעתיד. בעידן שבו מלחמה וטראומה הן חלק בלתי נפרד מהמציאות, אחד מתפקידיה של הספרייה הוא לעזור לנו לעבד את מה שקורה לנו דרך מסורות, מוזיקה ושירה, שמציעות חיבור עמוק לאנושיות שלנו. האירוע יתחיל בתיאטרון קליפה, עם פאנל שיעסוק ב'ישראל הרב-תרבותית מחשבת מסלול מחדש.' נדבר על זהות בעידן של מדיה, מלחמה וטראומה, ועל המתח בין דתיות, לאומיות ושאלות אוניברסליות של יצירה. משם נעבור לסיור בבניין אלשיך ובספרייה, שמתחילה להתמלא בספרים, הקלטות וחומרים נדירים. נחתום את הערב ב'טרב', בהופעות חיות של מורי מרכז אלשיך יחד עם אמנים שתיעדנו במסגרת הפרויקט. התרגשות גדולה. האירוע פתוח לקהל הרחב, אבל כדאי להירשם.
לפרטים נוספים והרשמה

מה יהיה?

אני אופטימיסט חסר תקנה. אולי זה נאיבי, אבל מבחינתי זו בחירה. להאמין ביכולת שלנו, כבני אדם, למצוא פתרונות, לגלות עוצמות ולשנות את המציאות. אני לא חושב שהטוב תמיד מגיע בקלות או שהוא תוצאה של נסיבות מושלמות. הטוב הוא משהו שצריך לעבוד עליו – לחפש, לבנות, לגעת בו. אז מה יהיה? יהיה מה שנבחר לעשות. אני בוחר להאמין במעשים, בעשייה שנוגעת, וביכולת שלנו, גם בתוך קושי, למצוא רגעים קטנים של אור ולהפוך אותם לדרך.

• העיר שלי
• מוזיקה
• ❤ תרבות
• מוזיקה טורקית
• מסורת

הרומן שלנו עם טלוויזיה טורקית הוא רומן היסטורי וארוך שנים, עוד מהימים שבהם המילים "סרט טורקי" היו אייקון תרבותי של עצב מתוק, משחק מוגזם ומוזיקה אדירה מלווה בנאמברים משוגעים של מיוזיקל. אחר כך הגיעו הטלנובלות הטורקיות, אחר כך "הכלה מאיסטנבול" שגעה את המדינה ורק לפני שנה התעלפנו כאן מ"אתוס", סדרת הדרמה הטורקית שהייתה אחד מהדברים הכי טובים בנטפליקס בשנה החולפת. עכשיו הגיע הזמן לעלות עוד רמה עם התוכן הטורקי שאנחנו צורכים ולתת את תשומת הלב הראויה למאסטרפיס הטורקי "המועדון", שארבעת פרקיו האחרונים נחתו השבוע בנטפליקס.

את "המועדון" ("Kulup" בטורקית) יצרה זיינפ גונאי טאן, מהכישרונות הבוהקים של הטלוויזיה הטורקית והמוח שמאחורי "הכלה מאיסטנבול" הפופולרית. מדובר בדרמה תקופתית איכותית ומושקעת בשני חלקים, שישה פרקים ועוד ארבעה פרקים, ובמרכזה מתילדה, אסירה משוחררת שעובדת באחד ממועדוני הלילה הנחשבים ביותר באיסטנבול ומנסה לבנות מחדש את יחסיה עם בתה. השחזור של שנות החמישים העליזות באיסטנבול, שהחלה להיפתח בעוצמה גוברת אל תרבות המערב באותן שנים, הוא לגמרי ברמת "Mad Men" לפחות מבחינה טכנית ועיצובית, אבל מה שמעניין במיוחד ב"המועדון" הוא הטוויסט הנועז שלה: היא עוסקת ביהודים.

כן, הקולנוע והטלוויזיה הטורקים ממעטים להודות בקיומם של יהודים, ופתאום דווקא בסדרת דגל כזו, יהדותה של הדמות הראשית היא חלק אינטגרלי ומרכזי מהעלילה. מטילדה היא בת למשפחה יהודית שנושלה מכספה והסיבה בגללה בילתה 17 שנה בכלא קשורה גם היא אולי למוצאה, והיא בכלל מתכוונת לעלות לישראל אבל נשארת באיסטנבול לטובת חידוש הקשר עם בתה. מאחורי כל זה עומדת נוסטלגיה לטורקיה קוסמופוליטית יותר שהתייחסה למיעוטים הלא-מוסלמים שלה באופן קצת יותר מכיל ומחבק, ומחאה אלגנטית כזאת היא בהחלט דבר נדיר בנוף הארדואני של טורקיה העכשווית. חשוב מכך, זו טלוויזיה יפה לעין ונעימה ללב. ולפעמים זה כל מה שצריך.

>> "המועדון / The Club", עכשיו בנטפליקס

• המסך
• נטפליקס
• טורקיה
• מוזיקה טורקית
• המלצות צפייה
• מה רואים הלילה
• המלצות המערכת

• Facebook
• Twitter
• Email

• הופעות חו"ל
• מוזיקה טורקית

• Facebook
• Twitter
• Email

לפני שהוציאה לפני כשנתיים את אלבום הבכורה שלה, "Develerle Yaşıyorum" ("חיה עם גמלים"), אף אחד לא ממש הכיר את גאיה סו אקיול, והיום היא נחשבת ללא פחות מהסנסציה הכי בולטת בסצנת האינדי והאלטרנטיב התורכית. אקיול בת ה־31 משלבת פולק תורכי קלאסי עם פסיכדליה, אלקטרוניקה ורוק אלטרנטיבי מערבי. בשירתה האקספרסיבית והעמוקה היא מהדהדת דיוות תורכיות מלפני 100 שנה, ועם האטיטיוד החריף שלה, המודעות הפוליטית והגאווה התורכית, היא אחד הדברים הכי מעניינים שיצאו מתורכיה מאז מהפכת הרוק האנטולי של שנות ה־70.

לקראת הופעתה הראשונה בישראל, שתתקיים ב־9 במרץ במרכז ענב, תפסנו אותה לריאיון טלפוני שהמחיש לנו עד כמה תל אביב ואיסטנבול הן אחיות אובדות. הופעתה כאן היא חלק מפסטיבל סאונד פורטס, שמתקיים בתל אביב ובאיסטנבול ומביא מוזיקאים מכאן לשם ולהפך. "בחמש השנים האחרונות יש פריחה גדולה של אינדי צעיר בתורכיה", מספרת אקיול, "יש המון להקות ודי.ג'ייז מעולים, ואני חושבת שזה רק יגבר ככל שהמצב הפוליטי במדינה ימשיך להחמיר (אקיול מדברת בעיקר על כפייה דתית ממוסדת – אז"א). זה מזכיר לי את מה שקרה עם השתלטות הצבא על המדינה בשנות ה־80 ואת האיום של התנועות המוסלמיות על הליברליות התורכית".

קצת לפני אותה תקופה שעליה אקיול מדברת, התפוצצה סצנת הרוק הפסיכדלי האנטולי, ששילב רוק קלאסי עם שירי עם אנטוליים. רוק אנטולי (על שם המחוז שבו התפתח), הפך פופולרי במהלך שנות ה־60 ותחילת שנות ה־70 בזכות ערבוב של פולק תורכי עם השפעות של רוק מערבי. אגדות פולק ורוק מקומיים, בהם באריש מאנצ'ו, ההנדריקס התורכי ארקין קוראיי וסלדה בהג'ן, הנהיגו את מהפכת הפסיכדליה בתורכיה והיו מהראשונים לשלב השפעות מערביות במוזיקה שמוזיקולוגים נוטים לכנות ערבסק, כלומר מוזיקה תורכית־ערבית עם השפעות בלקניות ומזרח תיכוניות נוספות.

"ניסו לדחוק את המוזיקאים החוצה, סגרו מועדונים וכתוצאה מכך רק צצו עוד ועוד מקומות עצמאיים שנתנו במה למוזיקאים ייחודיים", אומרת אקיול. בין אותם אמנים היאסלדה בהג'ןשמהווה את ההשראה הגדולה ביותר עליה. בהג'ן היא זמרת המחאה החשובה ביותר בתורכיה, והיא נכלאה עם עליית הצבא לשלטון בשל שיריה נגדו. לאחר ששוחררה הופיעה לראשונה בישראל ב־1990, שיתפה פעולה עם מיקי גבריאלוב ואפילו ביקרה כאן לפני כשנה וחצי והופיעה עם בום פם כלהקת הליווי שלה (ותעשה זאת שוב בפסטיבל פרימוורה הקרב בברצלונה). כשגאיה סו אקיול החלה להתפרסם לפני כשנתיים היא נבחרה על ידי המגזין התורכי הנחשב "Bantmag" לראיין את גיבורת ילדותה כמעין מפגש בין יוצרת מדור ליברלי אחד שפוגשת יוצרת מדור ליברלי אחר.

"מה שקורה עכשיו דומה מאוד לדעתי", ממשיכה אקיול, "המוזיקה מתחזקת ונעשית מעניינת יותר. זה אותו סיפור שחוזר על עצמו במקומות שונים בעולם. כשהפוליטיקה מסריחה ומנסה לדכא את האמנות – התוצאה המתקבלת היא הפוכה. אך מובן שהייתי מעדיפה שהעם שלי יהיה שמח על פני שיהיה לו על מה למחוא, גם אם באופן יצירתי".

את מחשיבה את עצמך לזמרת מחאה? כי אני לא בטוח שאת נתפסת ככזו באופן מובהק.

"לא בטוחה שאני זמרת מחאה בדיוק, אבל אי אפשר לומר על המוזיקה שלי שהיא לא פוליטית. במילות השירים תמיד מתחבאים מסרים כאלה. לדוגמה, פירוש שם האלבום שלי הוא 'חיה עם גמלים'. יש לא מעט משמעויות חבויות בתוך השם הזה: ראשית זה שם סרקסטי ביחס לתפיסה האוריינטליסטית שרואה את תורכיה כאיזה מקום פרהיסטורי שבו כולם רוכבים על גמלים. מה נסגר עם אנשים, אין להם גוגל? בפילוסופיה של ניטשה, גמל הוא סמל לצניעות מצד אחד ולבורות מנגד. אבל בוא לא ניכנס לזה ולמשמעויות הנוספות, זה נהיה מסובך. אני מעדיפה שאנשים פשוט ירגישו את המוזיקה, גם אם לא מבינים את המילים".

יש רושם שחשוב לך לא להיות עוד זמרת שמחקה את המוזיקה המערבית, אלא אמנית שמביאה עמה את הבית ואת המסורת.

"זה חשוב לי מאוד, כי מה שאתה מאזין לו הוא מה שאתה הופך להיות. זאת מי שאני. אני מנסה לחפש בתוך עצמי אחר מה שבאמת נותן לי השראה, ולכן אי אפשר בשום אופן להתעלם מהמוזיקה המקומית שגדלתי עליה. ההיסטוריה שלי נטועה במוזיקה תורכית לא פחות מאשר ברוקנ'רול".

ספרי לי באמת על הרקע המוזיקלי שלך.

"המוזיקה שאהבתי מאז שהייתי ילדה היא ערבוב מסובך של סגנונות, החל במוזיקה תורכית קלאסית, רוק אנטולי וכמובן אינדי ורוק מערבי. אבל הכל התחיל במוזיקה של תחילת־אמצע המאה שעברה עם אמנים כמו הזמרת מוזיין סנאר וזקי מורן (זמר שעורר שערוריות כשנהג להופיע בבגדי נשים – אז"א). הם היו מהפכנים עם התלבושות והאטיטיוד שלהם ושינו את פני המוזיקה התורכית. אימא שלי הייתה משמיעה לי אותם בתור ילדה, היא הייתה מעריצה נלהבת. כשנהייתי טינאייג'רית התחלתי להאזין גם לנירוונה, ג'ימי הנדריקס ומוטורהד, כך שמה שאני עושה היום היא מין ערבוב של המוזיקה התורכית הקלאסית עם הרוק".

יצא לך לשמוע את האדיט שהצמד רד אקסס עשה לאחרונה לשיר שלך "Cehennem Meyhanesi"?

"אני מתה על זה! יש המון מעריצים של רד אקסס בתורכיה. רק לפני כמה ימים הייתי במועדון והדי.ג'יי סיפר לי שהוא נדלק על הרמיקס ובאמת ניגן אותו בהמשך אותו ערב. אני ממש מקווה שייצא לי לפגוש אותם בתל אביב".

תורכיה היא מדינה גדולה. האם רוב המוזיקה העצמאית בה נוצרת באיסטנבול או שיש עוד מוקדי יצירה?

"בעיקר באיסטנבול, אולי גם באנקרה ובאיזמיר. כל תעשיית המוזיקה מרוכזת באיסטנבול. אני חושבת שבמקומות אחרים קשה יותר להיחשף למוזיקה שתפתח לך את הראש, קשה יותר להשיג ציוד מתאים ויש פחות גישה לקהילה שיכולה להפרות אותך כאמן ומוזיקאי. הייתי שמחה אם יותר אנשים מוכשרים מכל המדינה היו מגיעים לאיסטנבול לקחת חלק במה שקורה בה בשנים האחרונות".

מה לגבי קו הגבול הצפוני של תורכיה לאורך חוף הים השחור? שמעתי שיש שם קומונות ממש מעניינות של מוזיקאים.

"נכון, אבל כמו שאמרתי, עד שלא יגיעו למרכז העשייה באיסטנבול הן יישארו כקומונות מקומיות שיוצרות בעיקר לעצמן. אני לא רוצה לדבר יותר מדי על פוליטיקה, אבל אני מוכרחה: הממשלה, באופן חשאי, לא ממש מברכת על יצירת מוזיקה שמתערבבת עם המערב. הם מנסים שם לקצץ את הכנפיים של אמנים, לקצץ מימונים, וכתוצאה מכך תעשיית המוזיקה נעשית קטנה יותר ויותר, ואנחנו עדיין צריכים את תעשיית המוזיקה כדי לצאת לסיבובי הופעות ברחבי המדינה, לדוגמה".

זה מפני שהיוצרים הצעירים והעצמאיים הם חילונים מדי בעיני הממשלה?

"אני חושבת שכן. הם לא יאמרו את זה בגלוי בתקשורת, אבל זו הסיבה".

מרכזענב, רביעי 22:00, 103 ש"ח. תפתח את ההופעה נוגה ארז

עוד בפסטיבל סאונד פורטס

בורהן אוצ'ל

נגן כלי ההקשה ומוזיקאי הג'אז האוריינטלי בורהן אוצ'ל, בליווי האנסמבל האוריינטלי של איסטנבול, יארח את שי צברי ואת נבחרת הגרוב של המזרח התיכון. אוצ'ל הוא מלחין ונגן דרבוקה וירטואוזי, שהוציא אלבומים שזכו להצלחה והכרה רבה באירופה ובעולם וזכו בפרסים רבים.

שישי (11.3) 13:00, רדינג 3, 119־159 ש"ח

מסיבת פסיכדליה אוריינטלית עם ג'ונט ספצ'י

הקלרניטן ג'ונט ספצ'י מהרובע הצועני של איסטנבול מגיע עם להקתו אחרי שהוציא אלבום בלייבל של ג'רמי ברנס מלהקת ניוטרל מילק הוטל. ספצ'י מתבלט בנגיעה המודרנית שהוא ולהקתו נותנים למוזיקה הצוענית־תורכית הקלאסית וכן לשירי עם מאלבניה, מקדוניה וספרד.

רביעי (9.3) 22:00, שד' רוטשילד 12, כניסה חופשית

די.ג'יי מחמט אסלן

אחד הדי.ג'ייז הנחשבים של התקופה, שוויצרי בעל שורשים תורכיים, שהתברג לתוך סצינת המועדונים של באזל ומשם לשאר אירופה. ההפקות של מחמט מציגות נוסחה מיוחדת לחיבור בין הצלילים הפולקיים מתורכיה לביטים אלקטרוניים מימינו, שמתגבשים יחד לסגנון ה"חמאם האוס" שמזוהה איתו. אל תפספסו את הסט שתיקלט בבוילר רום.

רביעי (9.3) 22:00, מועדון כולי עלמא, מקווה ישראל 10, כניסה חופשית

די.ג'יי באריש קיי וההרכבInsanlar

את ההרכב המדובר Insanlar, המונה חמישה נגנים, הקים איש הפולק־דיסקו האנטולי באריש קיי. קיי, די.ג'יי מפורסם ומיסיונר אובססיבי להפצת מוזיקה תורכית בעולם, אסף בהקפדה נגנים וסאונדים ייחודיים של דרבוקות, תופים, זמרים, רקדניות בטן וכלי מיתר תורכיים כגון בגלמה וסאז אשר מנוגנים במהלך המופע בקצב אחיד על ביטים אלקטרוניים אטיים והיפנוטיים. אחרי ההופעה יסיים באריש קיי באפטר פארטי בברקפסט.

שבת, 12.3 17:00, דייגו סאן, כניסה חופשית

• בהג'ן
• מוזיקה טורקית
• מוזיקה תורכית
• גאיה סו אקיול
• סאונד פורטס
• רד אקסס
• מוזיקה
• נוגה ארז
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

התוכנית משודרת בימי שני ב-13:00ברדיו הקצהוברדיו הבינתחומי.לאור בזויותבפייסבוק

[tmwdfpad]

Tunng – "With Whiskey"

אחת הלהקות היותר מזוהות עם תת ז'אנר הפולקטרוניקה. טאנג הלונדונית משלבת נסיוניות אוונגארדית וכלי נגינה בלתי קונבנציונליים בשירים שלעיתים קרובות פשוט יפים ומרגשים בלי כל צורך במילים המסובכות. זה אחד המקרים האלה. חנטו את אהוביכם/ן!

Cass McCombs – "Twins"

קאס מקומבס, ששבר לי את הלב יותר מדי פעמים עם האלבום "Wit's End" מ-2011, הוציא לאחרונה את "A Folk Set Apart" – אלבום ביסיידס וקטעים נדירים מבולגן ועמוס סגנונות (כולם באיזורי האמריקנה). "Twins" התבלט לי מתוכו כבלדה מהסוג שגרם לי מלכתחילה להאזין למוזיקאי הנהדר הזה.

Daughter – "How"

להקת Daughter הוציאה עכשיו את "Not To Disappear" – אלבום שני בלייבל המעולה 4AD, ונדמה שמדובר בפצצה אמוציונלית חכמה שעוד אצלול לעומקה בחודשים הקרובים.

Marissa Nadler – "Janie in Love"

אני מת על מריסה נדלר, שממשיכה להפציץ אלבומים בקצב קבוע ובטוח. זהו הסינגל הראשון מתוך אלבומה השביעי הקרב שייקרא "Strangers". השיר החדש נשמע הרבה יותר כבד ועמוס מהחומרים האקוסטיים שאליהם הרגילה אותנו. ייתכן שיש ברוק הכמעט גותי הזה שלה השפעה ישירה של המפיק ראנדל דאן שעבד עם להקות כמו בלאק מאונטיין ו-(((Sunn O.

טל פוגל – "ציפור שחורה"

אחת היוצרות הכי טובות בישראל בשנים האחרונות. הנה, אמרתי את זה. לא מתרגש מההצהרה, שמעתי את עצמי חוזר עליה כבר כמה פעמים מאז יצא אלבום הבכורה של פוגל, "ערימות של חלומות" מ-2014. היא באמת כזאת טובה. "ציפור שחורה" המצוין ממשיך את אותו קו ילדותי, חלומי ועם זאת קשוח שלה.ראיון שעשיתי איתהעם צאת "ערימות של חלומות".

Dia Malo – "A Lot Alike"

מה זה ההרכב הזה, מאיפה הוא צץ? מדובר בשוגייז מהוקצע ומרגש הרבה יותר מרוב החומרים שיוצאים כיום בז'אנר, כאן או בעולם. מבסוט מזה מאוד. מתוך אלבום הבכורה "Stillness".

The Underground Youth – "I Need You"

כשמם כן הם, להקה אנדרגראונדית ממנצ'סטר שמשלבת שוגייז עם בובדילניזם ופסיכדליה. יש מצב טוב מאוד שבקרוב נזכה לראות אותם בהופעה לראשונה בישראל. השיר הזה לקוח מתוך "Delirium" המעולה שיצא ב-2011.

She Past Away – "Sanri"

דארק ווייב תורכי!

Gaye Su Akyol – "Ölü Bir Adama"

יצא לי לשמוע את האלבום של כוכבת האינדי התורכייה בעיקר בזכות הידיעה על הגעתה לכאן (9 במרץ במרכז ענב), ושמעו – היא ממש שווה (כן, היא יפהפיה. לא לזה התכוונתי). שילוב מעניין ונטול מאמץ יתר בין שירה תורכית קלאסית, רוק פסיכדלי אנטולי מהסבנטיז, אלקטרוניקה והשפעות של אינדי ורוק מערבי. אחלה של דבר.לראיון שעשיתי איתה.

Gaye Su Akyol – "Cehennem Meyhanesi" (Red Axes and O. Behr edit)

לקראת הגעתה של הגב' גאיה סו אקיול, הצמד רד אקסס הפשיל שרוולים ונכנס לקרביים של אחד מהשירים שלה. התוצאה, כצפוי מרד אקסס, מרקידה, עמוקה ועושה הרבה כבוד לשיר המקורי. דיברתי לאחרונה עם גאיה סו אקיול וכנראה שהחיבור בינה ובינם הופך ללהיט רציני עכשיו בדאונטאון איסטנבול.

Breakplus – "An Atol Alien"

חבר גילה באמצע סט של דיקסון בבלוק (ותודה לשאזאם) את הקטע הזה של ברייקפלוס, מפיק ודי.ג'יי מז'נבה שממשיך לנו את הווייב התורכי. השם של הקטע מרפרר לסצנת הרוק הפסיכדלי של אנטליה בסבנטיז ושם האלבום, "אינסטנט בול", ובכן.. הבנתם.

DoomPuppy – "Sixtyy"

קטע היפ הופ שבחיים לא הייתי מנחש שישראלי, למרות הפתיחה האוריינטלית שלו (שמתחברת יופי לקטע הקודם. תודה). מדובר בפרויקט חדש של צבי פרוש והמפיק המוזיקלי שמעון טל, וזה הקטע הראשון שהם חושפים מתוכו. לפי השמועות, לא מדובר בהרכב היפ הופ, אלא במשהו אקלקטי יותר. נחכה ונשמע.

Noa Babayof – "Friend" (Yoav Brill "Friendly Ghost" Remix)

אם יש משהו שלא חשבתי שיקרה זה גרסת דיסקו לסינגר-סונגרייטרית הפולקיסטית נועה בביוף. אבל יש המון דברים שלא חשבתי עליהם, כמו לדוגמה גלידה אבוקדו (זה מגעיל, אל תנסו). מה שחשוב הוא שמי שניגן ואף עיבד מוזיקלית את האלבום היפה שלה, "Blue Bound", כן חשב על זה (לא על הגלידה אבוקדו) – וגם ביצע. סחטיין עליך יואב בריל.לראיון שעשיתי עם נועה בביוף.

Gelbart – "He Who Speaks Through Pyramids"

גלברט הוא יוצרי מבריק ויוצא דופן ברמות חלליות. האלבום החדש שלו, בעל השם מעורר היראה, "Preemptive Musical Offerings to Satisfy Our Future Masters", נשמע כמו גרסה משלנו לסאן רא, אם האחרון היה בקטע של מחשבים וצעצועים שבורים. וזה מדהים.

Carter Burwell – "Opening"

נעימת הפתיחה המדהימה ביופיה מתוך פסקול הסרט "Carol".

התוכנית משודרת בימי שני ב-13:00ברדיו הקצהוברדיו הבינתחומי.לאור בזויותבפייסבוק

• יואב בריל
• צבי פרוש
• doompuppy
• שמעון טל
• דה אנרגראונד יות'
• the underground youth
• מוזיקה תורכית
• מוזיקה טורקית
• Tunng
• גלברט
• גאיה סו אקיול
• מוזיקה
• רד אקסס
• נועה בביוף
• עדי גלברט
• הרדיו הבינתחומי
• אור בזויות
• אור בזוויות
• פודקאסט
• רדיו הקצה
• טל פוגל
• מריסה נדלר
• Dia Malo
• תרבות